בשער האומות
פרק 17 - כ"ט בנובמבר כלא היה

דין-וחשבון במועצת המדינה הזמנית

תל אביב, 5 ביולי 1948

 

רקע היסטורי

משנכנסה ההפוגה למסלולה, לא בלי חבלי לידה קשים, נפנה המתווך למילוי משימתו השנייה והעיקרית, המכוונת לטווח ארוך, והיא סלילת הדרך להסדר של שלום. ודאי בעקבות עיון רב, וכנראה אחרי קבלת השראה מסויימת ממקורות שנשארו סמויים, אבל את זהותם ניתן לנחש [הכוונה לממשלת לונדון, ור' להלן], הגיש הרוזן ברנדוט בסוף יוני – לשני הצדדים – טיוטה ראשונה של תוכנית השלום בצורת מערכת הצעות לניסיון

תוכנית זו עוררה בלב ממשלת ישראל הזמנית תימהון רב ודאגה עמוקה. הייתה בה נסיגה, לאורך כל החזית, מהחלטת כ"ט בנובמבר. ההצעות החדשות התעלמו כמעט לגמרי מההחלטה ההיסטורית, כללו שינויים מרחיקים לכת בכמה מהמלצותיה העיקריות, גם נועדו לחולל תמורה גמורה ברקע הטריטוריאלי ובמיבנה הממלכתי של ההסדר כולו – והכול לרועץ לישראל. הפגיעות הקשות ביותר היו קריעת הנגב, הסגרת ירושלים לשלטון ערבי וחבלה בריבונות ישראל על העלייה.

אחת האפתעות שבתוכנית המתווך הייתה ההצעה לגרוס את ארץ-ישראל ועבר-הירדן יחד כחטיבה אחת, ולחלק את השטח כולו מחדש על יסוד העיקרון כי חלקה הערבי של ארץ-ישראל המערבית מסתפח לממלכת עבר-הירדן. המלצה זו הזכירה באופן המובהק ביותר את תוכנית "ועדת פיל", אשר גם בה הוצע להקים בחלקה של ארץ-ישראל המערבית מדינה יהודית, ואילו את חלקה הנותר לצרף לעבר-הירדן.

ההבדל בין "תוכנית פיל" ותוכנית ברנדוט היה זה, כי בעוד שהראשונה ראתה לפניה שתי מדינות ריבוניות, גרסה השנייה כפיפת שתיהן ל"אחדוּת" בעלת סמכויות כלכליות ואף מדיניות. לא מן הנמנע, כי בפגישותיו של המתווך עם נציגים בריטיים במזרח התיכון, דאג מישהו מאלה להסב תשומת-ליבו לאותו רעיון של הרחבת שטחה וחיזוק מעמדה של עבר-הירדן, ויש להניח כי לא הסתפק בהדרכה זו בלבד. ה"פוריין אופיס" שלל תמיד את כלילת הנגב במדינה היהודית ושמר לו יעוד אחר. בספר זיכרונותיו, שנתפרסם לאחר מותו, זוקף אומנם הרוזן המנוח את התוכנית כולה לזכות עצמו, אבל עם זה ברור מאותו ספר, כי האנגלים היו בעיניו יסוד ניטראלי בסכסוך הארץ-ישראלי, וגם שימשו לו מקור חשוב של ידיעות ואוצר של ניסיון. גם ההצעה המדהימה לכלול את ירושלים כולה במדינה הערבית - אשר אילו יצאה לפועל, הייתה אחת מתוצאותיה הכשרת ירושלים לשמש בירה לממלכת ירדן הגדולה – קשה לא לראות בה "Made in England 1948".

מכל מקום, באורח רישמי הופיעה התוכנית כפרי יוזמת המתווך, שחפפה עליה הסמכות הרמה שהוענקה לו מאת העצרת. ההתנגדות לתוכנית זו הייתה כרוכה בסכנת התנגשות רצינית ביותר בין ישראל הצעירה, והעומדת עדיין על נפשה, לבין ארגון האומות המאוחדות, אשר יומרת אבהותו למדינת ישראל היה לה על מה לסמוך. במילים אחרות, היה כאן חשש שמא תופיע ישראל כמתנקשת בסמכותו של הארגון הבינלאומי; במה דברים אמורים, אם נכונה הייתה ההנחה – ומלכתחילה הייתה זו הנחה מבוססת – כי לפחות המעצמות המערביות יסמכו ידיהן על תוכנית שליחן ואיש-אמונן, ויגייסו להמלצותיו רוב מספיק בעצרת הקרובה.

על תוכנן המפורט של הצעות המתווך, ועל עמדת הממשלה הזמנית כלפיהן, נמסר דין-וחשבון מלא למוסד העליון של המדינה. הבעיה הייתה כבר אז, כפי שנתחדשה רבות מאז, לשמור ויהי-מה על ישראל ולהישמר ככל האפשר מסכסוך עם או"ם.

 

*   *   *

 

חברי המועצה,

ישיבה זו נקראה לדון בסעיף אחד ומיוחד: תשובת הממשלה הזמנית להצעותיו של המתווך מטעם האומות המאוחדות, הרוזן ברנדוט.

 

המתווך מטעם או"ם מציע הסדר חדש

אף-על-פי שפרטי הדברים נתפרסמו בעיתונות, אינני רואה את עצמי פטור מלמסור – ולו בקצרה – דין-וחשבון על הצעות אלו. למען היושר עלי להקדים, כי הרוזן הקפיד להדגיש כי אין אלו הצעות במובן proposals; אין הן אלא suggestions, רצונו לומר, מחשבות וקווים שהוא מציע לנו לדיון לשם פתרון הבעיה. והוא מדגיש כי אין הדברים קבועים במסמרות – ­הם מנוסחים אך לניסיון – וכל אחד משני הצדדים רשאי להציע הצעות שכנגד בלי להיות קשור בהצעותיו.

ההצעות מנוסחות בתשעה סעיפים:

בסעיף הראשון מציע המתווך כי לגבי הפתרון, שיש בדעתו לברר את אפשרות הגשמתו, ייחשבו ארץ-ישראל ועבר-הירדן כחטיבה טריטוריאלית אחת. הוא קורא לזה: "השטח המקורי של המנדט הבריטי בארץ-ישראל". והשטח הזה, המצורף מארץ-ישראל המערבית ומעבר-הירדן המזרחי גם יחד, יהיה מורכב משתי יחידות. בנוסח ההצעות מופיעה המילה members – שני חברים – ולא המילה state – מדינה – אם כי, כפי שהוסבר לנו בעל-פה, הכוונה היא לשתי מדינות. אבל כדי להקל את הדבר על הערבים, ראה הרוזן לא להשתמש במילה זו.

בסעיף השני מוצע, כי הגבולות בין שתי היחידות ייקבעו בדרך משא-ומתן בין שני הצדדים, בתיווכו של המתווך ובהתאם להצעותיו. סעיף זה חשוב מבחינת מה שיש בו ומבחינת מה שאין בו. אין בו זכר לגבולות שנקבעו בתוכנית 29 בנובמבר 1947 – בדרך כלל, אין ההצעות מזכירות את ההחלטה ההיא וגם במסמכי-הלוואי נפקד מקומה; לעומת זה, חשוב מה שיש בסעיף הזה, והוא כי המשא-ומתן יתנהל בתיווכו של המתווך ולפי הקווים שהוא יציע, והוא מציע את הקווים בנספח להצעות, שעליו ידובר להלן.

הסעיף השלישי קובע את התפקידים והמטרות של הברית אשר תקום בין שתי היחידות: אותן שתי היחידות יהוו יחד "אחדות" (המילה המופיעה במסמך האנגלי היא union,1 שתפקידיה יהיו לטפח אינטרסים כלכליים משותפים, לנהל שירותים משותפים כגון מכס, לבצע מפעלי-פיתוח משותפים ולתאם את מדיניות החוץ ואת אמצעי ההגנה של שתי הארצות.

הסעיף הרביעי קובע את המוסדות המנהלים של הברית הזאת. מדובר על מועצה משותפת או על מוסדות אחרים, ששני הצדדים יבואו לידי הסכם על הקמתם.

בסעיף החמישי מדובר על הסמכויות של שתי המדינות. כאן מובאת בחשבון האפשרות, כי תהיה איזו אמנה בין שני הצדדים והיא תסדיר את היחסים ביניהם ותקבע את ענייניהם המשותפים ואת זיקתם ההדדית. מתוך כפיפות לתקנות שייקבעו באמנה זו, יהיה חופש לכל צד בעניינים הנוגעים לו – לרבות ענייני חוץ.

הסעיף השישי דן בשאלת העלייה. לכתחילה נקבע כי העלייה היא אחד העניינים הנתונים לסמכותו של כל צד; אבל מניה-וביה באה הגבלה של הסמכות הזאת. נאמר, כי כעבור שנתיים מיום כניסת ההסדר הזה לתוקפו, יהיה כל צד רשאי להציע למועצה כי תדון במדיניות העלייה של חברו, ואם לא תוכל המועצה להגיע לידי החלטה בשאלה זו – יועבר העניין למועצה הכלכלית והסוציאלית של האומות המאוחדות. בכל המסמך לא מדובר על הרכב המועצה, אבל בעל-פה הוסבר כי הכוונה היא להרכב פַריטטי. אם לא יבואו הצדדים לידי הסכם, תתווך המועצה הכלכלית והסוציאלית בשאלת ממדי העלייה מתוך התחשבות בעיקרון יכולת הקליטה – והתיווך יחייב. צויין בהסברות שבעל-פה, כי לא נקבע שום סידור לאכיפת ההכרעה; הווה אומר, האופי המחייב יהיה רק אופי מחייב מבחינה מוסרית; אך בכתב נאמר: would be binding, כלומר, "יהיה מחייב".

הסעיפים השביעי והשמיני מדברים על חופש הדת והמצפון ועל שמירת המקומות הקדושים.

הסעיף התשיעי והאחרון יש לו חשיבות חיונית: הוא קובע, כי כל אותם אנשים, אשר עקב המהומות בארץ עקרו ממקומות מושבותיהם, יוכלו לחזור אליהם ולהיאחז מחדש בנחלתם.

זהו פתשגן הכתב - תשע הצעות.

 

הנגב וירושלים-למדינה הערבית

לזה, כפי שאמרתי, מצורף מסמך קצר, נספח לסעיף השני, הדן בשאלת הגבולות, ובו נקבעים קווים למשא-ומתן על הגבולות בין שני הצדדים. במשתמע אתה יכול להסיק, כי נקודת המוצא היא התוכנית של 29 בנובמבר, ומה שנאמר כאן נאמר בגדר שינויים ותיקונים באותה התוכנית. ובכן:

סעיף 1 אומר: כלילת הנגב כולו או חלקו בשטח הערבי.

סעיף 2 אומר: כלילת הגליל המערבי – גבולותיו לא פורשו – כולו או חלקו בשטח היהודי.

סעיף 3 דן בירושלים. כאן יש קביעה, שעוד לא הייתה כמותה בשום מיסמך לא-ערבי עד עכשיו, חידוש גמור בכל הספרות של מסקנות בינלאומיות – או גם מסקנות בריטיות – לגבי עתידה של ארץ-ישראל, שנתפרסמו רישמית עד היום. נאמר במפורש, כי העיר ירושלים כולה, על סביבותיה, תיכלל בטריטוריה הערבית עם אוטונומיה מוניציפאלית לעדה היהודית והסדר מיוחד לשמירת המקומות הקדושים.

סעיף 4 נוגע ליפו. נאמר בו:"עיון במעמדה של יפו".

סעיף 5 מציע להקים נמל חופשי בחיפה, ששטחו יכלול גם את בתי הזיקוק ואת קצות צינור הנפט [של חברת הנפט העיראקית].

סעיף 6 קובע הקמת נמל אויר חופשי בלוד.

אלה הם ששת הסעיפים הטריטוריאליים. למען הדיוק אני חוזר ואומר, כי לפנינו מיסמך בן תשעה סעיפים, הקובע עקרונות מדיניים ומינהליים, ויש נספח לסעיף השני, בן שישה סעיפים, הקובע קווים בעניין הגבולות.

שני המיסמכים האלה מלווים בשני ניירות נוספים. האחד הוא מעין מבוא – בו מסביר המתווך כיצד הוא ניגש לעניין, וכיצד התאמץ להביא בחשבון טובתם של שני הצדדים, את השאיפות שלהם ואת החששות שלהם, לשקול אותם במאזני היושר וגם נוכח העובדות של המציאות הקיימת. הוא בא לידי מסקנה, כי אין לצפות שאחד משני הצדדים יסתלק מהאינטרסים העיקריים שהוא עומד עליהם. עם זה מצא, כי יש שני מכנים משותפים בין שני הצדדים: שניהם מסכימים כי טוב יהיה אם יקום שלום ביניהם, וכן מסכימים שניהם כי יש להם אינטרסים כלכליים משותפים. הוא מסביר, כי הצעות אלו אינן הצעות קבועות במסמרות, אלא הן פתיחה למשא-ומתן, וכל צד רשאי להעלות הצעות משלו. הוא מסכים להקדיש זמן למשא-ומתן – אם יתברר כי יש תכלית לעניין. אבל אם אין תכלית – יודיע מייד את הדבר למועצת-הביטחון, והוא שומר לעצמו את הזכות להגיש למועצה גם את מסקנותיו לגבי המצב. לזה נלווה מכתב אישי אל שר החוץ, בו הוא מציע כיצד לנהוג לגבי בירור העניין. הצעתו היא כי לאחר שתדון הממשלה בדבר, אבקר אותו ברודוס, אולי עם עוד חברים של הממשלה, ושם ננהל איתו שיחות במשך יומיים-שלושה. הוא מפציר בנו לא להיחפז בדחיית הצעותיו. על-כל-פנים, מבקש הוא כי לא נפרסם את הצעותיו ולא נפרסם את תגובתנו עליהן עד אם ניפגש אתו ונשוחח בעל-פה.

 

תשובה שלילית של הממשלה הזמנית

הממשלה דנה בדברים אלה והחליטה: מאחר שהערבים סירבו ללכת לרודוס, ועמדו על בוא הרוזן לקהיר, ובייחוד לאחר שנתפרסם תוכן הצעותיו בדרכים בלתי-רישמיות – לא ילך נציג הממשלה לרודוס. ואומנם בא הרוזן היום הנה והיה מוכן לשבת הערב, אך בגלל ישיבת המועצה תתקיים פגישתנו רק מחר בבוקר.

בינתיים דנה הממשלה בדבר פעם ופעמיים, ובישיבתה השנייה נוסחו המסקנות. כמעט שלא היו חילוקי דעות על המסקנות שהוחלט למסור לרוזן. ברור, כי הכתב שיימסר לרוזן ישמש בסיס לשיחה שבעל-פה.

בתשובתנו נעמוד על הנקודות הבאות:

נפתח בהבעת תימהון על שני דברים: ראשית, על שבכל מערכת המסמכים אין נזכרת אף במילה אחת ההחלטה ההיסטורית של עצרת האומות המאוחדות, אשר הרוזן הוא בעצם שליחה – החלטה שהיא כיום שרירה וקיימת כפסק הדין הבינלאומי היחיד שהוא בר-תוקף לגבי סידור המשטר בארץ-ישראל. אנחנו קובעים בתימהון, כי המתווך התעלם כנראה לגמרי ממציאותה של החלטת עצרת האומות המאוחדות מ-29 בנובמבר 1947.

הדבר השני שאנו מביעים צערנו עליו הוא כי הצעותיו אינן מביאות בחשבון מלא את שתי העובדות החותכות שנוצרו בארץ והן קיימות ועומדות, ואלו הן:

א) קיומה הממשי של מדינה יהודית ריבונית במלוא השטח שנקבע בהחלטת האומות המאוחדות.

ב) שינויים טריטוריאליים נוספים, שחלו עקב הצלחתנו להדוף את התוקפנות של ערביי ארץ-ישראל ושל הארצות הערביות השכנות.

כן אנו מציינים, כי החלטת האומות המאוחדות מ-29 בנובמבר 1947 נתקבלה על-ידי העולם היהודי כפשרה, כפשרה קשה, הכרוכה בקורבנות ובוויתורים חמורים מאוד מצידנו; כי השטח שנקבע בהחלטה זו הוא בשביל העם היהודי מינימום שאינו ניתן עוד לצמצום בשום פנים. לעומת זאת, אנחנו מביעים את ההכרה כי ההוראות הטריטוריאליות של החלטת 29 בנובמבר 1947 לגבי המדינה היהודית טעונות עכשיו שיפור לאור הסכנות שנתגלו לשלומה ולשלמותה של המדינה היהודית עקב התקפת הערבים, ולאחר התוצאות שהשגנו בהודפנו התקפה זו.

אנחנו מוסיפים ואומרים, כי ההסדר הטריטוריאלי, שנקבע בהחלטת האומות המאוחדות, נקבע על יסוד הנחה עיקרית: חלוקת ארץ-ישראל המערבית בין העם היהודי לבין האוכלוסייה הערבית של ארץ-ישראל. אך אם הוא מציע עכשיו להבליע את החלק הערבי של ארץ-ישראל המערבית בטריטוריה של איזו מדינה שכנה, הרי הוא מסיט ומשנה לגמרי את כל הרקע של החלטת האומות המאוחדות, את כל הרקע של שאלת הגבולות. אין אנו מרחיבים את הדיבור בשאלה זו; אנו קובעים רק את העובדה.

להלן אנו דנים בשאלת ריבונותה ועצמאותה של מדינת ישראל. אנחנו קובעים כי הממשלה הזמנית לא תוכל להסכים להסגת זכותה העצמאית והריבונית הגמורה של האומה הישראלית כמדינה חופשית. אומנם השאיפה והמדיניות של המדינה הינה – וגם תישאר - להגיע ליחסים של שכנות טובה, של שלום ושיתוף פעולה אמיץ ככל האפשר, בכל שדות הפעולה, עם שכנותיה. אבל ההסדרים הבינלאומיים, שיהיה צורך להגיע אליהם כדי לתת תוקף וביטוי למדיניות זו, אינם יכולים לבוא אלא בדרך משא-ומתן חופשי בין מדינות חופשיות וריבוניות, המגיעות להסכם ביניהן כפי שנוח להן.

וכאן אנו מתעכבים במיוחד על שאלת הברית הכלכלית. ביסוד הצעותיו של המתווך בעניין הברית מונחת בראש וראשונה האחדות הכלכלית, אם גם נאמר כי הברית מיועדת גם לתיאום מדיניות החוץ. אנחנו קובעים, כי נציגי העם היהודי אומנם הסכימו לתוכנית של ברית כלכלית מסויימת, כשקיבלו על עצמם החלטת 29 בנובמבר, והרינו מוכנים לכבד הסכמה זו. במה דברים אמורים? אם כל ההנחות, שעליהן הושתתה התוכנית ההיא, יתקיימו למעשה. מהצעותיו של המתווך יש ללמוד כי אין הנחתו כזאת, אלא הוא מציע לנו שותף אחר לגמרי.

אנחנו מוסיפים כי השותף שהיה לעינינו – בשעה שהסכמנו לאחדות כלכלית – שונה הוא מהשותף שמדובר עליו עכשיו תכלית שינוי הן בממדיו הגיאוגרפיים והן בזהותו המדינית. את ההסכם ההוא איננו יכולים בשום פנים לקיים לגבי השותף החדש המוצע לנו. מדינת ישראל רואה את זכותה לכרות לפי ראות עינה ברית כלכלית או אחרת עם איזו ארץ-שהיא כבלתי-מסוייגת, והיא תשתמש בזכויותיה הריבוניות כדי להגדיר ולקבוע את יחסיה עם שכנתה או שכנותיה.

 

נגד כל צמצום בריבונות ישראל על העלייה

אנו מדגישים במיוחד את שאלת העלייה. אנו מביעים את התנגדותנו הנמרצת לכל צמצום-שהוא בעצמאותה ובריבונותה של ישראל לגבי מדיניות העלייה. אנחנו אומרים, כי החופש הגמור לקבוע את ממדי העלייה והרכב העלייה היה עיקר-העיקרים בתביעת העם היהודי למעמד ממלכתי ולמקום שהעולם הבינלאומי קבע לנו, וזה הוסיף למשקלה המוסרי ולדחיפותה המעשית של תביעה זו. העולם הבינלאומי הכיר בזכות העם היהודי למדינה, ואין להעלות על הדעת כי ממשלה איזושהי בישראל תסכים לקיצוץ כלשהו בסמכותה המלאה בענייני העלייה, או לשותפות כלשהי עם איזו ארץ או גוף בינלאומי בעניין זה.

ובשאלת ירושלים אנחנו אומרים: נפגענו פגיעה עמוקה על-ידי ההצעה להסגיר את ירושלים לשלטון ערבי, ואנחנו רואים הצעה זו כהרת אסון; המחשבה כי הסגרת ירושלים לשלטון ערבי עשויה לתרום תרומה לפתרון של שלום, מעידה על התעלמות גמורה מההיסטוריה ומהעובדות העיקריות שבמציאות – התעלמות מהקשר ההיסטורי של היהדות עם ירושלים ומהמקום היחיד במינו שתופסת ירושלים בתולדה היהודית ובחיי העם היהודי כיום; התעלמות מהעובדה, שבזמן פרוץ המאורעות היוו היהודים שני שלישים של האוכלוסייה בירושלים, וחלקם עלה במידה ניכרת עם הפינוי הערבי; מהעובדה שכל ירושלים החדשה – מלבד פינות אחדות זעירות יוצאות מן הכלל – נמצאת עכשיו ברשותנו; גם מהעובדה שהאומות המאוחדות, לאחר עיון מעמיק וממצה בשאלה זו, וכתוצאה מאחדות-דעות מוחלטת בקרב האומות הנוצריות, החליטו להקים בירושלים משטר בינלאומי.

הממשלה הזמנית מודיעה למתווך, כי העם היהודי, מדינת ישראל ויהודי ירושלים לא ישלימו בשום פנים עם הניסיון להשליט את הערבים על ירושלים – אחת היא מה תהיה האוטונומיה המוניציפלית או מה יהיה חופש הגישה למקומות הקדושים, שאפשר להבטיחו באופן פורמלי – והם יעמדו נגד הטלת מרות ערבית על ירושלים בכל הכוח שברשותם. אנחנו קובעים בצער, כי ההצעה המדהימה הזאת, המאמצת את שאיפתם של הערבים והפוצעת את ליבם של היהודים, מוכרחה להביא לידי תוצאה הפוכה מזו שהתכוון לה המתווך – השכנת שלום בירושלים.

בתשובתנו אנחנו מסתפקים בנקודות העיקריות האלו. איננו רואים צורך לעמוד על הפרטים. אנחנו מביעים תקווה, כי העיון בביקורת שלנו, הדוחה את המסקנות העיקריות של הרוזן, יביא לידי שינוי גמור של גישתו לכל העניין.

זוהי תשובתנו, המבוססת על מסקנות שנוסחו אתמול בישיבת הממשלה. התשובה הזאת תימסר בכתב בתחילת השיחה. אם, לאחר תשובה זו, ירצה המתווך לשאול שאלות, נסביר לו עמדתנו ביתר פירוט. יכולות להיות שאלות גם בעניינים שאינם כלולים בתשובתנו: שאלת החזרת הערבים, שאלת יפו, שאלת חילופים או אי-חילופים של שטחים וכו'. הממשלה ביררה את כל העניינים האלה ויש בהם קו.

בינתיים נתחדש משהו למן הישיבה של הממשלה, והדבר כבר נתפרסם; אומנם עדיין לא הגיע לישיבה זו, אבל היה כבר לנחלת העיתונות. קיבלנו היום מן הרוזן שני מיסמכים: באחד הוא שואל אם נהיה מוכנים להאריך את ההפוגה לזמן שיוסכם עליה, והוא מדגיש כי אי-הארכת ההפוגה תעשה רושם מכאיב מאוד בעולם, ואין ספק שתגרור החלטה של מועצת הביטחון על הצעדים שיש לנקוט לגבי המצב בארץ; בשני יש הצעה מצידו להיכנס לדיון על פירוזה של ירושלים – לא מדובר על הוצאת כוחות צבא או נשק, אלא על אי-הכנסת כוחות צבא ונשק – וכן מוצע פירוז נמל חיפה ובתי הזיקוק.

אני רואה עצמי פטור מלהיכנס בניתוחם של דברים אלה. אנחנו יודעים, כי הערבים דחו את הצעותיו והציעו הצעות-שכנגד, שאין אנו יודעים מהן, אך אני מניח כי זוהי חזרה על הדרישה והתביעה על ארץ-ישראל כמדינה ערבית ללא הכרה במדינה היהודית, פרט לשטח ידוע או שטחים ידועים, שישמשו "מדינה יהודית אוטונומית" בתוך המדינה הערבית.

המתווך יסתמך, בלי ספק, על הדחייה הערבית כעל הוכחה לאובייקטיביות ולנייטרליות שלו, שכן הצעותיו הן באמצע, בין שני הצדדים. ואנחנו נצטרך להדגיש, כי אין זה אומר ולא-כלום, שכן הוא חותר עכשיו לפשרה בין פשרה לבין התנגדות מוחלטת לכל פשרה.

אנחנו רואים בהצעותיו עיקבות ברורים של השפעת משרד החוץ הבריטי. אומנם, להלכה אפשר להגיע לאותן המסקנות מתוך מחשבה חופשית, ולאו דווקא על-פי איזו לחישה מעבר לים, אבל אנחנו מכירים את "כתונת יוסף" בהצעות אלו, שהן אומנם בנויות כביכול על הכרה במדינה יהודית, אבל מתוך קיצוצים בריבונותה הן בתחום הכלכלה והן לגבי העלייה, ועל-ידי החלפת הנגב בגליל המערבי הן באות לצמצם צמצום ניכר מאוד את שטחה הכולל של המדינה. יש לנו ידיעות מארצות-הברית, ואינני יודע עד כמה הן מבוססות, כאילו מחלקת המדינה אינה תומכת בהצעות אלו. לעומת זה, יודעים אנו כי יש גם במחלקת המדינה חוגים החושבים ברצינות על החלפת הנגב בגליל המערבי.

 

הערות

1. בשם זה נקראה גם "האחדות הכלכלית" שהוצעה בהחלטת העצרת.



לפרק הבא

חזרה לדף הבית