יומן מדיני - כרך ב' - 1937

 

[תוכן עניינים]    [חיפוש בספר]    [לדף הקודם]

 

 

 

9.  מתוך יומן העבודה - לונדון, 18.2.1937

 

 

בבוקר שוחחתי עם וייצמן על תוכנית ביקורו בפריס. בשיחתו הקודמת עם ליאון בלום[i] סיפר לו על המצב בקשר עם "הוועדה המלכותית". הפעם יש בדעתו לבקש ממנו שישוחח עם אידן[ii] בשאלתנו. עניין פגישת וייצמן עצמו עם אידן עדיין לא סודר, אם כי מזכירו הפרטי של אידן הוא ידיד טוב של וייצמן ועוזרו לורד קרנבורן[iii] הוא קרוב של גב' דגדייל. וייצמן רוצה להיפגש גם עם ג'מיל מרדם[iv] [ראש ממשלת סוריה] אם ימצאנו בפריס.

[---]

 

לארוחת-צהרים הוזמנתי אל גב' דגדייל. סוף-סוף זכיתי להכיר את מיסטר דגדייל.

משם – לבית-הנבחרים. גב' דגדייל השיגה לי כרטיס. הבית היה מלא – יום שני לויכוח על תוכנית הזיון החדשה. שמעתי את אלכסנדר[v] מהלייבור ואת אינסקיפ מהממשלה. באמצע נאומו של זה ראיתי איזה פתק לבן עובר מיד ליד ביציע. במקרים כאלה בארץ ברור לי, שמחפשים אותי ואף כאן היה כך. עוד מרחוק ראיתי את שמי על הפתקה ושלחתי אליה את ידי. יצאתי והודיעוני כי לורד מלצ'ט מבקשני לבוא אליו ב-5.30. [---]

 

שיחתנו הייתה ממושכת. אותו יום היה מלצ'ט בישיבה של מועצת המנהלים של "ברקליס", שגם לורד פיל חבר בה, וראה אותו לראשונה אחרי שובו מארץ-ישראל. מצא בו אותות עייפות רבה ודאגה. האיש הזדקן במידה ניכרת. כל זמן הישיבה לא שעה למדובר, אלא ישב ורשם לעצמו רשימות. אחרי הישיבה הייתה, כנהוג, ארוחת-צהרים, ומלצ'ט החליף עמו כמה מילים. פיל התאונן על האווירה המתוחה ששררה בירושלים כל זמן היותו שם, ואשר לא נתנה לו לישון במנוחה. לדברי מלצ'ט, הרי עם כל תבונתו, ניסיונו ויושרו אין פיל נחשב כאן לאדם ממדרגה ראשונה, אף לא ממדרגה שנייה. בתור מיניסטר לא הצליח, ובקבינטים השמרניים שבאו לאחר מכן פסחו עליו. כמה מעמיתיו הצעירים ממנו תופסים עכשיו מקום הרבה יותר חשוב. מכאן שהמבחן החדש מטריד אותו ביותר, ועיקר דאגתו היא מה אומרים בטרקלינים הפוליטיים על הדין-וחשבון שלו. [---]

מלצ'ט אינו בטוח בסילוקו של ווקופ – גם אינו בטוח אם לטובתנו הדבר במקרה שהדין-וחשבון יהיה רע בהחלט. [---]

 

לקראת פרסום הדין-וחשבון של "הוועדה" מייחס מלצ'ט חשיבות רבה לפגישת וייצמן עם בולדווין, אם כי צריך להבטיח קודם את יחסם של אורמסבי-גור ואידן, כי בולדווין לא יפעל בשום פנים בניגוד לחבריו בעניין שהוא בתחום אחריותם. מלצ'ט סבור, כי אורמסבי-גור ישמח לאיזו הצעה נועזה מצד "הוועדה" לטובתנו. לדעתו אין זה בטוח כלל, שבולדווין יפנה את מקומו בקרוב לצ'מברליין. (אותו ערב כתב בעל הטור היומי ב"סטנדרד", כי קרוב לוודאי שבולדווין לא יסתלק ב-1937). יחד עם זה הוא מסכים, שחשוב לקשור קשר עם צ'מברליין. מלצ'ט נפגש ושוחח ארוכות עם פישר,[vi] המנהל הכללי של האוצר, שהוא אדם נאור ואידיאליסט גדול המבין את הטרגדיה היהודית לעומקה. אשר לאידן, וזר מלצ'ט לרעיון שלו בדבר ארגון הלחץ של מדינות מזרח-אירופה המעוניינות ביציאת היהודים. [---] משרד החוץ צריך להתחיל להבין את אופייה הבין-לאומי של שאלת ארץ-ישראל.

 

הסכמתי לו והוספתי, שלא ייתכן כי במשרד החוץ יתקבלו רק הטענות של אבן סעוד, או של ממשלות בגדאד וקהיר בענייני ארץ-ישראל. אולם טענתי כי איננו יכולים להסכים בשום אופן להכרזות מעין זו של בק[vii] על מיליון יהודים "מיותרים". בק צריך היה להכריז כי יהודי פולין הם אזרחי המדינה, אשר הממשלה הפולנית דואגת להם כמו לכל נתיניה ולכן מחובתה לדאוג שיהודים המעוניינים ביציאה לארץ-ישראל – תינתן להם האפשרות. מלצ'ט סיפר, כי כפי שהסביר לו בק זה באמת מה שאמר, אלא שהעיתונים סירסו את דבריו. עמדתו של בק היא שפולין בכלל זקוקה להגירה ועניין העלייה היהודית לארץ-ישראל הוא בשבילו חלק מבעיית ההגירה הכללית [---] דיברנו ארוכות בשאלת הביטחון בארץ. מלצ'ט רואה ברכה רבה במיפנה שחל בבריטניה בשאלת הזיון. אין ספק ,שההרגשה הכללית בבריטניה היא שעם קבלת התוכנית של 1,500 מיליון לי"ש לזיון נגולה החרפה שהעטו על שמה מאורעות השנים האחרונות – ההתגרות השחצנית של היטלר ומוסוליני, שסיפסרו באי-רצונו של העם הבריטי להסתבך במלחמה ואף להקריב קורבנות למען הזיון. דרכה של בריטניה לפגר ולהסס הרבה עד להכרעה, אולם לבסוף היא עושה את המאמץ הגדול המגלה את כוחה האמיתי. טוענים, כי בולמוס הזיון של עכשיו הוא כבולמוס שקדם ל-1914. אז הייתה גרמניה מדינה עצומה וכבירת-כוח, יריבה רצינית לבריטניה, ותחרות הזיון הביאה לידי התפוצצות. עכשיו גרמניה דלה וחלשה, כוחה הספיק לאיומים רק כל זמן שבריטניה לא התנערה, אולם מאמץ בריטי כזה מוציא את גרמניה מן התחרות, ועל-ידי כך הוא דוחה או אף מונע מלחמה.

 

על-כל-פנים, על רקע ההחלטה החמורה שקיבל עכשיו העם הבריטי, נוצרת לדעתו אווירה יותר נוחה לשימוש בכוח מצד הממשלה, כדי להשליט בארץ-ישראל משטר אפילו ייתקל בהתנגדות. אם יהיה הרצון לכך - זוהי שאלה אחרת.

[---]

 

 

הערות


[i]  ליאון בלום ( (Blum(1872–1950). יליד צרפת. עקב "פרשת דרייפוס" ובהשפעת ז'אן ז'ורס הצטרף למפלגה הסוציאליסטית. מ-1919 ועד מותו מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. ב-1934 אירגן את "החזית העממית", שאיגדה את מפלגות השמאל, לרבות המפלגה הקומוניסטית. ראש הממשלה הסוציאליסטית הראשונה בצרפת 1936–1937. ב-1940 נאסר בגלל התנגדותו לממשלת-הכניעה של פטן. ב-1942 נשפט בריאום, הוסגר לידי הגרמנים ונכלא במחנה ריכוז עד 1945. ייתכן שהגרמנים לא הוציאוהו להורג בשל משקלו הפוליטי והמוסרי הבינלאומי. עמד בראש ממשלת ביניים בצרפת המשוחררת 1946–1947. כל ימיו היה יהודי גא, ידיד מסור למפעל הציוני בארץ-ישראל וסייע רבות לווייצמן. על שמו כפר בלום.

[ii]  אנתוני אידן – ראו: כרך א (1936), מסמך 9, הע' 3.

[iii]  לורד רוברט קרנבורן – ראו: כרך א (1936), מסמך 61 הע' 2.

[iv]  ג'מיל מרדם – פעיל בתנועה הלאומית הערבית והסורית מ-1913. חבר המשלחת במו"מ עם צרפת ב-(1936) עד עצמאות סוריה. ראש הממשלה הסורית ב-1936. ב-1937 ביקר בצרפת בעניין החוזה הצרפתי–סורי.

[v]  ו. אלברט אלכסנדר – ראו: כרך א (1936), מסמך 3, הע' 3.

[vi]  וורן פישר – ראו: כרך א (1936), מסמך 9, הע' 2.

[vii]  יוזף בק (Bek) (1894–1944). שר החוץ הפולני מ-1934. עמד לצד גרמניה ואיטליה בעניין ספרד וחבש. אחרי פלישת גרמניה לצ'כוסלובקיה הביא לסיפוח העיר צ'שין לפולין. אחרי ההתקפה על פולין ב-1939 ברח לרומניה

 

חזרה לדף הבית