מתוך יומן העבודה                                                                               לונדון, 2.3.1937

בבוקר ביקרתי עם ניימיר אצל קזליט, בביתו. שוחחנו על הפעולה בפרלמנט. קזליט יודע שווקופ שמע פה הרבה ביקורת. במיניסטריון המלחמה הוגד לו בדברים מפורשים, שעליו לבוא לידי הבנה עם גנרל דיל ולהפסיק את המחלוקת אתו.

[---]

לארוחת צהריים בבית ג'נר, עם חברי הפרלמנט תום וויליאמס (לייבור) וסטריקלנד (שמרן) – שניהם היו בארץ והפכו לידידים מסורים. וויליאמס איחר לבוא והקדים ללכת מחמת טרדותיו בפרלמנט. סטריקלנד, עם כל ידידותו, לא הסתיר את דעתו כי אין פתרון לשאלת ארץ-ישראל. המנדט בנוי, לדעתו, על סתירה – שתי התחייבויות שאינן מתיישבות. לדעתו, היה הרבה יותר טוב אילו הכריזו מלכתחילה על מדינה יהודית.

כשהסברתי לו את השקפתנו על "ההתחייבות הכפולה", והוכחתי כי סתירה ישנה רק אם מגלים בהתחייבות כלפי הערבים פנים שלא כהלכה – נענה לי, אולם לא היה לי רושם כי שיכנעתי אותו. מוחו של לא-יהודי אינו תופס דברים מורכבים שאין להם דוגמה בניסיונם של עמים נורמליים – נוח לו יותר במושגים שלמים ומוחלטים. יחד עם זה, קבל על היהודים בפרלמנט שאינם נאמנים לציונות חוץ מחברים אחדים של מפלגת-העבודה. במפלגה השמרנית, בייחוד, אין אף יהודי אחד שיעמוד על משמר ענייני ארץ-ישראל.

כשהזכרתי כי במפלגה הליברלית יש איש כזה – ג'יימס רוטשילד – עיקם את שפתיו. שמו של רוטשילד, אמר, מזוהה בעיני האנגלים עם ממון ובנקאות – אין זו פירמה טובה בשבילנו.

סטריקלנד סבור כי תמיכת חברי .I.L.P [Party Labour Independent, מפלגת העבודה הבלתי-תלויה] (שהיו בארץ) אינה עשויה להביא לנו ברכה בפרלמנט.