מתוך יומן  העבודה                                                                     ירושלים, 20.5.1937

 

יצאתי את ירושלים בשעה מוקדמת עם ד"ר רופין[1] לכפר שמריהו. בעברנו דרך רעננה והרצליה ראינו תכונה רבה לקראת מעברו של הנציב העליון: דגלים, כתובות [---] וקהל צופים רב. בהרצליה יצא חוצץ גן ילדים שלם, כשהקטנים עומדים בשמש לוהטת של שעה 9 בבוקר, אף-על פי שלא ציפו לבואו של הנציב לפני שעה 10. הגננת הייתה נבוכה מאוד כשיעצנו לה לקחת את הילדים הקטנים אי-שם למקום מוצל, שהרי אמרו לה בפירוש שתהיה כאן בשעה 9 בדיוק.

בכפר שמריהו נתקבל הנציב בתשואות נלבבות מאוד על-ידי קהל תושבים, פועלים ואורחים מן הסביבה, כאילו נתן לנו זה עתה "שדיול" של אלפי עולים. הוא עצמו היה שבע נחת ומראהו כמאושר בבני-אדם. הטקס היה פשוט עם קורטוב של אינטימיות. תמונתו של שמריהו לוין, שהנציב ביקשני להכין ליום המאורע, הייתה מוכנה וניתנה במסגרת נאה. הנציב נתן את התמונה במתנה לכפר. השיח שהובא במכונית הנציב הוצב כראוי במקום שנועד לו, ותחת אש צולבת של מצלמות גרף הוד מעלתו עפר מסביב לשתיל.

[---]

הנאומים היו כולם קצרים למופת, והתוכנית בכללה עברה ללא תקלה. המראה מעל הגבעה היה נהדר, והנציב ראה שלא הגזמתי בתיאור יופיו של המקום שנבחר לנטיעת הפארק וחזר והביע כמה פעמים את תודתו על הדרך שבה הוגשם רעיונו.

אמרתי לנציב, שאני עוד אפגש עמו בו-ביום בנתניה, כי גם אני הוזמנתי על-ידי מועצת נתניה להיות נוכח בטקס הנטיעה שלהם.

הלכתי לראות שני יישובים צעירים מצפון להרצליה וכפר שמריהו: מושב בשם רשפון וקיבוץ בשם שפיים. [---] המושב חי בהרגשה של ילד עזוב. [---] הייתה הנחה שהמתיישבים ימצאו את מחייתם בעבודה שכירה בחוץ, אבל העבודה עכשיו מועטת והלוואות לרכישת ציוד חקלאי מתאים, בנוסף על הציוד שקיבלו, אינן מצויות. אף-על-פי-כן, כל החצרות מוריקות מירקות, וברפתות יש פרות ומצב הרוח מלא תקוות. כל המישור שמסביב ליישוב זרוע משקים ערביים ושאלת הביטחון מסובכת. הבתים שנועדו למתיישבים הגרמנים החדשים עתידים לקום במקום שבשעת מאורעות חמורים ודאי יהיה קו האש הראשון. אמרתי, שאבקש את רטנר לבדוק את העניין.

שפיים הוא המקום שנועד להתיישבותה הקבועה של פלוגת הקיבוץ המאוחד בהרצליה. 120 חברים כבר נמצאים במקום, ו-90 עדיין יושבים בדירותיה הישנות של המושבה. [---] היישוב נמצא בעמדה חשופה ביותר. בימי המהומות היו קשריהם עם העורף נתונים תמיד לסכנה. הקיבוץ הותקף כמה פעמים ובאחת ההתנגשויות נהרג ערבי וגופתו עם נשקו נמסרו למשטרה. חבר היישוב נפצע אז קל. מצבם הכלכלי קשה והם מנסים כל כיוון אפשרי – לרבות קניית גמלים להובלת זיפזיף משפת הים אל הבניינים בכפר-שמריהו – ובלבד להחזיק מעמד.

חזרתי דרך הרצליה לרעננה עד המקום שהדרך הצדדית מתחברת אל כביש הצפון [פתח-תקווה–חיפה], ומשם לאורך הכביש החדש שהושלם זה עתה. ראיתי את הכביש הזה מרעננה צפונה בימי סלילתו, לאחר שעלה בידי להשפיע על הנציב שיחליט להאריך את הכביש עד חדרה, והנה הכביש לחדרה נשלם וכל יושבי הסביבה עדיין נפעמים לחידוש הזה, שאתה יכול להגיע מתל-אביב לחדרה בשלושת רבעי שעה, ושהיישובים הדרומיים של עמק חפר, שהיו צריכים לבזבז למעלה משעה כדי להגיע לחדרה בדרך עקלקלות, כדי לעקוף את הערוצים של נחל אלכסנדר, יכולים עכשיו לעשות זאת תוך עשר דקות. הכביש באמת יפה.

הגעתי עד גשר נחל אלכסנדר. שעה שהתקרבנו אליו עברנו על-פני הנציב העליון, שסיים זה עתה את סיורו במקום. על הגשר קידמו פניו נציגי היישובים של עמק חפר וקהל ערביי קורדיאת[2] –הסעיף הדרומי של תושבי ואדי חוארת הקודמים. הנציב הוריד על המתיישבים ברד של שאלות, כולן מעשיות מאוד ולעניין, בדבר המצב בחקלאות. כשדחקו בו המתיישבים בעניין כבישי-גישה – הבעיה עכשיו היא לחבר את יישובי עמק חפר אל הכביש הראשי – היסה אותם הנציב מייד בהודעה כי למטרה זו אין לממשלה אף פרוטה.

הערבים התאוננו באוזניו על מיעוט הקרקע שברשותם. הם יושבים על רצועת אדמה שהקרן הקיימת הקצתה להם תמורת שטח גדול יותר של אדמת-ביצות, שהעבירה הממשלה לקרן הקיימת בחלקו הצפוני של עמק חפר. גם הם לא באו על מבוקשם. הנציב אמר להם, שכל האדמה מסביב היא אדמה פרטית ולממשלה אין כסף לקנות עוד אדמה. כשנסע הנציב פנה אחד הערבים אל אחד מאנשינו ואמר "כלאם פאדי" (דברים בטלים).

לנחל אלכסנדר אפיק רחב ועמוק. בחורף אין לעבור בו כלל. עובדה זו הייתה מארת עמק חפר כל השנים. ראיתי בפעם הראשונה את גשר-המתמכים המפורסם, שעליו הוצרכנו לדבר ולכתוב כל-כך הרבה אל הממשלה ושבעדו חייבת הסוכנות לממשלה 750 לירות. תחילה חשבה הממשלה להניח את נחל אלכסנדר ללא גשר עד השנה הזאת, משום שלא הספיקה לה השעה לבנות גשר קבע של בטון, ואילו מבחינת צורכי הביטחון לא נחשב הגשר הזה עניין חיוני, מאחר שאפשר היה להבהיל צבא לכל אחד משני עברי הנחל מן הצפון ומן הדרום, אבל התאחדות האיכרים ויישובי עמק חפר תבעו בתוקף שהנהר יגושר מיד – ההתאחדות, כדי שתוכל להשתמש בכביש להוביל את פרי ההדר לחדרה ומשם ברכבת לחיפה, והיישובים, למען התחבורה הפנימית הרגילה. התאחדות האיכרים הציעה שהיא תישא בהוצאות בניינו של גשר זמני. אני העדפתי, על יסוד הבטחה זו של ההתאחדות, להציע לממשלה השתתפות בלבד, והממשלה הסכימה לבסוף להקים גשר-מתמכים זמני, בתנאי ש-50% של ההוצאות יהיו ממקורות יהודיים. עכשיו מסרבת התאחדות האיכרים לשלם את חלקה בטענה, שהכביש כולו לא היה מוכן בעוד מועד כדי להשתמש בו בעונת ההדרים, אבל התחייבותנו-אנו שרירה וקיימת ועלינו לשלם את השטר. עכשיו יש בדעתנו לבקש מן הממשלה שתמסור לנו, תמורת 750 הלירות שנשלם לה, את כל חומרי העץ של שני הגשרים הזמניים, כדי שישמשו לנו לגישור הוואדי המפריד כיום בין כפר ויתקין לבין הכביש הראשי. גשר-בטון חדש הולך עכשיו ומתקרב להשלמתו.

ארוחת צהריים במעברות, קיבוץ של "השומר הצעיר" השוכן בראש גבעה המשקיפה על הגשר ועל הוואדי. היחסים עם השבט השכן של ערביי קורדיאת ידידותיים למדי, עד כדי הזמנות לחתונות וכו'. אנשי מעברות אומרים, שערביי ואדי חוארת הצליחו בימי המאורעות לעמוד בפני הלחץ שהופעל עליהם "להשתתף".

ממעברות לנתניה להיות נוכח בחנוכת הגן על שם המלך ג'ורג' השישי. מייסדיה של נתניה הראו פעם נוספת את כישרונם בסידורי ראווה תיאטרליים. יש מידה עצומה של יוזמה ומרץ בפיתוחו של המקום הזה – הרחובות והמדרכות סלולים, כיכר פוט וגן ווקופ פורחים, בית התיאטרון רחב המידות עומד על תילו, שטח הפארק החדש מדורג יפה. נאמר לי, שהמועצה הוציאה 300 לירות לתאורה ולתפאורה של נתניה ביום ההכתרה. תמהתי לשמוע כי בית-הספר כבר מכיל 200 תלמידים. הילדים שעמדו ערוכים לקדם את פני הנציב העליון-בריאים לתפארת. והנה גם שערי כבוד וסרטים. גם תזמורת צבאית של המחנה השכן, שבו סועד הנציב את ארוחת הצהריים שלו, מוכנה ומזומנה. כשהגיע הנציב עברנו אל מגרש הנטיעה. עובד בן-עמי,[3] היושב-ראש של מועצת נתניה, קרא איגרת אל המלך כתובה על מגילת קלף השמורה בקופסה של כסף שעליה הכתובת: להוד מלכותו וכו' מאת הסיטי נתניה.

בצריף המזנון הקל נשמעו נאום של בן-עמי, רצוף תשבחות לנציב העליון ולמחלקות ממשלה שונות על כל החסדים שעשו עם נתניה, ונאום תשובה של הנציב העליון, שהוכיח עד מה נאמנים עליו דברי חלקות.

בתל אביב נפגשתי עם שליחי המועצה הארצית של שומרי שבת והם גזונדהייט,[4] הרב שפירא ושרגאי.[5] טענתם היא, שהחלטתו החגיגית של הקונגרס, האוסרת עבודה בשדה בשבת על אדמת הקרן הקיימת, נשארה על הנייר. המצב בעניין זה אף הורע למעשה, וההנהלה לא עשתה דבר לאכוף את ההחלטה.

הבעתי הפתעתי שהם פונים בעניין זה אלי. חשבתי תחילה שהם מבקשים לדבר איתי בדבר שמירת השבת בעבודות הממשלה. אין לי עסק בענייני שמירת שבת בפנים ואיני בקי בעובדות. הבטחתי להביא את הדבר לפני ההנהלה בהזדמנות הקרובה ביותר. הם דרשו סנקציות – גזונדהייט הציע קנסות כסף ועונשים אחרים, ואילו שרגאי היה מסתפק בהעמדה לפני בית הדין של הקונגרס.

אמרתי, שמעשי תגמול אך יגבירו, לדעתי, את התנגדות המתיישבים, והדבר תלוי, סוף סוף, ברצונם הטוב, אבל יש להנהלה הרבה דרכים של לחץ מוסרי שאולי עדיין לא השתמשה בהן.

חזרתי לירושלים.

ליאו כהן סייר כמה יישובים עם הגב' קנדי מן "החברה המלכותית לאסיה המרכזית". היא באה אלינו מורעלת עד תום, והוא השתדל כמיטב יכולתו להפיג את הרעל.

בבוקרו של היום שבו יצאתי מירושלים הודיעו לי שפלח ערבי צעיר נורה סמוך למועדון "מנורה" – מעשה מובהק של תגמול על פציעת יהודי ביום הקודם. בערב נאמר לי שהערבי מת. ההתנקשות ביהודי הייתה בשל מחלוקת פרטית על חלקת קרקע, אם כי בשנים שעברו איש לא היה מניח שמריבה מסוג זה עשויה להביא ליריות אקדח. התקפה זו על הערבי היא מעשה שפל, מסוג התגמולים הממיטים חרפה.

[---]

 

הערות

[1]  ד"ר ארתור רופין – ראו: כרך א (1936), מסמך 1, הע' 16.