מתוך יומן העבודה                                                                             פריס, 16.3.1937

 

אמש טסתי לפריס יחד עם דוד הכהן. מזג האוויר היה יציב והטיסה עברה בקלות. היה לילה אפל. תחילה ראינו מתחתינו את שטיחי האורות של ערי אנגליה, אחר-כך פסקו האורות ותחתינו נפרשה עלטה גמורה – ידענו שאנו על-פני הלמנש, ושוב נתחדשו האורות של ערי צרפת עד שהגענו לשטיח האור הענקי של פאריס.

בבוקר צילצלתי לבוריס גורביץ. הוא כבר קבע לי פגישה עם ג'ורג' סמנה ואחר-כך עם חורי (שליחו המיוחד של סמנה לז'נווה). באתי למשרד ה"וועד להגנת זכויות היהודים", שגורביץ הוא מזכירו, והספקתי לדבר איתו רק רגעים ספורים לפני בוא סמנה. עיקר השיחה המוקדמת, לפני הפגישה עם חורי, היה בנוכחות סמנה.

סמנה הוא לבנוני הגר כל ימיו בפריס, נשא אישה צרפתייה, בניו צרפתים גמורים. הוא עצמו מדבר עדיין ערבית ושומר על קשרים אישיים עם המזרח. הוא מוציא לאור ירחון קטן בצרפתית הנקרא "קורספונדנס ד'אוריין", ומשמש מדי פעם סוכן ושליח של קיי ד'ורסיי [כינוי משרד החוץ הצרפתי] אדם משכיל ותרבותי, נעים בהליכותיו. ביקרתיו, לפי עצת אביגדור יעקובסון המנוח, בהיותי בפריס בקיץ 1934.

גורביץ הרצה את "תוכנית השלום" שלו: עלייה של 40,000 לשנה במשך 10 שנים, כעבור הזמן הזה פרלמנט פריטטי, שיחליט על העלייה לעתיר לבוא. נקודה זו הייה חדשה.

העירותי מייד, כי פירוש הדבר וטו ערבי על העלייה היהודית. גורביץ קפץ והתריס כנגדי, שאני חושב כציוני ולא כפלשתינאי. הוא, האקסטרן מקייב, היושב בפריס ולומד את עניני ארץ-ישראל מתוך בולטינים (במוחו עירבוביה נוראה של מספרים, תאריכים ושמות, שהוא ממטירם עליך כדי להפגין את בקיאותו), יש לו, כמובן, הכרה פלשתינאית...

שאלתי מה תהיה צורת המשא-ומתן. הצעתם היא להסתייע בשכיב ארסלאן ובפרסי טבאטבאי,[1] שחזר לא מזמן לארץ-ישראל כדי להשפיע על חאג' אמין אל-חוסיני שיסכים לשלום.

הבעתי ספק בכשרות הדרך ובתכליתיות העניין כולו:

א. שכיב ארסלאן פסול בעינינו ובעיני הבריטים, וכבודו ירד פלאים גם בין הערבים  בגלל העגבים שתינה עם איטליה;

ב. הוא מעל באמוננו בפרסמו את שיחתו עם בן-גוריון[2] בצורה מסולפת ובתוספת בדותות;

ג. לנו אין כל ביטחון מה יעשה ובאיזה כיוון ישפיע שכיב ארסלאן אם ייסע למזרח הקרוב;

ד. מכל מקום, לא הוא האיש המתאים להשפיע על המופתי בענייני ארץ-ישראל;

ה. טבאטבאי הוא מכשיר בידי המופתי ולא בעל השפעה עליו. חאג' אמין מנצל אותו לצורכי התעמולה הפאן-איסלאמית שלו, אך אינו חושב אותו למדינאי שיש להתחשב בחוות-דעתו;

ו. הקשר עם טבאטבאי עצמו אינו כדאי לנו, באשר הוא מנודה מארצו כאויב לשלטון הנוכחי; למה לנו להסתבך בהתקשרות אתו;

ז. מנהיגי הערבים בארץ-ישראל מאמינים שהם ישיגו מ"הוועדה המלכותית" הרבה יותר מאשר בפשרה עם היהודים. אין לקוות, על כן, שיסכימו להיכנס עכשיו למשא-ומתן.

ערביי ארץ-ישראל, הוספתי, חיים בגן-עדן של שוטים, כיון ש"הוועדה" חושבת בין השאר על פתרונות שיכו את הערבים מכה ניצחת.

[---] סמנה ניסה לשכנע אותי, שעל שכיב ארסלאן עובר גלגול חדש, שהוא מרוצה מהחוזה הצרפתי–סורי, והפך את לבו לאהבה את צרפת. [---] כיון שכך, חדל גם להיות אויב לבריטניה והוא מוכן לחשוב על הסכם עם היהודים. הוא, סמנה, יודע ששכיב ארסלאן הפכפך, ומי יודע היכן יהיה בעוד שנתיים, אך מאחר שכרגע הוא בהלך רוח זה, צריך לנצל אותו ולעלות שלב באמצעותו. משנעלה – לא נהיה זקוקים לו ונוכל להשליכו. כזוהי דרך הפוליטיקה, אמר.

שאלתי את סמנה: מהו האינטרס של שכיב לסייע לשלום יהודי–ערבי בארץ-ישראל? נקט לשון נקייה ואמר: עניין של קריירה.

[---]

שאלתי: המעוניינת ממשלת צרפת בשלום יהודי–ערבי בארץ-ישראל? בשאלה זו הייתה חבויה שאלה אחרת: האם אתה, סמנה, מעוניין בכל העסק רק כסוכן הממשלה הצרפתית?

סמנה השתמט מתשובה לשאלה זו – ודאי כדי שלא להודות בקשריו עם הקיי ד'ורסיי – אך הבין כנראה לאיזו נקודה אני מכוון, שכן השיב: אומר לך מדוע אני מעוניין – אני מאמין שהציונות תפתור את שאלת העם היהודי; בעיני זוהי אמונה מיסטית שאין לה רגלים במציאות; ארץ-ישראל קטנה מדי בשביל עם בן 17 מיליונים. אך אני מחשיב מאוד את מפעלכם, כי אני רואה בו אחד המבצרים לתרבות האירופית במזרח, אחד הסכרים שיעצרו את נחשול האיסלאם המתפרץ מפעם לפעם מול אירופה. מבצר אחר כזה הוא לבנון.

נסענו שלושתנו לביתו של סמנה, שמה בא חורי. שניהם שימשו מתווכים בין הממשלה הצרפתית והמשלחת הסורית. מהשיחה התברר, כי חורי הוא האיש העומד בקשרים עם שכיב ארסלאן ועם טבאטבאי, וכוונתו הייתה להילוות לשכיב בנסיעתו ללבנון לשוחח עם המופתי.

שיחתנו החלה בערבית – ובהתפוצצות. חורי שיבח את הערבית שלי ואמר: אילו דיברו כל יהודי ארץ-ישראל ערבית כמוך, היה כבר מזמן שלום בארץ-ישראל.

אמרתי לו: אילו דיברו כל יהודי ארץ-ישראל ערבית כמוני, לא הייתה בעיית שלום קיימת כלל, באשר אז היה מספרם של יהודים אלה מועט שבמועט.

הא כיצד? שאל.

סיפרתי לו כיצד למדתי ערבית – משפחתנו התיישבה בודדה בכפר ערבי, והסברתי שאילו התנהלה כל התיישבותנו בדרך זו לא היינו מיישבים בארץ-ישראל אלא מספר קטן מאוד של יהודים. הצלחנו להגיע להתיישבות גדולה רק על-ידי רכישת שטחים רצופים, ולא בדרך של פיזור היהודים בכפרים הערביים. ציינתי כי ב-900 הכפרים הערביים הנמצאים בארץ אין אף יהודי אחד.

חורי נתרתח: ובכן זוהי מטרתכם? לא להתחבר עם הערבים כוונתכם, אלא לשכון לבדד? אם כן-לעולם לא תגיעו לשלום...

שבתי והסברתי את תהליך התיישבותנו. סמנה הבין ועמד לצידי: על-כל-פנים, אמר, אין לדרוש מהיהודים שיתיישבו בקרב הערבים כל זמן שסכנה נשקפת לחייהם. אם יוקם שלום – יבוא בוודאי שינוי בשיטת התיישבותם.

בקושי חילצתי את השיחה ממצר זה והגעתי לעניין.

חורי שאל: מה הם, לדעתך, התנאים העיקריים לשלום יהודי–ערבי?

קבעתי שני תנאים: מצד הערבים – הודאה בזכות היותנו בארץ לא כאורחים אלא כבעלים שווי-זכויות איתם (אין הכוונה להצהרות פומביות, אלא להודאה שבלב אשר תבוא לידי ביטוי באופן הצגת העניין בפגישה משותפת). ומצידנו – ערובות מספיקות שלא יבולע לערבים בגלל העלייה.

אמר: אלה הם דברים כלליים יותר מדי. לאיזה מספר רצונכם להגיע?

אמרתי: עלייה לפי יכולת הקליטה, בלי נישול.

כאן תקע גורביץ את עצמו: עליכם (זאת אומרת עלינו) להסכים שלא לעבור את גבול השוויון המספרי עם הערבים.

נמצאתי בסיטואציה "נחמדה". אמרתי לגורביץ, ששום נציג ציוני בר-דעת לא יתחייב לעולם על שוויון מספרי. ואין זו שאלה של מקסימליזם או מינימליזם, אלא של שכל ישר.

גורביץ קפץ בשצף: אתם(!) מוכרחים להסכים לכך. כל ידידיכם בצרפת – כאן התחיל מצליף עלי בשמות: פול רנו,[3] ז'יסטן גודאר,[4] דה מונזי[5] ועוד ועוד – באו למסקנה מוחלטת שעל הציונים לקבל את הגבול הזה.

השתקתי אותו והסברתי לערבים מדוע התחייבות כזו מצדנו היא אבסורדית: אין מנהיגים פוליטיים יכולים להתחייב בשם הדורות הבאים, (---) הערבים הבינו.

חורי שאל: מהי יכולת הקליטה? אמרתי שאפשר יהיה לקבוע זאת מזמן לזמן. שאל: ל-15 שנים? אמרתי: מוטב לחמש. אמר: נאמר ל-10? הסכמתי. שאל: כמה? אמרתי: נניח 50,000 לשנה. הוא הציע 40,000, ואחר-כך שאלני לממוצע של שלוש השנים האחרונות. התברר שזה לערך 45,000 לשנה.

שאל: ומה כעבור 10 שנים? אמרתי: אז ניפגש ונדון מחדש. או שנסכים או שלא נסכים.

גורביץ הציע את הפתרון שלו: פרלמנט פאריטטי בעל סמכות בענייני עלייה.

חזרתי על הערתי הקודמת שזה יכול להביא לידי "וטו" ערבי על העלייה, והדבר מחייב שיקול-דעת.

שוב קפץ גורביץ (כשאני אומר "קפץ" אין כוונתי לתפארת המליצה אלא לקפיצה ממש וליותר מזה: התרוצצות עצבנית מפינה לפינה, כשהידיים ככנפי טחנת-רוח) והתריס כנגדי: אתם משלים את עצמכם שמ"הוועדה המלכותית" תקבלו יותר ממה שיתנו לכם הערבים? "הוועדה" תחלק את הארץ ותשאיר לכם חלק קטן ממנה. האם תוכלו אז לעזור ליהודי פולין יותר מאשר אם תסכימו לתנאים אלה?

השתקתי אותו שוב והסברתי לערבים, שחלוקת הארץ היא מכה לערבים ולא לנו. בין כה וכה אין אנו מתיישבים בכל הארץ, ואת האזורים שאנו מעוניינים בהם קבל נקבל, בעוד שהערבים יפסידו את החלקים הפוריים והמכניסים ביותר. את עניין חלוקת הארץ כנימוק בעד הסכם צריך להפנות כלפי הערבים ולא כלפינו.

חורי שאל: אבל מה אתם נותנים לערבים תמורת הסכמתם לעלייתכם? בשל מה צריכים הם להסכים? אמרתי: אנו נותנים להם את פיתוח הארץ. אמר: זהו דבר סתמי, היכן כאן ההנאה הממשית? אמרתי: עזרה לארצות השכנות. אמר: אל נצא מתחומי ארץ-ישראל, נפתור קודם-כל בעיה זו. אמרתי: שלום ופיתוח.

שאל: התשתפו את הערבים בבתי-החרושת הקיימים? התקיימו מפעלים חדשים במשותף?

גורביץ החרה אחריו: התכנסו ערבים להנהלת החברות הגדולות כמו חברת-החשמל וים-המלח?

אמרתי, שאני מקבל את עקרון השיתוף הכלכלי, אך מימושו תלוי בנסיבות. אין לדבר, למשל, על הכנסת עבודה ערבית לתל-אביב. יש לדבר על הקמת מפעלים משותפים בהון, בעבודה ובשוק - בנסיבות נאותות. יש כבר ערבים בהנהלת חברת-האשלג.

גורביץ: כשיהודי בונה בית-חרושת, אל ישלם לערבי כסף בעד הקרקע אלא ייתן לו מניות במפעלו!

הסברתי שכל התפיסה הזאת מופרכת, באשר יהודי הבונה בית-חרושת קונה על הרוב את מגרשו מיהודים ולא מערבים. ומנין שהערבי יסכים לקבל מניות במקום מזומנים?

עברנו לשאלת הדרך למשא-ומתן [---]). חורי ידע על הפרסום שניתן לשיחתם של שכיב ארסלאן ובן-גוריון, והסביר את הדבר כך: ב. ג. עשה משגה בהגיעו אל ש. א. באמצעותו של אחסאן ג'עברי.[6] בין שני אלה לא היו מעולם יחסי-אמון. ארסלאן חשד כי ג'עברי מתכוון להכשילו בהביאו אליו מנהיג ציוני, כדי להלעיז עליו אחר-כך שהוא בא בברית עם הציונים. עמד שכיב והקדים רפואה למכה על-ידי פרסום השיחה.

משונה מאוד בעיני, אמרתי, שיחסי-חשדנות כאלה ישררו בין שני אנשים שעבדו במחיצה אחת ונשאו באחריות פוליטית משותפת שנים כה רבות. על-כל-פנים, אין סיפור זה מוסיף כבוד וסמכות מוסרית לשכיב ארסלאן.

חורי הרבה להלל ולשבח את טבאטבאי: !profond tris esprit un C'est. לדבריו נמלכו בדעתו גם הסורים בטרם הסכימו לחוזה. אך ככל שהוסיף לספר בשבחו, הלך וירד בעיני ערכה של התוכנית כולה. ברור, שלא לסמנה ולא לחורי אין מושג ממשי על המנהיגות הערבית בארץ-ישראל – אינם מכירים את האישים ואינם יודעים את מצב הרוח. כל מה שיכול חורי לומר היה, כי הוא שוחח על העניין באופן כללי עם שכיב ארסלאן, וקיבל רושם שאפשר לקבל את הסכמתו לתוכנית שלום על היסודות שציין; כן בטוח הוא, שאם ייסע שכיב ללבנון, והוא – חורי – יילווה אליו לעזרה ולפיקוח – חזקה על המופתי ועל טבאטבאי שיבואו לבקרם, ואז ישפיעו עליהם בכיוון הרצוי לנו.

[---]

אמרתי, כי עד שאנו דנים אם לשלוח את שכיב ארסלאן ללבנון, שמא ינסה לתהות מכאן על קנקנם של מנהיגי הערבים בארץ-ישראל ולברר אם בכלל פניהם למשא-ומתן ולשלום.

חורי דחה זאת: שכיב ארסלאן צריך תחילה לדעת לאילו תנאים אנו מסכימים.

השבתי, שכל מה שאמרתי בשיחה זו – ובכלל זה על אפשרות של משא-ומתן על יסוד מספרי העלייה למשך כמה שנים – אמרתי בשמי הפרטי. על-כל-פנים, עלי לשוב לירושלים ולעמוד על מצב הדברים שם בטרם אוכל להגיע למסקנה אם כל העניין הוא ריאלי.

בזה נפרדנו.

במשך כל השיחה התנהג גורביץ כאילו היה נציגו של איזה מוסד עליון השוכן כבוד על המרס, ומתאמץ משם לפשר בין שני צדדים ניצים על-פני כדור הארץ. באחד משלבי השיחה הצהיר, כי למרות שנתחנך בביתו של מנדלשטם,[7] לא היה מעולם ציוני, אך למרות שאינו ציוני הרי בתור יהודי הוא מעוניין כמובן בשאלת ארץ-ישראל, ואף-על-פי שהוא מעוניין בכך כיהודי, הרי אהדתו בסכסוך זה נתונה לערבים.

חורי ענה לו: אתה דיפלומט מחוכם מאוד!

כשיצאנו אמרתי לו, שהוא מבלבל את העניין בהעמידו פנים כאילו אינו יהודי אלא מישהו ניטרלי בין יהודים לערבים. הערבים רואים אותו אך ורק כיהודי, והוויתורים שהוא מוכן להם מתוך "ניטרליות" יוצרים אצלם רושם כאילו יש יהודים ותרנים ויש קיצונים ועקשנים, והנהלת הסוכנות, כמובן, מורכבת מהאחרונים. שאלתיו אם באמת קיים הוועד שלו, או שמא הוא והוועד חד הם.

גורביץ טען שהוועד חי וקיים, הפציר בי שאבוא למשרדו אחר הצהרים ויראה לי אילו ניירות חשובים.

אחר הצהריים טלפנתי לו שלא אוכל לבוא. השתמש בהזדמנות והחל שוב מטיף לי מוסר – טלפונית – על שאנו מזניחים הזדמנויות. "לפי הכרתו", מוכנים הערבים לשלום ואין הדבר תלוי אלא בנו.

אמרתי לו שלא ידבר שטויות והזהרתיו מהפצת הרושם בחוגים צרפתיים, כאילו השלום הוא דבר ריאלי, ורק קיצוניותם של הציונים מעכבת. אחרי השיחה הטלפונית כתבתי לו מכתב והזהרתיו שוב על האחריות שהוא לוקח על עצמו ושאינה לפי כוחותיו. דרשתי ממנו או להצטמצם בהטפה לפגישה יהודית–ערבית, בלי להיכנס לבירור התנאים, או לעמוד רק על אותם התנאים אשר הסוכנות תסכים להם מראש.

[---]

אחר הצוהרים עסקתי בכתיבה ובערב ראיתי קומדיה של מוליר - "בית ספר לנשים" – הצגה נפלאה בחינה ובפשטותה.

 

הערות