מעאן,  י"ב חשון  [28.10.1917]

יקירי זרובבל![1]

 

 

שמח אני להזדמנות של נסיעת הבר נש המוכ"ז לעברכם למען הזכירך על יישותי ומציאותי בעולם הזה, בפינה הנידחה במעאן. חודש אחר חודש נוקף, ואני כלוא במדבר אדום. ואין קץ ואין אחרית.

 

קשה עלי מאוד הכתיבה. מצב רוחי במשך כל הזמן הוא נכא ושחור מאוד. פקעה הסבלנות, כשל הכוח.

 

מכניעים אנו פה את מרד הבדווים. ז"א כובשים מים בכברה. מגרשים את הערבים במקום אחד והם שבים ומתנפלים במקום אחר. כל הארץ שלהם ולפניהם. לנצח את הערבים קשה ואי אפשר, כי מפני כוח גדול בורחים הם ועל כוחות קטנים ונקודות קטנות מתנפלים הם לפתע פתאום וכמעט תמיד מצליחים.

 

השלום עוד רחוק, רחוק. כ"כ רחוק עד שאין אפשרות להעריך ולשער את זמנו אפילו בקֵירוב וצריך להתאזר בהרבה כוחות כדי להחזיק מעמד, ומעין הכוחות דלל.

 

חיי הינם דווקא נוחים ומסודרים. היחס אלי טוב, גם עבודה רבה אין עתה. אבל עינויי הנפש, העקת המחשבה, הם המציקים לי והמדריכים את מנוחתי. מה יהיה?

 

הימים שביליתי ואבלה בסביבות האלה ישמשו לי אולי פעם לזיכרונות נעימים. הארץ משונה ומעניינת, מתי יכולתי לחלום, כי אראה, למשל, את סלע.[2] איזה מקום נפלא, נהדר!

 

אבל לפי שעה ממררת הבדידות והרגשת העבדות את הלב ואין הוא פנוי לקליטת רשמים.

 

שלום לך. ברכת שלומי החמה להוריך ולאחיותיך, גם ליתר החברים והמכירים שלום רב.

 

אם תכתוב מילים אחדות ותמסור ע"י המוכ"ז, תשמחני מאוד מאוד.

 

שלך,

משה