מתוך יומן העבודה                                                                             לונדון, 22.3.1937

נפגשתי עם לידל-הארט בקלוב "אתנאום". הוא הסופר הצבאי של ה"טיימס". חיבר ספר חשוב על תולדות המלחמה העולמית ואת הספר היסודי ביותר על לורנס.[1] לפני ימים אחדים נכנסתי לחנות ספרים ומצאתי ספר חדש שלו: "אירופה המזויינת". שאלתי מתי יצא הספר, אמרו לי בו-ביום. קניתיו ועד לשיחה הספקתי לקרוא רק את ההקדמה ופרק על הים התיכון. מההקדמה למדתי שהמחבר מתנגד לפרנקו ומבכה את קוצר ראותם של אותם אימפריאליסטים בריטים, אשר היצר המעמדי דוחפם לתמוך בו, בניגוד לאינטרס האימפריאלי. בפרק על הים התיכון מגיע המחבר ל"רוויזיוניזם" מרחיק לכת: הים התיכון איבד לגבי האימפריה הבריטית את חשיבותו המיוחדת מפני שחדל להיות ים בטוח. עכשיו אינו אלא המשכה של תעלת סואץ. עד הזמן האחרון ידעו שיש לדאוג לביטחונה של תעלה שארכה בין פורט-סעיד וסואץ הוא 100 מיל. עכשיו יש לדאוג לביטחונה של תעלה המשתרעת לאורך 2,000 מיל מפורט-סעיד עד לגיברלטר. ריבוי הבסיסים הימיים של איטליה, והארכת היקף פעולתם של אווירונים נושאי פצצות עד לרדיוס של 500 מיל, השביתו את הביטחון בכל מחציתו המזרחית של הים התיכון, סכנת ניצחונו של פרנקו ונפילת האיים הבליאריים לידי איטליה עתידות לערער את הביטחון בחלקו המערבי.

מסקנתו היא שאין כמובן לדבר על הפקרת מזרח הים התיכון, אלא יש לדעת כי בשעת חירום יישאר ים זה רק בשדה-פעולה לאוניות מלחמה ולחיל האוויר, ואילו את סחר הים להודו ולמזרח הרחוק יצטרכו להטות לדרך העקלתון הנושנה מסביב לכף התקווה הטובה. בימי מלחמת איטליה–חבש היו אוניות שבחרו בדרך ארוכה זו.

לידל-הארט – אנגלי ארוך כעוג, דק כקנה, ראשו צר וחוטמו ארוך, כפתורי ואדמוני. הוא שמע מגרייבס כי במלחמה הייתי "מהצד השני" ותאב מאוד לדעת כיצד הסתכלו שם על פעולות הצבא הבריטי ועל המחנה של לורנס. היה מוכן שכל שיחתנו תיסוב על זיכרונות מימי המלחמה, אך בהזדמנות הראשונה עברתי לשאלות היום.

הוא הניע ראש בהסכמה לכל דברי הביקורת שלי על מעשי הממשלה בחודשי המאורעות, ועל שיתוקו של הצבא עכשיו. בדרך כלל, אמר, מעריכה בריטניה את היהודים ורוצה לנהוג כלפיהם ביושר, אבל שתי נטיות סותרות הלך רוח זה: ההנחה הרווחת שאין לקומם את הערבים, ומידה מסויימת של אנטישמיות בציבור הבריטי. הביע סברה שזהו שורש הניגוד בינינו ובין הפקידות.

סיפרתי לו על המתהווה היום בארצות השכנות לארץ-ישראל ועל כישלון התפיסה הפאן-ערבית. הוא התעניין בזה מאוד. דיברתי על היכולת [הצבאית] הגנוזה ביישוב. בימי המאורעות יכולנו לגייס בבת-אחת 3,000 איש בלי כל הכנות. אם יהיה צורך – נוכל לגייס 50,000 איש. מספרו הבינותי שהוא מיחס חשיבות לקלות התנועה של הצבא המודרני, ל"מיכון" שלו ולאיכותו העדיפה מכמותו. באלה, אמרתי, בוחנו יפה. סיפרתי לו על כישרון ההסתגלות של בחורינו לכל מלאכה המצריכה שכל וחריצות כפיים. הסכים באילו לכל אלה, אך העיר: אלו הן תכונות חשובות, אבל צר שהן מעוררות קינאה המביאה לידי אנטישמיות. אפשר טעיתי, אבל התרשמתי כי בדברים אלה, שנאמרו לכאורה לשם גינוי האנטישמיות, הייתה בעצם נימה של הצדקה. עצם ההסתמכות הנשנית על האנטישמיות, כגורם שבו תלוי קולר ההתנגדות הפוליטית לתוכניותינו, הייתה משונה במקצת.

דיברתי על חיפה ותפקידנו ביצירתה. אמרתי: יהיה המצב בים התיכון אשר יהיה, הרי אינך מציע להסתלק ממנו ולהפקירו! הסכים. עברתי לעניין עקבה. דיברתי על דרך חיפה–עקבה כדרך היבשה הקצרה ביותר במקום תעלת סואץ, במקרה של תקלה בתעלה. הוא התעניין במצב הכביש לעקבה ובאפשרות של מסילת ברזל. התפלא בשומעו כי בעקבה עצמה לא נבנה שום דבר. אמרתי לו, כי אם יינתן לנו לפתח את הסביבה החקלאית של עקבה, נבנה שם נמל שיהווה עמדה מסחרית חשובה לנו ועמדה צבאית לאימפריה. אמר: אבל ים-סוף חציו בידי האיטלקים.[2] אמרתי: וכי משום כך תעזבוהו? נענה לי: ודאי שלא. ברור היה, שהוא נתפס לתיאוריה המורידה את ערך פינתנו בסולם הערכים האימפריאלי.

בחוזרי למשרד מצאתי את גב' דגדייל מספרת, שלאחרונה נתקלה בחוגים ממשלתיים בנטייה למעט את ערכה של ארץ-ישראל כעמדה צבאית, בגלל השינויים שחלו בים התיכון ובים סוף עם עליית כוחה הימי, האווירי והטריטוריאלי של איטליה. בחוגים הפוליטיים פועל תמיד חוק "הכלים השלובים".

[---]

בערב מאמר ראשי ב"איוונינג סטנדרד" על המצב בארץ: מזרז את "הוועדה המלכותית" לסיים את עבודתה וגוער בממשלה שלא הפסיקה את העלייה בזמנה. דורש קיצוץ.

הערות