מכתב לדוד בן-גוריון בלונדון - ירושלים, 25.5.1937
שם הספר  יומן מדיני 1937
שם הפרק  מכתב לדוד בן-גוריון בלונדון - ירושלים, 25.5.1937

 

 

מכתב לדוד בן-גוריון                                                                       ירושלים, 25.5.1937

 

לד. בן-גוריון, לונדון

 

הבוקר טילגרפתי לך על תוצאות שיחתי עם הנציב אתמול בעניין הורדת הנוסעים בחוף תל אביב, ועל הידיעות המדאיגות שהגיעונו על הסכנה הנשקפת לגליל העליון. ידיעות אלו מקורן בשיחה שנתקיימה בין הכסטר לבין הפקיד הידוע הנמצא עכשיו בצפון [הכוונה כנראה למושל המחוז לואיס אנדריוס].

השיחה הייתה בעניין החולה. הממשלה הסכימה שניכנס למשא-ומתן מוקדם בשאלת תיקון הזיכיון בתנאי שהחלטות תוכלנה להתקבל רק לאחר פרסום הדין-וחשבון [של "הוועדה המלכותית"]. איש-שיחו של הכסטר הביע פקפוק אם כדאי לו להכסטר להיכנס למשא-ומתן זה עכשיו באין לו הביטחון שחלק זה של הארץ ייכלל בתחומנו.

תגובתו הראשונה של הכסטר לא הייתה מחוכמת ביותר. הוא אמר: ומה אם לא ייכלל, כלום זה צריך להפריע לנו? התשובה הייתה: כלום מוכנה החברה שלך להוציא כסף לייבוש הביצה בלי שתהיה לה הרשות ליישב יהודים עליה? אז התעורר הכסטר ושאל: הייתכן? וכל אדמותיה של פיק"א באותה סביבה מה יהא עליהן? על זה ענה הפקיד, כי חזקה על פיק"א, החיה בשלום עם הערבים, שלא תעורר התנגדות.

דובר עוד בשאלת עמק החוף, וכאן הפליט הפקיד רמז הניתן להתפרש, כי הכוונה היא לפנות את טול-כרם שתיכלל כאילו בתחומנו. אכן חלק זה של השיחה היה סתום ביותר ואין להסיק ממנו דבר ברור. [---]

דברים אלה מעוררים דאגה חמורה מאוד, ויש לאחוז בכל האמצעים האפשריים כדי שחברי "הוועדה" יבינו שניתוחים כאלה לא יקומו ולא יהיו. איני יכול לייעץ מכאן כיצד לעשות זאת. באין דרך אחרת הייתי סבור שלואיס ניימיר צריך לכתוב מכתב מפורש מאוד למכרו [הכוונה לפרופ' רג'ינלד קופלנד]. בעצם הרי חשבנו על דרך זו עוד כשחזרתי לירושלים וסיפרתי על שיחתי עם ג'. מרטין (אגב, באותה שיחה העמיד מרטין פנים תמהות כשאמרתי כי הכרחית לנו סמיכות עם לבנון, ולבסוף שאל: כוונתך לקשר דרך רצועת החוף? הצבעתי אז על החולה, אך במבט עיניו לא הייתה הסכמה גמורה לכך). [---] אינני חושב שווייצמן יכול לשלוח מכתב כזה לאחר החלטת הוועד הפועל, אולם לואיס הוא אדם חופשי, ואם יכתוב יוכל לכלול במכתבו את כל פרשת מישאלותינו. איני צריך להדגיש, כי הימים לפעולה ספורים ואין לעכבה עד לבואו של ורבורג.

עם התקרב התאריך של הגשת הדין-וחשבון מתעוררת בכל חריפותה שאלת פעולתנו בתקופת הביניים שבין הגשתו לפרסומו. מוכרחים לעשות הכל כדי שהממשלה תרגיש – צריך שירגיש זאת כל חבר וחבר בה – שבהחלטתה היא עומדת לחתוך גורל עם. בשיחות, ואולי גם בעיתונות, צריך לערער את סמכותם של חברי "הוועדה" להיות הפוסקים בשאלה כה גורלית וכבדת-אחריות; לא מבחינת יושרם או פנייתם האישית, אלא מבחינת שיעור קומתם והיקף ידיעותיהם. הממשלה, על-כל-פנים, מוכרחה להבין שאין היא יכולה הפעם להעמיד אותנו בפני עובדה כמו שניסתה לעשות לגבי חוק הקרקע או העלאת מיכסת ההון לעולים. ברור לי מכל מהלך העניינים – לרבות שיחתי האחרונה עם הנציב – כי כל מעיינם של האנגלים הוא למצוא פתרון שימנע התקוממויות ערביות לעתיד לבוא; יתר-על-כן, פתרון שיעמיד את סכנת ההתקוממות הערבית, עקב עצם הגשמתו, על המינימום.

הייתה לי הזדמנות לאיים בהתפרצות מצידנו, אך לא עשיתי זאת מחשש פן יבולע לנשק הליגלי הניתן לנו בינתיים. בלונדון – שאני, וצריך שיהיה ברור שם לאנשים הנוגעים בדבר מה יגרום הניסיון לכלול את תל חי בתחום המדינה הערבית.

עם קריאת קטעים מיומנך, המוקדשים לשאלת האמיר עבדאללה ודין- וחשבון שיחתם של דב הוז ודוד הכהן איתו [בלונדון], תמהתי הרבה תמיהות. תמהתי על ברל כצנלסון שבנחשו מה תהיה תגובתו להצעותינו דימה אותו למנהיג "איסתיקלאלי". עבדאללה לעולם לא ייתן תשובה כמו שניסה לשים בפיו ברל, מסיבה פשוטה מאוד: הוא מקבל טובות הנאה מעצם קיומנו ותקוותו חזקה להוסיף ולקבל. הוא גם מאמין בליבו, שסופו להגיע לידי איזו פעולה גדולה יחד איתנו. הרי שבשום פנים לא ייתן תשובה שפירושה דחייה או זלזול בכוחנו.

אבל גם עליך תמהתי: במחלוקת שהייתה לך עם פנחס רוטנברג[1] היו לשניכם הנחות שוות:

א. כי יש בידו של עבדאללה "למסור סחורה";

ב. כי עבדאללה עשוי להעז לא רק להקדים הסכם מחייב איתנו להסכם עם אדוניו, אלא אף להופיע יחד איתנו בפני אדוניו עם הסכם כזה.

לפי עניות-דעתי, שתי הנחות אלו מוטעות בהחלט, ואילו ידעתי מראש את התקוות שאתה תולה באפשרות של פגישה עם עבדאללה בלונדון, הייתי מזהירך על כך לבל תתאכזב.

דב ודוד לא יכלו להגיע בשיחה אחת לידי אותם היחסים של גילוי-לב עם האיש, כפי שהגעתי אליהם אני לאחר תריסר פגישות עד שהתחיל שופך בחיקי את מרי-שיחו על חולשתו, על תלותו הגמורה בבריטים, על חוסר כל יכולת מצידו לקבוע עמדה כלפיהם אם לא יודיעוהו מראש מה רצונם, על הקוץ הממאיר בצידו [הכוונה למופתי חאג' אמין אל-חוסייני], שרק אנו יכולים לסלקו ואין אנו עושים את המוטל עלינו וכו' וכו'.

פנחס רוטנברג מרחיק לכת יותר ממך באמונתו שאפשר להגיע לתוצאות של ממש במשא-ומתן עם עבדאללה טרם הגענו אליהן במשא-ומתן עם אדוניו. בדרך זו עלול הוא להפסיד הרבה ממון של ישראל, להסתבך ולסבך אותנו.

 

הערות

[1]  פנחס רוטנברג – ראו: כרך א (1936), מסמך 27, הע' 1.

 

העתקת קישור