67.  דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                    ירושלים,  11.10.1936



 

כרוז המלכים[1] והודעת "הוועד הערבי העליון" על הפסקת השביתה פורסמו בחיפזון רב. הכרוזים של המלך גאזי, אבן סעוד והאמיר עבדאללה נתקבלו בזמן. הכרוז של האימאם טרם נתקבל ויש אומרים (אין אישור לאמירה זאת) שלא יגיע כלל, כי האיטלקים התערבו בדבר ומנעוהו מלשלוח את הכרוז. שפת הכרוז היא מעשה ידי אמן, וכוח התעודה הוא בצמצום שבה. נראה, שהתאמצו בכל הכוחות להגיד ככל האפשר פחות בלי לרוקן את התעודה מתוכנה. שני הפסוקים המדאיגים לדעתנו הם:

1. שהמלכים סומכים על בריטניה שהכריזה על רצונה לעשות צדק;

2. ההבטחה מצד המלכים כי ישתדלו לעזור לערבים גם להבא.

[---]

 

מנהיגי הערבים מבינים, שלא השיגו בשביתה אותם הדברים שעליהם הוכרז בתחילתה, וכרוז המלכים הוא רק אפשרות למוצא של כבוד בשבילם. נודע לי, שעוני ביי כתב לנציב העליון, שהערבים עומדים להפסיק את השביתה בשברון-לב והם מקווים שבריטניה תבין, סוף סוף, שאין ליישב את הניגודים שבהצהרת בלפור, שעליה לבחור בכיוון אחר, ושלא ייתכן שלום בארץ ללא הפסקת העלייה היהודית וללא חנינה לאסירים.

 

לפי הידיעות שבידי, הופסקה השביתה בהסכמת ראשי הכנופיות וראש הכנופיות קאוקג'י[2] כבר עזב את הארץ. אני סבור שהטרור בארץ יחוסל במהרה, אם כי תהיינה יריות פה ושם. בין אם הכנופיות הסכימו להפסקת השביתה או לא הסכימו לה, העובדה שראשי "הוועד" הכריזו על הפסקתה שוללת מהם את האפשרות להמשיך במעשי הטרור. אם סברתי תתאמת, ימצא הצבא את עצמו במצב משונה: יצא שהשתמשו בדיל ובצבא שלו כבדחליל להפחיד את הערבים ולא למען פעולה ממשית. אומנם, במשך כל הזמן נעשו הכנות להכרזת "מצב צבאי" ולגירוש המנהיגים הערבים, בתוכם גם המופתי. אולם יחד עם ההכנות האלו המשיך הנציב במאמציו לגמור את המהומות בהסכמת המנהיגים הערבים והשיג את מטרתו, ואין להניח שעתה יוכרז "מצב מלחמה".

 

בזמנו שוחחתי עם הנציב בדבר ההכרח בפירוק הנשק מעל הערבים, אולם אני פסימי מאוד בעניין זה [---] הממשלה תאמר, שלאחר שחיסלה את המהומות אינה רוצה להוסיף מרירות בלב הערבים על-ידי פירוק נשק בכוח. אנו נצטרך לעשות עוד צעדים נוספים בנידון זה, אבל התקוות להצלחה קלושות הן.

 

השאלה המכרעת כיום היא ה"שדיול". אס נקבל "שדיול", הרי יהיה זה פיצוי עצום כנגד כרוז המלכים ויוריד בהרבה את ערכו של הכרוז. מתן "שדיול" עתה הוא הרבה יותר חשוב מאשר בימי מהומות. לפי כל הסימנים יש תקווה לכך.

 

ההיגיון אומנם אומר, שלולא נפסקה השביתה היו לנו יותר סיכויים לקבלת "שדיול", כי הממשלה לא הייתה צריכה אז להתחשב בדעת הערבים. עתה יכולה היא להגיד כי מתן "שדיול" עלול להרגיז מאוד את הערבים, בייחוד כשיינתן מייד לאחר הפסקת השביתה. ברור שמנקודת השקפת הממשלה יותר קל היה כלפי הערבים לתת "שדיול" בזמן מהומות, אולם כלפי היהודים – יותר קשה לה עתה להימנע מלתת "שדיול" מאשר בזמן מהומות.

[---]

 

בהמשך לבירור שהיה לנו בהנהלה בקשר עם דרישת לונדון לפרסם ברבים את עמדתנו בנוגע ל"פריטי", הצענו טלגרפית שדר' וייצמן, פרופ' ברודצקי ופרופ' ניימיר[3] יבואו לארץ לשם בירור השאלות הפוליטיות העיקריות. בהזדמנות זו היינו יכולים לדון גם על הופעתנו ב"וועדה המלכותית".

[---]

 

הערות

[1]  ב-8.10 פירסמו המלך אבן סעוד והמלך גאזי, ויום אחד לאחריהם האמיר עבדאללה, כרוזים שנוסחם זהה, וזה לשונם: "לוועד הערבי העליון, אל בנינו ערביי ארץ-ישראל, ירושלים. אנו כואבים מאוד למצב השורר בארץ-ישראל, ואנחנו, תוך הסכם עם אחינו מלכי ערב, קוראים אתכם לשקט כדי למנוע שפיכות-דמים, וסומכים על הכוונות הטובות של ידידתנו הממשלה הבריטית ועל שאיפתה שפורסמה להגשים את הצדק. ביטחו-נא שנמשיך את המאמץ כדי לסייע לכם".

[2]  פאוזי אל-קאוקג'י – עסקן צבאי ומדיני לבנוני. יליד 1890. שירת בצבא העותמאני ורכש השכלה צבאית בגרמניה. השתתף במרד הדרוזים בסוריה (1925–1927). במאורעות 1936–1937 עמד בראש פלוגות מתנדבים מסוריה שבאו לעזרת הכנופיות הערביות בא"י. ב-1941 השתתף במרד רשיד עאלי בעיראק ועם דיכויו ברח לגרמניה. בתחילת 1948 מונה בידי "הליגה הערבית" למפקד "צבא ההצלה הערבי" – כוח מתנדבים מארצות ערב, שהתארגן בסוריה ופעל בצפון א"י ובמרכזה. כוח זה הובס באוקטובר 1948 במבצע "חירם" וקאוקג'י ואנשיו נמלטו ללבנון.

[3]  לואיס ניימיר (ברנשטיין) (1888–1960) – היסטוריון נודע. יליד רוסיה. היגר לבריטניה. מוותיקי הציונים בבריטניה ומעוזריה הפעילים של ההנהלה הציונית בלונדון. מזכיר ההנהלה הציונית בלונדון 1929–1931.

 

חזרה לדף הבית