3.  ראיון עם הנציב העליון                                      ירושלים, 26.1.1936

 

 

 

 

נכחו: ד"ר חיים וייצמן, ד"ר ארתור רופין, דוד בן-גוריון ואנוכי

 

 

הנציב העליון פתח ואמר, שהקדיש למכתבי תשומת-לב מרובה. הוא מודה שיש בו כמה טענות חזקות. אבל עליו לומר, אין בהן כדי לשנות דעתו בעניין חוק הקרקע המוצע.

 

יש נקודה אחת במכתב שהוא רוצה להעיר עליה עתה, שלא תתפרש שתיקתו כהודאה. מר שרתוק טוען, כי ההתחייבות שבמנדט להקל על עלייה יהודית ועל התיישבות יהודית היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה, ואילו ההתחייבות לשמור על זכויותיהם של הערבים היא טפלה לה. הוא רואה חובה לחלוק על ניסוח זה. ראש הממשלה רמזי מקדונלד הזכיר בהודעה לבית-הנבחרים שני פנים אלה אשר להתחייבות המוטלת על ממשלת הוד-מלכותו, ואמר ששניהם משקל אחד להם. אמירה זו חזרה ונשנתה בהזדמנויות אחרות. היא מצויה במכתב ששלה סר קונליף-ליסטר, מיניסטר המושבות, אל ועדת המנדטים[1] ובנאום ששידר הוא עצמו ביום חנוכתו של נמל חיפה.

 

ד"ר וייצמן ניגש מייד לנושא הראיון. הוא אמר, שהדבר שעליו באו לשוחח הוא חמור מאוד, נוקב עד שורשי קיומנו. השאלה אינה חדשה. היא עלתה עם "הספר הלבן" של פספילד[2]משנת 1930. הוד-מעלתו יודע היטב מה היו תוצאותיה של תעודה זו. נתמנתה ועדת קבינט להיכנס לעניין ולדון עם הסוכנות היהודית בשאלות של מדיניות עליונה. בראש הוועדה עמד מר הנדרסון,[3] מיניסטר החוץ בימים ההם, וחבריה היו מר אלכסנדר, מיניסטר-הצי,[4] ומר אצ'יסון, התובע הכללי; מלקולם מקדונלד,[5] מיניסטר המושבות לשעבר, היה מזכיר הוועדה. המשא-ומתן נמשך כמה שבועות ותוצאותיו היו חיבור איגרת שראש הממשלה, רמזי מקדונלד, שלח אליו. באיגרת התפרשה מדיניות הקרקע של הממשלה באר היטב. החוק שממשלת הארץ מציעה עכשיו הוא סתירה גלויה של אותה מדיניות שנוסחה כה ברורות ומפורשות באיגרת מקדונלד. לא יתואר, שהקבינט סמך את ידו על החוק המוצע כשלעיניו תוכנה של אותה איגרת. עליו לבקש סליחה על שהוא מדבר ברגשנות כזאת, אך הוא רואה את החוק המוצע כהפרת אמונים מובהקת. יודע הוא באיזה לחץ-עבודה נתון עתה הקבינט בעניינים הקובעים במידה חיונית את גורל האימפריה ונוגעים לבעיות בעלות חשיבות כל-עולמית. על-כורחך אתה מניח, שהקבינט פשוט לא ידע את הנאמר באיגרת ראש הממשלה. הוא מבקש שנרשה לו לצטט כמה פסוקים השייכים לעניין הנדון.

 

כאן קרא וייצמן סעיף 9 של האיגרת, המפרש את הביטוי "ערבים מחוסרי קרקע", ואומר: "אלה שנושלו ממקומם בעקב העברת קרקע לידי יהודים", ומוסיף, שהחובה ליישב אותם אנשים שנית "אינה גורעת בשום פנים מן המטרה הנרחבת יותר, הפיתוח, שממשלת הוד-מלכותו רואה אותו כאמצעי המועיל ביותר לקידום ייסודו של הבית הלאומי ליהודים". ד"ר וייצמן העיר, כי באותם הימים דיבר לורד פספילד על רבבות ערבים מחוסרי קרקע שהממשלה מחוייבת ליישב אותם תחילה.

 

ובסעיף 10 של האיגרת נאמר: "יש בדעתה של ממשלת הוד-מלכותו לקיים בהקדם ככל האפשר חקירה כדי לדעת נכונה, בין השאר, מהן קרקעות המדינה וקרקעות אחרות הניתנות, או שאפשר בדרך נאותה לתיתן "להתיישבות יהודית רצופה על יסוד ההתחייבות המוטלת על ממשלת המנדט בסעיף 6 של המנדט.[6] החקירה תהא נרחבת בהיקפה וכוללת את כל נכסי הקרקע של פלשתינה". ד"ר וייצמן הדגיש, שחקירה זו לא נתקיימה מעולם, והוסיף לקרוא מסעיף 11 שבאיגרת, ממנו מתברר כי במידה שהדבר נוגע לפלחים שבאזורי ההר, הכוונה היא לעזור להם בכמה מעשים חיוביים: "ליזום אמצעים להשבחת הקרקע ולפיתוחה האינטנסיבי ולהביא לעיבודם של שטחי קרקע מוזנחים ולהבטיח בדרך זו לפלחים רמת חיים טובה יותר, בלי היזקק להעברתם למקום אחר, זולת במקרים יוצאים מן הכלל".

 

ד"ר וייצמן סיים בהבאת סעיפים 12 ו-13, שבהם מוסבר שאם יתגלה צורך להיזקק לפיקוח על עיסקאות קרקע, הפיקוח "להסדר ולא לאיסור" יהיה זמני, מופעל בזיקה אל תוכנית הפיתוח בלבד, ולא ישתמשו בו אלא במידה "הדרושה שלא לפגוע בהרמוניה ובאפקטיביות של תוכנית ההסדר הקרקעי שיש לנקוט בה".

 

והנה, אנו רואים – המשיך – שהממשלה מסתלקת מכל רעיון הפיתוח כולו ונאחזת בבחינות השליליות שבאיגרת ראש הממשלה, ואף בצורה מופרזת מאוד. מנקודת-מבט משפטית טהורה, עומדת הממשלה לעשות מעשה שהוא סתירה גמורה של האיגרת. ומחובתו לחזור ולומר להוד-מעלתו בכל הכבוד, ואם מותר לו להוסיף – גם בכל החיבה – כי לא יתואר כלל שקבינט של ג'נטלמנים בריטים, שקראו את התעודה הזאת, סמך ידו על החוק העומד עתה לקבל תוקף. כיהודי הוא דואב על כך, אך כאזרח בריטי הוא חש עצמו, פשוט, מושפל במעשה זה שהממשלה רואה אפשרות לעצמה לעשותו. הוא מניח, שחברי הקבינט היו עסוקים מדי בעניינים גדולים מאלה, ויש להם אמון מלא בנציב העליון, וכך חתמו על מה שהוגש להם. אבל כל השאלות הללו שהועלו היום נדונו בשלמות ובמיצוי לפני שנתפרסמה איגרת מקדונלד. שאלת הבנים של הפלחים, המטרידה כנראה עכשיו את מחשבתו של הוד-מעלתו, נמחקה אז כליל, מלקולם מקדונלד נטל חלק אקטיבי מאוד בכל הכיוונים האלה. היתה זאת אירוניה מרה של הגורל אילו היה עדיין מלקולם מקדונלד כיום מיניסטר המושבות וסומך ידו על החוק הזה. מלבד האיגרת, שהיתה תוצאה של דיונים, מצויים גם הפרוטוקולים שלהם, המעידים ברורות על הרוח שהנחתה אותם דיונים. הם שמורים בתיקי משרד החוץ, והוא היה מייעץ לנציב לבקש העתק מהם ולקרוא בו. הוא עצמו הכין לו העתק לזיכרון ורוצה לקרוא ממנו כמה פסוקים כדי להוכיח מה היה במחשבה אותה שעה. ד"ר וייצמן קרא מתוך הפרוטוקול קטע זה: "נקודה מספר 3 של ד"ר וייצמן: בעניין סעיף 10 של איגרת מיניסטר המושבות, מובן מאליו שהחקירה בנכסי הקרקע של פלשתינה רואה לפניה את בעיות זיכיון החולה[7] והסכם בית-שאן,[8] ושבעיות אלה יזכו לתשומת-לב דחופה ככל האפשר". ומר הנדרסון השיב: "ממשלת הוד-מלכותו מביעה הסכמתה לנקודה זו".

 

ד"ר וייצמן חזר וציין, שהחקירה הזאת לא נתקיימה מעולם, והוסיף בהדגשה: הממשלה הולכת עכשיו לעשות את המעשה שלה בשעה שהיהודים מתבוססים בדמם ממש. המועצה המחוקקת, הגבלות העלייה, חוקי הקרקע – כל החוקים האלה יש להם השפעה מצטברת, כלכלית ופסיכולוגית כאחת, ובהכרח-הוא שישברו את רוחם של היהודים. כלום אפשר שיהיה בכוחם להמשיך בתנאים אלה? הוא כשלעצמו-לא יעמוד בזה. בעיניו הרי זו הפרת אמונים חריפה מצד הקבינט. אכן, כבר הגיע פעם קבינט זה לנקודה שכמוה כהפרת אמונים כלפי חבר הלאומים, והדבר היחיד שעיכב בעדו היתה התקוממותה של דעת הקהל בבריטניה הגדולה.[9] הוא יודע היטב, שהפרת האמונים הפעם לא תעורר התקוממות כזאת. אחרי ככלות הכל, אין אנו אלא סוכנות יהודית דלה. אבל הוא היה רוצה לבוא לפני שופט בריטי כלשהו, לשטח לפניו את התעודה הזאת ואת חוק המוצע, ולשאול אותו אם יש כאן סתירה או אין. הוא מוכן לקבל מראש החלטתו של כל שופט בריטי בנקודה זו. אין לו ספק מה תהא החלטתו. ייתן נא הוד-מעלתו דעתו על כך, שבמשך 15 השנים האחרונות היה שיתוף-הפעולה עם ממשלת המנדט מפעל חייו, ועניין טרגי הוא עד מאוד אם עליו לבוא עתה לכלל מסקנה, שאין בכוחו להמשיך עוד. התעודה שהוא מחזיק בידו הייתה מונחת על שולחן בית-הנבחרים. היא כלולה בפרוטוקולים של הבית. עליה הסתמך ראש הממשלה בנאומו לפני הבית. והנה היא עתה כאילו לא היתה ולא נבראה, ושוב אנחנו במשטרו של פספילד. החוק שלפנינו מעלה זיכרה הכאוב של עקיצה אחת המצויה ב"ספר הלבן" של פספילד, והוא עניין השמירה על הפלח העני מפני היהודי העשיר המנשל אותו בכוח כספו. הוד-מעלתו יודע היטב, שכנגד המאות המעטות של הערבים המנושלים[10] כביכול – זו הביצונת הקטנטונת שטרפו לתוך חביתה רבתי כזו הנרקחת עכשיו – יש אלפי ערבים שבאו מחוץ לגבול ומצאו להם בארץ הזאת לחם.[11] אין עיננו צרה בלחם שמצאו. רווחתו של הפלח הייתה תמיד בתחום דאגתנו. ידענו תמיד ששלומה ורווחתה של הארץ תלויים בתנאי חייו של מעמד הפלחים ולא של האפנדים המוצצים את דמו. אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם הממשלה בכל תוכנית של עזרה חיובית לפלחים. ואשר לטענה מה יהא גורלו של הדור הבא, הרי בשאלה זו עצמה נשאנו-ונתנו באריכות עם ועדת הקבינט, והמסקנה שהגיעו אליה היתה כי פתרון שאלות העתיד הוא עניינו של העתיד. צפיפות האוכלוסים בבלגיה היא כה גדולה שאין בה מקום למדרך כף רגל, ואף-על-פי-כן נולדים בנים בבלגיה יום-יום ואיש לא עצר לשאול מה יהא על נולדים אלה. בני-אדם מאמינים בקידמת המדע ובשיפור הטכניקה, שיבטיחו קיום לבנים הנולדים. עתידנו מסור בידי שמים. אנחנו גם יודעים כי שעת מתיחות היא בארץ-ישראל. תמיד הייתה בה מתיחות. אבל יש גם מתיחות במצרים ובסוריה אף-על-פי שאין בהן שאלה של בית לאומי יהודי. אך אם אומנם זהו הדבר, אם כדי לרפות את המתיחות רואה הממשלה הכרח לקצץ במאמצי היהודים, תבוא ותגיד זאת. אם הגיעה לידי מסקנה שדי לה ב-400,000 יהודים בארץ, ושבמספר הזה כבר קם והיה הבית הלאומי, היינו רוצים לדעת זאת. במקרה בלבד הגיע לאוזני, שמר תומס הסביר בקבינט את הצורך בהגבלת העלייה משום שהערבים – אמר – הם מרי נפש למראה גידולה של העלייה היהודית. נמצא, שלא עקרונית כלכליים של כושר קליטה, אלא נימוקים מדיניים הם שהביאו להגבלות אלה. נדכאתי לאין תיאור, שהיה עלי להגיע למסקנה שאליה הגעתי. אין זה בטבעי להשתמש במילים קשות. בכלל, לא היה זה מנהגנו מעולם להשמיע מלים חריפות. לא השתמשנו באיומים, לא נקטנו אמצעי סחיטה ולא ערכנו שחיטות. אנחנו אך עבדנו בשקט וביושר. מדוע אפוא אם הצלחנו בעבודתנו – דיננו חנק? ייאמר אשר ייאמר, דבר ידוע הוא בכל העולם שהערבים לא סבלו מידינו. ובכן, מה קרה? מה הבהלה? האם יד המצב הבינלאומי בדבר? קשה לי להגיד את הדברים האלה באוזני הנציב, אך הוא העמיד אותנו במצב בלתי-אפשרי. אחרי ככלות הכל, הרי הכוח עדיין בידו ואילו בידינו – הטענות בלבד. אבל מצב היהודים נעשה ללא נשוא, ושערי ארץ-ישראל נטרקים בפניהם. הרי זה כמי שהודף אל תוך המים את הטובע הפושט ידו לעזרה. ושוב עליו לחזור ולומר, שאין הוא יכול לתאר לעצמו, שהקבינט יודע את האמור באיגרת ראש הממשלה. וכבר קרה כמובן לא אחת, שידה הימנית של הממשלה הבריטית לא ידעה מעשיה של שמאלה. בעניין מצרים הכריזה הממשלה הבריטית שלעולם לא תחזיר לתוקפה את החוקה של 1923, ותוך שבועיים בלבד החזירה אותה.[12] אבל מצב היהודים בארץ-ישראל שונה ביסודו ממצבם של המצרים. טעות מדינית במצרים לכאן או לכאן אין בה כדי השפעה מכרעת על גורלה של מצרים כארץ או כמדינה. לא כן בעם היהודי, שאם לא יינתן לדור היהודי הזה להמשיך בעבודת ההתיישבות בארץ-ישראל, מי יודע אם לא יתקפח כל עתידו של העם. עם תבוסה כזאת אין אנו מוכנים להשלים בלי התנגדות. נילחם עד הסוף. הוד-מעלתו מציע שנגיש לו הצעות שכנגד. האם זה הוגן לצפות מידינו להצעות שכנגד תוך 48 שעות, לאחר שלהכנת החוק הזה ניתנה לפקידי הממשלה שהות של ירחים על ירחים? אך גם מחוץ לשאלת הזמן אין זה באפשרותנו להגיש כל הצעות שהן, שאילו עשינו כן היינו כמאשרים במו ידינו סטייה מאיגרת מקדונלד.

 

ייתכן, הוסיף, שדיבר באריכות יתרה. הוא גם מצטער שהנציב נאלץ לקבל אותנו ביום א' ועשה למעננו את שבתו חול. אבל אנחנו היינו ברצון באים אליו יום אחד קודם ועושים את שבתנו חול – עד כדי כך חמור העניין הזה בעינינו.

 

הנציב, שהאזין לדברים במתיחות ורשם לפניו כמה הערות, אמר, שמיניסטר המושבות החליט רק על עיקרי החוק. חודשים יעברו עד שהחוק גופו ינוסח ויוכרז. הוא יצטער מאוד אם הסוכנות היהודית לא תראה אפשרות לעצמה לסייע לו בעיבוד פרטיו של החוק. הוא חפץ מאוד לקבל הצעותינו בדבר הדרך שבה ניתן, לדעתנו, לרכך את התוצאות השליליות של החוק. הוא שוחח בעניין זה עם מר שרתוק ובעקב השיחה הזאת אף הוסיף כמה אמצעי הגנה אל אלה שהיו בדעתו קודם-לכן, למקרים יוצאים מן הכלל. הוא הושיט העתק של מכתבו אל מיניסטר המושבות וקרא מתוכו פסוק, שבו הוא מבקש מן המיניסטר להסכים לתוספת הוראה בחוק המייפה כוחו של הנציב העליון להתיר מכירת שטח מחייה, אם יראה שהדבר דרוש לטובת הציבור. הוא חושב שאם תוספת זו תקובל – אין לו ספק שכך יהיה – הרי הנזק העלול לבוא להתיישבות היהודית מן ההגבלות הללו יפחת הרבה מאוד.

 

ד"ר וייצמן ביקש שוב שהנציב יקרא את איגרת מקדונלד ויאמר אם החוק המוצע מתיישב עם האמור בה. הוא מוכן לגמרי לסמוך על פסק-דינו.

 

הנציב הסביר, כי להכרזת החוק תקדם חקירה, ורק על יסוד העובדות שיתגלו בוודאות במהלך אותה חקירה ייקבעו פרטי החוק. אשר להנחה שהחוק יהיה ככתם על כבודם של היהודים, הרי באמת לא עלה על דעתו לראות את העניין מנקודת מבט זו. כל דאגתו הייתה נתונה להגנה על אנשים שלפי דעתו הם צריכים הגנה, ללא הבדל בין יהודי לערבי.

 

ד"ר וייצמן ביקש את הנציב לחשוב על הרושם שהחוק יעורר בעולם. הנה, זה עתה הלכו מיטב אנשינו לאמריקה ליזום תוכנית שתאפשר יציאת היהודים מגרמניה לארץ-ישראל. עכשיו יאמרו להם היהודים שם: "לקנות קרקע אין אתם יכולים, להביא אנשים אין אתם יכולים!" המדיניות הבריטית היתה תמיד צירוף של תבונה וזהירות. אישים בריטיים היו תמיד חושבים פעמיים בטרם יעשו מעשה. ייתכן גם ייתכן, שכל הדברים הללו הבשילו במחשבתו של ה"מ לפני זמן רב, אבל העולם הגדול אינו יודע זאת, אותו הם יזעזעו. ודאי נמשיך בעבודתנו, יהיה אשר יהיה. כל עוד לא הציף הים התיכון את ארץ-ישראל, עבודתנו בה תימשך. אם הממשלה סוגרת את שערי הארץ בפני עלייה יהודית, נגיע לארץ בשחייה.

[- - -]

 

כל ימיו השתדל להיות סביר במשאו-ומתנו עם הממשלה – פעמים הרבה להפסדו האישי. אולם, למען ציון לא יוכל לשקוט. הוא מבקש ומתחנן לפני הוד-מעלתו: "הרף ידיך!" הנציב ימצא את הסוכנות היהודית מוכנה ומזומנה לשתף פעולה בכל תוכנית חיובית שיש בה כדי לקדם את היהודים ואת הערבים כאחד, אבל ימצא אותה מוכה ונואשת אם ינקוט מדיניות שלילית. הוא הזכיר את הראיון שהיה לו עם לורד פספילד ערב פרסומו של "הספר הלבן" ב-1930. כמה הפציר בו שלא יעשה זאת. לורד פספילד לא רצה לשמוע. ומה קרה? פרץ משבר, וראש הממשלה קרא לוייצמן לבוא ולשוחח. לא הוא שהלך אל ראש הממשלה, אלא ראש הממשלה הזמין אותו לבוא. ובעקבות אותו משא-ומתן באה האיגרת הזאת. לא היה זה דבר פשוט בשביל ראש ממשלה בריטי לשלוח אל איש פרטי איגרת, שמן הדין לראותה כתעודה רישמית. והנה, עתה היא נקרעת לגזרים. יבוא יום והממשלה תיאלץ להכריע: היש בדעתה לסייע לעבודתנו או להכשילה? שוב אין אנחנו "כמות מבוטלת" בארץ הזאת.

 

אמר הנציב: ודאי שאין היהודים כמות מבוטלת. אבל עוד יעבור זמן רב בין ההודעה על העיקרון ובין ההכרזה על החוק. תוך תקופה ארוכה זו יהיה הוא מאושר אם יזכה לשיתופה של הסוכנות היהודית בעיבודם של פרטי החוק.

 

ד"ר וייצמן אמר שהוא מבקש שהנציב ישאל במברק את מיניסטר המושבות אם הוא קרא את איגרת מקדונלד לפני שהלך אל הקבינט לבקש הסכמתו לתוכנית המוצעת. הממשלה הבריטית הואשמה כמה פעמים בהפרת הבטחות. לא היה רוצה להיות אנוס להאשים אותה שוב. הוא בטוח שהקבינט לא ידע, שבהסכמתו זו הוא מפר הבטחה.

 

הנציב רשם את הדבר ואמר שהוא ישלח מברק למיניסטר המושבות וישאל את השאלה. מובן מאליו שאין הוא יכול לטלגרף אל מר תומס אישית. הוא יכול לפנות רק למשרד המושבות. אף אין לו כל ספק מה תהא התשובה – הוא בטוח שהתשובה תהיה כן – אבל הוא ישאל.

 

אמר ד"ר וייצמן, שאם התשובה לשאלה זו תהיה "כן", יכול ה"מ לשאול שאלה שנייה: הסבור מיניסטר המושבות, שחוק זה מתיישב עם איגרתו של ראש הממשלה או שהוא סותר אותה? ושוב חזר ואמר, שהוא מוכן לקבל פסק-דינו של שופט בריטי בנקודה זו – או, שמא, של בית המשפט העליון. הוא יודע, שלהביא עניין לפני בית המשפט בהאג יכולות רק ממשלות, אך לא אנחנו. ובכן, אפשר שיום אחד תימצא ממשלה שתעשה זאת.

 

הנציב חזר ואמר, שפרטי החוק עצמו לא נקבעו, על-כן אין הוא יודע בדיוק איך יפעל למעשה. לפי מיעוט ידיעתו כיום הזה עליו לומר, שאין לו הרגשה שמשמעו חנק ההתיישבות היהודית. אולי היא תחובל במידה מסוימת, אבל רחוק הדבר מהיות חנק.

 

ד"ר וייצמן השיב, שלא יישאר ליהודים כי אם לפתוח חנויות או להקים כמה בתי חרושת. אין זו ציונות. אין זו הצהרת בלפור. אך אין ברצונו להאריך עוד


בוויכוח הזה, אף אין הוא רוצה לעשות את השיחה מונופולין שלו, אולי יש בפי חבריו לומר משהו.

 

ד"ר רופין אמר, שהיה חפץ להעיר כמה הערות לבחינה הכלכלית של שאלה זו. לדעתו, אין הקרקע הגורם היחיד הקובע את דרגת הרווחה של הפלח. כמה גורמים אחרים יש להם יד בדבר – אפשרויות השקיה, שיטות עיבוד וכו'. היהודים היו מראשית עבודתם בארץ חומר מתסיס ומניע את הפיתוח בכיוון לאינטנסיפיקציה ולגיוון בחקלאות. הודות למאמציהם ולמופת שנתנו, צומצמה במידה ניכרת יחידת העיבוד בחקלאות, זו הקרויה כיום "שטח המחייה". לפני 25 שנים היה מקובל, שהשטח הדרוש לקיומו של איכר יהודי הוא 250 דונם. היום נחשבים 20 דונם בהשקיה או 100 דונם בלי השקיה כשטח מספיק. לעכב את עבודתנו, פירושו להאט את הפיתוח כולו. סר ג'ון הופ-סימפסון הסכים לדעתו, כי הדבר הנחוץ לארץ-ישראל היא תוכנית פיתוח שתביא בחשבון גם את צורכי ההתיישבות היהודית וגם את ענייני הפלחים. ברצון רב היינו נותנים ידנו לתוכנית פיתוח שכזאת. ואילו תוכנית המבקשת רק לקבוע שטח אדמה מסויים לפלח איננה מדיניות אגררית כל עיקר. יתרה מזו, היא מבוססת על אינפורמציה לקויה, משום שאין לפניה כל נתונים סטטיסטיים להראות מה שטח הקרקע שבידי מעבדיה ומהו הגודל הממוצע של משקיהם. היהודים קנו, בדרך כלל, מבעלי-קרקעות גדולים ורק במקרים מועטים מאוד מידי פלחים. שאיפתם היא להתיישב בארץ-ישראל לא בדחיקת רגליהם של הפלחים אלא שבת אחים זה בצד זה. בכל פעולת התיישבותם לא קיבלו מעולם שום עזרה מידי הממשלה. מה שדרוש הוא שיתופה של הממשלה בפיתוח אזורים כמו בית שאן או כמו סביבות החולה, כדי לאפשר התיישבותם של יהודים באזורים אלה ולסייע לערבים היושבים בהם. ואשר להעברת קרקעות, בדרך כלל ראוי להעמיד ועדה לפיתוח ולמדיניות אגררית שתחליט בכל העברה לגופה, ואין שום צורך בחוק מגביל כללי בעל אופי פרימיטיבי כעין זה שדנים בו כיום.

   

הנציב העיר לעניין צמצום שטח המחייה שהזכיר ד"ר רופין, כי בהצעות הנדונות עצמן לא נקבע שטח המחייה. זה יהיה עניין למחקר.

 

ד"ר רופין אמר שכולנו היננו בעד הגשת עזרה לפלח, אלא שאין אנו חושבים שכדי לעזור לפלח יש צורך בהגבלת קניית הקרקע על-ידי יהודים.

 

ד"ר וייצמן חזר אל דברי הנציב העליון בשלב קודם של השיחה לעניין ההתחייבות הכפולה שבמנדט. נניח, אמר, ששני צידי ההתחייבות משקל שווה להם – מה עשתה הממשלה עד היום כדי להגשים את ההתחייבות לסייע להתיישבות יהודית על הקרקע? הקו שנקטה בו הממשלה, כנראה, הוא שהיהודים יש בכוחם לדאוג לעצמם, ואילו הממשלה חייבת לדאוג לערבים. היהודים לא יוכלו לדאוג לעצמם אם חוקים כגון אלה יוחקו. הן ה"מ עצמו אמר, שחוק זה יחבל בהתיישבות היהודית.

 

הנציב השיב, שהוא השתמש בביטוי "חבלה" רק משום שד"ר וייצמן השתמש בו. הוא רוצה לקחתו בחזרה. מה שרצה באמת לומר היה, שהוא מסכים שייתכן והחוק יעכב במידת-מה את הפעולה היהודית.

 

ד"ר וייצמן ביקש מן הנציב העליון לחשוב מה תהא השפעתם המצטברת של כל האמצעים השליליים והמגבילים הללו על העם היהודי. אין הוא יכול להבין מדוע ראה הנציב העליון לפתוח את תקופת כהונתו השנייה בשורה של חוקים דרקוניים. הוא רוצה לדעת מה קרה, שיש בו להצדיק כל אלה. האם גירשו היהודים אילו ערבים מן הארץ? שמא דילדלו את הארץ? לפי מיטב ידיעתו, הרי הערבים יושבי שפלת החוף – האזור העיקרי של ההתיישבות היהודית בשנים האחרונות – לא היו מעולם מושרשים באדמתם כפי שהם כיום הזה. יואל-נא ה"מ לצאת לסרפנד או לזרנוגה ולראות במו עיניו כמה טוב מצבם החקלאי של הערבים במקומות אלה. האם גזלנו משהו מן הערבים? מה קרה באמת, מלבד היות הערבים רוטנים? תמיד רטנו, גם יוסיפו לרטון בעתיד (הנציב העליון שיסעו ואמר, כי בזאת הוא בטוח בהחלט). הדרך היחידה שלפני הממשלה היא להשתמש בכוח השיפוט וחוש הצדק של הממשלה הבריטית הגלומים באיגרת הזאת. אין הוא יכול לתאר לעצמו – ולא ייעף מלחזור ולומר זאת – ואין זה מתקבל על הדעת, שמיניסטר המושבות קרא את האיגרת בעיון הדרוש לפני שהלך לישיבת הקבינט. הוא משער איך היה הדבר. ברגע האחרון עלה ודאי לפניו זיכרה של תעודה זו. ואין ספק שהוא פנה אל סר קוסמו פרקינסון,[13] או אל מישהו אחר מיועציו, ושאל אם יש בה משהו, והתשובה שקיבל היתה שבמידה שהדבר נוגע לאיגרתו של מקדונלד, העניין הוא בסדר.

 

ד"ר רופין הדגיש, שהחוק המוצע לא בלבד שהוא רחוק מן התקדים המצרי של "חוק חמשת הפדאנים", אלא שהוא אף היפוכו הגמור. "חוק חמשת הפדאנים" – כל כוונתו הייתה להגן על הפלח השקוע בחובות מפני נושכי הנשך. הוא מונע לחלט קרקע ממושכנת בתוך התחום של חמישה פדאנים, אבל הוא מניח לפלח חרות גמורה למכור את אדמתו כאוות נפשו, יהא השטח קטן ככל שיהא. החוק שהממשלה כאן יוזמת בא למנוע מכירה חופשית של שטח מינימלי מסויים, אבל – במידה שיש בידו להסיק בלי שקרא את נוסח החוק כמות שהוא למעשה – אין הוא מתכוון למנוע מַלווי כספים מליטול מן הפלח אפילו את כל שטח מחייתו כולו, אם הפלח לא פרע את חובו. מספר הפלחים שגורשו מעל אדמתם בידי נושכי נשך גדול ממספר האריסים שנושלו עקב קניית הקרקע בידי היהודים, אבל החוק המוצע יוצר את הרושם שהיהודים הם-הם שבפניהם יש להגן על הפלח.

 

הנציב העיר, שנוסח החוק עצמו לא נכתב ולא ייכתב לפני שיסתיימו החקירות, וכפי שכבר אמר הן צריכות זמן, ורק על יסודן ייקבע שטח המחיה.

 

כאן קם ד"ר וייצמן ממקומו ואחריו שאר נציגי הסוכנות היהודית. לפני שנפרד ביקש רשות לשאול שאלה אחת. לא קל לו – אמר – לשאול שאלה זו, אך הוא מרגיש שחובתו לעשות זאת. היתה לו הזכות להיפגש עם הנציב העליון בלונדון. באחת ההזדמנויות היתה להם שיחה מקפת, בה השתתפו מיניסטר המושבות לשעבר, הוד-מעלתו ופקידים בכירים של משרד המושבות. מטעם הסוכנות היהודית נכחו הוא וידידיו. הם ישבו ודנו בעניינים ארבע שעות. האם זה יותר מדי להניח, שאילו היה אז בדעת הממשלה לנקוט צעד מרחיק לכת שכזה, היתה מעלה את הנושא לשיחה ומודיעה לנציגי הסוכנות היהודית מה הן כוונותיה?

 

הנציב, שמבוכתו ומצוקתו היו גלויות לעין, אמר שעליו להסביר, שבשעה שהלך לאותה ארוחה אמר למלקולם מקדונלד שאין הוא בא אלא כמקשיב בלבד.

 

ד"ר וייצמן העיר כי ה"מ הוא מקשיב מצויין. אף היו לו כמה הערות ענייניות מאוד באותה שיחה. אך אולי לא ראה ה"מ את ההזדמנות ההיא כשרה לויכוח בנושא זה.

 

הנציב הסכים, שאכן לא ראה אותה הזדמנות כשרה לדבר.

שעה שהנציב העליון ליווה את נציגי הסוכנות היהודית בצאתם, הודיע שהיום בו הוא עומד למסור את ההודעה למנהיגים הערבים הוא יום ד' ולא יום ג', כפי שאמר למר שרתוק בתחילה. הוא ביקש שהדבר יהא שמור בסוד עד שיפורסם רישמית.

 

הערות



[1]  "הוועדה המתמדת לענייני מנדטים" של חבר הלאומים לפיקוח על דרך הביצוע של המנדטים על-ידי הממונה (המנדטור); נועדה לבחון אם תאמה דרך-הביצוע הזאת את כתבי המנדטים השונים. לשם כך הוגש לה בכתב מדי שנה בשנה דוח מקיף על-ידי המנדטור ובו תשובות מלאות לסדרה של שאלות שהוצגו דרך קבע על-ידי הועדה לממשלה הממונה. בנוסף לדוחות הכתובים האלה הופיע בפני הוועדה נציג של ממשלת המנדט ולפעמים הנציב העליון עצמו.

[2]  לורד פספילד (סידני ווב) (1859–1947) – הוגה דעות סוציאליסטי, כלכלן, מראשוני "החברה הפביאנית" שנוסדה ב-1884. חבר פרלמנט מטעם מפלגת הלייבור. שר המושבות 1929-1930. ב-1930 פירסמה ממשלת בריטניה "ספר לבן" בשאלת א"י, שנקראה על שמו. ה"ספר", שנוסח בעקבות מאורעות 1929, כלל מסקנות שליליות ביותר לגבי מדיניות "הבית הלאומי", התנה את המשכת העלייה בהסכמת הרוב הערבי בא"י והציע הקמת מועצה מחוקקת נבחרת שרוב חבריה  יהיו ערבים. ההסתדרות הציונית שללה את "הספר הלבן של פספילד" ונשיאה דר' חיים וייצמן התפטר מכהונתו במחאה על מדיניות הממשלה.

[3]  ארתור הנדרסון – ממנהיגי מפלגת הלייבור בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 של המאה העשרים. היה שר החוץ בממשלתו השנייה של רמזי מקדונלד בשנת 1929. מייחסים לו השפעה ניכרת בניסוחה הסופי של "איגרת מקדונלד" לד"ר וייצמן.

[4]  . ו. אלברט אלכסנדר (Alexander) – מדינאי בריטי ממפלגת הלייבור. שר בשנים 1929–1931  ושוב ב-1940–1945 (בממשלת צ'רצ'יל) וב-1945–1946 (בממשלת אטלי). היה לורד ראשון של האדמירליות. שר ההגנה 1947–1950.

[5]  מלקולם מקדונלד – בנו של מנהיג הלייבור רמזי מקדונלד. היה שר המושבות במשך כמה חודשים במחצית השנייה של 1935 ושוב מאפריל 1938 עד כינון ממשלת צ'רצ'יל ב-1940. לפני ששימש שר המושבות נודע מקדונלד כאחד משוחרי טובתה של הציונות. קו זה שונה בתכלית עם כניסתו לממשלה ב-1938. ב-1939 פורסם "הספר הלבן" הידוע בתור "הספר הלבן של מקדונלד".

[6]  סעיף 6 של המנדט קבע כי ממשלת ארץ-ישראל, עם שתבטיח את זכויותיהם ומעמדם של כל חלקי האוכלוסייה, תקל על העלייה היהודית ותעודד ישוב צפוף של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות המדינה ושטחים שוממים; כל זאת תוך שיתוף-פעולה עם הסוכנות היהודית.

[7]  זיכיון החולה, שהיה קודם בידיים ערביות, ניתן בשנת 1934 וייפּה את כוחה של "החברה להכשרת היישוב" ליבש וליישב את אדמות עמק החולה, 57,000 דונם (כולל 16,000 דונם ימת החולה ו- 22,000 דונם ביצות).

[8]  ממשלת ארץ-ישראל כיורשת זכויותיו של הסולטאן התורכי החזיקה בבעלות על קרקעות רבות בעמק בית-שאן. ב-1921 חולקו קרקעות אלה של המדינה, בפקודת הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, ל-2,539 פלחים ערבים תושבי עמק בית-שאן; 92 דונם לאיש.

[9]  הממשלה הבריטית שאפה לפייס את איטליה לאחר שחבר הלאומים הטיל עליה סנקציות בגלל מסע הכיבוש שלה בחבש. מיניסטר-החוץ הבריטי סמואל הוֹר הגיע להסכם עם מיניסטר-החוץ הצרפתי פייר לַוואל, שעל-פיו היתה איטליה אמורה לקבל זיכיונות נרחבים בחבש. ההסכם הודלף לעיתונות ומיניסטר-החוץ הבריטי הוכרח להתפטר עקב סערת דעת-הקהל הבריטית.

[10]  הדוח של סר ג'ון הופּ-סימפסון קבע ש-4.92% מאוכלוסי הכפרים הערבים הם מחוסרי קרקע, כלומר כ-30,000 משפחות, ועורר רושם שאלה נושלו בעקבות רכישת קרקעות על-ידי יהודים. לאחר הדוח המדאיג של סימפסון ניתנה הוראה למנהל הפיתוח בארץ-ישראל, לואיס פרנץ', לערוך חקירה ולהגיש רשימה של "המנושלים". לואיס פרנץ' הגיש רשימה של 3,700 תביעות על נישול. לאחר-מכן הודיעו שלטונות-הפיתוח שנפלה טעות ונמצאות רק 2,722 תביעות. מתוך אלה 1,000 תביעות הוגשו לא על-ידי "המנושלים" אלא על-ידי מוכתרי הכפרים. אחרי-כן נוספו 466 תביעות חדשות. בסך-הכל 3,188. היועץ המשפטי של ממשלת המנדט בדק 3,005 תביעות ופסל 2,520, אישר 570 ו-88 נשארו תלויות.

[11]  הכוונה לערבים שנכנסו לארץ-ישראל באופן בלתי-חוקי, בעיקר מן החורן, על-מנת לחפש עבודה בארץ.

[12]  הכוונה לסירוב הבריטים להיענות לדרישת המצרים להחזיר לתוקפה את החוקה הפרלמנטרית משנת 1923 (שבוטלה על-ידי המלך פואד ב-1928) ולביטול הסירוב הזה. נאומיו של סר סמואל הור, שר החוץ הבריטי, בעניין זה ב"גילדהול" ב-9.11.1935 ובפרלמנט הבריטי ב-5.12.1935 גרמו למהומות קשות במצרים. ב-16.12.1935 הודיע אידן, שכיהן כמיניסטר לענייני חבר הלאומים, על ביטול סירובה של בריטניה להחזיר את חוקת 1923 לתוקפה. התפתחות זו הביאה בתחילת מרס 1936 לחידוש המשא-ומתן על הבעיות שהיו שנויות במחלוקת בין מצרים לבריטניה. המשא-ומתן נסתיים בהסכם ב-26.8.1936.

[13]  פקיד בכיר במשרד המושבות מ-1931 עד 1937. מנכ"ל משרד המושבות 1937–1940.