ההנחות שבן-גוריון הביא לישיבה האחרונה של המרכז, שהיו פסימיות מאוד – ואני חלקתי על ההחלטיות של הפסימיות – לא נתקיימו באותה מידה שבן-גוריון חשש. אני מתכוון לשאלת ההודעה המוקדמת בדבר הפסקת העלייה בימי הפעולה של "הוועדה המלכותית". אחרי הישיבה ההיא כתבתי בעניין זה לנציב ודרשתי להעביר את דעתנו ללונדון. ידוע לנו, כי הנציב הביע את דעתו באופן מוחלט נגד הודעה מוקדמת על הפסקת העלייה, כי הוא רואה בה ויתור לאלימות. אבל יחד עם זה כמעט ברור, שהנציב אישר שהוא בעד הפסקה זמנית של העלייה בשעת פעולתה של "הוועדה".

 

חוץ מהנימוק שההפסקה היא דבר טבעי, שיאפשר לוועדה לפעול בתנאים נוחים, הרי יש לו, לנציב, נימוק נוסף: בעניין הפסקת העלייה עומדת הממשלה בתוקף בפני לחץ מכל הצדדים. אבל היהודים אינם צריכים לחשוב שעמידה זו של הממשלה היא תוצאה מהלחץ שלהם, וגם הערבים אינם צריכים לחשוב כך – גם אלה וגם אלה צריכים לדעת שהסיבה היא הפרסטיז'ה של הממשלה המחייבת אותה לא להיכנע לאלימות. לאחר שהמהומות ידוכאו בכוח אזי תבוא השעה להראות ליהודים שהממשלה אינה סרה למשמעתם, והיא יכולה לעמוד נגד מחאות היהודים ולהפסיק את העלייה בשעה שתמצא זאת למועיל.

[---]

 

כבר מזמן נתן הנציב הוראה – על-פי דרישתי – שהפקידות תפסיק את כל הקשרים עם "הוועד הערבי העליון" ושלא יקבלו איש מהם לראיון. ואומנם לא היו בשבועות האחרונים שום ראיונות עם אנשי "הוועד הערבי". ביקורו של הנציב אצל אסירי סרפנד, מלבד הכוונה לשמור על הקשרים להבא עם אנשי התנועה הערבית, היתה בו גם כוונה לפייס את האמיר עבדאללה.

 

האמיר נתון במצוקה גדולה והוא טוען בפני האנגלים, שהם יכריחו אותו למרוד נגדם מפני שהם דורשים ממנו לויאליות ואינם נותנים בידו שום קלף כדי שיוכל לשמור עליה בלי לאבד את עמדתו בקרב הערבים. הוא טען נגד מאסרו של עוני עבד אל-האדי, שיצא לפועל לאחר שעוני ביקר אצלו, בשעה שהאמיר חיכה לתשובה ממנו על השיחה שהייתה ביניהם; כלומר, הוא נאסר באמצע המשא-ומתן איתו, ויכול להיווצר רושם שהוא נאסר בתור נקמה על ביקורו אצל האמיר.

 

ייתכן שעל-ידי ביקורו בסרפנד רצה הנציב להראות שלא כן הדבר, שאין כאן שאלה של נקמה, שהוא יכול אפילו לבוא לעוני, אלא שבתוקף תפקידו הוא מוכרח היה לעצור אותו. ממקורות ערביים שמענו, שעוני כתב מכתב לנציב והנציב ענה לו על מכתבו, ובתשובה זו ניסה להפריד בין עוני לבין האחרים והציג לפניו דרישה שפירושה בעצם כניעה מוחלטת: להפסיק את האלימות ואת השביתה בלי כל תנאי.

 

הנציב כתב לו: אם אתה רואה את עצמך מנהיג העם, עליך להפסיק את האלימות ובזה תשרת את עמך. האמן לי, שזה יהיה השרות הטוב ביותר שתעשה. אבל לא היו במכתב הזה שום רמזים לוויתורים פוליטיים (בהזדמנות זו אני רוצה לומר שנודע לנו לאחר זמן, כי בשיחה שנתקיימה בשעתה עם ראשי העיריות אמר הנציב בערך כך: להפסיק את העלייה אפילו באופן זמני – בלתי-אפשרי הוא, ודבר זה גם לא ייתן לכם כלום. אולם עומדת שאלת פוליטיקה של עלייה – ועל זה תדון "הוועדה". כלומר, מעין רמז שבעניין העלייה בכלל יש תקווה לשינויים).

 

היו שמועות על-דבר התערבות כוחות מזרח-תיכוניים בענייני ארץ ישראל, ומקורות ערביים אומרים באופן ברור: התערבות אֽבּן סעוד. כפי הנראה ישנו לחץ כזה שבא משני צדדים – גם מצד אֽבּן סעוד וגם מצד מיניסטריון חוץ הבריטי. הערבים דורשים מאֽבּן סעוד להתערב בענייני ארץ-ישראל ולבוא בתביעות לבריטניה בעניין זה, כלומר להכביד על מצבה של בריטניה, ובריטניה מצידה חוששת להעמיד את אֽבּן סעוד במצב קשה ולא להיענות לתביעותיו, כי על-ידי זה היא מאבדת את אהדתו ואת אהדת אנשיו. מחפשים אפוא איזון מסויים בהתערבות אֽבּן סעוד, העשויה להשפיע על ערביי ארץ-ישראל להתפשר עם הממשלה.

 

ידוע שהנציב נשאל על עניין זה, והוא חרד כפי הנראה מפני התערבות זו ומסביר את דעתו בערך כך: אם יתנו לאבן סעוד לשלוח שליח לממשלה, הרי עד שהממשלה תספיק להיעזר בו לשם השפעה על הערבים, ישתמשו בו הערבים להשפעה על הממשלה – מעשה בלעם – שתפסיק את העלייה. הנציב לא היה רוצה שתבוא התערבות כזאת. אולם אם היא בכל זאת תבוא, אזי צריך לדעתו לדרוש מאבן סעוד, או משליחו, הצהרה פומבית מראש שהוא בעד כניעה מוחלטת של ערביי ארץ-ישראל בלי תנאים מוקדמים ובלי ויתורים כל עוד האלימות נמשכת. כל זה בהנחה ברורה, כי לאחר שהמאורעות יחוסלו יהיה צורך להפסיק את העלייה.

 

ממילא עולה על הדעת המחשבה שכוונה זו של הממשלה, הידועה לנו, יכולה להיות ידועה גם לערבים והיא עשויה לפעול את פעולתה ולרמוז לערבים, כי הוויתור הנ"ל (הפסקת העלייה לאחר חיסול המהומות) מזומן להם. ואומנם יש לשער שהכוונה הזאת ידועה לערבים. אף-על-פי-כן, אין זה פותר את השאלה לגבי הערבים, כי כדי שהם יוכלו להפסיק את השביתה ואת המהומות דרוש להם איזה אקט פומבי. אם הם יכנסו את "הוועד הערבי העליון", ואחד מחבריו יודיע שנודע לו כי ישנה כוונה כזאת לממשלה, לא יהיה בזה כדי לחסל את המהומות. בכלזאת, ייתכן שהכוונה הזאת ידועה לערבים והיא פועלת את פעולתה, אבל ידוע להם גם שוייצמן כאילו הסכים להפסקה זמנית של העלייה. דבר זה נתפרסם היום ב"הבוקר" מפי "מקורות ערביים" (לנו לא ידוע שהיתה אתמול ישיבה של "הוועד הערבי העליון").

 

שדבר זה ידוע לערבים נרמז לי גם על-ידי ד. אוליבר, ראש ה"קווייקרים" שביקר אצלי שלשום. הוא אמר כי הוא בא עכשיו לארץ, כמו תמיד בשעת מהומות, רק למען השלום. שאלתיו: מה הן ההצעות לשלום? ענה: המפתח בידכם. אמרתי: במפתח זה לא נשתמש. אמר: אל תגיד כך. יש לי תקוות גדולות ביחס לוייצמן. יש לנו קשר איתו ויש לנו סיכויים ביחס אליו, הוא מדינאי, לו יש חזון (כלומר. כאן דברים אלה אינם).

אמרתי: גם אנחנו משתדלים במידת כוחנו לראות עתידות ומתוך כך אנחנו קובעים את קו פעולתנו. הוא ישב קצת והלך נבוך.

[---]

 

בינתיים קיבלתי ידיעות ממקורות ערביים על-אודות דניאל אוליבר. הוא בא אל המופתי וסיפר לו שה"קווייקרים" עומדים במשא-ומתן עם וייצמן, ושהם כביכול השיגו ממנו הודעה על דבר נכונותה של הסוכנות לא לבקש סרטיפיקטים נוספים לזמן עבודת "הוועדה המלכותית" – והמופתי דחה את הדבר. קודם כל, הוא דחה את עצם העניין. הוא רוצה בהפסקת העלייה ולא בהימנעות מדרישת סרטיפיקטים; שנית, הוא איננו רוצה בוויתור של היהודים אלא של הממשלה. הוויתור של היהודים איננו מספיק. הוא אמר בערך כך: מיהו וייצמן זה, שיציע לערבים הצעות והם יקבלו אותן? אין הוא מכיר בוייצמן בשטה הפוליטי` הוא רוצה בוויתור מצד הממשלה. גם הגיעה אלינו ידיעה, שהנציב הביע פעם את דעתו נגד מחווה כזאת מצד היהודים (על דבר הפסקה זמנית של העלייה), מפני שמחווה זאת לא תשיג את המטרה, כי הערבים יראו בה קנוניה בין היהודים ובין הממשלה ויתייחסו אליה באי-אמון.

[---]

 

מה שנוגע למצב בקרב הערבים, הרי בכל פעם מציינים איזה תאריך להפסקת המהומות. היתה דעה שהמהומות תיגמרנה עד 15 ביולי, משום שהערבים קיוו שעד אותה שעה תבוא הודעה בפרלמנט על הפסקת העלייה, ושעד אז הם צריכים להחזיק מעמד. אחר-כך היתה דעה שהמהומות תיגמרנה עד סוף החודש הזה, לפני פיזור הפרלמנט. עכשיו חוזר שוב התאריך של סוף חודש יולי. יש ידיעה שהמשלחת הערבית יוצאת מחר את לונדון בדרכה לארץ-ישראל, והיא מתעתדת לשהות בארץ שבוע ימים ולחזור אחר-כך ללונדון. ויש כאן אלמנטים ערביים (דר' ח'אלדי) הרואים בזה פתח למוצא.

 

המשלחת לא הודיעה מאומה ואיש אינו יודע מה היא מביאה. כל אחד חושד  בחברו, ואחד נשבע לשני שהוא אומר כל מה שהוא יודע, והוא אינו יודע ולא-כלום. ח'אלדי משער, שהמשלחת מביאה בשורות טובות ובואה לארץ יכול לתת שנסה להפסיק את השביתה. יגידו לעם: הנה היתה משלחת, היא חוזרת עם תקוות טובות, העם סבל סבל קשה שהיה מוצדק להשגת שאיפותיו, אבל עכשיו אנחנו עומדים על בסיס איתן  די בסבל. ואנו קוראים את העם לשוב לעבודתו.

 

יכול להיות שח'אלדי רואה מהרהורי לבו ואין זאת אומרת שהדברים יתפתחו באמת באופן כזה. התפתחות הדברים בארץ היא בשני כיוונים המתרחקים כל הזמן זה מזה. מצד אחד גוברת העייפות של ההמונים הערביים, המרגישים את ההרס והחורבן והנזקים העצומים שהשביתה והמהומות גרמו להם (נזדמן לי בימים אלה לנסוע בחיפה להר-הכרמל עם נהג ערבי נוצרי, והוא תיאר לפני תמונה מזעזעת מהחורבן שנגרם לערבים על-ידי השביתה: "במשך 30 שנה לא יירפאו ממנו", אמר לי. "בחיפה עדיין אין המצב כה נורא, אבל בערים אחרות המצב איום, ולא תהיה ברירה לאנשים אלא לצאת לדרכים לשוד, ותהיה אנרכיה במשך שנים רבות; ומה הם חיינו בלי היהודים? מה אני אעשה באוטו שלי בלי יהודים? עכשיו עוד יש איזו תנועה וחיים משום שהיהודים אינם שובתים – מה היה אילו שבתו גם היהודים?").

 

אבל יחד עם זה ברור שיש בקרב הערבים התגברות עצומה של מרירות נגד הממשלה ונגד הנציב, וגם התגברות ההרגשה הקיימת כל הזמן, שאפשר לנצח. הובא אלינו חומר על הנעשה בקרב המחנה הערבי, עברתי על החומר וסימנתי לי אילו מסקנות: קודם כל, יש לציין כי יש עכשיו השתתפות של בחורות  בפעולות הערבים, בעיקר נוצריות, השתתפות המלווה בכל הסממנים של תנועות רבולוציוניות; מושך עצם הקסם של קונספירציה, ויש גם קשרי אהבה בין בחורים ובחורות המוסיפים דבק לתנועה. יחד עם זה יש הכרה ברורה שאין תקווה לעקור את היהודים מן הארץ

[---]

 

מה שנוגע לכנופיות, הרי לב האינטליגנציה הערבית איתן באותה מידה שליבו של כל יהודי הוא עם ה"הגנה". רופאים, מהנדסים, משכילים, מתעניינים באהדה במתרחש ויש להם הרגשה שהצבא לא יוכל להן. והעיקר - יש בקרב הערבים ראייה בהירה של המצב. הם מבינים שבריטניה איננה מדינה פשיסטית אלא מדינה דמוקרטית, שההכרעה בה נמצאת בידי דעת הקהל, וזו לא תסבול פעולות-דיכוי ממושכות.

[---]

 

מה הם העתידות הפוליטיים? זוהי הפרשה החמורה ביותר. כבר נעשה הדבר לנחלת הכלל, שהמסקנה המאוחדת של העיתונות האנגלית היא כי הכרחיים שינויים רדיקליים בפוליטיקה הארץ-ישראלית. עד עתה נשמעו בעניין זה שתי עצות עיקריות, המתאימות למה שמתבשל בחדרי חדרים של הממשלה: א. קביעת רזרבות קרקעיות לערבים; ב. קביעת גבולות לעלייה היהודית.

 

יש מרחיקים לכת – כמו ה"אובזרוור" – הדורשים רוויזיה של המנדט. ב"קונטמפוררי רויו" נדפס מאמר של עורך ה"גרייט בריטן" הטוען, שאומנם היהודים צודקים אבל הטרגדיה היא בזה שיש ניגוד מוחלט בין דרישות היהודים לבין דרישות הערבים, ואפשר להציל את המצב רק על-ידי ניתוחים קשים.

 

בעניין העלייה הדברים ידועים. בן-גוריון סיפר בישיבת המרכז על המכתב שנשלח לאורמסבי-גור, בחתימת וייצמן, למחרת הראיון עמו. המכתב נגע בשני הדברים, גם בעניין הפסקת העלייה לימי פעולת "הוועדה המלכותית" וגם בעניין קביעת גבולות מקסימליים לעליה בדרך-כלל. על מכתב זה באה תשובה מאורמסבי-גור, ובה נאמר שבעניין קביעת גבולות מקסימליים לעלייה נפלה אי-הבנה. כאשר וייצמן דיבר על עלייה של 60 אלף, ואורמסבי-גור העיר שמספר זה נראה לו גדול מדי, הוא אפילו לא העלה על דעתו שנימוקים פוליטיים יכולים להיות קובעים בחישוב מידות העלייה היהודית; לא יחולו כל שינויים פוליטיים בעניין העלייה עד גמר עבודתה של "הוועדה המלכותית".

 

וייצמן נאחז בתשובה זו ושאל: מה פירוש הדבר, המניח אתה שיכולים להיות שינויים פוליטיים בעניין העלייה אחרי "הוועדה המלכותית", שהרי חישוב העלייה היהודית על-פי יכולת הקליטה של הארץ הוא יסוד הפוליטיקה בענייני העלייה? (ועניין ההפסקה לימי עבודת הוועדה צלל במכתב שני זה ולא נזכר, וזאת היא שגיאה).

 

על זה ענה אורמסבי-גור: [---] מובן שאין אני יכול לנבא מראש מה תהיינה מסקנות הוועדה, וכן מה תעשה הממשלה לאחר שיוגשו לפניה מסקנות אלה, אבל ברור שהוועדה תהיה חופשית לבוא בהצעות על דבר רגולציה של העלייה, ואין אני יודע על סעיף במנדט המונע מהממשלה לקבל הצעות כאלה. אני רואה במכתבך כי סטייה מחישוב העלייה היהודית לפי יכולת הקליטה של הארץ נראית בעיניך הפרת המנדט; אבל הן תסכים שאין דבר כזה במנדט. אומנם ישנו עיקרון שלפיו אין העלייה היהודית יכולה לעלות על יכולת הקליטה של הארץ, דבר זה נקבע בספר הלבן בשנת[1],1922 וכמו-כן נאמר בו שאין לנגוע ביסודות המנדט, אולם מתן פירוש למנדט – הוא בסמכותה של הוועדה.

 

על השקפות הנציב נודע לי דבר שיש לשמרו בסוד. האמיר נתון, כאמור, בין הפטיש והסדן, איננו רוצה לבגוד בבריטניה וגם איננו יכול לפרוש מעמו ולכן הוא לוחץ על האנגלים. תחת לחץ זה שאל קוקס[2] את הנציב אם אפשר להתיר לאמיר להגיד לערבים שהוא בירר את המצב אצל האנגלים, ונתברר לו שאין כל סכנה שהערבים ייהפכו למיעוט בארץ-ישראל, כי הממשלה תנהל את העלייה באופן שימנע זאת. תשובת הנציב היתה לו כמהלומת רעם. הוא הוזהר פעם ופעמיים לבל יעלה זאת על דל שפתיו, באשר כל מילה פירושה יהיה התחייבות לא רק כלפי האמיר אלא גם כלפי העם הערבי, ואין לממשלה שמץ הצדקה לתת התחייבויות כאלה. הוגד לו, לקוקס, שאסור לו אפילו לחשוב על דברים כאלה. עד כאן דעת הנציב על העתיד הרחוק.

 

אבל, מצד שני, ביחס לפוליטיקה המעשית – על-כל-פנים בעתיד הקרוב – הרי מלבד מה שאנו יודעים שהנציב מחזיק בדעה כי עלייה יהודית בת 50 אלף בשנה היא עלייה "יתרה על המידה", דבר שהנציב אמר לנו לא פעם, הנה, בשיחה האחרונה שהייתה לנו (לבן-גוריון ולי) עם הנציב, הוא הודיע שלדעתו צריכים היהודים להתרכז בתקופה הקרובה בגיבוש ובביצור מפעלם הקיים ולא בהתרחבות.

 

ברור שלא אורמסבי-גור בלבד נתרשם קשה בשיחתו עם וייצמן מעלייה בת 50 אלף לשנה, אלא גם ווקופ; שהרי אם וייצמן נוקט מספר של 50 אלף בשנה – מה יאמרו אחרים? ברור שלממשלה יש נטייה לקבוע מקסימום לעלייה היהודית, והנציב כבר קובע לו דרך ליישוב עניין המקסימום עם הפרינציפ של עלייה לפי יכולת הקליטה. נכון שהוא נוקט פירוט אלמנטרי למדי של הפרינציפ הזה, אבל טענתו היא שמכיוון שעלייה גדולה זו עוררה פחדים אצל הערבים, והביאה לידי המהומות, ואם המהומות תימשכנה עלולה העלייה לרדת לאפס – פירוש הדבר שיכולת הקליטה מחייבת התחשבות בגורמים מדיניים, הואיל ואי-התחשבות בנימוקים אלה מתנקמת ביכולת הקליטה של הארץ.

 

הדבר השני העומד על הפרק הוא  רזרבות קרקעיות. אבל לא רזרבות סתם, אלא בקשר עם שאלת הקנטוניזציה המתבררת עכשיו בחוגי הממשלה.

 

גם אורמסבי-גור וגם ווקופ חושבים את עצמם ידידים לבית הלאומי. הם רואים אותו כדבר אורגני המוכרח להתפתח, אבל הם שואלים מה יהיה עתידו, ומנסר רעיון על קנטוניזציה: קביעת מחוזות שהיהודים יוכלו להתפשט בהם וקביעת מחוזות שהיהודים לא יוכלו להתיישב בהם. מבינים בממשלה, שדבר זה יהיה קשה כקריעת ים-סוף, שהיהודים יתנגדו לכך בכל תוקף וגם הערבים לא יסכימו, אולם בעיני הממשלה זהו אחד הפתרונות. בקשר עם זה הגענו בן-גוריון ואני לשיחה עם הנציב בשאלת עבר-הירדן.

שאל אותנו הנציב לפתע-פתאום: מה דעתכם על עניין הקנטוניזציה? בן-גוריון השיב, שאנחנו מתנגדים לזה בכל תוקף, די לנו בקנטון עבר-הירדן. אמר הנציב: ראיתי תמיד את הבית הלאומי כדבר אורגני שמוכרח להתפתח, וסופו של דבר שיעבור גם לעבר-הירדן.

אמר בן-גוריון: אבל אתה טוען שעוד לא הגיע הזמן שנעבור לעבר-הירדן, האם גם לערבים אסור הדבר?

שענה הנציב: זה רעיון, המוכנים אתם להוציא כסף לשם כך?

אמרתי: בין כה וכה, אם נקנה קרקעות בעבר-הירדן נצטרך להוציא כספים לשם פיצויים וכו', ואת הכספים האלה היינו מוכנים להקדיש לצורך העברת הערבים מארץ-ישראל לעבר-הירדן.

הנציב אמר: זה מעניין.

 

אני משער שהוא יוכל עכשיו להציע דבר זה כפיצוי בעד קנטוניזציה. כלומר, שייקבעו מחוזות יהודיים ומחוזות ערביים, והערבים מהקנטונים היהודיים יועברו לעבר-הירדן. זאת, כמובן, רק השערה בלתי-מבוססת. מכל מקום, האנגלים פה יודעים על שיחותיו של וייצמן עם קאסט[3] בעניין הקנטונים. כל הזמן מטרידה את הממשלה מחשבה: נדכא את המהומות בכוח, אבל מה יהיו פני הארץ אחר-כך, מה יהיה עתידה אם היישוב הערבי יישאר מר-נפש ומאיים להתפרץ בכל הזדמנות? מכאן – חיפושי פתרונות רדיקליים.

 

בו-בזמן יש נטייה ברורה בממשלה להעניק לנו דברים ממשיים שאי אפשר למנוע אותם מאיתנו בעקב המאורעות, אבל ייתכן שהם ניתנים לנו גם כדי להמתיק את המכות הפוליטיות הגדולות העתידות לנו, וגם כדי להיראות כאנשים הגונים. שהרי אם הממשלה מקטינה את הבית הלאומי, היא רואה חובה לעצמה לעזור לפחות לגיבושו. אני מניח, שאישור הגיוס של 1,800 שוטרים נוספים הושפע מנימוקים אלה ולא רק מתוך צורכי ההגנה ומשום שהיהודים הוכיחו שהם יודעים לא להשתמש לרעה בנשק שבידם. אני חושב שגם עניין המזח בתל אביב הושפע מנימוק זה.

[---]

 

באתי לממשלה בהצעה של סלילת ארבעה כבישים ראשיים (אני מביא עניין זה גם לגופו וגם כאילוסטרציה לעובדה שמכינים לנו קנטון נוח עם כבישים ושוטרים). [---]

[---]

 

דברים מספר לעניין "הוועדה המלכותית". אומנם אנחנו כבר עומדים בפרק ההכנות ל"וועדה", בבחינת הכנת לבנים לבניין, אך לעת-עתה אין לי הרגשה שאנחנו יודעים ברור לקראת מה להתכונן באופן מיוחד. שדה פעולתה של "הוועדה" יהיה רחב מאוד ויכלול את הכל – עלייה, קרקע, התיישבות, פוליטיקה – ים גדול. וכשאני מתאר לעצמי את "הוועדה", שיהיו בה [חמישה] אנשים בעלי שיעור קומה (את מינויו של [לורד וויליאם רוברט] פיל אישר לי הנציב היום. על יתר חברי הוועדה סירב לדבר, כי הוא מחכה עוד לידיעות מלונדון, אבל מציאותם של [לורד וויליאם רוברט] פיל ו[סר הורס] רמבולד מתנה שהוועדה תהיה מורכבת מאנשים בעלי קליבר גדול), הרי אני מניח שלכל המוטב הם יגידו: נכון, העם היהודי נתון במצוקה, וכן נכון שלא קיבלתם עזרה מהממשלה לקידום מפעלכם פה, אבל הנה היתה התקוממות של הערבים, הם אינם רוצים בכם ועליכם להבין את מצבה של בריטניה – מה אתם מציעים בתור פתרון?

 

ומה נאמר אנחנו? עלייה גדולה? עזרת הממשלה? "הוועדה" לא תקבל זאת. אולי חמישה וג'וווּדים היו מסכימים, אך רוב האנגלים לא יסכימו, ואפילו לא הטובים שביניהם. אמנם אורמסבי-גור הוא ידיד לציונות, וגם_ווקופ, אילו נפגש עם יהודים ועם צרותיהם בגולה, היה בוודאי מטובי ידידינו, אבל משרותיהם מחייבות אותם לא להביא בחשבון רק את הסימפטיות שלהם. הן ראינו את ידידותו של צ'מברליין,[4] שגם היא עד גבול מסויים. ראינו שההצעה על דבר קביעת רזרבות קרקעיות נשמעה בפרלמנט מפי ידיד כמו אמרי. וכך לכל אורך החזית. הוועדה לא תסתפק בתשובה שלנו, שהפתרון הוא בעלייה גדולה ובעזרת הממשלה להתפתחות מפעלנו. בינתיים אנחנו רואים שנעשים אצלנו ניסיונות להצעות קונסטרוקטיביות כביכול, ניסיונות הבאים מתוך דפיטיזם, כגון שיחותיו של וייצמן עם קאסט בעניין הקנטונים, והסכמתו של מלצ'ט לקנטוניזציה. השאלות האלה תעמודנה באופן חריף בישיבת הוועד הפועל הציוני.

 

עלינו לסמן הצעות לפתרון, ונדמה לי שהמינימום מצידנו הוא: ערובות של אי-השתלטות על הערבים ואי-נישולם מן הקרקע. עלינו לומר לאנגלים: אתם טוענים שהערבים פוחדים מפני השתלטותנו? תשובתנו היא אחת: אנחנו לא ננשל שום ערבי מעל אדמתו. זה צריך להיות כיוון מחשבתנו. אגב, המנוח יעקובסון[5] חשב בזמנו על רעיון הקנטוניזציה. אצלו נבע הדבר מתוך חרדה למנדט, מתוך ראיית מצב הדברים בסוריה, שימי המנדט שם הולכים ונגמרים – ואם יחוסל המנדט בסוריה ויוחלף בחוזה, אזי תישאר ארץ-ישראל הארץ היחידה שיש עליה מנדט מסוג א',[6]ויעקובסון חשש שגם ימיו של המנדט על ארץ-ישראל ספורים ולפיכך היה נכון להשלים עם מדינה יהודית על שטח מצומצם יותר.

 

לאור המצב הנוכחי באתי אני לידי מסקנה, שעלינו לרסן את יצר האוטונומיזם הטריטוריאלי שלנו. אני מתכוון לשאיפה לאוטונומיה אדמיניסטרטיבית יהודית באזורים מסויימים, דרישה שמנסרת בחלל עולמנו. עכשיו אני רואה בזה סכנה. יש, למשל, שאלה של נפה אדמיניסטרטיבית בגוש נוריס [חרוד]. עפולה רוצה להיות מרכז לגוש נהלל ולגוש נוריס, אולם גוש נוריס טוען שכיוון התפשטותו הטבעי הוא מזרחה, לצד בית-שאן, והמרכז צריך להישאר שם. אני מסכים לדבר זה לא רק מנימוקים של משקי גוש נוריס, אלא מפני שעל-ידי קביעת זיקתם של משקי נוריס לעפולה אנחנו ניתן בידי הממשלה נימוק לסלף את הדרישה ולטעון: הנה, אתם בעצמכם דורשים קנטון יהודי. היא עדיין לא נאחזה בנימוק זה, אבל היא עלולה להיאחז בו בעתיד. אסור לנו להיות קטליזטור בעניינים אלה.

 

פירושן של ערובות על אי-נישול הערבים מן הקרקע יכול להיות חקיקת חוק או סידור מסויים לרכישת קרקע בצורה מרוכזת, אשר יגביל את החופש ברכישת קרקע ויקבע מי רשאי לרכוש ומה הן חובותיו. ערובות לאי-השתלטות פירושן הסכמה ל"פריטי", דבר שלא קל יהיה להשיגו אצלנו, לא רק בתוך התנועה הציונית אלא גם במחנה שלנו.

 

אפשר, כמובן, לדבר על גישה אחרת: הנה,עם ישראל תובע את ארץ-ישראל, כוח יהודי גדול בארץ-ישראל הנהו משען חשוב לבריטניה וכו'. אבל לאחר בדיקה פוליטית שעשינו בחודשים האחרונים – גם בבריטניה וגם כאן – נראה לי, שלגבי הפרובלמות האקטואליות אין לחשוב כי גישה זו כשהיא לעצמה תשמש לנו מגן מספיק.

 

מילים מעטות לעניין המשא-ומתן עם הערבים. עלי לומר, שאחרי הבירורים שהיו בעניין זה במרכז אין הרגשתי נוחה כלל. אני רואה את עמדתו של המרכז בעניין הסכמתנו לקציבת מידות לעלייה כבלתי-מציאותית בהחלט, כעמדה שאינה מביאה בחשבון את כל הצרות שאנחנו עומדים לפניהן, כעמדה הנובעת מתוך השתעשעות בתקוות שווא. לדעתי, נעשה דבר מכשיל על-ידי התערבות קבוצת החמישה[7] שהעלו שאלה אשר עדיין לא הבשילה, וכתוצאה מהתערבות זו בא שיתוק בפעולת המחלקה המדינית בשטח המשא-ומתן עם הערבים

 [---]

 

מצב הדברים במשא-ומתן הוא כזה: הצינור המרכזי שחשבנו להשתמש בו לשם משא-ומתן – נסתם למעשה. הצד שכנגד משתמט. פעמיים לא קיימו את ההבטחה שניתנה והם נמנעים מלהיפגש איתנו. אבל עניין המשא-ומתן לא נשתתק. קודם כל, יש במצרים כל הזמן תנועה סביב פרשה זו, גם מפני שבמצרים נמצאים שליחים של "הוועד הערבי העליון" וגם מתוך שיש שם מרכז פאן-ערבי, ואנשי מרכז זה אקטיביים בעניין המשא-ומתן בין היהודים והערבים בארץ-ישראל. הסורים פנו לאיש אחד משלנו ושאלו אם אפשר לקבוע קשרים לשם משא-ומתן. הם אמרו שמטרתם הסופית היא שהיהודים יישארו בארץ-ישראל 40% מכלל התושבים. האיש שלנו אמר: את התנאי הזה לא אביא אפילו בפני המוסדות היהודיים. אז אמרו הסורים: אם כן, נדבר על יסוד של 50% ערבים ו-50% יהודים. בן-גוריון, בדרכו ללונדון, עבר במצרים ונתן הוראה לאיש שלנו להציע לסוריה, קודם כל, לשאול את המופתי בארץ-ישראל אם הוא יסכים ל- 50%.

 

המופתי נשאל על כך, ועכשיו הודיעו לנו את תשובתו: אין הוא מוכן לדבר על 50. הוא בעצמו איננו מסכים לדבר בכלל, אך הוא מסכים שחבר "הוועד הערבי" ייכנס למשא-ומתן על יסוד הסכמת היהודים לא להיות יותר מ-80% ממספר הערבים, כדי לסמל שהערבים הם הגזע השליט בארץ, הם רוב בה ויישארו רוב. הסוף היה שאחד הסורים אמר: ננהל משא-ומתן על יסודות כאלה: א. כריתת ברית יהודית–ערבית לעולם; ב. ארץ-ישראל תיכלל בתוך פדרציה ערבית בעזרת היהודים; ג. הפרופורציה בין היהודים והערבים בארץ תהיה: 60% ערבים, 40% יהודים; ד. פריטי בניהול.

 

על זה עניתי: לא נוכל לדבר על גבולות מוחלטים ביחס למספרים בין היהודים והערבים, כי דבר זה לא יהיה ישר מצידנו ולא יהיה ממשי בשביל הערבים – זה לא יחייב את הדורות הבאים והרי הם יקבעו את יחסי הכוחות, ואני מציע לא לדבר על זה (לולא עמדתו של המרכז בעניין מידות העלייה, הייתי מוסיף באותו מעמד שאנחנו מוכנים לדבר על מידות העלייה בשנים הקרובות, אבל לא אמרתי זאת). אמרתי: אם אתם מדברים על פדרציה ערבית, הרי יש עוד פחות הצדקה לדרישתכם שאנחנו נישאר מיעוט בארץ. אנחנו מוכנים לערובות על אי-נישול הערבים מקרקע ועל אי-השתלטות עליהם. לא אמרתי פריטי. טילגרפתי את הדברים האלה לבן-גוריון, ואת התגובה שלו האומרת: "להימנע מסירובים, לשמור על המגע" אני מפרש שהוא לא היה לגמרי מרוצה ממהלך המשא-ומתן. אחר-כך באה מאותו מקור הצעה נוספת להיפגש ולדבר בלי תנאים מוקדמים. עניתי שאנחנו מוכנים שהם יזמינו שליח של ערביי ארץ-ישראל ואנחנו נשלח שליח שלנו. על זה עדיין לא קיבלתי תשובה.