מגעיו של נורי פחה

 

אמרתי שאנחנו מודאגים מאוד מן העובדה, שמתנהל כנראה משא-ומתן בדבר סיום המהומות ואין אנו יודעים מאומה על טיבו של משא-ומתן זה. אנשים באים ואנשים הולכים, ועניינים שהם בנפש הארץ הזאת נחתכים כנראה. אנחנו צד לענייני הארץ הזאת וראוי שנדע מה מתרחש כאן.

הנציב אמר שאין הוא יודע כלום על מגעים אלה. כל מה ששמע מפי נורי סעיד הוא, שכולו תקווה להניע את הערבים להפסיק את מעשי האלימות, וכדרך הטבע איחל לו הצלחה.

אמרתי, שהערבים סומכים בביטחה גמורה על הפסקת העלייה.

הנציב ענה: לא אמרתי להם שום דבר.

הדגשתי, שבעקבות שיחותיו של נורי סעיד, פשט בקרב הערבים הרושם שהפסקת העלייה היא עובדה מוגמרת. הדבר היחיד השנוי במחלוקת הוא אם ההפסקה תחול לפני סיום המהומות או לאחריה. דיברתי עם ה"מ בעניין זה פעמים רבות ולא אבוא לחזור על הפרשה כולה. אני אך רוצה לומר בתכלית הקיצור, שמשמעו של דבר בעיני היהודים יהיה, שהממשלה הבריטית הכזיבה אותם בצורה גרועה מאוד, עזבה אותם בעת צרה וללא כל הצדקה. זאת תהיה פגיעה קשה ברגש הצדק שלהם והרס אמונם בבריטניה הגדולה, אם בסופן של כל התלאות שעברו עליהם זכו לפגיעה קשה כזאת בזכותם המדינית היסודית.

הנציב אמר כי לאור הודעתו של מיניסטר המושבות, ששאלת הפסקת העלייה עצמה לא הוכרעה, אין בידו אפשרות לדון בדבר.

חזרתי וניסיתי למשוך אותו לויכוח, אך הוא התנגד לניסיון הזה, באדיבות אך בתקיפות. הוא אמר שהוא מקווה כי אסכים עמו שיהיה זה לא נכון מצידו לדון בנושא זה, הנתון עתה בידי מיניסטר המושבות.

אמרתי שבשבילנו, אנשי ארץ-ישראל, הוא הצינור היחיד המקשר אותנו עם ממשלת הוד מלכותו.

הנציב ענה שהוא שמע את טענותיי בעניין הזה, בעל-פה ובכתב, והעביר את השקפותיי במלואן אל מיניסטר המושבות. ואין בפיו עוד מאומה להגיד.

 

העסקת יהודים

 

אמרתי שיחסו של הציבור היהודי לממשלה נפגע הרבה מאוד מפחד מפני הפסקת העלייה, אולם בינתיים יש גם להתנהגות האדמיניסטרציה כלפי היהודים חלק רב בהחרפת היחסים, ובהם דברים שאיני יכול למצוא להם הסבר. שוב אני מפנה תשומת-ליבו של הנציב העליון אל המצב בשירותים הממשלתיים לגבי העסקת יהודים. תמיד אמרנו שהמצב ברכבת, למשל, שהיהודים בה הם רק 8% מעובדיה, איננו אי-צדק ליהודים בלבד, אלא סכנה ליציבותו של השרות הזה. בארץ כמו שלנו, שיש בה שני עמים, הרי זה מעשה בלתי-הוגן בהחלט להניח שירותים ציבוריים חיוניים בידיהם של בני עם אחד בלבד.

הזהרנו את הממשלה, שאם יקרה והאוכלוסייה הערבית תיגרף בנחשול של יצרים לאומניים, אפשר שהפועלים הערבים ברכבת יתפתו לכפות את הממשלה לעשות את רצונם על-ידי שישתקו את השירות הזה. מובן מאליו שאילו היו היהודים, נאמר, 30% מעובדי הרכבת – שיעור המגיע להם גם לפי מספרם באוכלוסייה, ללא קשר לשאלה אם יש להם זכות מיוחדת – היו הם ודאי יכולים לקיים את שלד השרות גם אם יעצרוהו הערבים, ובעזרת כוח מילואים מסויים לקיים את השרות כתיקנו המלא. זה היה משמש גם כוח הרתעה יעיל בפני כל ניסיון מצד הערבים להכריז שביתה גזעית, כדי לתמוך בתביעת ויתורים מדיניים.

לאושרנו, הצלחנו הפעם להתגבר על השביתה שפרצה ברכבת. אך עדיין לא יצאנו מכלל סכנה, ואפילו נצא, לא מן הנמנע שנחזור לאותו מצב בשנה הבאה. איני מבין את הנהלת הרכבת, שאינה רוצה ללמוד את הלקח שהורה לה הניסיון של ימים אלה. שטות היא לטעון שהגיוס לעבודה ברכבת מתנהל ללא הפליה מבחינת המוצא או הדת. בשיטה כזאת של "אי התערבות" אין ספק שהרוב המכריע של עובדי הרכבת יהיו ערבים. השאלה היא של מדיניות יזומה לגיוס פועלים יהודים עד לשיעור יחסי מסויים. כל עוד לא יהיה רצון מוחלט מצד הממשלה שהדבר ייעשה, לא יועסקו יהודים במספר מספיק. עתה ניתנת ההזדמנות לתקן את המצב הלא-בריא הזה. עדיין יש ערבים שלא חזרו לעבודה. אני מציע, שאלה יפוטרו ופועלים יהודים יתקבלו לעבודה במקומם. אנו מתקרבים לעונת יצוא פרי ההדר, שבה מתקבלים כרגיל לעבודה פועלים נוספים. השיטה צריכה להיות מתן זכות קדימה למועמדים יהודים, בתנאי, כמובן, שהם מתאימים מבחינת הכשירות הנדרשת. הנציב הקשיב בשים לב לטענות הללו ורשם לפניו. הוא שאל אם היהודים יהיו מוכנים לעבוד באותו שכר-עבודה.

עניתי שוודאי יהיה הדבר כן, כי אין לדבר על הבדלי שכר ברכבת בין יהודים לערבים. חזרתי ודרשתי שיינתנו להנהלת הרכבת הוראות ברורות לנקוט קו של גיוס יהודים לפני ערבים עד שיתמלא השיעור היחסי הנכון.

בהמשך לנושא זה אמרתי, שטענתי זו כוחה יפה גם לגבי הנמלים.

[---]

 

הנציב אמר שהם נתנו דעתם על העניין הזה היטב-היטב. אני רשאי לחשוב שזו היתה חולשה מצידם, אבל הם באו לכלל מסקנה שזה יהיה צעד לא בטוח להכניס דווקא עכשיו פועלים יהודים לסבלות בנמל חיפה, פן ירגיז הדבר את הערבים ויגרום להתלקחות חדשה.

אמרתי שאני מבקש את הנציב להבין, שהיהודים נאלצים על-כורחם לבוא לידי מסקנה שהממשלה מוכנה [לבהוא] לעזרתם רק בשעה שאין לה ברירה. זה יחס שאין בו כדי לעורר בקרב היהודים את רוח השיתוף ואת הרצון לסייע לממשלה בשעת נחירום.

הנציב רמז על הקושי לשלח ערבים כדי לפנות מקום ליהודים.

עניתי, שבשבוע הראשון לחידוש העבודה בנמל חיפה היו סבלים רבים פועלים חדשים לגמרי, לאחר שמאות פועלים ישנים נלקחו מחיפה או עזבוה מרצונם הטוב. לא היתה כאן שום שאלה של הבאת יהודים במקום פועלים ותיקים. סוף-סוף לא ביקשנו אלא מספר מועט של מאה פועלים מתוך סך של כ-800–1,000 פועלים. נראה, שלא נזכה לעולם שתינתן לנו הזדמנות להיכנס לעבודה זו בחיפה: כשהמצב היה נורמלי היו כל דרישותינו לעבודה נידחות, עכשיו שהמצב הוא לא נורמלי אומרים שאין אפשרות לקבל יהודים משום שהמצב הוא לא נורמלי.

הנציב אמר שאין אני צריך לקפוץ למסקנות נמהרות כאלה. הוא רשם את העניין.

 

עונשים קיבוציים על יהודים

 

מאחר שהנציב סיים פתאום את השיחה בנקודה זו, לא יכולתי אלא להזכיר בקצרה נושא אחד מתוך הרבים שהיו לפני, והוא להדגים את יחס מושלי המחוז אל היישוב היהודי. אמרתי שרוגז רב עורר הקנס הקיבוצי שהוטל על שכונה יהודית בהר הכרמל.[1]

הנציב השיב בחריפות, שלפי הידיעות שבידו יש ראיות ברורות המוכיחות שהאנשים האשמים נמלטו אל השכונה הזאת.

עניתי שאין אני יכול לחוות דעה על ראיות שאין אני מכיר את טיבן, אבל הייתי חושב שהממשלה חייבת להבין, שבהטילה קנס קיבוצי על שכונה יהודית היא מסלפת את כל תמונת המצב השורר בארץ. יהא המעשה שנעשה במקרה יחיד זה אשר יהא – היהודים הם העדה הנתקפת בארץ-ישראל והערבים הם התוקפים. הטלת הקנס על יישוב יהודי מטילה כתם על כבודם של היהודים ומציגה אותם כאשמים לא פחות מן הערבים.

אמר הנציב, שהדבר רחוק מהיות כפי שאמרתי. אין שום ספק שהיהודים הם הנתקפים והערבים הם התוקפים, אף-על-פי-כן, במקרה שהתברר שקבוצת יהודים ביצעו רצח ומצאו מקלט בשכונה יהודית, ייתה זאת חובתו לעשות לשכונה זו כפי שהיה עושה בנסיבות דומות לשכונה או לכפר ערביים.

עליו גם לומר לי, שלא הייתה כוונה לגבות את הקנס הפעם, אלא רק אם יישנה מקרה כזה ייגבה הקנס.

עניתי שאין זו שאלת כסף כלל וכלל. נשאנו בחודשים האחרונים בהפסד של כל-כך הרבה רבבות לירות, שתוספת 250 לירות אין בה כדי להטרידנו כמלוא הנימה. השאלה היא שמו הטוב של היישוב היהודי. אני חושב, שמותר היה למנוע ממנו פגיעה זו. העליתי גם את הגליית מר [יוסף] נחמני מטבריה לחיפה. גם זה מעשה הבא לסלף את תמונת המאורע שאירע בטבריה. שניים מן הגרועים שבפורעים הערבים שולחו מטבריה לעכו, אבל אף בנכבד ערבי אחד של טבריה לא נגעו לרעה; ואילו מאצל היהודים ראו לנחוץ לשלח אהד התושבים החשובים ביותר, שהפעיל תמיד את השפעתו לצד המתינות והריסון. נכון הוא שהוטלה עליו החובה הלא-נעימה להיות פה לביקורתו של היישוב – ולדעתי ביקורת מוצדקת – על המעשה, או יותר נכון על חוסר המעשה, של רשויות המשטרה במקום.

אמר הנציב, שזה אינו יכול להיות יסוד מספיק לגירושו של אדם. האם אני בטוח שמר נחמני לא נמצא אשם בהתנהגות העשויה לעורר את היהודים למעשי אלימות?

עניתי שידיעתי את האדם מעידה על היפוכו הגמור של כיוון זה.

אמר הנציב, שאין לו בכלל כל ידיעה בעניין זה, אבל הוא מבטיה לעיין בדבר.

 

הערות