דין-וחשבון במרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל

תל-אביב, 11 במאי 1948

 

רקע היסטורי

ובינתיים הוסיפה העצרת שֶבֶת. הצעת הנאמנות צללה בתוך יְווֵן הוויכוח, תוך התגבּבוּת תיקונים ותיקוני תיקונים על הנייר האמריקני הראשון. ארצות-הברית נוכחה כי לא תשיג מבוקשה בדרך זו, ואז הגתה רעיון חדש: היא הציעה בחירת ועדת מישנה מורחבת והביאה לפניה הצעה בדבר מינויו של מתווך מטעם או"ם, שייבָחר במושב חמשת החברים הקבועים של מועצת הביטחון, ותפקידיו העיקריים יהיו לשתף פעולה עם ועדת ההפוגה הירושלמית ולדאוג "לסידור המצב בארץ לעתיד בדרכי שלום". הייתה זו "נסיגה לקו הגנה שני", בחינת הסתפקות במועט – הכנת מכשיר פעולה של או"ם לכיבוי השריפה – אם תתלקח עם סיום משטר המנדט – ולהמשך חיפושי הפשרה בשאלת היסוד של עתיד הארץ.

במטוס ה"הגנה" הגיע רושם הדברים מאתונה ללוד ב-11 במאי.¹

 

*  * *

 

אני מבין היטב באיזו נקודה מרוכזת כעת המתיחות. לשם זה, כדי להיות שותף להרגשת המתיחות ולהתרת המתיחות, באתי לארץ. אבל אינני יכול להתחיל בנקודה זו בלי לעבור על-פני קו ידוע, שהוביל אליה.

במערכה הזאת, בשערי האומות המאוחדות, אנו עומדים זה למעלה משנה. השתתפתי עכשיו זו הפעם השלישית בכנס העצרת, וכן לקחתי חלק בישיבותיהן של כל הוועדות ותת-הוועדות של העצרת, שישבו על מדוכה זו. חלו הרבה הפתעות בחיינו ובחיי הארץ בתקופה האחרונה. אחת ההפתעות הכבירות היא הזמן הרב והמרץ העצום שהקדיש הארגון העולמי הגדול – וכנראה, כוחו איתו להוסיף ולהקדיש – לעניין זה של ארץ-ישראל.

 

גורמי הנסיגה של ממשלת ארצות-הברית

כפי שידוע לכולכם, גרמה לשלב האחרון של הדיון ממשלת ארצות הברית, שביקשה פתח לסטות מההחלטה של כ"ט בנובמבר ולהטות את העניין למסלול אחר. מתייצבת מייד השאלה מה נתרחש במדיניות ארצות הברית, שחולל בעמדתה מפנה כה חריף –ולגבי רבים כה מפתיע – לאחר שנקבעה קודם עמדתה במסמרות ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים באותה ההחלטה ההיסטורית.

האמת היא כי החתירה תחת החלטת כ"ט בנובמבר בחוגי שלטון ארצות-הברית ימיה כימי ההחלטה עצמה. נכון יותר, החתירה החלה עוד כאשר היה העניין נתון בכור ההיתוך אצל ממשלת ארצות-הברית, בטרם נתגבשה עמדתה. ההכרעה שנתקבלה – לחייב את חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בתוכה – הייתה הכרעה נגד כוחות התנגדות רציניים מאוד, וכוחות אלה לא נחו ולא שקטו אלא המשיכו בחתירתם עד שכמעט עלה בידיהם להפוך את הקערה על פיה. מישהו אמר, כי מה שנמשך אצל הממשלה הבריטית שלושים שנה – זאת אומרת, הנסיגה מהצהרת בלפור להיפוכה – נמשך אצל הממשלה האמריקנית רק שלושה חודשים.

מה היו התמורות שחלו באחרונה?

ראשית, עצם סיום עצרת האומות. כשהעצרת הייתה במלוא מהלכה, וכשהגיעה השעה לנקוט הכרעה, הייתה ערוּת רבה לעניין מצד הבית הלבן – הייתה עמידה על המשמר, גם דחיפה חזקה, וזה היה אחד הגורמים שהכריעו אז את הכף. ערוּת זו פסקה עם קבלת ההחלטה בעצרת. הייתה הרגשה כי עכשיו העניין מסודר, ואין כאן אלא שאלה של ביצוע. גם יש בכלל מעלות ומורדות בערוּתו של הבית הלבן מתוך חילופי השיקולים הפנימיים – והייתה אז שעת מוֹרד.

שנית, בזמן כנס העצרת פעל גוף ששמו "משלחת ארצות-הברית לאומות המאוחדות". משלחת זו מתמנה, בדרך-כלל, על-ידי מחלקת המדינה והיא פועלת לפי הוראות המחלקה, אבל היא מעצבת לעצמה גם דמות משלה ומתפתחת למעין גוף הפועל מעצמו. קודם-כל, משתתפים במשלחת גם אישים שאינם פקידי ממשלה – ואלה יש להם עמדות משלהם ויחס משלהם לעניינים. שני אישים בולטים במשלחת האמריקנית בכנס הסדיר האחרון היו הגב' אלינור רוזוולט והגנרל ג'ון הילדרינג, שהיה להם יחס ער, חם וחיובי לעניין שלנו. נוסף לזה, המשלחת בכללותה מהווה בשביל ממשלת ארצות-הברית כלי התרשמות מתנודות דעת הקהל הבינלאומית כפי שהן מתבטאות בעצרת. לא אחת יקרה, שמחלקת המדינה נותנת למשלחת הוראה לנקוט בעצרת קו מסויים, ואילו המשלחת מודיעה שאינה יכולה לנקוט קו זה באשר הדבר לא יתקבל על דעת המסיבה כולה, והוא רק יזיק למעמדה של ממשלת ארצות-הברית. יש תמיד דין-ודברים ממין זה בין המשלחת לבין המחלקה, ועל-פי רוב הן באות לידי איזה עמק שווה. בעניין שלנו לחצה המשלחת כמה פעמים על מחלקת המדינה, כדי לסגל את הקו הרישמי לזרם דעת הקהל, והדבר בא לידי ביטוי הן לגבי השאלה העקרונית והן לגבי כמה צדדים שלה, כגון בעיית הגבולות, בעיית החוקה, בעיית לוח הזמנים של הגשמת התוכנית וכדומה. על-פי דרישת המשלחת, חלו לא פעם שינויים רציניים בקו שנקבע לכתחילה במחלקת המדינה, כדי להתאים את העמדה האמריקנית לדעת-הקהל בתוך העצרת. והנה, הגורם הזה חדל לפעול עם סיום כנס העצרת בסוף נובמבר, ומחלקת המדינה חזרה למעמד של שלטון מוחלט בעניינים אלה.

הגורם השלישי שהשפיע באותה תקופה היה חולשתנו הצבאית בארץ. השפיעה קודם-כל העובדה, כי ההחלטה נתקלה בהתנגדות ערבית מזויינת ונמרצת, בארץ ובארצות השכנות, וכן פעלה העובדה שאנחנו לא הצלחנו להחניק את הרע באיבּוֹ ולחסל את ההתנגדות עם התפרצותה. סיפרו על מרשל – אינני יודע אם נכון הדבר – כי כבלפור בשעתו, אשר עם הכרזת לנין על נא"פ[ראשי-תיבות ברוסית של "מדיניות כלכלית חדשה"] אמר כי הוא מאוכזב מהבולשביקים, כן הביע גם הוא את אכזבתו מיהודי ארץ-ישראל. סבור היה, שאם רק יעזו הערבים להרים ראש, תחסל ה"הגנה" את התנגדותם אחת-ושתיים.

אומנם, המשלחת שלנו נזהרה כל הזמן מלהשלות את מישהו, בכלל זה גם את ממשלת ארצות-הברית. בכמה הזדמנויות אמרנו דברים ברורים, כי תהיה התנגדות, וייתכן שתקיף גם את הארצות השכנות, ומה העצה שיש לטכס נגדה. אבל גם נכון הדבר, שבעיתונות בכלל הייתה דעה – וזה היה גם סגנון הדיבור הכללי של היהודים שלנו בארצות-הברית – כי אין זה מבחן רציני ואם אפילו יקרה משהו, נוכל להתגבר על כך בנקל. זו הייתה ההרגשה הכללית, והאזהרות שלנו טובעו במקהלה הכללית ולא עשו רושם רב. לכן, גילוי ההתנגדות הערבית מזה, ואי-יכולתנו להשתלט עליה מייד מזה, גרמו אכזבה לתומכינו וחיזקו מאוד ידי מתנגדים ומקטרגים.

והגורם האחרון והמכריע ביותר היה המשבר ביחסים הבינלאומיים, שהגיע לשיאו בתקופה שאני מדבר עליה ומצא את ביטויו במאורעות פראג ובכל מה שבא בעקבותיהם.² בן-לילה, אפשר לומר, נשתקעה הארץ הגדולה ההיא בפסיכוזה של מלחמה והחלה מלחמת עצבים מצד השלטון ותעמולת הַבְהלה והפחדה כלפי הארץ כולה, אשר שינתה מהקצה אל הקצה את האווירה המדינית והכשירה את הקרקע לשינויים מרחיקים לכת – לנסיגות או להתקפות בכל החזית המדינית העולמית שעמדה בה ממשלת ארצות-הברית.

בעיני, הקשר בין מאורעות פראג ובין הנסיגה האמריקנית מהחלטת כ"ט בנובמבר היה קשר ישיר ובלתי-אמצעי, ממש חשמלי. אינני יודע אם כל הכוחות המאוחדים של מחלקת המדינה ושל השלטונות הצבאיים הגבוהים ושל חברות הנפט היו מצליחים להבקיע את חומת כ"ט בנובמבר אילמלא איל-הברזל הזה, שניתן בידיהם על-ידי הסובייטיזציה של צ'כוסלובקיה.

כאשר התחלנו לגייס כוחות להתקפה שכנגד, נתקלנו על כל מדרך כף-רגל בשַמוֹת שעשה המיפנה הזה בעמדות ההתנגדות שלנו. כמה אישים, אשר בנסיבות אחרות היו עומדים לימיננו בפומבי באופן הנמרץ ביותר, לא עשו זאת, וכמה פעולות שבנסיבות אחרות היו נעשות, לא נעשו, מפני שהאנשים אמרו: בימים כתיקונם – שָאני, אבל עכשיו איננו יכולים להופיע כתוקעים סכין בגבה של ממשלה העומדת כתריס בפני השתלטות הבולשביזם על אירופה והמגינה על העניינים העליונים ביותר של ארצות-הברית, וזה במצב של רגישות ועצבנות יתרה של דעת הקהל שלנו לסכנה הסובייטית בעולם כולו. אני נמנע פה מהערכות. אין אני בא אלא לקבוע עובדות מדיניות ופסיכולוגיות, אשר שינו לגמרי את פני הדברים.

בכוח המיפנה הזה יצאה אמריקה לביקורת העניין כולו ולבדיקתו מחדש, יזמה כנס חדש של העצרת והביאה לפניו את תוכנית הנאמנות. תוכנית זו נתקבלה מלכתחילה בקרירות רבה, בספקנות ובאי-אמון רב, אם גם היא חיבלה לא מעט בעמדותינו. כל אווירתה של העצרת הזאת הייתה שונה תכלית שינוי מאוירת העצרת הקודמת. הייתה זו אוירה לא של אמונה כי אם של התפכחות, לא של ביטחון כי אם של ספקנות, לא של גיבוש כוחות כי אם של התפוררות.

יש לזכור תמיד, כי כמה וכמה מדינות הצביעו בעד תוכנית כ"ט בנובמבר בעיקר משום שמדינות אחרות הצביעו בעדה; כמה מהן הצביעו בעד התוכנית לא מפני שהאמינו מלכתחילה באפשרות הגשמתה, אלא מפני שלא ראו תוכנית אחרת במקומה, והברירה הייתה בידיהן איך לסייע למשהו שאולי יש בו משום פתרון – או למשוך ידן מן העניין לגמרי ולהפקירו. ואחרי הכול, הייתה שורה שלמה של הצעות אחרות, ובכל מקרה שכאילו נראתה אפשרות למצוא איזה מוצא אחר – כפסע היה בינינו לבין כישלון.

אזכיר את המעמד המסוכן מאין כמוהו בוועדה המדינית של העצרת הסדירה, כאשר צצה פתאום הצעה להעביר את כל העניין להכרעת בית-הדין הבינלאומי של האג. הצעה זו לא נתקבלה משום שוויון קולות: 20 נגד 20. אך נתגלתה אפשרות לצאת כאילו בכבוד מן העניין, בלי להחליט לא בחיוב ולא בשלילה, ורבים שאחרי-כן הצביעו בעד תוכנית החלוקה והמדינה, היו כבר מוכנים באותו רגע לקבור אותה קבורה כזאת. כאשר הוכרזו מספרי המצביעים אמרתי לחברים, כי הרגשתי שכאילו מישהו דחפני פתאום מעל לתהום, בנס הצלחתי לקפוץ ולהציב רגל בצד השני ורק אחרי שעברה הקפיצה בשלום התברר לי באיזו סכנה הייתי.

לאחר שנתגלו כל הקשיים הכרוכים בביצוע החלטת כ"ט בנובמבר, והמכונה חדלה לפעול – נכון יותר, היא אפילו לא התחילה לפעול – צפו ועלו כל הספקות וההסתייגויות הפנימיות האלה, והם קבעו את התמונה הכללית הרבה יותר מהרצון להתקדם לפי ההחלטה הקודמת.

ואף-על-פי-כן, נתקבלה תוכנית הנאמנות האמריקנית מלכתחילה באי-אמון רב. עצם העובדה, כי חל מיפנה כזה בעמדת אמריקה, עורר תימהון והוריד מאוד את קרנה של משלחת ארצות-הברית. כמלומדי ניסיון, שנוכחו לדעת כי המבחן העיקרי של כל תוכנית הוא באפשרות הגשמתה, שאלו מייד נציגי מדינות שונות: כיצד תוגשם הנאמנות? מניין שתוכנית חדשה זו תצא לפועל לאחר שהתוכנית הקודמת לא יצאה לפועל?.³

ומאחר שמשלחת ארצות-הברית סתמה ולא פירשה, ולא הבהירה כלל את עמדתה בשאלה המכרעת הזאת, הורגשה מייד נביבות התוכנית ותלישותה מקרקע המציאות.

 

הורמה קרן "המדינה שעל הסף"

אם אבוא עכשיו לסכם בקיצור נמרץ את הפרשה כפי שהיא עומדת כיום, עלי לציין שלושה דברים שהרימו מחדש את קרן ענייננו בלייק-סכסס והעלו את כבוד תוכנית המדינה היהודית;

הדבר הראשון הוא הפלת תוכנית הנאמנות על-ידי ההתנגדות הנמרצת שלנו ומתוך אי-האמון הכללי לעמדתה של ארצות-הברית – אשר אנו מצידנו עשינו הכול כדי לחזקו.

הדבר השני, והוא העיקר, אלה הם הניצחונות הצבאיים בארץ – המיפנה הגמור שחל במצבנו הצבאי. והרי ידוע, כי כל מאורע דרכו להיות מוגזם בהתרשמותם של הרחוקים ממנו – וכמו שהוגזמה לאין-שיעור חולשתנו בשלב הראשון של המערכה לעומת המצב האמיתי שהיה אז, כך הוגזם בהרבה גם הניצחון. אבל גורם זה שינה שוב את המצב תכלית שינוי.

ושלישית - ההכרה שהצלחנו לנטוע ברחבי לייק-סכסס כי המדינה היהודית קמה ותהי. ולא אנו בלבד הצלחנו בזה, אלא קמו לנו כמה גורמים מסייעים, והם בעיקר שניים: הראשון היה מוסדות או"ם שטיפלו בעניין. אותה ועדה, שמשום-מה קראו לה בארץ בשם ועדת ביצוע, והחלוץ של פקידות הוועדה הזאת שישב בירושלים ושלח מפה דינים-וחשבונות; והשני – עד כמה שייראה הדבר משונה - היה עמדת המשלחת הבריטית לעצרת.⁴ בסיוע שני אלה עלה בידינו לנטוע את ההכרה, כי המדינה היהודית קמה והיא קיימת ועומדת, כי זוהי מציאות חיה, כי זהו, על-כל-פנים, תהליך הנמצא במלוא התפתחותו, כי ההתגשמות הולכת ומואצת ואין כאן רק שאלה של מחיקת החלטה אחת וכתיבת החלטה אחרת תחתיה, אלא יש כאן שאלה אם להיאבק עם יצור חי וקיים, אם לשחות נגד זרם החיים, אם לעקור מן השורש משהו שכבר צומח, ועל-ידי כך להחזיר את העצרת לנקודת המוצא ולהעמידה מחדש מול השאלה "לאן?" – לאחר שהדרך שניסתה אמריקה להוביל בה את העצרת – משטר הנאמנות – נסתתמה על-ידי כישלון התוכנית.

אף-על-פי-כן, לא אמרו חוגי מחלקת המדינה נואש. הם פתחו בניסיון להגיע למטרתם בדרך אחרת, ולאו-דווקא בעקיפין, אלא ניסו לעשות דרכם קפנדריה, להגיע למטרתם בדרך קצרה יותר – על-ידי שביתת-נשק לזמן קצר.⁵ זהו שלב ההיאבקות שעמדנו בו בימים האחרונים ממש, ואפשר עודנו עומדים בו.

מה פירושה של שביתת-נשק זו? יש לשים את שתי המילים במירכאות כפולות. אין פירושן רק הפסקת הפעולות הצבאיות; פירושן הסדר מדיני, ועיקרו של הסדר מדיני זה, אבן-הפינה שלו, הוא דחיית העצמאות, עיכוב הקמתה של המדינה היהודית.

מהי ההנמקה?

ההנמקה היא שאם לא ייעשה דבר זה, הרי ב-15 במאי תוכרז המדינה היהודית ובו-בזמן תוכרז מדינה ערבית. לא חשוב שהמדינה היהודית תוכרז בחלק מארץ-ישראל, ואילו הערבית תוכרז בארץ כולה; וכן לא חשוב שהמדינה היהודית קום תקום בעוד שהערבית לא תקום. העיקר הוא שייווצרו בארץ-ישראל שני מרכזים, אשר כל אחד מהם יתבע לעצמו מעמד וסמכות של מדינה עצמאית וייפתח על-ידי כך פתח להכרתם הרישמית של גורמי-חוץ בשניהם. חזקה על המדינה היהודית שתשיג הכרה מצד קבוצה מסויימת בתוספת עוד מדינות; וחזקה על המדינה הערבית שתשיג הכרת מדינות ערביות אחרות וכן מדינות מוסלמיות ומדינות שונות באסיה. ומכיוון ששתי מדינות אלו יעמדו בקשרי מלחמה, הרי המכירים בכל אחת מהן עלולים ליהפך לבעלי-ברית של צד לוחם, החייב להושיט לו עזרה במלחמה.

זאת ועוד, מכיוון שיש כאן יחסים בין מדינות עצמאיות, הרי חורג העניין כולו ממסגרת או"ם ושוב אין לארצות-הברית שליטה עליו, אלא הולכת ונוצרת ריקמה של יחסים תקינים בין מדינות עצמאיות, שאין למוסדות או"ם פיקוח עליהם, ומכיוון שיש כאן מלחמה הרי שפירוש הדבר כי היקף המלחמה עלול להתרחב, ואז נמצאת מדינה אחר מדינה, קרובה לארץ-ישראל או רחוקה ממנה, נגרפת לתוך המערבולת – והרי לך התחלה של מלחמת-עולם שלישית, ועל-כל-פנים, יש לך סיכסוך בינלאומי ממדרגה ראשונה אשר מי יודע מה תהיינה תוצאותיו.

 

המאמצים האחרונים למנוע הכרזה

לפי אותה גירסה של המדיניות האמריקנית, מנוי וגמור עם ממשלת ארצות-הברית למנוע התפתחות זו ויהי מה. הדבר בנפשה; היא מוכרחה להביא לידי הפסקת המלחמה בארץ; ואין דרך להפסיק את המלחמה אלא על-ידי הכרעה מדינית. אם אומנם יש כבר שלטון חדש בארץ, נקבל אותו כגזירה שאין לשנותה, אבל נציב לו גבולות. במקום שהוא קיים – יישאר, אבל אל יתרחב ואל יכריז על עצמו כמדינה עצמאית. מתוך שיקול זה התפתחה התוכנית האמריקנית לשביתת-נשק, מושתתת על ההנחה כי יש כאן הסדר בין שני צדדים, הערבים והיהודים; הצעת הסדר מומתקת, בהיותה מוגשת לא כנאמנות, שהיא כפויה, אלא כתוכנית של הסכם, אבל הצעת הסדר מחוזקת על-ידי תיאור הסיכויים הנשקפים לנו באם אנחנו נהיה הסרבנים.

ובכן, דחיית הצעה זו פירושה מלחמה. ואם מלחמה, יש, קודם-כל, סיכון הכרוך בה בעצמה. מי יודע איך ייפול דבר. כיום ידכם על העליונה, אך מי יודע מה יקרה מחר. אם תהיה פלישה – לא תקבלו שום עזרה נגד הפלישה, שהרי הייתה לפניכם הצעה של שביתת-נשק ואתם דחיתם אותה. וכן, אם תהיה מלחמה, ספק אם יותן לכם לממן אותה בדולרים אמריקניים. איזה עניין יש לאמריקה לתת דולרים שלה למימון מלחמה, שהיא רואה אותה כאסון וכמנוגדת לאינטרסים שלה? גם אי-אפשר לעשות מלחמה בלי נפט, ואף בנקודה זו יש לאמריקה מה לומר. אומנם יכולים גם הערבים לסרב. אבל יש הבדל בינם לבין היהודים. לערבים אין בני-תערובות כה רגישים בארצות-הברית. ליהודים יש חמישה מיליונים. כיום יש חזית יהודית מאוחדת. רק קבוצה קטנה אחת, בטלה בשישים, יוצאת דופן.⁶ אבל אם ייווצר המצב המתואר, נראה מה תאמר יהדות אמריקה הגדולה – מה יאמרו הנרי מורגנטאו, הרברט להמן, ג'וזף פרוסקאואר, כאשר יוגד להם כי מלחמה זו נוגדת את האינטרס המדיני של ארצות-הברית.

השאלה הגדולה הייתה, כמובן, אם זוהי באמת ובהחלט מדיניותה של ארצות-הברית. אין ספק שזו הייתה מדיניותו של חוג שלטון מסויים. אף-על-פי-כן, עמדה השאלה אם שלטונו של חוג זה הוא בלתי-מוגבל, ואם אין מערערים על תורתו.

לא אוכל לסקור לפניכם את כל הפיתולים והעיקולים שעברנו בדרך הזאת – כל הדיונים מאחורי הקלעים, ההצעות מהצעות שונות שהוצעו לנו, השידולים והפיתויים והאיומים. אמרנו כי לא נוכל ללכת בדרך הזאת איתם. בשיחה אחת, אחרונה, הוצגה לאיש-שיחנו (ג'ורג' מרשל; ר' הפרק הקודם) שאלה ברורה ונוקבת: אנה פני מדיניות ארצות-הברית מועדות? אם יש רצון שתקום המדינה היהודית, והשאלה אינה אלא כיצד אפשר להתגבר על קשיים ארעיים – כיצד ניתן לסלק מכשולים מהדרך – אז אפשר להתחשב ברצונה של מעצמה כארצות-הברית. אבל אם אין בזה כל ביטחון, ואין לכך שום ערובה אלא להיפך, יש חשש רציני כי אין זה אלא שלב לקראת הצמתתו הגמורה של חלום המדינה היהודית, אזי אין ברירה. אין קונים ידידות במחיר של התאבדות.

יש דעה מבוססת, כי מדיניות זו אינה מושרשת. אם תשיג קבוצה זו את מבוקשה להביאנו לידי הירתעות ונסיגה – רבים ישמחו וקרנה של אותה קבוצה תעלה. אבל אם לא נירתע, שוב תבוא הסתגלות למצב שייווצר ויחול שידוד מערכות חדש.

ברור, כי השאלה מה יהיה במקרה של פלישה הייתה בשבילנו, בניו-יורק, שאלה חמורה מאוד. היו חברים שאמרו: בשאלה זו אין אנו נוגעים; זהו עניין להכרעתם של החברים בארץ. מצבי היה אחר, שכן ראיתי עצמי כאחד מהחברים בארץ, אם כי לקיתי בחוסר מגע מספיק, שכן המרחק עשה בזה שַמוֹת.

כמה שיקולים נצטרפו אצלי לחשבון בקביעת עמדתי, והיא, שהסיכון בדחיית ההכרזה על המדינה או על העצמאות (אינני נכנס כרגע בדקדוקי נוסחאות) חמור מהסיכון הכרוך בצעד זה.

רצוני להוסיף קצת דברי הסבר לעניין של הצעת עשרת הימים, שבוודאי נתפרסמה בארץ במידה מספקת.

כל הזמן חשבתי, כי הקו שלנו צריך להיות לא לסרב להצעה אמריקנית כשאפשר להימנע מזה. אם מוצע לנו לברר איזו אפשרות – אל נהיה ראשונים לדחותה. מלכתחילה נסכים לברר, ונדחה את תוצאות הבירור בדיעבד אם לא נוכל לקבלן. לכן, כשבאה ההצעה של הפוגה לעשרה ימים לשם משא-ומתן בארץ, כדי לברר אם אפשרי הסכם יהודי-ערבי על שביתת-נשק, אמרתי כי אין זה מענייננו לקפוץ בראש ולומר לא, אלא כל עוד ההצעה אינה אלא שנסכים להפוגה של עשרה ימים, עלינו לענות בחיוב. הם הציעו אז להטיס את המשלחות היהודית והערבית לארץ יחד באווירונו של הנשיא, "הפרה הקדושה". לזאת אמרתי: "לאו!" הייתה זו הצעה אווילית – תיאטרליות נבובה – לא היה לזה כל שחר גם מבחינה מעשית.

ועוד, כאשר הוצע כי תוקף המנדט יוארך לעשרה ימים, שוב הייתה התשובה: "בשום אופן לא! אף לא ליום אחד, אף לא לשעה אחת! אלא אם רצונכם לברר, תתחילו ב-1 או ב-2 או ב-3 במאי, ואז, אם עד 13-12-11 במאי יתברר כי לא יצא מזה שום דבר – הרי ב-15 אנו פועלים, ושום עיכוב לא יחול. אם זה מקובל, הרינו מסכימים. לא - לא! זה בבחינת ייהרג ובל יעבור. שום דבר לא יעכב ב-15 במאי את פעולתנו לפי התוכנית, אלא אם אנחנו מרצוננו נסכים לאיזה דבר⁷ – אבל בזה אנו חופשים ואין מצידנו שום הסכמה מראש כי תהיה דחייה. לא תהיה דחייה!"

 

"עלינו לצעוד קדימה"

דעה זו נתקבלה, ולמעשה ניתנה תשובה שלילית להצעה כפי שנוסחה לבסוף. עכשיו אין זה מעלה או מוריד, שכן השאלה ירדה ממילא מעל סדר-היום לאחר שעברו הימים האלה. אנו עומדים עכשיו לפני הצעה לגופו של עניין: דחייה או אי-דחייה? על השאלה הזאת יושבת מינהלת העם והיא ודאי תקבל החלטה הערב או מחר בבוקר, ואין לי כל ספק כי ההחלטה תהיה לפעול.

רצוני להוסיף, כי מסביב לעניין הזה שוררת מתיחות עצומה בעולם, קודם-כל בעולם היהודי – בארצות-הברית, באמריקה הלטינית, בכל התחנות שעברתי בהן, בצרפת, באיטליה, אפילו בקהילה הקטנה והנידחת עכשיו של יוון. בכל מקום, אבל גם בעולם הלא-יהודי, ועל-כל-פנים בעיתונות, הכול לקראת התאריך הזה.

מה יהיה למחרת ההכרזה – מי נביא? ברור שתהיינה צרות צרורות ונצטרך לעמוד בהן. ברור כי יהיה מישהו בוושינגטון שיאמר: הזהרתיכם! המילים האחרונות ששמעתי "מפי הגבורה" היו: "עכשיו אתם חזקים. אך היזהרו מלסמוך על ניצחונות ראשונים; אני עצמי איש צבא, ואני מזהיר אתכם מלהקשיב יותר מדי לעצתם של שרי הצבא. תשקלו היטב. הנימוקים שלכם שקולים מאוד, אני מבין היטב מפני מה אתם חוששים ומדוע אינכם נוטים לקבל את הדרך שאנו מציעים, אבל אתם מקבלים על עצמכם אחריות חמורה מאוד, המלחמה שלכם רק התחילה, ומי יודע מה יהיה בסופה. תשקלו היטב את העניין".

מתוך דברים אלה משתמע, שאם תהיינה צרות – אל תבואו לדרוש עזרה מאיתנו. לעומת זה, אין משתמע דווקא שאז אנחנו ננגושׂ ונתנקם בכם. גם זה ייתכן, אבל כנגד זה יש דעת קהל, יש שיקולים פנימיים, יש הבאשת ריחה של קבוצת יוזמי המיפנה הזה, שכבר הנחיל לאמריקה מפלה מוסרית בעצרת ועשוי להנחיל לה מפלה שנייה אם נעמוד בשלנו ולא ניבהל."

הרי שהחזות שאנחנו עומדים לפניה היא חזות קשה וחמורה מאוד, אבל כנראה אין לנו ברירה, ואנו מוכרחים ללכת קדימה.

 

הערות

 

1.    ראובן שילוח, מוותיקי המחלקה המדינית של הסוכנות (יועץ לעניינים מיוחדים במשרד-החוץ וציר ישראל בוושינגטון), העבירו מנמל-האוויר של לוד, שהיה סגור ומסוגר, לתל-אביב.

2.       פירוק הקואליציה הקודמת והשתלטות הקומוניסטית על כל עמדות המפתח בממשלת צ'כוסלובקיה, שהסתייעה באיום כניסת הצבא הסובייטי לארץ, בפברואר 1948.

3.       הכוונה לאי-קיום שלבי הביצוע שנקבעו בהחלטה עד לאותו תאריך.

4.       המשלחת הבריטית תמכה אז במשטר הפוגה רק מהשפה ולחוץ ולמעשה חייבה את ביצוע החלוקה מתוך הנחה ברורה, שלא הייתה לה לאי רצון , כי הדבר יהיה כרוך במלחמה אשר תפגע קשה ביהודים ואולי גם בערבים.משיחות פרטיות שהתנהלו אז בגילוי-לב הסתמן ברור ביטחונם של האנגלים, כי היהודים יצליחו, תוך קורבנות כבדים בנפש, לקיים בידם את השלטון רק על חלק קטן משטח המדינה היהודית שנקבע בהחלטת העצרת. עם זה פעלה אז פעולה חיובית החלטתם הנחושה לסיים את המנדט ולצאת את הארץ ב-15 במאי ויהי מה.

5.       אז טרם נתגבשה ההבחנה בין "הפוגה" ו"שביתת-נשק". האמריקאים הציעו אז "truce” - מושג שנקבע לו אחר-כך המונח "הפוגה".

6.       "המועצה למען היהדות" מיסודו של לסינג רוזנוולד.

7.       כל השיחות האלו בניו-יורק התנהלו מצד הנציגות שם מתוך הנחה מובנת מאליה  כי ההכרעה הסופית תיפול למועד הנכון בארץ.