37.  מכתב אל ד"ר חיים וייצמן                                                    ירושלים,  5.7.1936

 

 

(תורגם מאנגלית) 

 

 

צ'יף יקר שלי,

 

1. בן-גוריון טילפן זה עתה מאלכסנדריה להודיע כי נחת בשלום. מחר יהיה איתנו ונשמע מפיו דוח מלא מן הראיון שלכם עם אורמסבי-גור, שאך תמציתו הועברה אלי טלפונית ביום ה' דרך קהיר. זו היתה תמצית מרה מאוד, שאימתה את חששותי הגרועים ביותר והבהירה שאנו עומדים לפני מיפנה חמור במצב המדיני. כתבתי לב. ג. בראשית השבוע שעבר – איני יודע אם היתה לו שהות להראות לך את המכתב – כי מה שצפוי לנו כנראה מעתה איננה תקופה של שיתוף פעולה הרמוני עם ממשלת הוד מלכותו על בסיס של תוכנית קונסטרוקטיבית מוסכמת, אלא תקופה חדשה של מאבק מר; גם כתבתי שהבמה הראשית למאבק הזה תוסט, כנראה, עם בואה של "הוועדה המלכותית", מלונדון לארץ-ישראל. זו היתה הרגשתי שעה שקיבלתי מכתבך, בו אתה אומר, שאולי הגיעה השעה שרופין ואני נבוא ללונדון לעזור לך בהכנת התוכניות לעתיד.

אני התקשיתי להאמין, שיהיה ביכולתנו למצוא אצל הממשלה בלונדון אוזניים קשובות להצעות קונסטרוקטיביות מצידנו כל עוד הארץ נתונה במצבה הפרוע של היום. מצד שני, נראה ברור שברגע שהמהומות הגדולות יחדלו, תעוט עלינו "הוועדה המלכותית" ותמנע כל אפשרות של משא-ומתן קונסטרוקטיבי בלונדון ותעסיק את כולנו כאן. למעשה, כבר היו לנו כמה ישיבות לדיון בהכנות לקראת "הוועדה המלכותית" ולחלוקת העבודה בין המומחים המקומיים שלנו. היום קיבלתי את הידיעה הראשונה על הכנות כאלה שהתחילו מצד הממשלה. אני מניח בוודאות, שאתה תהיה כאן להנחותנו בקרב החדש בשעה שייפתח. זה צריך להיות, אם לדון לפי מה שב. ג. הספיק למסור לי, באחד מימי ספטמבר.

 

2. ב. ג. בשיחתו הטלפונית מאלכסנדריה לפני רגעים מעטים דיבר על אפשרות שאסע ללונדון והוא ישהה כאן. אגיד בגילוי-לב, שהייתי מאושר להיות על-ידך בימים קשים אלה ולשאת איתך בסבל כמיטב יכולתי המוגבלת. אף פעם בכל ימי המאבק הזה לא חשתי צורך כזה במגע ישיר אתך – לפחות בשיחה אחת מלב אל לב על העומד לפנינו – כשם שאני חש זאת עתה. אבל צורכיה הדוחקים של העבודה עדיפים על נטיות אישיות, ואני מוכרח לומר, ואפילו במחיר ההסתכנות בחוסר צניעות, שאינני חושב זאת לנכון שארד מן הדוכן שאני עומד עליו כיום. מן הבחינה הכללית חושב אני שכאן, יותר מאשר בכל מקום אחר, אין לוותר עלי, ואילו ב. ג. – שהדרכתו היתה חסרה לי הרבה מאוד והיעדרו היה במצבנו הפנימי אבידה גדולה מכמה וכמה בחינות – הוא יעיל בלונדון יותר משיש ביכולתי להיות.

 

3. שלחתי היום מברק ללוריא[1] ובו סיכום המצב הקיים ותמצית הידיעות שהגיעו אלינו בימים המעטים האחרונים, וידיעות המשלימות את הדברים שאורמסבי-גור אמר לכם. יש באינפורמציה זו דבר טוב אחד – היא עשויה לכאורה לסלק לחלוטין כל מחשבה, שהסוכנות היהודית צריכה לעשות מרצונה הטוב "מחווה" שתסייע לממשלה ולערבים לצאת מן המבוי הסתום על-ידי שתציע לדחות את העלייה. אך עם שנפטרנו מן הפיתוי הזה לאבד עצמנו לדעת, הרי אנו עומדים עכשיו, כנראה, לפני סכנת חנק קרובה ביד כוח מן החוץ. איני רוצה להיכנס כאן לשיקולים בדבר קו הפעולה שעלינו לנקוט כדי להרחיק את האסון המאיים – שיקולים שאפשר הם לשווא כל עוד לא שמענו את הדין-וחשבון של ב. ג. – אבל ברור הוא שעלינו יהיה להרעיש שמים וארץ כדי למנוע את הממשלה מעשות את הנבלה הזאת.

 הצד המסוכן שבעסק הזה הוא שההצעה להפסיק את העלייה למשך ימי עבודתה של "הוועדה המלכותית" אפשר שכל כוונתה איננה להקל על תפקיד "הוועדה", אלא להביא לידי חיסול המהומות בארץ. אני חושש מאוד שהדבר כבר הודלף, או אף הועבר, כאן או בלונדון, לצד השני. שאם לא זאת המטרה העיקרית של ההצעה, קשה למצוא לה כל צידוק. הממשלה יכולה ודאי לטעון, שהמשכת העלייה בשעה ש"הוועדה המלכותית" יושבת על המדוכה, כדי לקבוע את מדיניות העלייה בעתיד, פירושה לחרוץ מראש את מסקנות הוועדה לרעתנו. "הוועדה המלכותית" חייבת לבחון דברים לפי הסטטוס קוו, דהיינו – עלייה נמשכת. הפסקת העלייה פירושה הבאת שינוי יסודי במצב הקיים ויצירת רקע מלאכותי לעבודת "הוועדה המלכותית". ודאי שאם תמצא "הוועדה" את הארץ במצב שיש עלייה, יקשה עליה להמליץ על הפסקתה. אך לא פחות מזה יקשה על ועדה הפותחת את עבודתה במצב של היעדר עלייה להמליץ על חידושה. יש לי כיום ניסיון רחב במאמץ להכניס לראשיהם של גויים למיניהם את הנימוקים לסירובנו להקשיב לדיבורים על "מחווה". בויכוחים הארוכים שהיו לי עם עיתונאי חוץ – אנגלים, אמריקאים וצרפתים – עם פקידים בריטים ועם בריטים שאינם פקידים, ועוד, למדתי שטענה זו, שהפסקת העלייה תעמיד את ענייננו במצב גרוע בפני "הוועדה המלכותית", היא המרשימה ביותר.

 

4. אשר למצב הביטחון, מניתי במברק שלי אל לוריא היום שלושה נימוקים אפשריים, שכל אחד מהם או כולם יחד אפשר שגרמו להפוגה זו שחלה בפעילותן של הכנופיות, ובמיוחד להפסקת התקפות הליל. וכשאני משקיף עתה מבעד לחלון, רואה אני שלא הזכרתי נימוק רביעי אפשרי: לילות ירח מלא. אל-נא תחייך – זה שיקול חשוב מאוד בדעתם של גנבי לילה ושודדים בארץ הזאת, שיקול שאפילו מורדים אינם יכולים להתעלם ממנו. אם הנימוק הרביעי הוא הנכון, כי אז אין ההפוגה אלא עניין של הלוח ולא פרי התפתחות מדינית או צבאית.

 

5. ובעניין השביתה עדיין הקרח לא נשבר, אבל מתחת לשטח העליון ישנם סימנים של תנודה. סוחרים ערבים, ובמיוחד הנוצרים שבהם, דנים, לפי השמועה, בדבר הכרח לסיים את השביתה. כדי להציל את כבודם הם מתכוונים כנראה לצאת בסיסמה של חרם אנטי-יהודי, כדי להעמיד פנים שאין הם נסוגים אלא פותחים בשלב חדש של המערכה. אולם עדיין מוקדם הוא להסתכן בנבואה כמה זמן עוד תימשך השביתה. כל-כך הרבה ניחושים נתבדו עד עכשיו, שאני מעדיף להמתין עד שיהא בידי להודיע על עובדות; אולם שמועות בלתי-פוסקות מספרות על תנועות רצוא-ושוב בין פקידי ממשלה לבין נציגים ערביים מאחורי הקלעים, ואם חששותי בדבר האפשרות שהערבים נרמזו בחשאי על כוונותיה של הממשלה כלפי העלייה אינן חסרות יסוד או מוגזמות, כי אז אפשר לנבא בביטחה שתוך שבועות מעטים תסתיים השביתה ואיתה יפחתו גם מעשי האלימות הגלויים. עצם העובדה שאורמסבי-גור נקב את החודש ספטמבר, וכנראה במידה מסוימת של ודאות, ושמחלקות הממשלה כאן מתחילות לאסוף נתונים בשביל "הוועדה המלכותית", יש בה כדי להעיד שהפיתיון הוטל מתוך הנחה שהדג יבלענו תיכף ומייד.

 

6. ידיעה אחרת שהגיעה היום היא שעניין הכרזת "מצב צבאי" שוב עלה על הפרק. אם נכון הדבר, הרי זה יכול להיות רק כדי לסלק הצידה את בתי המשפט האזרחיים, שבהנחייתו של שונא היהודים המושבע, זקן השופטים,[2] נקטו בשעת חירום זו עמדה מחבלת כנגד הממשלה. אם ראינו את הממשלה מפגרת בנקיטת אמצעים חריפים לדיכוי המהומות, הרי בתי-המשפט עלו עליה באי-ענישת אותם פושעים מעטים שנתפסו בידי המשטרה. מעשי רצח נדונו בבתי-המשפט המחוזיים ולא בבתי-המשפט לפשעים חמורים, שרק הם מוסמכים להטיל עונש מוות. ובכלל אי-אפשר היה להניע את בתי-המשפט לפעולה מזורזת והם גילו סרבנות יתרה להטיל עונשים לדוגמה.

התקנות המיוחדות שפירסם הנציב העליון, והקובעות עונשים קשים ומאסר מינימום על עבירות מסויימות, זכו ליחס זלזול גלוי מצד בתי-המשפט. השופט פלאנקיט, נשיא בית-המשפט המחוזי בירושלים, הצהיר בשני מקרים שאין הוא רואה עצמו כבול בתקנות אלה. העזה זו של הרשות השופטת להכשיל את הרשות המבצעת הגיעה לשיאה בפסק דין שנתנו זקן השופטים והשופט מאנינג (יורשו של קארי) ביום ו' האחרון בפרשת הריסת הבתים ביפו.[3]  אני מצרף בזה את הנוסח המלא של פסק-דינו של זקן-השופטים לידיעתך האישית. הייתי עושה זאת בכל אופן, אבל הפעם נתבקשתי במיוחד על-ידי הנציב העליון לעשות זאת.

ביום ו' בערב - הוא היום שבו ניתן פסק-הדין, בשעה שכל הארץ הייתה הומה מרוב דברים בנושא זה – סעד יהושע גורדון בבית הממשלה. הנציב העליון שפך את לבו לפניו באופן בלתי-רגיל – עד כדי כך פקעה כנראה סבלנותו מפני אותו זקן אשמאי. הנציב פשוט השתולל. "מה יגידו עכשיו השופטים הערבים?" – שאל וחזר ושאל. "אין זה אלא משום שהוא שונא יהודים!"; "מאמצים כאלה לתקוע סכין בגבה של הממשלה בעניין שהיתה עליו חובה ליתן פסק-דין לזכותה!"; "מה אומר מר שרתוק על פסק-דין זה? השלח העתק ממנו לד"ר וייצמן?"  [---]

הוא עצמו שלח העתק למזכיר המדינה ורוצה שגם ד"ר וייצמן יקבל העתק. הערבים יפיצו כעת את פסק-הדין בכל הכפרים והממשלה לא תוכל לפצות פה כנגדם. הוא היה תמיד נגד משטר צבאי, אבל אם בתי-המשפט נוהגים בדרך זאת, אין לו ברירה, וכו' וכו'. ברור כשמש, זקן-השופטים השתמש בהזדמנות זו לנקום את נקמתו בנציב העליון על שלא נשמע לעצתו להפסיק את העלייה ולהיפטר מן המהומה הזאת. הוא היה מציק לנציב העליון כל הזמן באיומים של התפטרות השופטים הערבים – איום שלא נתממש מעולם – והכל כדי לאמץ את ידיו לויתורים פוליטיים לערבים. חיזיון זה של רשות שופטת המנצלת את עצמאותה, כדי להרוס את כבודה של הרשות המבצעת שהיא עצם היסוד לשלטון החוק, הוא באמת משהו בלתי-רגיל ואין כמוהו לגלות את ריקבונו של המשטר שבו נגזר על הבית הלאומי להיבנות. אני מצרף בזה מאמרו המצוין של גרשון [אגרון-אגרונסקי][4] בנושא זה, המביע כל מה שיש לומר במינימום של הסתכנות בעבירה על חוק בזיון בית-המשפט.

 

7. ועוד דבר אחד הייתי רוצה להביא לפניך לשם פעולה, אם אפשר. כידוע לך, כבר גייסנו כ-1,800 יהודים מזויינים ברובים צבאיים להגנה הדוקה על יישובים חקלאיים ועל שכונות בערים. בנוסף על כך קיבלנו רשות להגדיל את מספר הנוטרים החמושים ברובי ציד עד 1,200 איש. בסך-הכל 3000 יהודים נושאי נשק – כוח בלתי-מבוטל. גיוסם של 1,800 השוטרים המוספים נחשב רישמית כאמצעי זמני, שיימשך רק כל ימי מצב החירום. למן היום הראשון למאמץ זה רשמתי לי במחשבה להעלות בשעה הנכונה את התביעה ליצור ממגוייסים זמניים אלה מעין מיליציה מתמדת, שתמשיך באימונים ותגוייס עד ארגיעה לנשק בבוא השעה לכך.

לפני ימים אחדים שוחחתי בעניין זה עם ידיד טוב אחד משותף שלנו, שאין אני רוצה לנקוב בשמו מפני מעמדו הרישמי. הוא ודאי יבקר אותך בלונדון לפני סוף החודש וירצה לפניך השקפותיו במלואן. ההצעות שהעלה נראות לי פורות מאוד. עלינו למצוא שביל אל "הוועדה להגנת האימפריה" ולהביא לפניה את הרעיון להשתמש בחלקים מתאימים של האוכלוסייה האזרחית היהודית לצורכי הגנה מקומיים.

הדרך הטובה ביותר להחדיר את הרעיון הזה היא, לדעתו, לקשור אותו עם סכנת המלחמה. המאורעות האחרונים כבר הפגינו לא רק את אי-מהימנותה של האוכלוסייה הערבית אלא אף את בוגדנותה, ולעומתה – נאמנותם המוחלטת של היהודים. יגוייס כוח-מילואים של, נאמר, 500 יהודים וכל יישוב חקלאי ועיר יידרשו להעמיד בשעת הצורך מספר מסויים של אנשים מאומנים. ברגע שיינתן צו גיוס יתייצבו אנשים אלה במרכזים שייקבעו, יצויידו בנשק ויישלחו לעמדותיהם. חבר קציני צבא בריטים יפקדו על הכוח הזה, ובפיקודם יפעלו גם קצינים יהודים. בידי כוח כזה אפשר יהיה להפקיד לא רק את ההגנה על יישובים יהודיים ואת השמירה על עורקי התחבורה, הוא ישמש גם לפעולות קרב. אני סבור שזו צורה הגיונית מאוד של הצגת התביעה לכוח יהודי מזויין, כוח יהודי שאפשר לגייסו תוך רגע, והייתי רוצה מאוד לשמוע דעתך ודעת חבריך בעניין זה ואם אתה רואה אפשרות לקדם אותו.

 

רוב שלום לך ורוב כוח למאבק שאנו עומדים עכשיו רק בראשיתו.

 

                                                                                      שלך כתמיד

                                                                                         משה

 

 מיטב דרישת שלומי לגברת וייצמן.

 

הערות

[1]  ארתור לוריא – נולד בדרום-אפריקה ב-1903. בשנת 1932 היה נשיא ההסתדרות הציונית ביוהנסבורג. בשנים 1933–1939 היה מזכיר מדיני של הסוכנות בלונדון. בשנים 1950–1953 היה שגריר ישראל בארצות-הברית , בשנים 1957–1960  שגריר ישראל באוטבה, ומ-1960 עד 1965 שגריר ישראל בלונדון. כיום משנה למנהל הכללי של משרד-החוץ.

[1] זקן-השופטים – סר מייקל פרנסים מקדונל.

[1]  ב-1936 החליטה ממשלת המנדט להרוס מיבנים כדי לפתוח מעבר נוח לצבא ולמשטרה בסימטאות העיר העתיקה של יפו, אשר שימשה מחבוא לכנופיות. בצו ההריסה נאמר שנעשית פעולה לשיפור פני העיר. אחד הערבים שביתו נהרס בפעולה זו הגיש צו על תנאי נגד הממשלה לבית-המשפט העליון. בפסק-דינו האשים זקן-השופטים את הממשלה בהונאת הציבור ובצביעות.

[1]  גרשון אגרון (אגרונסקי) (1893–1959) – נולד ברוסיה ב-1893. ב-1919 התנדב ל"גדוד העברי". בשנים 1920–1921 נמנה עם חברי לשכת העיתונות ב"וועד הצירים" בירושלים. בשנים 1924–1927 ניהל לשכת העיתונות שעל-יד ההנהלה הציונית. ב-1932 יסד את "פלסטיין פוסט" והיה עורכו. בשנים 1955–1959 היה ראש עיריית ירושלים.

 

חזרה לדף הבית