מכתב לדוד בן-גוריון בלונדון - ירושלים, 17.6.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מכתב לדוד בן-גוריון בלונדון - ירושלים, 17.6.1937

 

 

מכתב לדוד בן-גוריון בלונדון                                                         ירושלים, 17.6.1937

 

בן-גוריון,

 

אני עמוס עבודת יום-יום במידה כזו שעם כל רצוני ומאמצי איני מגיע לידי כתיבה אליך. מכתב זה נדחה מיום ליום ומשבוע לשבוע, ובינתיים כל יום חולף הוסיף מאורעות וסיבוכים.

היום פרצה הסופה בישיבת ההנהלה לרגל מכתבו של חיים לבשן [הכוונה לאורמסבי-גור].[1] ידעתי כי מסירת מברקך בעניין זה תביא לידי כך, אך הגעתי למסקנה שאין לי ברירה, ואליעזר [קפלן] הסכים איתי. לא מעט העלמתי במשך הזמן, והחלטתי שכאן הגבול. את שיחתי עם "הזקן" [הנציב העליון] הייתי מוסר בין כה וכה. במשרד ידעו שכתוצאה מהשיחה שלחתי מברק ללונדון והנני מחכה לתשובה, וכשהגיעה התשובה ידעו במשרד גם זאת. אך גם חוץ מטעמים "טכניים" אלה ראיתי שהעניינים מתפתחים ומסתבכים והפרץ בין הנעשה לידוע הולך ומתרחב. חשבתי למסוכן מכל הבחינות להרחיבו עוד יותר.

גם אחרי שקיבלתי ממך את התשובה "גנוז" ביחס לעניינים הקודמים – השיחות עם ק. [פרופ' קופלנד] לאחר שובו של ח. [וייצמן] ממֵראן [איטליה] – לא נחה דעתי. ראשית, אתה עצמך כתבת לחברים בתל אביב פרטים מסויימים מאוד על הגבולות, ואת מכתבך ראו כמה חברים שבאו אלי בשאלות. שנית, עניינים הידועים לפ. ר. [פ. רוטנברג], לגולדמן ועוד אינם יכולים להישאר גנוזים. ערכתי, אפוא, לקט מיומנך ומסרתיו לחברי ההנהלה. [---] שיחתך עם ב. נגנזה, כמובן, וכן נגנז כל רמז וזכר ל"ארוחה" – לא רק לתוכנה אלא לעצם קיומה, כי הא בהא תליא. אגב, פולה ביקשה ממני את השיחה עם ב. וביקשתיה לבוא לירושלים לקרוא אותה, כי את העמודים האלה לא אמסור לאיש להעתקה.

הסערה שהתחוללה היום בהנהלה לא שככה גם לאחר שנשלח היום ללונדון המברק הארוך שערכתי, ובו דעות החברים. פישמן ורוטנשטרייך ימסרו ודאי את הדברים למפלגותיהם. אוסישקין, אשר דיבר היום בביטחון גמור על יציאת כל שוללי החלוקה מההסתדרות הציונית (הוא מודה כי הם במיעוט), ודאי לא יטמון גם הוא את ידו, אם כי הציע אחרי הישיבה לאליעזר [קפלן] לבטל את מושב הוועד הפועל המצומצם שקבענו ליום א', כדי לא להגיע לידי ההכרח של מסירת כל העניין לאותו מושב. [[---. לפני ישיבת הוועד הפועל תתקיים עוד ישיבת מרכז המפלגה, וגם היא לא תהיה קלה. [---] בישיבת ההנהלה היום הייתה למעשה חזית מאוחדת של הימין הציוני עם הבלתי-ציונים נגד שנינו, ונקל לשער את המצב שייווצר באדמינ-קום.

ולעצם העניין: אתה מקשה עלי כמה קושיות בגלל אזהרתי מהאשליות הכלולות, לדעתי, בבשורת הגבולות הטובים. קושיותיך הגיוניות ואזהרתי אולי אינה הגיונית, אבל היא נובעת ממצב נפשי מסויים, והיא מכוונת למצב נפשי.

אינני חושב שעמדתנו יכולה להיות שלילה גמורה ומוחלטת של רעיון החלוקה מיסודו וריכוז כל מרצנו בנקודה אחת – תביעת קיום המנדט ותו לא. על-ידי קפיאתנו בנקודה זו היינו דנים את עצמנו לעקרות ולחוסר כל השפעה על מהלך העניינים ב"וועדה". חלילה לי גם להגיע למחשבת סלף כזו, שאת אפשרותה אתה כאילו מניח – לדרוש גבולות מצומצמים מתוך חשש לקשיי החלוקה. אדרבא, אף-על-פי שאיני יכול להאמין על נקלה באפשרות התגשמותה של החלוקה, ואולי דווקא משום שאיני מאמין בזה, אני מחייב בהחלט כל מאמץ אפשרי להרחבה מקסימלית של הגבולות; כי במקרה של כישלון החלוקה, יוצרת התחייבות "הוועדה" או הממשלה על גבולות רחבים בסיס הרבה יותר איתן לתביעותינו הפוליטיות לאחר הכישלון.

בהיסטוריה יש תקופות או מעמדים, כשהדברים מתחילים לנוע ולזרום בכיוון מסויים בכוח כזה שכל המנסה לשחות אז נגד הזרם, או גם לעמוד בפני הזרם, נשקפת לו הסכנה להיגרף לאבדון. עמדתו של אוסישקין בעניין החלוקה היא בעיני כעמדת מתנגדי "הגדודים" או דורשי ה"ניטרליות" במלחמת-העולם [הראשונה]. אך אינני יכול להסכים בשום אופן, שחששותיי העמוקים לעניין החלוקה (הטובה!) הם כחששות שהיו מפני הצהרת בלפור או לפני כל כיבוש או סיכוי ציוני.

לא הרי זה כהרי זה. הצהרת בלפור פתחה לפנינו אפשרויות של פעולה. היא לא כפתה עלינו שום עול – חוץ מהחובה המוסרית והפוליטית שהטילה עלינו כלפי ההיסטוריה העברית למלא את המסגרת הזאת תוכן. לא כן עניין החלוקה. הוא כופה עלינו את ההכרח להשתלט על המוני ערבים – על שטחי-ארץ רחבים המאוכלסים אך ורק ערבים (כל חלוקה שלא תכפה זאת עלינו תהיה חלוקה גרועה, אשר כולנו נילחם נגדה). השתלטות זו לא תבוצע בלי עזרה תקיפה ונמרצת של האנגלים.

לעזור ליהודים, בכוח הנשק, להשתלט על ערים וחבלי-ארץ ערביים הרי זה לפעול בניגוד גמור למדיניותה המזרחית של בריטניה מאז המלחמה העולמית – כיוונים שמעולם לא היו כה בולטים ומכריעים כמו בתקופה זו של עליית הסכנה האיטלקית באופק הקרוב.

התבוא העזרה הזאת? היש לנו יסוד לסמוך עליה? כל מהלך העניינים עד עכשיו, עצם היגיון המצב שהוליד את רעיון החלוקה, מצווים לענות בשלילה. הפתרון הזה בא לפרוק מעמסה מעל שכם האימפריה ולא להוסיף נטל חדש, לישר הדורים ולא להוסיף עקוב חדש, לחסל סכסוך ולא להצית מדורה חדשה.

זה היה טעם אזהרתי מאשליות. ראשית, אל נאמין בגבולות "הטובים" עד שנראה אותם לא שחור על-גבי לבן, אלא לבן על-גבי שחור – בניינים לבנים על אדמה שחורה. ושנית, וזה העיקר, במערכה זו על גבולות – שאנו מוכרחים לעמוד בה משום שכרגע זהו הדבר העומד להכרעה, ומשום שבתוצאותיה תלוי עתידנו בין אם תתגשם החלוקה או תיכשל – אל נשכח אף לרגע כי אם נשיג גבולות רחבים, לא תהיה זו בשבילנו עמדה איתנה שנוכל להתבצר בה, אלא להיפך, גבולות אלה יעמידו בפנינו סכנות חמורות ויחייבו אותנו למערכות קשות נגד בגידה והכשלה מצד בעלי-הברית [ממשלת בריטניה].

אגב, הנני להקשות עליך אף אני: ביומנך מיום 30.5 עמ' 62 אתה כותב: "עכשיו (לאחר הידיעות הראשונות מפי ק. [קופלנד] על מצב הגבולות) יש לא רק שאלה קשה של תחום וגבולות – אלא איני בטוח גם אם באמת תוצע לנו סוברניות. גם לפי הגבול המקוצץ יימצאו בתוך תחומנו הרבה ערבים – ואני מפקפק אם הממשלה האנגלית תסכים להעמיד עשרות (מאות!) אלפים ערבים ברשותנו ללא ביטחונות וערבויות מיוחדים, שלא ייתכנו בלי זכות התערבות של נציגי אנגליה ב'מדינה היהודית'".

רשאי אני עכשיו לשאול: מה המסקנה מזה? האם לדרוש תחום יותר מצומצם – כדי להקטין ככל האפשר את מספר הערבים ולהעמיד על-ידי כך את סכנת ההתערבות על המינימום? או להיות משום זה נגד החלוקה בכללה? הרי ברור היה מלכתחילה, שחלוקה שתספק במינימום את צרכינו החיוניים פירושה העמדת מאות אלפי ערבים תחת "שלטוננו", עם כל הסבכים והקשיים והסכנות הכרוכים בזה.

הנני מוכרח להפסיק הפעם, כי השעה מאוחרת מאוד. היה בדעתי לכתוב עוד בענייני עבר-הירדן והאמיר, סוריה, אבן סעוד וכו'. לוואי שאפנה לכך ביומיים הקרובים.

 

                               שלום,

                               משה

 

הערות

[1]  הכוונה לישיבת הנהלת הסוכנות שהתקיימה ב-17.6.37 בירושלים. משה שרת קרא שם את תמצית המכתב ששלח ד"ר וייצמן לאורמסבי-גור ובו הביע נכונות לדון בחלוקת הארץ. בשלב זה טרם נפלה הכרעה על כך במוסדות התנועה הציונית ומתנגדי החלוקה בהנהלת הסוכנות רגזו על מה שנראה להם ככניסה למשא-ומתן עוד טרם הוחלט עקרונית על עצם עניין החלוקה. היו גם שדרשו את התפטרות וייצמן.

 

העתקת קישור