מתוך יומן העבודה                                                                                לונדון, 21.2.1937

לוריא היה אתמול באוקספורד, הירצה שם במסיבת הסטודנטים היהודים. מלא תהילה לפעילותו של וולטר אטינגהאוזן,[1] מרצה באוקספורד, חברו של ליאו כהן,[2] במשך זמן קצר חולל מהפכה בחיים הציבוריים של הסטודנטים היהודים באוקספורד והכניס רוח-חיים בפעולה הציונית. בכל יום שבת יש להם הרצאה ובכל יום א' בבוקר הם מתאספים-כמה עשרות בחורים לוויכוח חופשי באיזו שאלה יהודית. יושב-ראש אגודת הסטודנטים היהודים הוא בחור יהודי מרוסיה, קומוניסט, שאביו נושא משרה בשירות החוץ הרוסי; ובינתיים לומד הבן באוקספורד. אטינגהוזן אומר עליו שהוא "הולך בתלם" ו"נותן תקוות". בעל האכסניה למסיבות ויכוחים אלו משמש לורד ארלי, בנה של ליידי רדינג, נכדם של רופוס אייזיקס ואלפרד מונד [לורד מלצ'ט]. אטינגהוזן אמר לו: זה שירותך לציונות – תן את שמך ואת חדריך, אליך יבואו כולם. והבחור מושך בעול. לוריא מצא שם כמה בחורים "מבטיחים". צריך יהיה לגשת להציץ בהם.

וייצמן שראה את פיל ואת רמבולד[3] מסר שהם שרויים במבוכה רבה – אינם רואים מוצא מהסבך. לוריא שמע באוקספורד, שקופלנד אמר למישהו כי הוא כבר ניגש למלאכת הכתיבה – משמע שיש להם כבר מסקנות. קשה להאמין בזה.

[---]

בערב בנשף תל-חי של "הבונים" והחלוץ. נעתרתי להפצרת לסיה גלילי[4] ונאמתי (אנגלית) על יום תל-חי ושנת (1936). מקהלת דיבור של קראה אנגלית את הקטע הידוע מנחמיה וקטעים ממגילת רמת הכובש. קראו גם – מקרא ותרגום – את ה"יזכור" המסורתי לגיבורי תל-חי.

משם לקבלת הפנים מטעם "פועלי-ציון" ל"משלחת היוניונים" מאמריקה,[5] באתי באיחור. [---] מהגויים היו [סר ג'ורג'] מידלטון [מזכיר מפלגת הלייבור] ואשתו, בווין[6] ואשתו, סוזן לורנס.[7] אחר-כך בא מוריסון.[8] כיבדוני בנאום. רציתי להניח את התביעה ממפלגת-העבודה במסיבה זו לנואם של המשלחת ונגעתי רק בקצרה בחששותינו לגורל מפעלנו בעתיד הקרוב. זריצקי,[9] שדיבר יחידי בשם המשלחת, עשה את תפקידו באמונה, אך האריך בדבריו ועל-כן הפסיד את קשב שומעיו לתביעה שבאה בסוף. סוזן, שישבה על ידי, התאוננה מאוד על האריכות. בווין נימנם. הרברט מוריסון שדיבר אחרי זריצקי, הקדיש את הטמפרמנט שלו לבחירות המוניציפליות – המערכה שהוא שקוע בה עכשיו. בווין בנאומו הזכיר את דב [הוז] שהציל את המצב ב-1930, על-ידי סבלנותו וקור-רוחו – "בשעה שאחרים איבדו את הראש הוא עבד בשקט", והכריח אותו, את בווין, ללמוד את המנדט ולהכניס את ראשו בעובי הקורה של "הספר הלבן" [של פספילד].[10] בדרך-כלל לא נראָה רצון רב מצד הגויים להתעניין בצרותינו. [---]

הערות