וייצמן מדוכא בגלל שני עניינים:

א. בגלל המצב הכללי. הוא חושש שלא יהיה לנו כוח להחזיק מעמד במערכה זו עד הסוף; הצרות הן יותר גדולות משאנו מתארים לעצמנו; לחץ הכוחות המתנגדים לנו על הממשלה הבריטית רב הוא; לדעתו ניאלץ לעשות ויתורים, ומכיוון שכך הרי הוא עומד על זה שנחשב את דרכנו ונקבע אלו ויתורים להציע כדי להינצל מנסיגות גדולות יותר.

ב. בגלל עניין אישי. וייצמן מרגיש שהיוזמה איננה בידו אלא בירושלים. מכאן יוצאות ההוראות מה לעשות ומה לא לעשות, ויוצא שהוא כבול. הוא טוען, שמירושלים באות טלגרמות משני מינים: או שמודיעים לו כי נשקפת סכנה כזאת וכזאת ומציעים שיעשה צעדים אלה ואלה, בעצם פרוגרמה שלמה של פעולה. זה מעורר אצלו התנגדות פנימית והוא איננו עושה מה שצריך לעשות, או שעושה כאילו כפאו שד. או שבאות טלגרמות שאנו חוששים כי מה שהוא חושב לעשות – יקלקל.

ברל כצנלסון עומד במכתבו האחרון על הפרובלמה הפסיכולוגית הזאת. הוא כותב שעלינו לדעת כיצד לכלכל את מעשינו עם וייצמן. צריך לעודד אותו, שירגיש שהוא חופשי.

[---]