ירושלים,  21.7.1936

 

וילנסקי טילפן מקהיר. לאחר שמסר תשובתי שאלוהו אם נסכים לשלוח איש למצרים לשיחה חופשית, בלי תנאים, כי אז יפנו לערבים בארץ-ישראל וישאלום אם הם מצידם מוכנים לשלוח איש. עניתי בחיוב. לדברי וילנסקי, ועד כמה שעולה בידו להיוודע מהסורים במצרים העומדים בקשר עם ערביי ארץ-ישראל, מצבם של אלה קשה והם מחפשים מוצא בכל מיני דרכים.

 

דניאל אוליבר, קווייקר אנגלי היושב זה ארבעים שנה בלבנון ומבקר מפעם לפעם בארץ-ישראל (לדבריו, לשם השכנת שלום בין היהודים והערבים), בא למסור לי על המאמץ בימים אלה ולהשפיע עלי שאסתלק מהתנגדותי להפסקת העלייה. הוא טוען שהערבים נדחקו לקרן-זווית שאינם יכולים לצאת מתוכה. הממשלה אינה יכולה לוותר מטעמי פרסטיז'ה. המפתח בידינו. אם נעשה את המחווה – נ תעלה בעיני כל. אל הערבים אין לבוא בטענות של היגיון. הם מטורפים השורפים את עצמם וצריך להצילם. לנו יתרון השכל ועלינו להראות רוחב-לב. ידוע לו, שהקווייקרים באנגליה עומדים במשא-ומתן עם וייצמן ומקווים שהוא ייענה להצעתם. וייצמן הוא מדינאי גדול ו"בעל חזון". שאלתי אותו אם היריות וזריקת הפצצות שתתחלנה מצד היהודים תסייענה לשלום, והסברתי לו מה נתן ליהודים כוח להבליג. הסברתי גם השקפתנו על השלום בעתיד לבוא – מדוע אנו מעוניינים שהערבים לא יוכלו להסיק מסקנה שהאלימות מועילה להם. הסברתי גם השפעת הפסקת העלייה על מסקנות "הוועדה המלכותית". הוא יצא ממני בפחי נפש.

 

פ. רוטנברג בא לירושלים וביקשני לסור אליו בעניין דחוף. היה סבור שהפסקת העלייה היא כבר עובדה ואנו לאחר תבוסה. הסברתי לו את מקור השמועות. הסכנה של עצם ההפסקה לימי "הוועדה המלכותית" בעינה עומדת, אולם לפי כל הידיעות אין לחשוש להודעה מוקדמת. על-כל-פנים, העובדה אינה עובדה כלל. מתברר, שמקור הידיעה שלו מאיזה קטע עיתון אנגלי שקיבל בדואר, ודאי מימי הבהלה שעוררה בשעתה הטלגרמה של בא-כוח ה"דיילי הרלד" בירושלים, אשר הוכחשה על-ידי משרד המושבות.

[---]

 

אחר הצהריים אצל רוטנברג יחד עם א. ח. כהן. הבאתיו אתי שיספר.לפ. ר. על הידיעות המגיעות אלינו ממקורות ערביים ועל פעולותיו בכיוון מסויים. יש תחרות ויריבות בין האיש המוציא ומביא בשבילו והאיש המשמש צינור לנו, ויש צורך באינפורמציה הדדית ובהתאמת פעולות כדי להימנע מאינטריגות, וקודם כל מבזבוז ממונם של ישראל.

 

א. ח. כ. מסר על שיחתו עם מ. א. [מוחמד אונסי] מעבר-הירדן. האמיר מרגיש את עצמו ברע. הלחץ עליו הולך וגובר, יש סכנת התפרצויות, היתה פגיעה בצינור הנפט. הוא חרד בייחוד לצינור הנפט ולנהריים. עליו לנסוע לאירביד ולהשקיט את הרוחות, אולם ידיו ריקות.

[---]

 

המארוני ערידה. בהלך הרוח שם ניכרת התנגדות נמרצת למוסלמים, המתחדדת בייחוד בשאלת צור וצידון. בשום פנים אינם רוצים לוותר על חבל זה לטובת סוריה. אדה יודע כי וייצמן פעל בכיוון זה והוא מלא תודה, מוכן לאפשר לנו ליישב בחבל זה 100,000 יהודים. את המאורעות בארץ-ישראל רואים כהוכחה מה פירוש שלטון של רוב מוסלמי. אינם יכולים להשמיע דעתם בגלוי, אולם מלאים חרדה פן ינצחו הערבים במלחמתם זו. ניצחון זה לא יבשר טובה למרונים ולכל המיעוטים הנוצרים. אם הנוצרים בארץ-ישראל תומכים במוסלמים, הרי זה משום שהם שבויים בתוכם ואינם מעזים לפרוש. מבחינה כלכלית בלבנון תאניה על הנזקים שגרמה השביתה הארץ-ישראלית. אשתקד היו להם עשרת אלפים קייטנים מארץ-ישראל, רובם יהודים. קיוו שעם גידול העלייה ירבה השנה מספר המבקרים, כי חזקה על אנשים אירופים שירצו לעלות למקום קריר בקיץ. בעלי המלונות לוו כספים, הרחיבו את אכסניותיהם, מהם שהזמינו טבחים יהודים, נמנו על עיתונים עברים וסידרו כתובות עבריות. עתה כל בתי המלון ריקים ואת ההלוואות צריך לשלם. גם סחר הפירות בכי רע. פירות נרקבים והמחיר המקומי בשפל המדרגה מפני אובדן השוק הארץ-ישראלי. אדה וערידה מלאי תקווה שנוסיף לעמוד לימינם בפריס. הדוח נפסק עם בואם של בן-צבי וסלומון.[1]

 

סלומון בא למסור על שיחותיו עם ח'אלדי. לאחר שכל מאמציו להביא את ראע'ב נשאשיבי לידי איזה משא-ומתן רציני וממשי עלו בתוהו, מצא סלומון שח'אלדי לכאורה יותר מוכן לכך. ח'אלדי מודה שקצה נפשו בכל העניין ומוכרחים למצוא מוצא. החלו לדבר על אפשרות של הסכם. ח'אלדי רשם כאחד היסודות שהיהודים לא ירכשו יותר מ-40% מהקרקעות. בשאלת העלייה התחיל ב-10,000 לשנה והגיע עד 30,000, והעלייה למעלה מזה תהיה בהסכם עם הערבים. ח'אלדי קיבל את עיקרון אי-ההשתלטות, אולם לא הסיק מזה מסקנה מעשית לגבי פריטי אלא השתדל להשיג את הסכמתו של סלומון לתוכנית הקיימת של המועצה המחוקקת. לבסוף קיבל על עצמו לברר אצל אנשיו אם יש להמשיך בשיחות. צריך לתת תשובה ביום ה'.

 

ג'וזף מסר לי על שיחה בלתי-נעימה שהייתה לו אתמול עם קיילס, מ"מ סגן מפקד המשטרה. הם קיבלו ידיעות מהמקומות שבהם פועלים השוטרים המוספים, שלפיהן אנשים אלה אינם מסורים כביכול לתפקידי המשטרה כלל, אלא ממשיכים בעבודתם הרגילה ועומדים על המשמר רק שעות חטופות בין הזמנים. טילפנתי לי. גורדון, הנמצא בצפון, שייתן דעתו על תקלה זו ויודיע גם לאנשים וגם למשקים, שהשוטרים המוספים מוכרחים להיות פנויים אך ורק לתפקידי הביטחון.

[---]

 

כל הערב ביליתי עם מרדכי בן-טוב ממשמר-העמק. הנהגת "הקיבוץ הארצי" מבקשת זה מכבר פגישה לבירור המצב הפוליטי. סיפרתי לו ארוכות על המצב והראיתי כמה ממכתבי לממשלה.

 

תל-אביב,  22.7.1936

 

הרב פישמן[2] בא מודאג מהידיעה שנתפרסמה ב"הבוקר", ממקורות ערביים, כאילו ג'מאל חוסייני הודיע מלונדון כי דר' וייצמן הסכים להפסקת העלייה. אמרתי לו שאכחיש את הידיעה מיד ואשלח טלגרמה ללונדון. לפי "הבוקר" נמסרה האינפורמציה של ג'מאל בישיבת "הוועד הערבי העליון" שנתקיימה אתמול. לפי ידיעות הלשכה הערבית לא היתה ל"וועד הערבי" אתמול שום ישיבה.

 

סרתי לגרביצקי נוסח הכחשה בשביל עיתוני הערב. טילגרפתי ללונדון על העניין, מסרתי אגב כך את דברי אוליבר, דרשתי שיפרסמו מייד הכחשה מצדם. טילפנתי למערכת "הבוקר". העורך [יוסף הפטמן[ לא היה ובלית ברירה דיברתי עם המזכיר זיו-אב.[3] נזפתי בו נמרצות ואמרתי שמובטח לי כי הידיעה על הסכמת וייצמן להפסקת העלייה תופיע בעיתונות הערבית בשם "הבוקר" ולא בשם ג'מאל. זיו-אב טען שההנהלה היתה צריכה לפרסם גילוי-דעת על התנגדותה להפסקת העלייה. אמרתי לו, כי הוא ושאר אנשי "הבוקר" שמעו את דברי במסיבת העיתונאים בתל אביב, שם הצהרתי ברורות את עמדת ההנהלה, ומוטב היה ל"הבוקר" לפנות אלינו בשאלה בטרם פירסמו דברים הנותנים נשק בידי צוררים.

[---]

 

נקראתי לנציב. לפני הראיון התייעצתי עם ב. כ. מאירוביץ בשאלת נמל יפו. מכתבו של הול, שבא לאחר מכתב האכזבה של הנציב, מעיד כי קשה לנציב להשלים עם המחשבה שאנו מנענו ממנו את עזרתנו בעניין זה. רצוי ביותר לבוא באיזו הצעה חיובית מצידנו, אשר אם תתקבל תיתן לנו משהו ואם לא תתקבל, לפחות תגול מעלינו אשמה שלא התאמצנו לבוא לעזרה. מאירוביץ הציע שני תנאים: ראשית, כניסה לנמל יפו בשותפות עם קבוצת ספנים ערבים מקומיים בתנאי שהממשלה, ולא אנחנו, תבטיח את השתתפותה של קבוצה זו; שנית, הבטחת קיומו של המזח על-ידי קביעת סוגי סחורות מסויימים שיהיו נפרקים שם.

[---]

 

אליהו אפשטיין המשיך את הדוח שלו על סוריה. פסחנו לעת-עתה על השיחה עם ערידה, כי רציתי להקדים לשמוע על העניינים בדמשק. היתה שיחה ארוכה עם פח'רי אל-ברודי, שארכה כ-5 שעות. ברודי הוא ממנהיגי "הגוש הלאומי", כיום חבר המזכירות בת שלושה שנשארה בסוריה עם נסיעת המשלחת לפריס. יתר שני החברים הם שוכרי אל-קוותלי ולוטפי אלחפאר. ברודי היה אשתקד בארץ וביקר בלוויית אפשטיין בעמק, נפגש עם אנשי ההסתדרות בחיפה והתרשם מאוד מכל מה שראה, ועכשיו הוא מנסה להקים ארגון פשיסטי של נוער הנקרא "חולצות-הברזל". כמוהו כלבנונים רוצה לזכות בעזרתנו בפריס על-ידי קשרינו עם ליאון בלום.[4] כמוהו כמוהם מעוניין בהפסקת השביתה גם מטעמים פוליטיים וגם מטעמים כלכליים. קירבת השלטון והאחריות מרסנת את המנהיגים הסורים, שידעו עד עכשיו רק את דרך האופוזיציה, ודוחפת את מחשבתם למסלולים קונסטרוקטיביים: יש הבנה שההנהגה הלאומית, שעד עכשיו היתה תובעת מהצרפתים, תהיה מעתה נתבעת על-ידי העם על כל הצרות המשקיות של הארץ. הממשלה הסורית הלאומית תהיה מעוניינת ששכנתה ארץ-ישראל תהא שקטה ופורחת, תשמש שוק לתוצרת סוריה ומקלט למובטלים. אך מה אפשר לעשות עכשיו? אם יבואו הסורים לארץ-ישראל – אל מי ידברו? כל חבריהם יושבים ב[מעצר] סרפנד. אי-אפשר להוציאם אלא אם כן תיפסקנה המהומות, והערבים לא יפסיקו את המהומות בלי איזה ויתור. האם אין היהודים יכולים לעזור? שוב "מפתח", "מחווה" – הפסקת העלייה.

 

א. א. [א. אפשטיין] הסביר [לאנשי שיחו הסורים] מדוע הדבר אינו בא בחשבון. הציע במקום זה לדבר על הסכם לעתיד, שאם תימצא לשון משותפת יקל הדבר על מוצא מהמצב הנוכחי. ביררו במפורט שאלות עלייה, קרקע, משטר, פדרציה. בשאלות עלייה וקרקע הצטמצם א. א. בהוכחה שעד עכשיו לא היזקנו וכך יהיה גם להבא. לבסוף קיבל על עצמו ברודי להימלך בדעת חבריו ולהודיע לא. א. את החלטתם בדבר סיוע מצידם להסכם בארץ-ישראל.

 

הערות