יומן מדיני - כרך ב' - 1937

 

[תוכן עניינים]    [חיפוש בספר]    [לדף הקודם]

 

 

 

5.  דברים בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם, 11.2.1937

 

  

[---] ההנהלה הגישה ל"ועדה המלכותית" מעין תוכנית, על-כל-פנים מספר עקרונות שעל-פיהם אפשר לפתור את שאלות הקרקע וההתיישבות במחוזות מסוימים. אין זה פתרון כולל לכל הארץ אלא שיטה של פעולה התיישבותית במקומות המתאימים לטיפול כזה. לעניין מיוחד זה ולו בלבד מוקדשת עדותו החשאית של הכסטר,[1] שבאה כתוספת לעדות הפומבית בשאלת הקרקע וההתיישבות. הוא עמד על הצורך שהממשלה תכיר בחברה יהודית או חברות יהודיות, שתהיינה מוסמכות להציע לה תוכנית לסידור בעיות הקרקע ומתן אפשרות של התיישבות יהודית צפופה במקומות שונים בארץ-ישראל. כדוגמה קונקרטית ציין את החולה ועמק בית שאן, אבל אדגיש שבשינויים מסוימים, בהתאמה לתנאי כל סביבה, אפשר לגשת בשיטה זו גם למקומות אחרים. התוכנית ששרטט היא: בשלב ראשון תגיש החברה לממשלה תוכנית של ציפוף היישוב הערבי הקיים, וריכוזו, פינוי שטח להתיישבות יהודית על יסוד החישוב מקורות המים המצויים שם; יחידת-המחיה שאפשר לקבוע אותה על יסוד אפשרות ההשקאה ועל יסוד מספר הערבים הנמצאים במקום. בשלב השני תבדוק הממשלה את התוכנית ותקבע את יחידת-המחיה שיש לשמור עליה. השלב השלישי, הקשה ביותר, הוא כמובן שלב רכישת הקרקע; אם אפשר בדרכי-שלום - אדרבא. זאת אומרת אם אפשר לבוא לידי הסכם עם הערבים שיוותרו על חלק מאדמתם תמורת אפשרות של השקאה או הטבות אחרות - מה טוב;  אבל אם לא יסכימו - מתוך אינרציה טבעית או בשל התנגדות פוליטית אינסטינקטיבית או מאורגנת - תכריח הממשלה את האנשים להחליף קרקע או לזוז ממקום למקום.

 

[---] אילו דרשנו להשתמש בחוק האקספרופריאציה[2] לשם הפקעת קרקע על-מנת שקרקע זה יעבור לבעלות יהודית - היינו נתקלים בקושי פוליטי פורמלי שהיה עלול להכשיל את התוכנית כולה [---]. אפשר היה לטעון כלפינו שזה בניגוד למנדט [---]. הצענו אפוא שקרקע זה יופקע על-ידי הממשלה ויימסר בחכירה ל-99 שנה לחברות-התיישבות יהודיות לשם פיתוח. יש לנו תקדימים של הכירה ל-99 שנה, למשל "מקווה ישראל" [---] החברה היהודית תשלם כמובן את מחירי הקרקע, והממשלה לא תגבה דמי חכירה ל-99 שנה [---]

 

[---] הכסטר נשאל על-ידי אחד מחברי "הוועדה" אם כל אדמה המתפנית מיועדת רק להתיישבות יהודית. הכסטר ענה: הלא את תביעות הערבים לקרקע אנו מספקים. אמרו לו: אנו מבינים היטב שאין אתם מתכוונים לנשל, אבל אנו שואלים, מלבד זה, האם כל הקרקע צריך להימסר לידי יהודים ולא לערבים? הכסטר ענה: כוונתנו רק ליהודים, לשם זה אנו נמצאים כאן, וזוהי חובת הממשלה על-פי המנדט. אגב, שאלה מעין זו נשאלתי גם אני: האם עמדת הסוכנות היא שכל כוח-הקליטה הנוצר בארץ  הוא קודש ליהודים ואין לערבים חלק בו.

[---]

 

לגבי מצב הביטחון-יום-יום מופיעות ידיעות בעיתונות שיש נשק לערבים, שקיימות כנופיות, שהאש לא כבתה, שנעשית פעולת-ארגון גדולה, לחץ לגיוס כספים וכו'.בממשלה ובמפקדה הצבאית ההנחה היא שצריך לעמוד הכן, אבל אין לשער שתהיה התפוצצות חדשה לפני פרסום הדין-וחשבון של "הוועדה המלכותית". פעולות אלה של הערבים הן עוללות של מרד שהיה, אולי ביכורים של מרד שיהיה [---]. אם הדין-וחשבון של "הוועדה" לא יספק את הערבים עלולות לפרוץ מהומות חדשות ולכך יש להתכונן. [---] כוח הצבא העומד הכן לפעולה מידית בארץ הוא 11 בטליונים, לעומת שני הבטליונים שהיו לפני מהומות אפריל [---]. אם תפרוצנה מהומות חדשות יוכרז, כפי שנמסר לנו, מצב צבאי, והשלטון יעבור לידי גנרל דיל.[3] הוא לא יעזוב את הארץ עד עבור זעם. כלומר עד שיהיה ברור אם הדין וחשבון מספק את הערבים ולא תהיינה עוד מהומות, או שהם ימרדו ויהיה צורך לדכא אותם.

 

אשר להסתייעות ביהודים להגנה. בשטח זה ישנה התפתחות בכמה כיוונים. עם גמר המהומות היו לנו כ-3,000 איש עם רובים ממשלתיים. והייתה סכנה שרובים אלה יוצאו מהמקומות. היה זמן שהממשלה העמידה תנאי, שרובים אלה יישארו אצלנו רק אם נעזור לפירוק הנשק היהודי. סירבנו, והאיום לא הוצא לפועל. בשלב מסוים אמרה הממשלה שנצטרך לרכז את הנשק בתחנות-המשטרה, אבל גם דבר זה לא הוצא אל הפועל. הנשק נשאר במקומות, גם בכפרים וגם בשכונות היהודיות בערים [---]. המצב הוא ש-750 איש מתוך כוח-עזר זה למשטרה עומדים יום-יום על המשמר עם הנשק ביד. נוסף על כך יש בידינו עוד 2,250 רובים. הכוח הזה הולך ומתארגן על יסודות יותר קבועים. הוא מחולק לשלוש שורות : שורה א' 750 איש שרוביהם בידיהם, שורה ב'- 750 איש שצריכים להיענות לקריאה תוך שעתים; שורה ג' – 1,500 איש שצריכים להיענות לקריאה תוך 24 שעות; שורה ד'- עתודה נוספת של 1,500 איש מתגייסת עכשיו [---]. אימונם ייעשה בעיקר על-ידי הצבא, אם כי אנשים אלה נחשבים לכוח-עזר של המשטרה. הצבא כבר החל לאומנם. זה חשוב גם לקשירת קשרים אנושיים עם הצבא [---]. אנו עומדים בפני יצירת שני כוחות נוספים: כוח אחד, בן מאות אחדות, יעזור לצבא בהגנה על מסילות-הברזל בזמן מהומות. [---] הכוח השני יוקם כתוצאה מדרישה שהצגנו ליצור חיל-ספר ארץ-ישראלי נפרד, שבו יהוו היהודים חלק ניכר, ושיאפשר להחזיר את חיל-הספר של עבר-הירדן לשם. גם הצבא הגיע למסקנה שממשלת ארץ-ישראל חטאה ברשלנות בהפקירה את גבולות הארץ, בייחוד את הגבול הצפוני. וגם מצדו באה דרישה להקים חיל-ספר ארץ-ישראלי. אצל הממשלה הארץ-ישראלית, כמו תמיד, הייתה התוצאה הרבה יותר צנועה ומצומצמת ממה שדרשנו, וייתכן גם ממה שהוצע על-ידי הצבא. לעת-עתה יארגנו שמירה על הגבול הצפוני בלבד ולא על הירדן. לשם כך תתארגן פלוגה מיוחדת של המשטרה – לא כוח צבאי – אבל בפלוגה זו של המשטרה היחס בין היהודים והערבים יהיה מניח את הדעת; כמעט הפוך מזה שבמשטרה הכללית. דברים אלה נמצאים עוד בדיון בממשלה, אבל קרוב לוודאי שיאושרו. מלבד כל אלה אנו ממשיכים בגיוס שוטרים. [---]

 

מאז ה"מהומות" התחוללו שינויים בתחום יחסינו עם הארצות השכנות [---]. בסוריה הוקמה ממשלה עצמאית,[4] וזה מגרה את היצר ומדרבן את כוחות המרד גם בארץ-ישראל, אבל כמו לעתים קרובות בפוליטיקה, הדבר מעורר גם תגובות הסותרות את הכוחות המעוררים למרד, וזה נותן לנו אחיזה מסוימת. הממשלה הסורית החדשה – הראשונה לאחר מתן העצמאות לסוריה, שהיא חלשה וענייה – מעוניינת בשורה של עניינים העולים בקנה אחד עם האינטרסים שלנו. היא מעוניינת שיהיה שלום בארץ-ישראל ושלא יהיו כאן מהומות.

 

עד עכשיו נהגו הסורים להאשים את הצרפתים בכל תקלה. עכשיו צריכה הממשלה עצמה לספק לעם לחם ושירותים, וכוחותיה דלים. היא יודעת מה רב ערכה של ארץ-ישראל בעניינים אלה. אפשר לשלוח הנה רזרבה של אוכלוסין. הם עובדים, חוסכים ושולחים כסף הביתה. אפשר לשלוח לכאן סחורות; ארץ-ישראל עומדת בראש היצוא הסורי. אולי, סוברים הם, יוכלו לקבל מאתנו גם עזרה ישירה, אם יהיה שלוט והסכם; אולי יתנו היהודים לסוריה עזרה טכנית וכספית. כל אלה הם אינטרסים ממשיים ולא עניין של תעמולה. הדברים עדיין מעורפלים, אבל אפשר כבר לחוש בניצניה של הכרה בזאת.

 

היו לנו פגישות אתם, אשר החלו זמן רב לפני שהגיעו לשלטון, כשהיו עוד תנועה לאומית הנלחמת על עצמאות. תגובתם הייתה חיובית. ידוע לנו שערבים אשר הלכו מכאן לדמשק שמעו שם דברים שלא פיללו לשמוע. אמרו להם שצריך למצוא דרך להסכם עם היהודים. מה שמסבך את המצב בסוריה - וקשה עדיין לקבוע באיזה כיוון - הרי זה עניין תורכיה, שהופיעה עכשיו ככוח גדול.

 

בכל ביקורינו בסוריה הזהירו אותנו הסורים ואמרו: העניין עם תורכיה עדיין לא נגמר. אינכם מרגישים את הלחץ מפני שאנו, הנמצאים על גבול תורכיה, חוצצים בעדכם. עם זה לא יוותר על נטיותיו האקספנסיביות. עכשיו עוברת עליו תקופה של צבירת כוח, אך בהזדמנות הראשונה יופיע ככוח תוקף. ומי יודע אם לא תרגישו זאת גם אתם, שמענו זאת גם מעיראקים; כלומר משתי מדינות הגובלות בתורכיה. גם צרפת וגם בריטניה לא יצאו מגדרן לעזור לערבים בסוריה; גם כדי שלא ירימו ראש יתר על המידה וגם מפני שבקונסטלציה הנוכחית יש הסכם בין צרפת, בריטניה ותורכיה לגבי הסכסוך עם איטליה [סביב כיבושה את אתיופיה]. [---]

 

חיל-המצב הצרפתי בסוריה היווה סלע מחלוקת בין סוריה וצרפת, עכשיו ירד דבר זה מעל הפרק, מפני שהממשלה הסורית יודעת שבלי צבא זה אין לה כל מעמד. היא מנסה עכשיו ליצור לפחות כוח סמלי, אבל אין לה אמצעים. אומנם האופוזיציה מנצלת את המצב ואומרת שהמנהיגים בגדו וצריך לזרוק אותם, אבל אין זה משנה את העובדות. הסתבכות זו שלהם עם תורכיה הביאה להפסקה ביחסינו עם הסורים. אין פירושו של דבר שלולא זאת היינו מגיעים כבר לידי הסכם, אבל בינתיים המגעים נפסקו.

 

תסבוכת זו מעמידה גם אותנו בפני בעיה דליקטית: הסורים רוצים שנעזור להם וגם הטורקים רוצים בעזרתנו. ב"מנצ'סטר גרדיאן" הופיע מאמר נגד תורכיה, באו הטורקים אלינו וביקשו שאנו נשפיע על "מנצ'סטר גרדיאן" – שהוא כביכול עיתון "שלנו" - שיעזור להם.

 

עיראק קיבלה אומנם את עצמאותה לפני סוריה [3.10.1932], אבל גם שם הממשלה היא חדשה, ולה צביון אחר מזה שהיה לממשלת עיראק בימי ה"מהומות" אצלנו. לו הייתה ממשלה זו של היום בימי ה"מהומות" ייתכן שלא הייתה מגיעה לידי התערבות [בענייני ארץ-ישראל]. במידה שהיא מתערבת כיום, הרי זה רק מתוך המשכת הקו של קודמיה. ממשלה זו נשענת על יסודות אנטי-פאן-ערביים. גישתה לעניינים היא יותר עיראקית מאשר פאן-ערבית. אומנם אי-אפשר עדיין לקבוע שמגמה וו יציבה, וייתכן שעוד יחולו בה שינויים. יש שמועות, למשל, שנורי סעיד יחזור לממשלה, אבל בינתיים רווחת בה הנטייה האנטי-פאן-ערבית, שאינה משפרת את יחסיה עם בריטניה; [---] כי פירושה נטייה לטורקיה ולפרס. זאת אומרת: יציאה מתוך ספירת ההכרעה הבריטית. אומנם היום תורכיה היא בעלת בריתה של בריטניה, אבל אין זה מובטח לאורך ימים.

 

נוסף על כך חושבים הבריטים שממשלת עיראק לא תחזיק מעמד. הפרובלימה של הממשלה הזו היא לרכוש את לב בריטניה, והיא מוכנה כנראה להסתייע בנו לשם כך [---]. כרגע נמצאים שני אנשים שלנו בבגדאד. רק הבוקר קיבלתי מהם דין-וחשבון על שורת פגישות ידידותיות עם אנשים התופסים מקום בממשלה, בכולן נתגלה רצון לדעת עלינו יותר, והבנה שפה נוצר דבר חשוב.

 

ידוע לנו ממקורות בטוחים שהמשלחת [של ערביי ארץ-ישראל] שהלכה לשאול אם להופיע לפני "הוועדה המלכותית" [---] שמעה בבגדאד שדרכם אינה דרך, שהיהודים הם כוח אשר צריך להתחשב בו, ושאפשר לבוא אתם לידי הסכם.

 

אנו מתכוונים להמשיך בקשרים אלה. יהיה זה חשוב מאוד אם נוכל להוכיח לבריטניה, שטענתה בדבר עולם פאן-ערבי גדול, המזוין כולו ועומד לעזרת ערביי ארץ-ישראל, אינה נכונה, שהשד איננו נורא כל-כך, ושבריטניה לא תאבד את עמדותיה במזרח אם תגשים את המנדט כרוחה קודם-כל אין זה נכון שהעולם הערבי כולו מאוחד, והגורם הדיסהרמוני היחיד הם היהודים. המזרח התיכון כולו מלא ניגודים, ורק אחד מהם הוא הסכסוך בארץ-ישראל. שנית, אין זה נכון שהערבים בכל המזרח התיכון יתקוממו אם בריטניה תעשה איזה דבר לטובת היהודים [---].

 

[---] גם מצד הממשלה הפרסית נושבת רוח שאינה בלתי-ידידותית. אחרי הופעת שליח פרס במושב האחרון של מועצת חבר הלאומים לטובת הערבים חלה אצלם תמורה מסוימת. הוא הודיע לממשלתו שהאווירה בחבר הלאומים היא לטובת היהודים, ואין זה מועיל לממשלת פרס להיות לטובת הערבים היה מישהו שדאג כי יימסר לנו, שאם כי פרס בתור ממשלה "מזרחית" מוכרחה להתחשב עם סנטימנטים כלליים, רוצה היא שנדע כי לגופו של עניין אינה מעוניינת שהערבים יהיו לכוח חזק, כיוון שאימפריה ערבית חזקה תחליש אח כוחה של פרס. פרס שואפת ליצירת גוש עם טורקיה ועיראק [---] וכארץ הנבנית והולכת עכשיו מעוניינת היא בשווקים, ורוצה להתחיל ביצירת קשרים כלכליים אמיצים אתנו. אחר-כך יבואו גם קשרים פוליטיים. תהליך הפרדת המדינה מהדת אף הוא מחליש את הסנטימנט הפאן-ערבי בפרס.

[---]

 

עובדות אלו מלמדות על התרוצצות בין התפיסה הערבית הלאומית, או הפאן-ערבית, ובין התפיסה הממלכתית. [---] גורלנו תלוי במידה מסוימת בתוצאות ההתרוצצות הזאת. אנו גם יכולים למלא תפקיד אקטיבי מסוים בתהליך זה; בעצם גידולנו והן על-ידי קשרים והסברה.

[---]

 

 

הערות


[1]  מוריס הכסטר – ראו: כרך א (1936), מסמך 82, הע' 2.

[2]  נראה שמדובר בהצעת חוק שהעלה מ' הכסטר, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית בעדותו לפני הוועדה המלכותית ("ועדת פיל"): בהעדר הסכם עם הערבים, שמכוחו יוותרו על חלק מאדמותיהם, תכריח אותם הממשלה להחליף קרקע או לזוז ממקום למקום חלף תמורה כלשהי.

[3]  גנרל ג'ון דיל (Dill) – ראו: כרך א (1936), מסמך 62, הע' 1.

[4]  לאחר משא-ומתן ממושך נחתם ב-9.9.1936 הסכם בין ממשלת צרפת בראשותו של ליאון בלום ובין ממשלת "הגוש הלאומי" בסוריה, לפיו הוכרה סוריה כמדינה עצמאית והוקמה בה ממשלה ריבונית. ההסכם אושר על-ידי הפרלמנט הסורי אך לא על-ידי הפרלמנט הצרפתי.

 

חזרה לדף הבית