דברים בישיבת הוועד הפועל הציוני                                                   ירושלים, 22.4.1937

 

בניסיון לחלק את עצמנו לשני מחנות כביכול, אשר בקרב האחד מפעמת מיסטיקה ציונית עמוקה ובקרב השני שולט רק ההיגיון היבש, יש משום עוול לאמת. אם "מיסטיקה" משמעה בהקשר זה אמונה ציונית בלתי-מעורערת – אזי כולנו "מיסטיקנים", ואם אחד מאיתנו איננו מכריז על עצמו השכם והערב שהוא "מיסטיקן", אין זאת אומרת שיש למישהו זכות לפסול אותו כחסר אמונה ציונית, או כמי שתפיסתו הציונית צרה ושטחית. כל אחד מאיתנו מביע את אמונתו בסגנונו הוא, אבל אף אחד מאיתנו אינו מסתפק רק בתפילה או בהבעת "אני מאמין". כולנו מתאמצים, איש כפי יכולתו, להיות הגיוניים.

העבודה הציונית בתקופתנו היא לכאורה כולה חומר. ואכן, מדי פעם מתריסים כנגדנו בני-הפלוגתא שלנו ואף נציגי השלטון: "היכן היא הרוחניות שלכם? הפכתם מטריאליסטים ללא תקנה! אתם משוקעים רק בחומר, לוחמים תמיד על עוד אלף סרטיפיקטים ועוד מאה דונמים. אין זו אלא התנוונות האידיאלים הגדולים של היהדות..." אולם אנו הרי יודעים מה ממריץ אותנו לעסוק כל הימים בסרטיפיקטים, בקרקעות, באקספורט ואימפורט, בתנאי מכס, בהון פרטי ולאומי, בהשקעות ותקציבים; לנו הרי אין צורך להסביר מהם שורשיה של חומרנות זו שאנו משוקעים בה, ולא בסוגיה זו נערוך כאן את הוויכוח. הוויכוח בינינו הוא בשאלה – מה מוביל למטרתנו ומה אינו מוביל אליה?

ללא ספק יש סכנות בחומרנות יתירה, צרת אופק, העלולה בסופו של חשבון להחמיץ אפשרויות גדולות; אבל יש גם סכנה במיסטיקה ערטילאית, שכן עלולה היא להיות לשטן על דרך ההגשמה. דוגמה מובהקת לכך: אם מתעלמים מארץ-ישראל הריאלית ונתפסים רק למושג ה"מיסטי" של ארץ-ישראל – מים עד המדבר ומנחל מצרים עד הלבנון ועד הנהר הגדול נהר פרת – וגומרים אומר שלא להשלים אלא עם שלטון יהודי על כולה. [---] ארץ-ישראל זו אף פעם לא הייתה כולה של עם ישראל. על ארץ-ישראל הממשית עברו תמיד גלגולים ותמורות. [---] למי שמתכוון להמשיך ולחיות באמונה המיסטית – ב"ירושלים של מעלה" – תספיק כמובן ארץ-ישראל ה"מיסטית", כי הוא לא יגיע לידי סתירה עם צורכי ההגשמה. אבל מי שרוצה לעשות את המיסטיקה הציונית למנוף של ההגשמה – ייזהר מהעמיד אותה כמכשול על דרך ההגשמה.

אלה המוכנים למען שלמות הארץ לעמוד בסכנה של גזירות עליה, [---] פשוט אינם מבינים מהי הציונות ומדוע היא נופלת בלי עלייה. [---] ירושלים היא דגלנו. דגל זה הביא אותנו לארץ-ישראל, דגל זה הביא אותנו ירושלימה, אבל אין אנו רשאים להציג ברירה – ארץ-ישראל או ירושלים! אין אנו רשאים להקריב את ארץ-ישראל למען ירושלים. דורות על דורות היו יהודים בגעגועים ובשאיפה לארץ-ישראל. ירושלים כדגל בלבד ענתה לצרכים נפשיים של בני אותם דורות. אבל משעה שעלינו על דרך ההגשמה איננו רשאים לוותר על אפשרויות הגשמה ולדון את עצמנו לשיתוק ולנסיגה למען ירושלים, שכן אז תאבד ירושלים את ערכה בשבילנו. דורנו לא יוותר על אפשרויות ההגשמה ולא יתנחם בגאולה לעתיד לבוא.

אינני אומר זאת כדי לשכנע אתכם להשלים עם ויתור על ירושלים, אלא כדי להבהיר שאסור להתרכז בנקודה אחת – ותהיה יקרה לנפשנו כירושלים – ולהחמיץ אפשרויות הגשמה מימין ומשמאל. ההיסטוריה אינה מתקדמת דווקא בקו ישר, וצריך להתקדם באותם חלקי חזית שבהם ניתן להתקדם.

אינני יכול לקבל התנגדות לתוכנית החלוקה מטעמים "מיסטיים", מתוך התפשרות עם אי-עלייה לתקופה מסויימת ועם צמצומים וקיצוצים נוספים, ובלבד שלא נוותר על ארץ-ישראל בגבולותיה הרחבים והמופשטים ולא נשלים עם הוצאת ירושלים. הבחינה היהודית בשבילי היא: מהי המסגרת ומהו המשטר המדיני המאפשר לנו גידול מהיר והתבצרות אמיתית, המאפשר לנו להיות למכסימום של כוח? וכשאני אומר "כוח", אינני מתכוון לחיל-מצב של 500 אלף איש מזויינים, שהגולה תפרנס אותם. זה איננו כוח. כוח פירושו מספר רב של יהודים מושרשים בקרקע ובמשק, וגם כוח מזויין ואפשרויות של הגנה. אגב, לחבל ארץ מיושב כולו יהודים, עם עצמאות מדינית, יש בעיני קסם מיסטי לא מבוטל, אבל לא אאריך בעניין זה. עלינו לברר את העניינים הממשיים, לבחון את היתרונות שתוכנית החלוקה תקנה לנו, ואת הבעיות שהיא תציג בפנינו.

כיתרונות אני רואה:

א. אפשרות של ריבוי מהיר;

ב. אפשרות לנצל באופן מקסימלי את מלוא כוחנו לצורך פיתוח;

ג. אפשרות מקסימלית לגילוי כוחות יצירה עצמיים;

ד. שיעור-קומה אחר ומשקל מדיני רב יותר בעיני עצמנו ובעיני העולם.

אבל יתרונות אלה בינתיים הם רק להלכה. השאלה היא איזו תוכנית חלוקה תוצע לנו למעשה. ארבע שאלות מתעוררות. שאלה ראשונה: התהייה התוכנית שתשורטט על הנייר חיובית או שלילית מבחינתנו; אם התוכנית שתוצע לנו תהיה מלכתחילה שלילית, אין ללכת הלאה. אבל אם היא תהיה חיובית, מתעוררת שאלה שנייה: העשויה תוכנית זו מבחינה אובייקטיבית להתגשם בתנאים הנתונים של ארץ-ישראל בשלב זה? אם התשובה חיובית, מתעוררת שאלה שלישית: היכול העם היהודי להגשים אותה? אם התשובה חיובית, מתייצבת שאלה רביעית: היקבל העם היהודי את התוכנית? [---]

אני נוטה לענות על השאלות א, ג, ד, בחיוב. לגבי שאלה ב – אפשרות ההגשמה מבחינה אובייקטיבית – נתון אני בספקות כבדים, וכמעט שהכרעתי לצד השלילה.

אני חושש שהתוכנית תיתקל בקשיים גדולים, הן טכניים והן פוליטיים. לא כל תוכנית של חלוקת הארץ אני מוכן לקבל. [---]  במה הדברים אמורים? אקבל תוכנית כזו אם נקבל שטח הוגן וסמכות הוגנת. מה זאת אומרת שטח הוגן?

א. שנקבל כל מה שכבר יש לנו; על-כל-פנים את הגושים הטריטוריאליים הגדולים שכבר התיישבנו בהם,

ב. שנקבל את כל אותם אזורים שאנחנו רואים אותם כשדות ההתיישבות האפשרית שלנו בתקופה הקרובה.

הוסיפו לכך עוד עמדות מפתח מסויימות – נמלים, מרכזי חרושת, זיכיונות [החשמל בנהריים והאשלג בים-המלח]. נסו לצרף שלושה אלמנטים אלה ותתקבל טריטוריה בעלת צורה משונה מאוד, [---] מבוקעת ומפוצלת. קו הגבול שלה יהיה ארוך ומפותל לאין שיעור ביחס לשטח שיקיף. בעיית ההגנה של טריטוריה כזאת תעמיד את האחראי לכך בפני קשיים עצומים. אפילו ההשגחה המשטרתית על הגבול הזה, מפני חדירה בלתי-חוקית והברחת סחורות, תהיה קשה מאוד. [---]

כל הבעיות שציינתי היו קיימות גם אם שני העמים היושבים בארץ היו חיים בשלום, או יכולים לחיות בשלום זה עם זה. אבל זוהי תפיסה בלתי מציאותית. יהיה משקל רב לתגובת הערבים. כיום עוד מושפעת תגובתם גם מגורמים אישיים, משפחתיים וכיתתיים. [---] אבל אני מרשה לעצמי לנבא, שבשעת המבחן תהיה התגובה הערבית – לאומית-פוליטית במלוא מובן המילה. [---] תהיה זו שלילה נמרצת, והכוחות שיופיעו כמבטאיה יהיו הכוחות המכריעים, מפני שפעולותיהם תהיינה הנמרצות ביותר. [---]

מה יהיו הנימוקים לתגובה השלילית הזאת? בחלוקת הארץ מפסידים הערבים הרבה מאוד וכמעט אינם מרוויחים מאומה. אני מנסה לראות את הדברים בעיניהם: הם יפסידו חלק מפלשתינה, חלק מארץ שהם חושבים אותה לארץ ערבית ולוחמים על היותה ערבית. ומצבם אינו דומה למצבנו בארץ הזאת: אנחנו כוח עולה, מתקדם; אנחנו אומרים – לעת-עתה קיבלנו רק חלק, אך יש לנו פרספקטיבה היסטורית ביחס לשאר; הם, לעומת זאת, אם יוותרו על שטח כלשהו לא יוכלו לקבלו בחזרה.

שנית, הם יפסידו אוכלוסים – חלק מהם ייהפכו לנתינים במדינה היהודית. [---]

שלישית, הם יפסידו את החלק העשיר ביותר של ארץ-ישראל.

רביעית, הם יפסידו את הפרדסנות ואת מרכזי המסחר והתעשייה הערביים.

חמישית, הם יאבדו את החלק המכניס ביותר לאוצר הממשלה. ממשלתם תישאר לכאורה בחוסר כל. אוצר ממשלת ארץ-ישראל ממלא כיום תפקיד של משאבה: הוא שואב הכנסות מהעמקים, כלומר מאיתנו, ומשקה בזה את ההרים, כלומר את הערבים. אם תהיה באמת הפרדה, ישקו העמקים את עצמם, וההרים אף הם יצטרכו לדאוג לעצמם. על-כל-פנים, הם יקבלו פחות ממה שהם מקבלים כיום.

שישית, הם יאבדו את רובו של חוף הים. זוהי אבדה לא רק להם. במובן מסויים זוהי אבדה גם לכמה ארצות ערביות.

שביעית, פירוש הדבר, בעיניהם, שזורקים אותם חזרה אל המדבר.

אם נניח שלא יהיו הרבה נתינים ערבים בטריטוריה היהודית, הרי לכאורה זה מקל עליהם, אבל אז פירושה של התוכנית מיטת סדום למפעלנו. תוכנית שתאפשר גידול והתרחבות מחייבת שטח גדול יותר, ופירושו של דבר – יותר ערבים בשטח היהודי.

יש להוציא מכלל חשבון את האפשרות של החלפת אוכלוסין בשנים הקרובות. אינני מדבר על חזון לעתיד לבוא. בעשר השנים הקרובות הדבר איננו מעשי. עלינו לזכור מי יהיו אלה אשר יצטרכו להחליף את אדמתם – אותם הכפרים אשר יותר מאחרים הם חיים על השקאה, על פרדסנות או על מטעים, על בארות ומכונות שאיבה, על קירבה לשוק. לאן ילכו? מה יקבלו תמורת כל אלה? ומה אפשר להציע להם? [---] בשלב זה אין להשתעשע בהקבלות לחילופי האוכלוסין בין תורכיה ליוון. שם היו תנאים אחרים. אם כן, יצטרכו להישאר [---] והם לא יקבלו עליהם את הדין באהבה. הם יתמרדו, וימרדו גם הערבים שמחוץ לשטח שלנו, והבעיה תהיה חמורה מאוד.

אינני אומר שיש להירתע מפני הבעיה הזאת – מרד אפשר לדכא. אבל שאלה היא אם אנחנו בעצמנו נוכל לדכא מרד כזה או ניזקק לעזרה צבאית בריטית בתקופת ההתהוות של המדינה. [---] קיימת, כמובן, הסכנה שבריטניה תירתע מפני הקושי. ניסיוננו הממושך מעורר ספקות כבדים לגבי נכונותה הפוליטית והנפשית של בריטניה להשתמש בכוח עד שהמדינה תעמוד על רגליה. היא יכולה להירתע לפני המעשה, והיא יכולה להירתע בשעת מעשה. בשני המקרים יהיה מצבנו חמור. [---]

כרגע אין משא-ומתן בינינו ובין הממשלה הבריטית, מפני שהיא מחכה לדין-וחשבון של "הוועדה המלכותית". וכמובן שאין משא-ומתן עם "הוועדה", מפני שהיא איננה גוף למשא-ומתן. היא קיבלה שליחות מטעם הוד מלכותו, ועליה להמליץ המלצות מסוימות. [---] אבל עניין החלוקה מנסר בחלל. הוא מוצג בפנינו בפגישות עם אנשי השלטון ומטרידה אותי השאלה איך לנהוג בשיחות אלה. [---]

ברור שאנחנו טוענים, כי מה שקרה בארץ לא מוכרח היה לקרות, ואפשר היה לנהל את הדברים אחרת. אבל השיחה היא בין שני צדדים. והנה, אם שואלים אותנו על תוכנית החלוקה – האם עלינו להזהיר מפני הקשיים הצפויים או לא? אם נזהיר, אולי בכל זאת יתאזרו בתוקף ובכוח הדרושים כדי להגשימה, או שמא ייסוגו מכל העניין ויעדיפו הגבלות וצמצומים על מפעלנו? [---] במצב זה, דומני, הדרך הטובה בשבילנו היא האמת. וזאת כדי שלא תהיה השליה והונאה הדדית.

גם אליבא דאלה שאינם נועלים את הדלת בפני אפשרות של חלוקה, אסור שבשיחותינו עם נציגי השלטון ייווצר הרושם כאילו העיקרון של הקמת מדינה יהודית – בלא להתחשב בשטח ובאפשרויות הפיתוח הממשיות – גורם נחת-רוח ליהודים ומספק אותם. צריך להזהיר מפני קיצוצים והגבלות. אבל ברור שאם נעמוד בפני סכנה, ולא נוכל לשנות את עצם ההחלטה על חלוקה, נצטרך להירתם בכל כוחנו כדי לעשות את המקסימום האפשרי באותה המסגרת שתינתן לנו.

דיברתי על קשיים וסכנות שככמותם עוד לא נפגשנו, אך ציינתי גם אפשרויות שכמותן עוד לא היו לנו. לפנינו מלחמות פוליטיות נמרצות, ונהיה זקוקים לגיוס מאמצים פנימיים גדולים יותר כדי להשיג מה שאפשר. אני מאמין שאפשר יהיה להשיג הרבה במסגרת החדשה.