ירושלים,  23.7.1936

 

נועדתי בתל-אביב עם ב. כ. מאירוביץ והמהנדס פפר[1] על תוכנית כבישי העזר. סודרה רשימה מקובצת של הכבישים הנדרשים על-ידי התאחדות האיכרים, משקי העובדים ופיק"א. כבישי התאחדות האיכרים דרושים בעיקר לצרכים משקיים (הובלת הפרי), ואילו יתר הכבישים חשיבותם העיקרית היא מבחינת הביטחון. בין כבישי התאחדות האיכרים ישנם שניים-שלושה המתחברים לתחנות רכבת ערביות, או המחברים נקודות ערביות עם מרכזי היישוב היהודי. הדבר בא לרגל מצב המפה של שטח הפרדסים היהודי, אולם בדיעבד, אם לא בכוונה תחילה, יסייעו הכבישים האלה להתבצרות העבודה הערבית במשק היהודי. סימנתי את הכבישים שיש להוציאם מהרשימה, באשר אין כל טעם לסוכנות להוסיף את המלצתה עליהם. הרשימה עדיין טעונה עיבוד אחרון.

בבית דיזנגוף התקיימה ישיבה של ועדת הארגון המוניציפלי היהודי. לכתחילה התעורר רעיון לכנס ועידה חד-פעמית של הגורמים המוניציפליים היהודיים (עיריית תל-אביב, המועצות המקומיות, הסיעות היהודיות של העיריות המעורבות) למען הפגן את היש המוניציפלי של היישוב היהודי כנגד ועידת העיריות הערביות. משנתכנסו, נעשה ניסיון להחיות רעיון שכבר נתעורר פעם, לפני כעשר שנים, על הקמת ארגון קבע של העיריות היהודיות. נבחר ועד המורכב מדיזנגוף, רוקח והוז, (עיריית תל אביב), [בנימין] שטמפר (פתח-תקוה), [יהודה] גורודיסקי (רחובות) ו[עובד] בן-עמי (נתניה העתידה להתאשר כמועצה מקומית בימים הקרובים). הארגון מצומצם אפוא בתחומי היישוב העברי הטהור בלי השתתפות העיריות המעורבות, והכוונה לשתף בו נקודות יישוביות החל מדרגת מועצה מקומית. הארגון הצהיר על רצונו לעמוד במגע מתמיד עם המוסדות הלאומיים ולקבל עליו את משמעתם. בן-צבי ואני הוזמנו לישיבה לשם קביעת הקשר. מטרתם להיות מוכרים על-ידי הממשלה כגוף המייצג את הנקודות המוניציפליות היהודיות, בבחינת פדרציה. הבעתי ספק אם יעלה בידנו להשיג את הדבר, אולם הסכמתי שהארגון יכול להועיל גם בלי הכרה רישמית, על-ידי שיתוף הניסיון והתאמת הפעולות מבפנים, אם רק תשרה בו ברכת ההתמדה. הצעתי כפעולה ראשונה הכנת תזכיר על טענותיהן ותביעותיהן של עיריית תל אביב והמועצות מאת הממשלה – מגרעות החוקה, צרות התקציב, חוסר ההתפתחות וכו'. תזכיר זה יוכל לשמש כצעד ראשון של הארגון כלפי הממשלה וגם להצטרף למסכת החומר שאנו מכינים ל"וועדה המלכותית". ההצעה נתקבלה ברצון.

יבזרוב[2] וטורוקר מ"מסחר ותעשייה" באו בהצעה של הוצאת "הספר הלבן של הציונות". תוכנית גדולה של כרך בן 400 עמוד על המפעל הציוני לכל צדדיו – תולדותיו, הישגיו, סיכוייו. קבוצתם מוכנה לקחת על עצמה את הביצוע [---]. העיקר הוא שאין לנו כיום מה לתת לאדם משכיל הרוצה לדעת את ענייננו. חלל זה הם רוצים למלא.

ביקרתי את הופיין במשרדו יחד עם ב. כ. מאירוביץ. מסרתי על השתלשלות עניין נמל יפו ועל ההצעות החיוביות שהבאתי לפני הנציב. הסכים בכל ליבו למיפנה שחל על-ידי כך במשא-ומתן – משלילה מוחלטת להפגנת רצון טוב לעזור במידת יכולתנו. מסר מצידו על שיחתו הממושכת עם מנהל האוצר בשאלת עתיד המזח. ג'ונסון מודה, כי נקודת פריקה וטעינה בתל אביב הכרחית, והיה מוכן להשתתף בהוצאות אילו ידע בדיוק מה עתיד להיעשות שם ובכמה יעלה הדבר. בעוד הנציב מסתמך על ג'ונסון באמרו כי לא ייתכן שהממשלה תפסיד הכנסה לרגל הקמת נמל בתל אביב, מודיע ג'ונסון כי הוא אמר לנציב שאין תקווה לממשלה לגבות בנמל תל אביב תשלומים בעד שירות אשר לא היא תשא בעולו, ושסופה לוותר בנקודה זו לחברה אשר תקים את הנמל.

פגישה עם רמז ואחרים במזכירות הוועד הפועל למסירת מצב העניינים סביב המזח ונמל יפו.

ארוחת-צוהרים ב[מלון] גת-רמון עם פ. רוטנברג וב. כצנלסון. שוב שאלת המשא-ומתן עם הערבים. פ. ר. מסר מה ששמע ממגנס: מוסא עלמי הודיע למגנס שהחליט למשוך ידו מעניין המשא-ומתן. הוא סיפר לו על שתי פגישותיו האחרונות איתי, ובדה דברים שלא היו מעולם. לדבריו, הפסיק את המשא-ומתן איתי משום שבפגישה האחרונה דרשתי ממנו שיביא ייפוי כוח בכתב חתום על-ידי המופתי. אמרתי לפ. ר., שכל מה שדרשתי ממנו היה לברר אם אנשיו מוכנים בכלל לאיזה משא-ומתן שהוא. ברור שמוסא עלמי לא הצליח אצל הצד שלו, אולם קשה לו להודות בזה והוא מגולל אשמות שווא עלינו כדי להצדיק את השתמטותם. פ. ר. ביקש שאברר למגנס את מצב הדברים.

עם זה מסר פ. ר., כי סמילנסקי הודיע לו שיש בידו להמציא רשימה של ספנים ערבים ביפו המוכנים לצאת לעבודה אם רק יקרא להם המושל וידרוש מהם לעשות זאת. אמרתי, שאם אקבל רשימה כזו אהיה מוכן ללכת איתה אפילו לנציב בעצמו. הדבר יתקשר אז עם הצעתי לסדר פתיחת נמל יפו על-ידי ספנים ערבים ויהודים יחד. [---]

גמרתי עם ג'וזף שיודיע לסמילנסקי לנתק את הקשר עם הערבים שלו ביפו המקבלים ואינם מקבלים על עצמם את שבירת השביתה שם, אם לא יגיעו לידי הסכם מחייב עד יום ו' אחר הצהרים.

בהיותי בתל-אביב נזרקה פצצה על חצר בית-הספר ברחוב קלישר.

חזרתי לירושלים. בבואי מצאתי את העיר נסערת על-ידי שמועות לקראת ט' באב. שוב, בדבר יציאה מהעיר העתיקה. מסרתי לא. אפשטיין להתקשר עם העיתונים ולהעיר להם שלא יפרסמו שמועות על מה שעתיד להתרחש, אלא רק עובדות, שלא להגביר בהלה.

אייזנברג קרא לי בטלפון את נוסח הטלגרמה של מרכז המורים לחוץ לארץ בעניין הפצצה בתל אביב. הנוסח לא היה מוצלח ביותר, אולם לא מצאתי בו תקלה והשארתיו.

מצאתי מכתב מדוד לוזייה בדמשק לא. אפשטיין. היה דיון בהנהגת "הגוש הלאומי" (מזכירות בת שלושה) על הצעת התיווך במשא-ומתן בינינו ובין ערביי ארץ-ישראל. המסקנות חיוביות, אולם הובעה תרעומת ששליחנו דיבר רק באופן פרטי עם אחד מהשלושה ולא פנה רישמית אל המזכירות. עוד מודיע לוזייה, כי אֽבּראהים דורה, היהודי שפנה אל יוסף נחמני, הציג עצמו בפני פח'רי ברודי כבא-כוח הסוכנות ואמר לו שאני מוכן לבוא לדמשק. לוזייה מזהירנו מאדם זה, העלול לתעתע.

מצאתי טלגרמה מקירשנר בדרום-אפריקה בתשובה על הצעתי לקלנבך לצאת בשליחותנו להודו. ק. מוכן לעשות זאת, אבל לא עכשיו אלא באוקטובר

 [---]

 

ירושלים,  24.7.1936

 

בבואי בבוקר למשרד קיבלתי מכתב מאת מספר פקידים בקק"ל. מוסרים לי על התרגשות הציבור לאחר הפצצה בתל אביב ותובעים שנרעיש עולמות על כך. הודיתי להם על ההתעוררות.

עמדתי לכתוב לספייסר ולהודיעו על מינוי איש מיוחד לטיפול בשוטרים המוספים, כדי לסתום את טענת הפיקציה לרגל התעסקות כמה מהשוטרים המוספים בעבודתם הרגילה, והנה הקדימתני הממשלה. ספייסר העביר כבר את העניין למזכירות הראשית ונתקבל מכתב מאת מודי (במקום הול שיצא לקפריסין להינפש לחמישה ימים) המביע את אכזבת הממשלה מכוונת הסוכנות היהודית להחזיק את האנשים בעבודה רגילה ולהקדישם לתפקידי הביטחון רק באופן חלקי. אם כך, דורש הנציב שהמקומות יפקידו את משכורת האנשים לשלושה חודשים מראש. מודי מסביר באריכות עד כמה חשוב שהאנשים יהיו פנויים מכל עבודה חיצונית ויוכלו להתמסר לתפקידי-הביטחון ולהתאמן כהוגן.

גמרתי להכין את דואר האוויר ללונדון. רגינה טסה למצרים לשלחו.

נתקבלה ידיעה טלפונית מלוזייה בדמשק: מזכירות "הגוש הלאומי "קבעה עמדה חיובית לעניין המשא-ומתן, אולם רצונה לקבל מאיתנו תחילה את עיקרי הדברים בכתב.

טילגרפתי ללונדון שיתאמצו לעשות מעניין הפצצה בתל-אביב מנוף לשלילת התמיכה הפוליטית והמוסרית מהערבים: הצעתי מכתב ל"טיימס" ופנייה ישירה לתומכי הערבים בשני הבתים מתוך הדגשת האחריות למעשי זוועה שהם נוטלים על עצמם בהמשיכם לתמוך בערבים.

הצעתי לגב' סאלד שתיקח על עצמה שליחת טלגרמה מאת ארגוני הנשים בארץ-ישראל למוסדות ואישים ידועים באנגליה. בינתיים טלפנו מעירית תל אביב להימלך אם טוב שדיזנגוף יוציא גילוי דעת בעניין הפצצה. [---] הבעתי את הסכמתי הגמורה.

דחיתי את ההצעה לפנות אל האפיפיור, אולם הצעתי שהרבנות התל-אביבית תפנה טלגרפית אל הארכיבישוף מקנטרבורי. [---]

[---]

 

אחר הצהרים ישיבה בחוג חברי אורדן [מיסדר] ידוע, שרצו לטכס אתי עצה על הדרך הנאותה להשתמש בקשריהם לטובת ענייננו בימים אלה. היו מוכנים כבר לדבר על משלחת לאנגליה. הצעתי להם לשלוח רק איש אחד לא על מנת שייגש לפעולה כלפי חוץ, אלא על-מנת שיברר תחילה, מתוך התייעצות עם אישים מסויימים מקרב ציוני אנגליה, שהנם חברי האורדן, אם אפשרית פעולה ובאיזו דרך. קיבלו הצעתי. ביקשו עזרת המחלקה בהכנת חומר לתזכיר.

ביקרתי בבית ב"צ דינבורג[3] בבית-הכרם, אשר ניסה רבות לראותני ולא נפניתי. הצעתו להוציא באנגלית ספר, לא גדול, על תמידות היישוב העברי בארץ-ישראל מאחרי החורבן ועד היום. וזאת כדי לעקור את המושג המוטעה כאילו גלות ישראל מארצו היתה שלמה, והערבים מצאו כאן ארץ ריקה מיהודים, וכדי להוכיח שעד המאה השמינית היה בארץ יישוב יהודי גדול שנתחדש בימי הביניים. קיבלתי את ההצעה, זאת אומרת, הסכמתי לשאת בהוצאות. דינבורג עורר [---] שאלה של הכשרת אנשים צעירים לפעולה בארצות המזרח ובאנגליה. הזכיר שמות אחדים מתלמידיו הבאים לדעתו בחשבון.

 

ירושלים, 25.7.1936

 

ב-6 בבוקר העירני בני בבשורה: אבו עוֹדה בא! א. ע היה חַרַת [ערבית: פועל חקלאי שכיר] שלנו בכפר הערבי עין סיניה, שגרנו בו לפני כשלושים שנה. מורי הראשון לדיבור ערבי, ידידות בינינו עד היום והוא מבקרנו מזמן לזמן וגם אנו ביקרנוהו כמה פעמים בשנים האחרונות.

הזקן נכנס לחדר ופרץ בבכי. עיניו זלגו דמעות חמות ובקושי נרגע. הוא שם את נפשו בכפו להגיע אלי מהעבר השני של החזית, ממחנה האויב. במשך כל הזמן לא קיבל ממני ידיעה. הסברתי לו שלא רציתי להעמידו בסכנה, אך הוא טען כי לא יכול היה לסבול את המחשבה שמא חושד אני בו כי נתן יד לצוררינו. כפרו קטן ודל ואנשיו לא הספיקו כדי יצירת כנופיה, אך כמה מהם קנו רובים. דרשו גם ממנו לקנות והוא סירב. עוקצים אותו בידידותו ליהודים, ופעם ניסה אחד הבחורים להקניטו בהכריזו במקום מושב זקני הכפר שקרא בעיתון כי הרגו את מוסא שרתוק. א. ע. התנפל על הבחור להכותו, אך הפרידו ביניהם.

אמרתי לו כי לא רק שלא עלה על דעתנו לחשוד בו שהפך את לבו, אלא שבני אמר פעם כי לא ייתכן שכל הערבים הם רשעים, שהרי יש בתוכם אדם כא. ע. ובוודאי ישנם עוד כמוהו. בימים האחרונים בא א. ע. להתארח אצל בתו בכפר ע–א [ענתא] שבקירבת ירושלים. כאן שמע כי מתכוננים להתנפל על היהודים שילכו אל הכותל ביום הצום. בעצמו ראה בסביבה ארבעה גמלים מעבר-הירדן טעונים פצצות וכדורים, שלוחים אל פלוני אלמוני בכפר ע-א שעל-יד ירושלים לחלוקה בין בחורי העיר. החליט לבוא להזהירני שלא אלך עם בני-משפחתי אל הכותל השנה. בינתיים עלה על דעתו שמא קרה איזה אסון לאמי וליתר בני-המשפחה בתל-אביב. בא לירושלים אמש. לן בשער שכם והבוקר יצא לרחביה. בעברו ברחובות השכונה העברית רעד מכל רשרוש ובכל רגע נדמה לו שמאחוריו בחור יהודי המוכן לירות בו.

בסביבת כפרו ע. ס. נתארגנו כמה כנופיות. הוא קרא בשמות הכפרים אשר כל אחד מהם הקים מקרבו כנופיה. הנשק בא כולו מעבר-הירדן והפלחים קונים אותו בכספם. מלחמתם עכשיו לא ביהודים אלא בממשלה, וכל העניין הוא פרי תככיו של המופתי אשר נוח לו במהומות. עמדת הממשלה משונה מאוד, אין היא מתייחסת אל העניין ברצינות. מתקבל רושם שכאילו היא מרוצה מן העסק. כשנותק הטלפון על-יד הכפר באו פקידים ופתחו בחקירה ודרישה. שאלו: מי ראה? מובן שאיש לא ראה! אם כן דברי תוכחה ואיום, שאם יקרה עוד פעם כדבר הזה אזי יעשו שפטים בכפר. אנגלי אחד אמר: איזו גבורה היא זאת לנתק חוטי טלפון? אם גיבורים אתם, לכו להתנפל על יהודי תל אביב, תנסו להראות את גבורתכם שם, ועוד דיבורים ודיבורים. האם זוהי הדרך כנגד פלחים? הפלח צריך להרגיש פחד מהממשלה. לו קרה כדבר הזה בימי טורקיה, היו באים לכפר ז'נדרמים, מרביצים מכות על ימין ושמאל, סוחבים את מחצית הכפר לירושלים ולא משחררים אותם עד שיודו. אבל מה קרה, מדוע התלקחה הארץ עד כדי כך? הזקן במבוכה, אינו יכול להסביר גם לעצמו. שוב המופתי ושוב הממשלה, מהתלה. רוח שיגעון תקף את בני-האדם, הם רוצים למות מות גיבורים, כי אז מובטח להם עולם הבא, כפי שמפתה אותם המופתי. הנה, הוא עצמו, בלכתו לכפר ע-א לבתו, העמיס ענבים על הפרד להביא שי למשפחה. על הכביש נתקל במשמרת. פלח מכפר סמוך, מכר טוב שלו, קרא לו בוגד וגידף אותו כאחד הריקים – חשד בו שהוא מוביל לשוק היהודי בירושלים. בקושי ניצל מידו ואנשי המשמרת עקבו אחריו ולא נחה דעתם עד שראוהו פונה מהכביש לכפר הערבי.

רבים בכפרים אינם בוצרים ואינם קוטפים פירות בלי כל צער – מין בולמוס תקף אותם וחסל. הערבים מרוששים את עצמם, אינם מבינים מה טוב ומה רע להם. אנגלי אחד מהמשטרה אמר להם דברים ברורים: כשאתם הערבים מחזיקים בחלקת אדמה, מכניסה הממשלה ממנה עשרה גרוש וגם את אלה אינה מקבלת, כי בבואה לגבות בורח הערבי מהכפר וכשתופסים אותו הוא נשבע בכל קדושיו שאין פרוטה בכיסו. אולם בעבור החלקה לידי יהודי, הריהו טורח עליה, מפתח ומפרה אותה, והכנסתה לממשלה עולה לעשר לירות  שהיהודי מגיש במזומן בבוא המועד בלי שיש לממשלה איזו טירחה לגבות את הסכום. מה פלא, אמר האנגלי, אם אנו תומכים ביהודים ומתנגדים לערבים?

 שאל אם אין סכנה נשקפת לי לעצמי. הוא יודע ששמי נזכר בעיתון פעמיים(!). יודעי קרוא שבכפר אמרו לו. פעם נסעתי לאיזה מקום ופעם שוחח איתי הנציב העליון והשיחה ארכה שלושת רבעי שעה. אם אני מפורסם עלי להיזהר שלא יפגעו בי הערבים.

אמרתי לו שיש לי שומר והצגתי לפניו את הבחור. שאל אם נאמן השומר, אם אין חשש שישחדוהו, ופנה אליו באזהרות והשבעות שיהיה נאמן לתפקידו ושלא יחמוד כסף אם יציעו לו. שאל אם אין לי סכנה מבני עמי. אמרתי, הלא אני מגן על זכויותיהם. אמר בפשטות: "וזה שקדם לך, כלום לא הגן על זכויותיהם? בכל זאת הרגוהו. אצלנו קראו בעיתון". הירהר קצת והוסיף: "אם עכשיו אין סכנה מבני עמך זה משום שיש עכשיו מלחמה עם אויב בחוץ, אבל כשתיגמר המלחמה והארץ תשקוט תהיה שוב סכנה מבפנים". לבסוף נפטר והלך מתוך עתרת ברכות לאמי, לאחי ולכל בני-המשפחה.

שלחתי מכתב למודי בתשובה למכתבו מאתמול בעניין השוטרים המוספים. לפני כן שוחחתי טלפונית עם גורדון בצפת. לפי עדותו העניין בהחלט בסדר. השוטרים החדשים אינם עסוקים במשק. התלונה מבוססת רק על מקום אחד במחוז הצפון, בנימינה. אכן היו מקרים בודדים גם במקומות אחרים, אולם אלה היו מקרים יוצאים מן הכלל ועכשיו גם במקומות אלה הכל בסדר. במכתב למודי הבעתי מורת רוח שלא שאלוני תחילה מהו יחס הסוכנות לעניין והניחו מראש שאנו בעד שיטה של שוטרים כלאחר-יד. הודעתי כי אין כמונו מעוניינים שהשוטרים המוספים ייהפכו לכוח מאומן כהלכה ובעל משמעת, ומסרתי על מינוי האיש המיוחד לפיקוח על העניין מצדנו.

שלחתי מכתב לנציב העליון בקשר עם הפצצות בתל אביב. דרשתי תגבורת דחופה של המשטרה הקיימת לפחות על-ידי גיוס מספר שוטרים מוספים, בעיקר לשמירה על הגבולות ובשכונות הספר.

אחר הצהריים התייעצות עם בן-צבי, א. אפשטיין ואחרים על התשובה למזכירות "הגוש הלאומי" בדמשק. לבסוף סיכמתי סעיפים אלה: א. עלייה לפי יכולת הקליטה בלי להזיק לערבים, מתוך הבעת נכונות להוכיח תמיד שעלייתנו לא הזיקה ואינה מזיקה; ב. רכישת קרקע בלי לשלול בסיס קרקעי מאלה שמחייתם על הקרקע; הבעת הסכמה למוסד ביקורת אשר יברר קובלנות בעניין זה; ג. משטר של אי-השתלטות הדדית אשר אחת מצורותיו יכול להיות שוויון במוסד הפרלמנטרי ובפקידות; ד. יחס חיובי לפדרציה, אם הערבים יוכיחו שהדבר אפשרי, בתנאי של שמירת עניינינו; ה. חיוב העצמאות הסורית על-מנת שלא תפגע בעצמאות לבנון ולא תדכא מיעוטים, אולם כל עוד נמשכות מהומות ופרעות בארץ-ישראל לא רק שלא נוכל להביא יחס זה לידי ביטוי ממשי בפ\ריס אלא להיפך, פעולת ההסברה והמחאה שלנו מוכרחה להזיק לתנועה הלאומית הסורית באשר מעשי חבריהם בארץ-ישראל פוסלים את הערבים לעצמאות; ו. כל משא-ומתן ממשי שלנו עם הערבים בארץ-ישראל לא יהיה מאחורי גבם של האנגלים, אלא בידיעתם על-מנת שההסכם יקבל גם את אישורם וכן כל תמיכה מצידנו לסורים תהיה במסגרת ההסכם שבינם לבין צרפת ולא בניגוד לה. נתעוררו עוד שאלות על הצגת תביעות מיוחדות לגבי מצב המיעוט היהודי בסוריה ו"העלייה החורנית" לארץ-ישראל.

מסרתי לא. אפשטיין לדאוג שיסודר חיפוש בביתו של האיש מהכפר ע–א אשר הזכיר א. ע.

 

ירושלים, 26.7.1936

 

בבוקר הודיעני א. אפשטיין, כי החיפוש בכפר ע–א נעשה, אך לא העלה דבר. האיש חי וקיים, יש לו חנות ושלוש נשים - הווה אומר שלוש דירות. חיפשו בכל ארבעת המקומות ולא מצאו כלום.

[---]

 

סטויאנובסקי[4] בא להציע שירותו בקשר עם "הוועדה המלכותית". ב-1930 היה, לדבריו, לעזר רב לוייצמן בהכנת טענותינו נגד הספר הלבן. וייצמן פנה אז לגדולי המשפט הבין-לאומי שבאנגליה והללו המליצו עליו. כשהחל חוקר ודורש היכן הוא סטויאנובסקי זה, נמצא שהוא יושב בחדר הסמוך בגרייט רסל סטריט [בלונדון, שם היה משרד ההנהלה הציונית בבניין מס' 77] על פנקסי [שבועון] "העולם" [של ההסתדרות הציונית], שבהנהלתו היתה לו אז משרה.

אולסונגר וינובר באו להציע שאטלגרף שוב לדרום-אפריקה להפציר בקלנבך שיבטל נסיעתו לאנגליה וייסע להודו מייד. טלגרפתי לקירשנר.

[---]

 

נועדתי עם דובקין בענייני עלייה. הוא מתקשה לשלוח לחוץ-לארץ את 75 הבלתי-ליגליים בלי ביטחון מיוחד שכולם יאושרו לכניסה חזרה. מציע שאלך אל מילס לבירור העניין, ובהזדמנות זו אשאל אם ומתי נקבל חלקנו מהרזרבה (השאלה אם להחיש או לעכב את העולים מגרמניה, שצריכים לבוא על-פי ההקצבה המיוחדת של הקרן האנגלית – עניין שהזכרתי באחד הפרקים הקודמים של היומן – נפתרה מאליה עם התחלת תשלום ההקצבה).

המצאתי לממשלה את הידיעות שדרשה בדבר ייבוש ביצות על-ידי הקק"ל – אינפורמציה הדרושה לנציב כדי להמציאה לאורמסכי-גור על מנת שיוכל לענות על שאלה בפרלמנט.

י. גורדון חזר מהצפון מרוצה מאוד מהסידורים בקשר עם השוטרים המוספים. לדבריו, גם קציני המשטרה מרוצים. התלונה היחידה הייתה של ברקר בחיפה בקשר עם בנימינה. נראה שספייסר מיהר "להכליל" את העניין והמזכירות הראשית נפלה על המציאה ושמחה להזדמנות "להרביץ" לסוכנות. הממשלה תמיד מעוניינת לבוא בטענות מצידה ולהושיב אותנו על ספסל הנאשמים כנגד הטענות שיש לנו אליה.

נועדתי במלון "דוד המלך" עם עורך "מראת אל-שרק", בולוס שחאדה[5] ואשתו יחד עם א. ח. כ. [אהרון חיים כהן]. לב שניהם מר עליהם מאוד. העניין נמשך ונמשך ואין לו קץ. נשתרגו יחד כמה וכמה גורמים, אשר כל אחד לחוד לא היה מביא לידי תוצאות כה רציניות, ואילו כולם יחד יצרו מצב אשר איש לא פילל לו. יציאת ראע'ב מהעירייה, המצב הפוליטי במזרח ובעולם, גידול תנועות הנוער, הכסף האיטלקי, ההשפעה הקומוניסטית ועוד ועוד. (יכלו להוסיף גם עניין גילוי הנשק,[6] שיח' עז אל-דין,[7] דחיית המועצה המחוקקת).

עניין הכסף האיטלקי אינו מוטל אצלם בשמץ ספק. לפעולה הקומוניסטית הם מייחסים חשיבות רבה. היא בייחוד מדגישה שהמאורעות יוצרים קרקע מצויינת לקומוניסטים ויש לחכות להתגברות עצימה של הקומוניזם בקרב הערבים לאחר המאורעות. ראשי הכנופיות ורבים מחבריהן הם צעירים נאורים ומשכילים, בעלי תעודות. המנהיגות הישנה נפסלה לחלוטין. אין כל דרך-ארץ בפניה ואין אליה אמון. מכלל זה אין להוציא את המופתי. אדרבב, ידוע להם כי היו שאמרו להתנקש בנפשו ורק המצנפת הלבנה היתה לו למגן ופחד התגובה השלילית של ההמון הדתי עיכב. אולם אין ספק, שעם גמר המאורעות תקום מנהיגות חדשה מבין הצעירים. בקרב הערבים בכלל, לרבות הנוצרים, נתגברה לאין שיעור ההתנגדות ליהודים והשנאה לאנגלים. בכל התפתחות המאורעות אשמה הממשלה, שאחזה במקל חובלים במקום מקל נועם. הנציב צריך היה להתאפק בפרוץ השביתה, לא לעשות נגדה כלום, ולתת לה להתערער מאליה. במקום זה באו הנגישות והעונשין, אשר המריצו את המרד המזויין והציתו מדורה שכעת אין לכבותה.

בולוס ניסה לעורר שאלת הפסקת העלייה. אמרתי לו שנילחם בזה בכל תוקף, כי מענייננו הוא שהערבים יקבלו לקח כי האלימות אינה מועילה. כששמע כי אינני חושש כלל שאורמסבי-גור יכריז ביום ד' על הפסקת העלייה, קדרו פניו. אם כך, אמר, לא יחול שינוי במצב. בולוס אמר שהערבים יתנגדו בכל תוקף לקנטוניזציה, באשר פירושה יהיה סגירת הים בפניהם.

שאלת הטרוריסטים בהרי הצפון מטרידה מאוד את מוחו של ב. ש. מי יחזירם משם ומה הן בכלל הערובות שיכולות להינתן להם בפני רדיפת השלטונות בעתיד?

[---]

 

נחמני טילפן מטבריה. שוב הופיע אֽבראהים דורה ובשורות בפיו. מנהיגי "הגוש הלאומי" – הפעם שוכּרי קותַלי בראש ולא פח'רי ברודי – מחכים לשליחנו בדמשק. נחמני מציע לטלגרף שהיהודים יבואו אם יקבלו הזמנה ישירה. לאחר התייעצות עם בן-צבי וא. אפשטיין הוחלט שאליהו ייסע שוב לדמשק, ראשית, כדי למסור את תשובתנו, אשר התייעצנו עליה בשבת בעל-פה ולא בכתב, שנית, כדי להביא לידי הבנה גמורה בין פח'רי ויתר חברי המזכירות ביחס אלינו, ושלישית, כדי לחסל לחלוטין את הכפילות בצינורות המשא-ומתן. אם תרצה מזכירות "הגוש הלאומי" להיכנס לבירור יותר רחב עם משלחת מצידנו, ייסעו גם נחמני ועוד מישהו.

 

הערות