|
אמרתי, שבראיון האחרון שהיה לי עם הוד-מעלתו הייתי אופטימי מדי כשמסרתי שהעניינים בעירייה קרֵבים לסידורם. עדיין אין הסכם בין שני הגושים, אף הוגשו בינתיים ערעורים על כשרותן של כמה מתוצאות הבחירות. הנציב העיר, שהדבר עלול להביא שוב לידי דיחוי בהגשת התקציב השנתי. לאחר התה לקחני אל חדר-עבודתו והשיחה שם ארכה כשעה ורבע.
הנציב פתח ואמר, שקיבל תשובותיהן של מפלגות ערביות שונות להודעתו בדבר תוכנית המועצה המחוקקת [ראו להלן הע' 16]. עדיין לא היה סיפק בידו לקרוא את כולן עד גמירא, אך מסתבר לו שמשמעות כולן קבלת ההצעה, אם כי בפנים חמוצים. לא אמרתי מאום לעניין זה. החריש שניות אחדות כמחכה לתגובה כלשהי, ואחר שאל מה ידוע לי על עמדת הערבים. עניתי שאין אני יודע אלא מה שהיה בעיתונות. עד עתה נתפרסם במלואו רק אחד מארבעת התזכירים, והוא של "המפלגה הערבית הפלשתינאית".[2] תוכנו – תביעה למועצה שכולה נבחרת, ול"ממשלה לאומית" שתיבחר על-ידי המועצה. כאן שיסע בהערת-ביניים סרקסטית: "הנה, זה ודאי הדבר שהערבים בטוחים בו שישיגוהו..." המשכתי ואמרתי, כי יש בתזכיר גם דרישה להוציא את זכות הווטו של הנציב העליון, והצעה להסדיר את מעמדו בחוזה שייחתם בין ממשלת הוד-מלכותו ובין "הממשלה הלאומית של פלשתינה". הם גם רוצים שהמועצה תבחר לה יושב-ראש מקרב חבריה ולא איש מן החוץ. כאן העיר הנציב, שיש להניח שג'מאל חוסייני[3] לא היה מסרב לקבל לעצמו מישרה זו, ובמיוחד אם תהיה בצידה משכורת הגונה. אמרתי עוד, כי שמעתי שתשובת "מפלגת הנוער"[4] גם היא באותה מגמה, ואילו תשובותיהן של מפלגת ראג'ב ביי [נשאשיבי][5] ושל "מפלגת הרפורמה"[6] נוטות לחייב את התוכנית. הקבוצה החמישית, שמרכזה בשכם, המכנה עצמה "הגוש הלאומי",[7] עדיין לא גילתה קלפיה. הנציב העיר, שעבד אל-לטיף צלאח, מנהיג קבוצת שכם, הוא איש מעניין למדי, לשעבר בעל עמדה גבוהה בסינאט התורכי. לבסוף חזר ואמר, שלפי דעתו מקבלים הערבים את המועצה. הגבלות בענייני קרקע הנציב העלה נושא זה, בזיקה לשיחות שהיו לנו בעבר, בדבר כוונתו להחיל על איכרים בעלי-קרקע את ההגנה החוקית שניתנה לאריסים. ברצונו שאדע, כי הוא עומד לפעול בכיוון זה. הרעיון הוא להבטיח לפלח שטח מחייה. יש בדעתו לקיים כמה יוצאים מן הכלל. החוק לא יחול על נפת באר-שבע, אף לא על אדמה עירונית או על אדמת מטעי הדר. אם יש לנו הצעות נוספות של יוצאים מן הכלל, או של שינויים, כדי לעשות את החוק פחות פוגע בנו – יעיין בהן ברצון רב. עז חפצו, שפגיעתן של הגבלות אלה במפעל היהודי תהא מועטת ככל האפשר. למעשה הוא משוכנע, שלא יצמח לנו מהן כל קושי רציני. אף-על-פי-כן הוא מוכן לקבל הצעות מעשיות כדי להתקרב ככל האפשר לנקודת המבט שלנו. אמרתי שאני מצטער מאוד לשמוע כל זאת. הוד מעלתו יודע מה עזה התנגדותנו לחוק זה. רכישת קרקע קשה עלינו מאוד גם עכשיו, מבחינה משפטית ומדינית כאחת. ההגבלות החדשות יעשו אותה בלתי-אפשרית ממש. ודאי שקיימת שאלת הפלח, אבל אני מציע להוד-מעלתו לשקול כנגד ההגנה שחוק זה יושיט, לפי דעתו, לפלח, את ההפסד שיצא לאותו פלח עצמו מהגבלת קניית קרקע על-ידי יהודים. עד כה היה הכסף ששילמו יהודים בעד קרקע ערבית המקור העיקרי להון העומר לרשות הפיתוח של המשק הערבי. כל חוק שיגביל קניית קרקע וירתיע השקעת הון יהודי בפיתוח, בהכרח הוא שיפגע בקידום החקלאות הערבית. הוא מודה לגמרי – אמר הנציב – שהערבים נמצאו דרך-כלל נשכרים מעבודת הפיתוח היהודית. עם זאת, נוכח שבהרבה כפרים יש אנשים שבידם שטחי קרקע קטנים מאוד ומן הדין להגן עליהם מפני עצמם. עניתי, שהשאלה לדיוקה היא אם החוק האוסר על מכירת קרקע מתוך שטח שלמטה ממינימום מסוים אומנם ישמש הגנה. רווחתו של הפלח אינה תלויה בשטח הקרקע שבידו, אלא ביכולתו להפיק ממנו את מיטב התועלת לעצמו. אם לא יהיה לו הון לפיתוח, יוסיף להיות שרוי בעוני גם על שטח קרקע גדול. יכול אני לשער לעצמי מה היה אילו הועלתה שאלה זו בראשיתה של פעולת ההתיישבות היהודית או, נאמר, מייד אחרי המלחמה. ודאי היו באים לכלל מסקנה, שאם רוצים להבטיח לכל הערבים היושבים על אדמתם את שטחי הקרקע הדרושים להם, אין בארץ מקום להתיישבות יהודית בכלל. ולו הלכו בדרך זו היו הערבים ודאי מחזיקים בידם את מלוא שטח אדמתם, אך גם ודאי שלא היו מתקדמים כמלוא הנימה. המון הפלחים היה נשאר שקוע בדלות. אם ביסודן של ההגבלות המוצעות מונחת השיטה הפשטנית, שיש לחלק את כל אדמת הארץ הראויה לעיבוד לסך כל המשפחות הערביות היושבות בכפרים – חלוקה שתיתן לכל משפחה שטח קרקע מועט מאוד – התוצאות יהיו כוזבות, כי הנתונים הרשמיים שעליהם נשענת השיטה הזאת לוקים באי-דיוק מרובה. יש לנו טעמים להניח, שהמספרים הרישמיים בנוגע לאדמה שאינה ראויה לעיבוד, או שאיכותה גרועה ביותר, מוגזמים לאין שיעור. הסקר שנערך למיון הקרקעות לסוגיהן, לצורכי מס רכוש חקלאי, נעשה בידי פקידים זוטרים שנשענו בכל מקום על עדויותיהם של המוכתרים ושל זקני הכפרים. אלה השתדלו, כמובן, לדחוס רוב שטחים ככל האפשר לסוג הקרקעות הגרועות, או שאינן ראויות לעיבוד כל-עיקר, כדי להקל את עומס המיסים שיוטל על הכפר. זה הביא לידי כך, ששטח אדמה שסווגה כבלתי-ראויה לעיבוד, וכן שטחה של אדמה ראויה לעיבוד מן הסוגים 16 או 17[8] תפח ועלה מעבר לכל שיעור אמיתי. הצעתי, שייבחן הדבר במספר כפרים לדוגמה, ובטוח אני שיימצא כי שטחי אדמה מרובים, שסווגו כבלתי-ראויים לעיבוד, הם למעשה מעובדים או, על-כל-פנים, יכלו להיות מעובדים. הנציב אמר, שהוא מוכן להסכים שמספרי הממשלה בנקודה זו אינם מדוייקים. אבל הוא אינו מבסס מסקנתו על שיטת החלוקה שעליה דיברתי. יודע הוא שחלוקה כזאת תביא עד אבסורד. הוא נשען בעיקר על ידיעתו את התנאים למעשה. בכל כפר יש מעטים שבידם שטחי קרקע גדולים למדי, ויש בעלי משקים בינוניים, אך יש גם בעלי נחלות זעירות מאוד. גורלם של אלה הנזכרים לאחרונה הוא שמדאיג אותו, השבתי, שלפי ידיעתי את המצב למעשה עלי לכפור בכך שיש בקרב הערבים שאלה של חוסר קרקע, שאין לתקנו אלא בהגבלות על מכירה ליהודים. במישור החוף, שבו קנו היהודים בשנים האחרונות הרבה אדמה, לא נוטש אף כפר ערבי אחד. כל הערבים שמכרו קרקעות ליהודים, לא בלבד שנשארו יושבים במקום מגוריהם, אלא אף שיפרו את מצבם במידה ניכרת מאוד. גם כאן ניתן הדבר להיבחן לפי מספר דוגמאות אקראיות. בטוח אני, שהשוואה בין כמה מקרים דומים תוכיח, כי מצבו של כפר, שתושביו מכרו חלק מאדמתם ליהודים, טוב ממצבו של כפר שלא מכר, ומשני כפרים שמכרו מאדמתם, מצבו של הכפר שהקדים למכור, שכבר השקיע אותו בפעולות-השבחה, טוב משל הכפר שמכר לפני זמן מועט ולא הספיק עוד להפיק את מלוא התועלת מן הכסף שהגיע לידו מן המכירה. הנציב הסכים, שבמקומות מסויימים במישור החוף ייתכן שיש כדבר הזה, אך הוא שאל אם סבור אני, כי בדרך כלל השקיעו הערבים את הכנסתם ממכירת אדמתם במשהו נושא פרי ולא ביזבזו אותה. המוכן אני לחלוק על מי שאומר, שהכסף שקיבלו האיכרים הערבים בעד אדמתם נתבזבז בידם יותר משהושקע באורה מועיל לעצמם? עניתי, שאתנגד בכל תוקף לאמירה כזאת. נלחמנו בטענה זו ונילחם על כל במה פומבית ובעיתונות. מכירת קרקע ליהודים הייתה הגורם הכספי האיתן ביותר בפיתוח החקלאות הערבית. ובכך לא אמרתי שלכסף היהודי יש תכונה מאגית מיוחדת להביא תועלת לבעליו. כל כסף יש בכוחו להביא לאותן תוצאות. עיקר העניין הוא בזה, שכסף אחר איננו בנמצא, ושהיהודים בלבד הם המוכנים לשלם מחירים טובים כאלה בעד אדמה ערבית בארץ-ישראל. שאל הנציב, אם סבור אני שהדברים אמורים לגבי כל חלק של הארץ. במישור החוף ייתכן שהערבים השקיעו את הכסף במטעי הדר. תמה הוא, מה יכלו הערבים לעשות בכסף הזה באזורים אחרים, כגון באזורי ההר. עניתי, שבדרך-כלל קנינו באזורי ההר כל-כך מעט, שלא נתעוררו כל בעיות, אבל, לפי דעתי, בכל מקום שהיינו קונים היה חוזר אותו תהליך. במקום שהפלח אינו יכול לגדל תפוחי זהב היה לפחות מקטין את חובותיו בעד תשלומי ריבית, משביח את משק החי שלו, נוטע עצי פרי אחרים, מיטיב את אמצעי ההשקיה, ומה לא? אם הנציב שואל לתנאי הקרקע מחוץ לאזור החוף, הריני מזכיר לו את הבזבוז שנהגה הממשלה בחלוקת אדמות הכתר בבית-שאן.[9] מקבלי הקרקע שם לא ידעו לעשות בה שום דבר מועיל, כי לא היו להם האמצעים לפתח דרכי השקיה. שום שינוי לא חל במצבם הכלכלי מאז קיבלו את האדמה, אף אי-אפשר היה שיחול שינוי כלשהו, אלא אם כן היו משיגים הון לפיתוח. גם כאן הפתרון היחיד הוא להעמיד לא על שיעור פוריותה של הקרקע בפועל, אלא על פוריותה בכוח, ואת עודף הקרקע להעמיד לרשות ההתיישבות היהודית. מה שהיהודים ישלמו בעד הקרקע יספיק להבטיח את שיטת העיבוד הדרושה, כדי לאפשר לפלח לקיים עצמו על שטח קטן יותר. הנציב העיר, כי עד שלא יוכח על-ידי פיתוח שיטות השקיה, שאפשר להתקיים על שטח קטן יותר, קשה לקבל שטח כזה בחזקת שטח מחייה. אמרתי, שהחוק החדש ייצור מעגל קסמים: לא ירשה לנו לקנות אדמה מתוך יחידת שטח המחייה, וכל עוד לא נוכל לעשות כן, נמנעת האפשרות להקטינו אי-פעם. הטענה שקניית קרקע על-ידי יהודים נוטלת מן הערבים את השטח הדרוש להם למחייתם אפשר שהיתה מתקבלת על הדעת אילו העלו אותה לפני חמישים שנה. בימים ההם הייתה הארץ ענייה יותר, החקלאות מפגרת, ולקיומה של משפחה היו דרושים שטחים גדולים הרבה יותר מאשר בימינו. אך אילו היו הגבלות מן הסוג העומד לפנינו כיום נהוגות לפני חמישים שנה, לא היתה ההתקדמות שחלה מאז בארץ באה לעולם, והערבים היו נשארים במקום שעמדו בימים ההם. חופש הפעולה שניתן לפיתוח היהודי, הוא בלבד הביא התקדמות זו. מומחה שהיה נשאל על כך לפני חמישים שנה, ספק אם היה רואה מראש התקדמות זו. סר ג'ון הופ-סימפסון[10] הוציא גזר-דינו בשנת 1930, שאין בארץ הזאת מקום למתיישבים חדשים. והנה, הוד-מעלתו יודע בעצמו כמה יישובים חדשים נוסדו מאותה שנה ואילך. החוק הזה, מלבד השפעתו השלילית על ההתיישבות היהודית, יעלה ערעורים קשים מצד היותו פוגע בחירותו של היחיד לעשות בקנייניו כרצונו. תוהה אני אם לחוק הזה, שהוד-מעלתו חושב עליו, יש תקדים מבורך באיזו ארץ שהיא. ודאי יודע הוא, שחוק חמשת הפדאנים[11] המצרי איננו עניין לכאן. אגב, חוק זה חדל לפעול מכל בחינה מעשית שהיא. הנציב ענה, שידוע לו שחוק חמשת הפדאנים איננו תקדים. אבל חוקים מסוג זה פועלים בהודו. אמרתי, שככל שידוע לי, התחוקה בענייני קרקע בפונג'אב מבקשת רק להבטיח קניין קרקע שבטי בתחומים מסויימים, אך אינה מתערבת בהעברת קרקע מיחיד ליחיד בתוך השבט. הנציב חזר ואמר, שהגיע לידי מסקנה כי סכנה צפויה שחלקים מסויימים ממעמד הפלחים עשויים בימי מצוקה לרדת למטה מרמת הקיום, אם ההגנה שניתנה לאריסים לא תתפשט גם על מעוטי-קרקע. ידוע לנו, שהצורך בחוק המדובר קיים במחשבתו זה כשנה. אילולא התחלפו מיניסטרי המושבות היה זה מכבר מקבל סמכות לפעול. אין הוא רוצה לומר בזה, שמישהו ממיניסטרי המושבות התנגד לחוק, אלא פשוט, כל אימת שאיש חדש נכנס לכהונה, הוא נצרך לשהוּת כדי לרכז בידו את כל החוטים ולהיות מוכשר להמשיך בעניינים התלויים ועומדים. וכפי שכבר אמר, ההגבלות לא יהיו מוחלטות, אלא מלווות כמה סייגים. וכבר הזכיר שיש להוציא מן הכלל את מחוז באר-שבע ואת אדמת מטעי ההדר. שירבבתי שאלה: מאי משמע אדמת מטעי הדר – אדמה נטועה הדר או ראויה למטעי הדר? ענה, שהוא נוטה לחשוב, בלי התחייבות על כך, שמשמעה אדמה ראויה למטעי הדר. עניין יחידת המחייה הדרושה לטובת הפיתוח, שעוררתי אני, ניתן אף הוא ליישבו על-ידי מתן סמכות לנציב העליון לקבוע מקרים היוצאים מכלל הוראות החוק. חקרתי אם פירוש הדבר שבכל מקרה יחיד יהיה צורך לפנות אל הנציב, או שמושל המחוז יפעל מטעמו? השיב, שהסמכות ודאי תיאצל לשלטונות המחוז. וחזר ואמר, שאם, מלבד הסייגים שיש בדעתו לקבוע, יש לנו להציע סייגים נוספים, יקבל הצעות אלה בברכה, כי שאיפתו היא שפגיעתו של החוק בענייננו תהא מועטת ככל האפשר. כך, למשל, הוא מבין, שהאיסור על מכירת שטח מחייה עלול להביא לידי כך, שיחידות קרקע ערביות יהיו פזורות על-פני שטח שנרכש בידי יהודים, והוא קושי חמור בשבילנו. אך גם על כך אפשר להתגבר. אמרתי, שאם נעמוד למעשה לפני חוק המטיל הגבלות, נילחם על כל שעל אדמה, אבל אנו מתנגדים לעצם הרעיון של הגבלות, שאין להן, לדעתנו, כל צידוק שהוא. יש לו אופי של חוק אנטי-יהודי מובהק, והשפעתו על דעת-הקהל היהודית בארץ-ישראל ובחוץ תהיה מדכאה ביותר. המועצה המחוקקת, הגבלות העלייה והחוק החדש הזה הוא צירוף שיביא בהכרח למסקנה בדעת-הקהל, שרוח חדשה, קרה, התחילה מנשבת מן ההר הזה שעליו עומד בית הממשלה [ארמון הנציב העליון]. הנציב השיב במשיכת כתפיים, שלערבים כבר אמר שלא חל כל שינוי במדיניות. האם הוא צריך להגיד זאת גם ליהודים ? הגבלות על העלייה אמרתי, שאני שמח שניתנה לי הזדמנות להעלות את שאלת העלייה. נדהמתי לשֶמע החדשות, שיש בדעת הממשלה להגדיל את סכום ההון הנדרש מאת העולים מסוג 1, בעלי-ההון, מ-1,000 לירות ל-2,000 [ראו להלן הע' 15].
הנציב העיר, שעדיין לא הוחלט דבר בעניין זה והוא הצטער מאוד לראות שידיעה כזאת הופיעה בעיתונות. אמרתי, שזה היה באמת יותר מדי בשבילנו אילו החליטה הממשלה לעשות מעשה כזה, ואף בלי שנתנה לנו הזדמנות להביא לפניה טענותינו שכנגד. משתמע, על-כל-פנים, שהעניין נמצא כעת בעיון. האחראית לפרסום בעיתונות היא הסוכנות הטלגרפית היהודית. אנחנו איננו אלא סוכנות יהודית, ואין אני יכול לתבוע לעצמנו את היקף האינפורמציה העומדת לרשותה של הסוכנות הטלגרפית היהודית. אך מובן מאליו, שאין זה מחזק את עמדתנו בעיני הקהל, אם אין בפינו תשובה ברורה לשאלות הזורמות אלינו בדבר מידת האמת שבידיעה מעין זו. למחרת פרסומה צלצלתי אל מר [אריק] מילס[12] לשאול מהן העובדות, אך לא היה בידו להגיד לי דבר והפנה אותי אל מזכירות הממשלה. העניין נראה לי חמור, ומשום כך שלחתי מכתב אל המזכירות ושאלתי מה הן העובדות לאמיתן. פשוט לא יכולנו להאמין, שהממשלה תראה אפשרות לעצמה לעשות מעשים כאלה כיום הזה. אבל תגובתו של המזכיר הראשי לא הכילה שום הכחשה לידיעה שהופיעה בעיתונות. הזכרתי לנציב גם את ההגבלות שעומדים להטיל על עלייתם של קרובים תלויים, ואת צמצום תקופת תוקפם של הסרטיפיקטים שניתנו לסוגי עולים מסויימים. אשר לקרובים, זכינו לפחות שיתייעצו עימנו, אבל בדבר תוקפן של הויזות שוב היינו מופתעים מאוד, שראו אפשרות לחוקק תקנה כזאת ללא חילופי-דברים עימנו. שמעתי אחר-כך מפי מר מילס, שהיה לו הרושם שהודיע לי על כך בעל-פה באחד הימים של הקיץ האחרון. אני אינני זוכר זאת, אך מניח אני שכך היה. מכל-מקום, מר מילס מוכן לדון איתנו בנושא זה בתקווה לשינויים אפשריים. הנציב אמר, שהוא שמח לשמוע שאנו עומדים לדון בשאלה זו עם מר מילס. אשר לקרובים, הריהו חושב באמת שהכניסו לארץ מסוג זה יתר על המידה וההגבלות הן דבר שבהכרח. ואילו בנוגע לעליית בעלי-ההון – לא הוחלט כלום, אם כי אין הדבר בלתי-ידוע לו.
המשכתי לטעון כנגד העלאת שיעור ההון הנדרש מעולים בעלי-הון. הדגשתי שזו תהא מכת מוות לעלייה מגרמניה. רשימת המחכים לעליה היא עצומה ובקצב ה"העברה"[13] של היום זה עניין לשנים, וזאת בשעה ששיעור ההון הנדרש הוא 1,000 לירות. המצב יהיה לחסר-תקווה אם יכפילו סכום זה. אנו משתדלים עכשיו למצוא דרכים לזירוז העלייה על-ידי החשת העברת הכסף מגרמניה. סר הרברט סמואל,[14] לורד בירסטד, ומר סיימון מרכס נסעו עתה לאמריקה בשליחות להשיג עזרה ליהודי גרמניה הרוצים לצאת ממנה. כל המאמצים הללו עלולים להיכשל אם אותה שעה ממש תנקוט הממשלה כאן אמצעים בכיוון ההפוך, ותעשה את העלייה מגרמניה קשה כפליים או בלתי-אפשרית כל עיקר. רובם של בעלי ההון היכולים ורוצים לעלות לארץ-ישראל הוא מן הטיפוס של בעלי 1,000 לירות וכדומה. רק מעטים מהם בעלי סכומים גדולים מזה. העלאת הסכום פירושה צמצום עליית בעלי הון עד למינימום מבוטל כמעט. יש גם שאלת הספקת הון להשקעה בארץ-ישראל. הוד-מעלתו יודע, שהמקורות שמהם קיווינו להשיג סכומים ניכרים בשביל ארץ-ישראל הכזיבו. הלוואת חברת הביטוח הבריטית "פרודנשל" לעיריית תל-אביב לא תתממש, כנראה. אנחנו עצמנו התחלנו לשאת-ולתת עם קבוצה פיננסית חשובה, מייד לאחר הקונגרס בלוצרן [ב-1935], בתקווה להשיג מילווה גדול שני לעבודתנו, אבל המצב הבינלאומי מנע, לפי שעה, כל התקדמות בעניין זה. הוד-מעלתו סיפר לי על הקשיים שיש לו בהשגת אישורו של האוצר [הבריטי] למילווה ארץ-ישראלי. אם לעת כזאת ייסתמו גם צינורות ההספקה של הון פרטי – וכן יהיה אם יתגשמו ההגבלות החדשות – יביא הדבר לתוצאות הרות אסון ממש. השינוי יפגע בשורשי כושר הקליטה של הארץ וישפיע גם על סוגי עלייה אחרים. ואחרון אחרון, ההשפעה המוסרית על המוני היהודים ועל דעת-הקהל בכללה. אם אנו עומדים בויכוח עם הממשלה על גודל "שדיול"[15] העובדים. אפשר שהקהל יבין כי הממשלה יש לה השקפה אחרת על הסיכויים הכלכליים, וייתכן שהיא זהירה יותר, או מלאת תקווה פחות משהננו אנחנו. אולם שינוי בחוק לרעת העלייה היהודית הוא עניין אחר לגמרי. משינוי זה הכל יסיקו שממשלת ארץ-ישראל פשוט אינה רוצה ביהודים. מעשה זה – כמוהו כנעילת שערי הארץ בפני היהודים. הנציב חזר ואמר, שאין לו בעניין זה כל כוונות מוגדרות. מכל-מקום, תינתן לנו הזדמנות לדון עימו בדבר, אם תתגבש הצעה כלשהי. ושוב הגבלות הקרקע
אמרתי, שבסיכומו של דבר נדמה כאילו קמו לתחייה רוחות הרפאים של "הספר הלבן" משנת [16].1930 הנציב השיב, שהוא שמח מאוד שנקטתי ביטוי זה. רוחות הרפאים של 1930 אומנם חיות וקיימות. הוא מבקש להזכיר לי, כי מה שהוצע ב-1930 היה לאסור בכלל על מכירת קרקע ליהודים. סכנה זו עדיין קיימת. הוא משוכנע שהוא-הוא ששיתק רוחות רפאים אלה של 1930 בהגבלות החלקיות שלו, ושאילולא עשה כן, אפשר שהרוחות היו קמות לתחייה וגורמות נזק גדול הרבה יותר.
ביקשתי רשות לשאול שאלה. השיב שרשאי אני לשאול כל שברצוני, ובלבד שאבין כי ייתכן שלא יהיה בידו לענות. שאלתי אם המניע האמיתי להגבלות הקרקע הוא כלכלי או מדיני. האם הנימוק הוא שהנציב העליון הגיע באמת לידי מסקנה, שהחוק דרוש לטובת הפלחים, או הנימוק הוא שלנוכח התסיסה המדינית הכללית והחששות המסעירים את רוחות הערבים, הכרח הוא, לדעתו, לעשות משהו להרגעתם. השיב שהוא עושה זאת רק למען טובת הפלחים. אמרתי: אם כך הדבר, הרי זה מצער אותי עוד יותר. הייתי מבין אילו אמר לי שהוא רואה את המצב המדיני כה חמור עד שנראה לו הכרח לעשות משהו מיוחד כדי לרפות את המתיחות. אין זאת אומרת שהייתי מסכים לדרכו זו, כי רואה אני כדבר מסוכן מאוד את ההליכה לקראת ויתורים שסופם אך לחצים נוספים. אף-על-פי-כן, הייתי מבין להגיונו של דבר. אך אם אומרים לי, שהדבר נחוץ לטובתו של האיכר הערבי, עלי לחלוק על כך לחלוטין. אני משוכנע כי בסופו של דבר יהיה בזה נזק למעמד האיכרים הערבים. הנציב חזר וביקש להביא הצעות של סייגים נוספים. עניתי שנושא מלחמתנו הוא החוק בכללו וביקשתי הזדמנות להרצות השקפתנו בנושא זה בכתב וביתר הרחבה לפני שיינקטו צעדים ברורים. הנציב הרהר קמעה, ואחר אמר שאם יש ברצוני לשלוח לו משהו בכתב, מוטב שאמהר בזה. כמה זמן דרוש לי להכנת תזכיר? ביקשתי זמן של שבוע ימים. אמר: פירושו שהמכתב יגיע לידו ביום א' הבא. לא. אין ביכולתו להמתין זמן ארוך כזה. אין מנהגו להניח מכתבים שהוא מקבל מידי הסוכנות היהודית בלי שיקרא אותם. מנהגו דווקא לעיין בהם בקפידה. היש בידי להביא את המכתב ביום ששי? ודאי שאעשה זאת, אמרתי, אם הדבר דחוף כל-כך; אבל הנחתי כדבר המובן מאליו, שאחרי שאמסור את המכתב עדיין תינתן לנו הזדמנות לשוב ולדון בדבר. אמר שעכשיו הוא מטפל בעיקרי היסוד של החוק, ועדיין יש פנאי לדון בפרטים. אשר למכתבי, הרי מכיוון שהעניין הוא סוד כמוס, היה מבקש שאביא אותו אליו בעצמי ולא על-ידי שליח. הוא גם מחוייב לבקש שלא אגלה תוכנה של שיחה זו לשום אדם. יש טעמים מיוחדים המחייבים אותו לדרוש סודיות מוחלטת. עם זאת, הוא רואה כדבר המובן מאליו שאודיע על כך מייד לד"ר וייצמן. הסברתי לו שאני פועל בשם ההנהלה ועלי להיוועץ בחברי. הסכים שיש להביא את הדברים גם לידיעתם של בן-גוריון וד"ר רופין.[17] העלייה הבלתי-ליגלית כשקם ללוותני אל מחוץ לחדר עבודתו נטלתי לעצמי הזדמנות לשאול אם יש לו עוד שהות לעיין בבקשה דחופה מאוד, והיא לרשום מספר משתקעים בלתי-ליגלים כאזרחים. השיב, שהגיע לידי מסקנה שאין בידו לעשות מאומה לפי שעה, כלומר, כל עוד נמשכת ההשתקעות האסורה של תיירים. אמרתי, שהפסקה זו יוצרת מצב חמור מאוד, מאחר שעלינו יהיה להגיד לאנשים אלה שמאמצינו העלו חרס ומצבם הוא ללא תקווה. ענה, שהוא מצר מאוד לגורלם של אנשים אלה. לבו יוצא אליהם, אבל בתפקידו כנציב עליון אין ביכולתו לעזור להם. |
|
