דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                           תל אביב, 29.8.1937

 

אנחנו עומדים לאחר מושב ועדת-המנדטים. [---] אם נשווה מה שאמרה ועדת המנדטים הפעם למה שאמרה לאחר מאורעות 1929, נמצא כמה הבדלים:

א. הערכה יותר מפוכחת של הוועדה ביחס לכוחה;

ב. הערכה שונה של הגורמים הפועלים עכשיו בעולם;

ג. הערכה ריאלית יותר של תפקיד בריטניה בחבר הלאומים, שאין לו משען גדול יותר ממנה.

כל אלה נצטרפו כנראה למסקנה, שיש לנקוט במתינות ביחס לבריטניה. אומנם, ועדת-המנדטים הסיקה שהיו טעויות בהתנהגות הממשלה במאורעות, אבל גם דברים אלה נאמרו בלשון רכה. ובין יתר מסקנותיה יש מסקנה ברורה, שהמשכת משטר המנדט לא תיתכן.

לא מעט התאמצנו כדי שייאמר ההיפך מזה, אבל הדבר לא עלה בידינו. ועדת המנדטים מסבירה, כי הואיל והממשלה שעליה הוטל להגשים את המנדט באה לכלל דעה כזו, יהיה זה בגדר ויכוח אקדמי אם ינסו להוכיח את ההיפך. הוועדה אף מזכירה ליהודים כי שום ממשלה אחרת לא הייתה מתנהגת יותר טוב משהתנהגה הממשלה הבריטית.

לעומת זה אומרת הוועדה כי קביעת מקסימום פוליטי לעליה הוא דבר בלתי-חוקי. אך גם זה נאמר מתוך הבלגה רבה כלפי בריטניה. הוועדה אינה מקבלת על עצמה לשפוט את התקנה, שהזמן גרמה, ביחס לשמונת אלפים הסרטיפיקטים: אם הממשלה עשתה כך, בוודאי ראתה הכרח בדבר; אבל הוועדה רושמת לפניה שקביעת מקסימום פוליטי לעלייה היא בדרך כלל דבר העומד בניגוד [---] להחלטות מועצת חבר הלאומים בנידון. בהצעת ההחלטה שאנו הצענו נאמר, כי הדבר הוא בניגוד למנדט. ועדת המנדטים לא קיבלה זאת, אבל מצאה כי זה בניגוד להחלטות מועצת החבר.

הוועדה מקבלת עקרונית את החלוקה. אין היא מחייבת את הפתרון הזה, אבל היא מקבלת אותו כמוצא, והיא מייעצת לא להיחפז ומציעה צורות שונות של מעבר [---] לפני הקמת שתי מדינות:

א. הארץ נשארת אחת ומחולקת לשני קנטונים, וכמה עניינים, כגון ענייני חוץ, הגנה ומכס, מאוחדים בידי השלטון הבריטי;

ב. חלוקה גמורה, הפרדת הארץ לשתים, אבל כל חלק נשאר תחת מנדט למשך זמן-מה (כלומר – לא מדינות עצמאיות) כדי לראות מה תהיה ההתפתחות.

ומה הלאה? כפי שמשערים וכפי ששמענו מאנגלים, יתחיל ב-11.9 מושב של מועצת חבר הלאומים שיימשך כחודש ימים. באחת הישיבות הראשונות תדון המועצה על מסקנות ועדת המנדטים, ותמנה ועדת-משנה לעניין זה. משערים, כי סנדלר[1] (המיניסטר השוודי) יהיה ראש הוועדה הזאת. [---] בריטניה רוצה שהמועצה תשחרר אותה מן המנדט, ובלי לחייב אותה לחלוקה, תיתן לה אפשרות להגשים את תוכנית החלוקה, ותניח לה גם אפשרויות אחרות. במועצת החבר צריכה ההחלטה להתקבל פה אחד. הבריטים חוששים להתנגדות רק מצד המדינות האמיתיות. אין הם חוששים כי תהיה הפרעה מצד מדינות אירופיות. [---]

מכל מקום, הישיבות העומדות להתקיים בחודש הקרוב בז'נווה חשובות בעינינו. ייתכן שיעלה בידינו לתקן את החלטות ועדת המנדטים, או את הדין-וחשבון שתגיש למועצת החבר – וזה מחייב פעולה מצידנו. אחת המסקנות מכך היא החלטת המחלקה המדינית, כי אני אבלה את החודש הזה בז'נווה יחד עם גולדמן. אני יוצא ב-8.9 ואהיה שם עד אמצע אוקטובר.

[---]

לאחר ז'נוובה תועבר המערכה שוב ללונדון, כשעניין ארץ-ישראל יובא מחדש לפני הפרלמנט הבריטי. מקודם חשבה הממשלה הבריטית, כי תציע לפרלמנט את המסקנות שקיבלה על יסוד הדין-וחשבון של "הוועדה המלכותית", הפרלמנט יאשר אותן, אחר-כך היא תגיש אותן לחבר הלאומים ואחרי האישור בחבר היא תזמן את היהודים והערבים למשא-ומתן. אבל הפרלמנט לא אישר את התוכנית, והסמיך את הממשלה רק לשאול לדעתה של ז'נווה, וכן הטיל עליה לעבד תוכנית מגובשת יותר, שתביא בחשבון את הביקורת שנשמעה בפרלמנט. אני משער, שמאמצע אוקטובר או מסופו יתחיל דיון אינטנסיבי בממשלה בלונדון על החלוקה, או על הצעות אחרות ביחס לעתיד הארץ, כהכנה לוויכוח בפרלמנט שבו תצטרך הממשלה להציע דוקומנט חדש ולהגיש הצעה יותר מגובשת. [---]

הדבר שיכביד מאוד על המשא-ומתן הבלתי-רישמי שלנו עם הממשלה בתקופה זו, הוא הפרסום של גרוסמן[2] ב"ג'ואיש כרוניקל".[3] עוד נרגיש את פרי ההרפתקה הזאת. אגב, בדקתי באופן יסודי ונתברר לי שהעניין לא יצא מירושלים.

יש לשער, שמסקנות ועדת המנדטים ביחס לצורת החלוקה, או לשלבי המעבר, יהיו לרצונה של הממשלה בארץ. על-כל-פנים, זהו הלך-הרוח של הנציב וגם של הפקידות. מתוך האינטרסים שלה שלא לאבד כל כך מהר את המשרות, וגם מתוך אוריינטציה פוליטית, רוצה הפקידות הבריטית בארץ שהמנדט יישאר לעת עתה בתוקפו, שבמקרה של חלוקה לא תיווצרנה מייד מדינות עצמאיות, ושבכלל תישמר לממשלה אפשרות לנסיגה.

אגב, ועדת המנדטים מבחינה במסקנותיה בין חלוקת הארץ ובין יצירת מדינות [---].הקמת מדינה עצמאית איננה תוצאה מוכרחת מהפרדת הארץ לשתים: השאלה היא מה יכולתו של כל חלק לנהל מדינה ולשאת בהוצאותיה. לדעת ועדת המנדטים לא הוכח כי למחרת החלוקה יוכלו הערבים לנהל מדינה באופן עצמאי, הן מצד כושר ההנהלה והן מצד היכולת הכספית [---] יתר על-כן, גם אם מקבלים את העיקרון של הקמת שתי מדינות, אין הדבר מוכרח להיעשות בבת אחת, אפשר שחלק אחד הגיע לכושר הנהלת מדינה, והחלק השני לא הגיע. מסקנה זו היא בהתאם לנטייתה של הפקידות בארץ. [---]

לדעתי, כל משטר מעבר ייבחן על-ידינו בענייני העלייה ובקביעת משטר המכס והכנסותיו. אם שני אלה יינתנו לנו, כי אז משטר המעבר לא יהיה נורא. אחרת פירושו – כל הקיצוצים שבחלוקה בלי האפשרויות שבעצמאות. [---]

בקרב הפקידות יש גם מחשבות על הכנות לקראת החלוקה. [---] דין-וחשבון "הוועדה המלכותית" ממליץ לנקוט צעדים ביחס לרכישת קרקעות, כדי שלא להכביד על החלוקה: כלומר, שהיהודים לא יוכלו בינתיים לרכוש קרקע בשטחים המיועדים למדינה הערבית, ולהיפך. אבל, לא קל לעשות זאת, כי פירוש הדבר תחיקה שיש בה הפליה, דבר שהוא אסור על-פי המנדט. [---] הפקידות מחפשת דרך להתאים את ההגבלה המוצעת על-ידי "הוועדה המלכותית" לחוק היסודי של הארץ.

רווחות אצלם מחשבות על הכנות גם בכיוונים נוספים [---] ובין אם תתגשם החלוקה או לא, מן ה"טיפול" הזה יכול להישאר משקע של הגבלות על עבודתנו.

[---] בקרב הערבים יש פעילות רבה בשני כיוונים:

א. גיוס עזרה פוליטית וליכוד החזית המדינית במזרח,

ב. תכונה לפעולות "מעשיות". אני מניח כי גם לערבים עצמם עדיין לא ברור מתי יתחילו. חושבים כי המועד המתאים להתפרצות הוא גמר המושב של חבר הלאומים. אבל ייתכן שחבר הלאומים יחזיר את העניין להכרעה בפרלמנט הבריטי, אז יכול מועד ההתפרצות להידחות. דבר אחד ברור – בקרב הערבים יש תכונה למהומות, צוברים נשק, מכינים אנשים, קובעים מרכזים. הנחתם היא שרק בדרך של מהומות יוכלו להכריע.

הממשלה בירושלים מנסה לכפור בהיקף ההכנות האלה. היא טוענת שמצידה נעשה הכל כדי למנוע את ההתפרצות. [---] הממשלה הולכת בעצם באותה דרך פוליטית שהלכה בה כל הזמן – פסיחה על הסעיפים ותנודות. [---] על-ידי כך היא עצמה מגבירה בקרב הערבים את אותם הכוחות שהיא חוששת מפניהם. אם הממשלה חוששת לפגוע במופתי בגלל כוחו בציבור הערבי, הרי אוריינטציה זו עצמה מגבירה את כוחו של המופתי. כאשר רואים הערבים שהממשלה אינה פוגעת במופתי, לאחר כל מה שאמרה "הוועדה המלכותית" על התנהגותו, מן ההכרח שתתעורר בקירבם ההכרה שהוא כנראה באמת חזק וכדאי לעמוד מאחוריו. [---]

הממשלה מתחשבת בנטייה הרווחת בארצות השכנות לעמוד לימין ערביי ארץ-ישראל. עיקר כוונתו של אבן סעוד אינה לעזור לערביי ארץ-ישראל, אלא להיבנות מן הסבך הארץ-ישראלי [---] בעיראק נהפך הדבר למסורת לעזור לערביי ארץ-ישראל, וככל שהממשלות שם מתחלפות נמשך וגובר הקו של התערבות בענייני ארץ-ישראל; דבר המחזק את האלמנט הפאן-ערבי במדיניות העיראקית. כל ממשלה מתערבת בענייני ארץ-ישראל כאשר מצבה הפנימי מתחיל להתערער; זהו אחד האמצעים האחרונים להחזיק מעמד ולהינצל. [---]

בסוריה שקועה הממשלה בצרות צרורות. [---] אנשים, שבמשך שנים תבעו בשם העם, החלו לרדת פלאים מן הרגע שנעשו נתבעים על-ידי העם. הם איבדו את הפופולריות. הם אכולים אינטריגות מבפנים ונתונים במבוכה והשפלה עצמית [---] לכאורה אינם פנויים לעזור לערביי ארץ-ישראל, אבל למעשה [---] עניין ארץ-ישראל משמש עכשיו לאנשי השלטון בסוריה אמצעי להסיח את תשומת לב העם מעליהם ולהטותה לצד אחר. העובדה שסוריה שקועה בצרותיה מונעת אולי את התערבותה בענייני ארץ-ישראל בקנה מידה ממלכתי, אבל גם במידה שהיא מתערבת היא מציקה לנו מאוד.

בתקופה הקרובה עלינו לפעול בשלושה שטחים:

א. פעולה פנימית ופעולה פוליטית לשמירת הביטחון בארץ; החזקת הממשלה תחת לחץ מתמיד בעניין זה;

ב. פעולה פוליטית בלונדון ובז'נווה. אין לנו עכשיו עמדה אסטרטגית אפקטיבית יותר מאשר תביעת המדינה היהודית; בין אם רוצים שתקום ובין אם אין רוצים. בתביעת המדינה אנו לוחצים את בריטניה אל הקיר ומכבידים עליה להעלים עין מן המרידה הערבית המתכוננת ומן הסכנות הצפויות. [---] אם אנו רוצים להוכיח כוח, אנו יכולים לעשות זאת רק על-ידי התמדה בתביעת המדינה. כל נסיגה מן התביעה הזאת פירושה גילוי של חולשה ופחד. אם ישנם סיכויים לשלום עם הערבים – הרי זה רק אם ניאחז במדינה. כמו-כן, אם יש לנו סיכויים לבטל את התחליפים – הרי זה רק על-ידי היאחזות בהמלצה ותביעה שיתנו לנו מדינה ממש. שכן אם נלך לבקש תחליפים, כי אז אנחנו לגמרי בידיהם;

ג. פעולה כספית ומשקית. כבר עתה אנו בסכנה, ועד אשר נגיע ליציבות כלשהי עלולים אנו להיהרס מבחינה כלכלית. זה מחייב גיוס אמצעים לקרנות, מלוות וארגון. ציריך [הקונגרס] לא מילאה בזה שום תפקיד רציני, אם כי נתבררו ומומנו שם כמה פעולות, וגם ניגשו להגשמתן. [---]

לא ידוע לי הרבה על הלך הרוחות בממשלה בלונדון כרגע. ידוע רק שאחרי הוויכוח בפרלמנט חלו כמה נסיגות מצד הממשלה. האחת בעניין החלוקה, עקב השפעת הרברט סמואל. חברי ממשלה חושבים, כי אם איש כסמואל מקבל משטר של מיעוט יהודי בארץ-ישראל, למה צריכים הם לשאת בקושי של הקמת מדינה. כן חלה נסיגה מן ההחלטה לאחוז באמצעים נמרצים נגד המופתי. [---] המצב הזה מחייב אותנו לגבש חזית בעד הקמת המדינה, ולא לסגת אחור. הממשלה רק תשמח אם אנחנו נארגן בשבילה נסיגה מן העניין. [---]

[---] בסיעתנו בקונגרס התנהל ויכוח על התכסיס שיש לנקוט בו כלפי ורבורג וסיעתו; היה גם ויכוח בינינו ובין וייצמן. וייצמן הוא מן המרחיקים לכת בעניין ההסכם עם הבלתי-ציונים. הוא היה מוכן, בעצם, לקבל את הדרישה בדבר קיום "פריטי" בהנהלה ואף לקיימה למעשה. וייצמן לא יכול שלא להבטיח לבלתי-ציונים את תמיכתו בדרישתם זו, שכן הוא אנוס על-פי חוקת הסוכנות שנתקבלה בציריך ב-1929. הוא אבי העיקרון הזה ולא יכול היה להסתלק מדיבורו. גם במסיבות פנימיות, לאחר ההתנגשות הראשונה שלו עם ורבורג, דיבר וייצמן על ליבנו כי נקבל את הדרישה הזאת, אך אנו לא קיבלנו. [---] הוא טען: נניח שצודקים אלה האומרים כי מגזימים בהערכת כוחו והשפעתו של ורבורג; ונניח שצאתו של ורבורג [מהסוכנות] לא תגרום הפסד למגבית הארץ-ישראלית באמריקה ולעמדת הציונות בעם בכלל; נניח גם שבצאתו לא יתחיל במכוון להזיק לציונות [---] אף-על-פי-כן, ברור שיש נזק ביציאתו משום שהוא יהפוך סמל שילכד את כל הכוחות הצוררים את רעיון המדינה (לא מהטעמים שחברינו מתנגדים לה). כוחות אלה נדהמו ונבהלו מהכרזת הממשלה הבריטית על דבר המדינה. בשבילם תשמש יציאתו של ורבורג מהסוכנות סימן להתחיל בפעילות מוגברת. זה ישפיע גם על ה"אגודה" ועל הרוויזיוניסטים. בקיצור, זה עלול להוות גורם להתפוררות במחנה היהודי.

גם סאקר השתדל לשכנע אותנו, ונימוקו : לא לתת לבלתי-ציונים כנשק את הנימוק שאנחנו מעלנו בברית. אם ניפרד לרגל עניין אידיאולוגי - הרי שידנו תהיה על העליונה, אך אם החבילה תתפרד לרגל הפרת הסכם מצדנו - תהיה עמדתנו חלשה.

ורבורג בא לציריך עם שורת דרישות אולטימטיביות:

א. "פריטי" בהנהלה;

ב. לא ליפות את כוח ההנהלה לשאת ולתת עם הממשלה הבריטית על דבר הקמת מדינה יהודית מחד גיסא, ומאידך גיסא לא לקבל בקונגרס החלטה המאשימה את הממשלה במעילה בהתחייבותה לקיים את המנדט. במקום זה דרש ורבורג החלטה על משא-ומתן עם הערבים. איזה משא ומתן? הוא דרש כי נלך לממשלה ונתבע ממנה שתכנס את היהודים והערבים [---] וכיוןן שהחלוקה לוחצת עליהם – חזקה שייענו ויבואו. [---] נאמר להם, שאם לא יסכימו למשא-ומתן אתנו, כי אז תהיה חלוקה. ומי ינהל, לפי הצעתו, את המשא-ומתן עם הערבים? לא האקסקוטיבה, אלא ועדת "אד הוק" פריטטית של ציונים ולא-ציונים. מי ימנה את הוועדה? נשיאות מועצת הסוכנות.

כל הדברים האלה נוסחו בכתב והוגשו כהצעת-נגד בוועדה שטיפלה במשא-ומתן עם הסוכנות. [---] מה נגמר לבסוף? בהחלטת הסוכנות ישנו כל התוכן הפוליטי של החלטת הקונגרס. קיצרתי את ההחלטה למען הסר ממנה כמה ביטויים חריפים, אבל השארתי את כל התוכן הפוליטי שלה. הסכמתי להוסיף סעיף בנוגע לערבים, המורה להנהלה להתמיד במאמציה להבנה עם הערבים. כלומר, הודאה בכך שההנהלה עשתה מאמצים כאלה גם עד עתה, והוראה להתמיד בהם. הצעתי שתהיה הוראה פנימית לאקזקוטיבה לעשות עכשיו ניסיון אחרון לבוא לידי הסכם עם הערבים על יסוד קיום המנדט בארץ-ישראל בלתי-מחולקת ועל יסוד עקרון העלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית. הבלתי-ציונים טענו, כי סעיף זה נחוץ להם בשביל דעת הקהל האמריקנית, ואם אינו ניתן לפרסום, אין הם יכולים לקבלו.

וייצמן הציע פשרה – שיפרסמו את הסעיף הזה באמריקה. אני הצעתי שהנשיא יודיע כי ההנהלה קיבלה ייפוי-כוח למשא ומתן עם הממשלה, אבל יחד עם זה היא תעשה מאמצים להגיע לידי הבנה עם הערבים על יסוד קיום ארץ-ישראל בלתי-מחולקת. לבסוף ויתר וייצמן בעניין זה. אבל את יתר הדרישות לא קיבלנו: הסוכנות קיבלה את ההחלטה הפוליטית של הקונגרס, ניתן ייפוי-כוח להנהלה למשא-ומתן עם הממשלה על המדינה. [---]

כאשר נוכחו הבלתי-ציונים לדעת כי הצעותיהם לא תתקבלנה, ושום דבר העומד בניגוד להחלטת הקונגרס לא יוחלט, שאלו מה בדבר ה"פריטי" בהנהלה. וייצמן התקשה לענות. אז אמרו: אנחנו דורשים מועמדים מסויימים, איננו עומדים על העיקרון של "פריטי", חשובים המועמדים. הם טענו: האם אנשיכם בהנהלה עצמאיים? האם אתה [משה שרתוק] עצמאי? האינך פועל לפי הוראות המפלגה? כמובן שכן, עניתי. אמר ורבורג: אני אדרוש מכל 12 המועמדים הצהרות שהם עצמאיים בפעולתם.

שאלתי: בשם מי תדרוש? אז אמר ורבורג: יהיו באקסקוטיבה 6 באי-כוח מהציונים ו-6 באי-כוח מהבלתי-ציונים, ואני מוכן לקבל בתוך החלק שלנו גם אנשים מן הציונים, אבל שבאופן נומינלי יצא כי יש 6 נגד 6. הוא הוסיף: תהיה אתה [משה שרתוק] באופן נומינלי בא-כוח שלנו. אמרתי: זהו כבוד בשבילי, אבל אני מוכרה לדחות אותו; וכל חברי ידחו זאת.

ליאונרד שטיין הבהיר, שלפי חוקת הסוכנות צריכה ההנהלה להיות פריטטית, אלא אם כן הרוב של הבלתי-ציונים מחליט אחרת. הוא טען שאין כל ביטחון כי רוב הבלתי-ציונים אכן דורש דווקא "פריטי,, ואם אומנם איננו דורש זאת אין כאן כל הפרה. לאחר שנתברר להם כי לא יוכלו להאשימנו בהפרת החוקה, ויתרו על תביעתם.

ורבורג אמר: אם כך – נדבר על אנשים. [---] התחילו לציין שמות: רופין, הכסטר, סנטור, סמילנסקי. הודעתי: ער כאן. הציונים לא יצביעו בעד יותר משלושה אנשים מן היושבים בארץ (כולל רופין). הבלתי-ציונים שאלו: את מי למחוק ? אמרתי: לא לי להציע לכם זאת. אז מחקו את סמילנסקי. [---] על שלושה אלה היושבים בארץ הוסיפו עוד שנים, את קארף ואת ג'ייקובס. היה קושי לגבי ג'ייקובס – לא ייתכן כי ציוני אשר לא הצליח להיבחר להנהלה, ייכנס אליה בחסדם של הבלתי-ציונים. הם הציעו אותו משום שאין להם אנשים אחרים ומשום שהם תולים תקוות לקואופרציה עם סוג אנשים זה. אבל חשבתי שאין אסון אם ייכנס [---] התנאים שהוחלט עליהם בסיעה שלנו נשמרו אפוא: לא "פריטי" בהנהלה, מקסימום חמישה חברים מטעם הבלתי-ציונים בהנהלה, מהם שלושה מבין היושבים בארץ וביניהם רופין.

 

הערות