הופעה ראשונה בוועדה המדינית של עצרת או"ם

ניו-יורק, 12 במאי 1947

 

רקע היסטורי

לאחר גמר עבודתה בארץ בסוף מרס 1946, סיירה הוועדה האנגלית-אמריקנית במרכזי מחנות העקורים באירופה וגבתה עדויות מפי נציגי הפליטים היהודים. לבסוף נתכנסה בז'נווה לחיבור הדין-וחשבון, שהתפרסם בסוף אפריל 1946.

דוח הוועדה איכזב את הציבור היהודי, אבל עוד יותר מזה את משרד החוץ הבריטי. בניסוחו ניכרו אותות המאמץ לאיחוי הקצוות, ולכן רבו בו הסתומות והסתירות, אבל עם זה נקבעו בו כמה הלכות ברורות, ואלו הן:

המלצה על העלאת 100,000 עקירים יהודים מיד (הלכה כנשיא טרומן) בעזרתן הכספית של שתי המעצמות; הערכת מספר היהודים המשתוקקים או הנאלצים לעזוב את אירופה ב-500,000; פסק, כי אין בכוחה של ארץ-ישראל בלבד לפתור את בעיית שארית הפליטה (הלכה כשר החוץ בווין); בו-בזמן הודעה כי הפליטים עצמם מבקשים ללכת אך ורק לארץ-ישראל, וכי הוועדה עצמה אינה יודעת על ארץ קליטה אחרת בשביל יוצאי אירופה; אשר לעלייה לעתיד - דחיית העיקרון של "הספר הלבן", הכופף את המשך העלייה להסכמת הערבים, ודרישה לנהל את העלייה לפי עיקרון יכולת הקליטה הכלכלית; לגבי המשטר המדיני – שלילת התביעות למדינה עצמאית, הן יהודית והן ערבית, בארץ כולה או בחלקה; שלילת חוק הקרקע הגזעי של "הספר הלבן"; תביעה להחזיר את תוקף המנדט ליושנו, על כל הוראותיו לגבי הבית הלאומי היהודי – עד שיבוא או"ם ויקבע משטר נאמנות לארץ. כמה מהמלצות אלו יצאו כרוכות בסיוגים מסובכים, וניסוח כמה מהן הניח פתח פתוח לפירושים חופשיים לפי ראות עיני השלטון.

בסיכומו של דבר, נדחתה התביעה היהודית לעצמאות, אבל סוכלה מזימת משרד החוץ הבריטי להביא את ארצות-הברית לידי הזדהות עם "הספר הלבן"; ונהפוך הוא, בלעם שהוזמן לברך משטר זה נמצא מקללו, ואף רב את ריב עם-הבחירה מידי בלק.

מייד לאחר הופעת הדין-וחשבון פירסם הנשיא טרומן גילוי-דעת, בו הביע קורת רוחו מהמלצת הועדה על העלאת 100,000 פליטים לארץ, שנתקבלה פה אחד, וכן מהעובדה כי "הוועדה הציעה למעשה את ביטולו של 'הספר הלבן' מ-1939, בכלל זה ההגבלות הקיימות על העלייה ועל רכישת הקרקע, וזה לשם סיוע לגידולו של הבית הלאומי היהודי".

לעומת זה, הודיע ראש ממשלת בריטניה כי לא ייתכן להרשות כניסתם של מאת האלף אלא אם כן יפורקו ה"הגנה" וארגוני הפורשים וימסרו נשקם, וכן עד שתוברר מידת עזרתה הכספית של ממשלת ארצות-הברית.

פירושה המעשי של ההצהרה הבריטית היה סירוב למלא אחרי המלצתה הדחופה והממשית ביותר של הוועדה.

החלה פרשת התייעצויות בין שתי הממשלות, אבות הוועדה, על גורל המלצותיה. כל אחת מינתה ועדה לשם כך. בראש הוועדה הבריטית עמד הלורד שומר החותם (שר בלי תיק) הרברט מוריסון. ועדת הקבינט האמריקנית שיגרה ללונדון מספר פקידים – שנקראו, משום-מה, "מומחים" אף כי איש מהם לא היה בקי בבעיה – ובראשם השגריר הנרי גריידי. משרד החוץ הבריטי הוציא מבית גנזיו תוכנית לחלוקת ארץ-ישראל לקנטונים. האמריקנים סמכו ידיהם עליה, וכך בא לעולם מסמך שנקרא "תוכנית מוריסון-גריידי", אשר הוגש לציבור כמבוסס על המלצות הוועדה האנגלית-אמריקנית, בעוד שלמעשה לא היה כל קשר בינו לבינן.

תוכנית זו, אשר קוויה העיקריים נמסרו לבית הנבחרים על-ידי הרברט מוריסון ב-30 ביולי 1946, באה לחלק את הארץ לארבע יחידות: אזור יהודי, אזור ערבי, מחוז ירושלים ומחוז הנגב – שני הראשונים בשלטון עצמי מקומי ושני האחרונים בשלטון בריטי ישיר. באזור היהודי נכללו הגליל המזרחי, עמק יזרעאל ורצועת חוף מחיפה עד תל-אביב פרט ליפו - בסך-הכל 17 אחוז משטח הארץ; לאזור הערבי הוקצו 40 אחוז, ולשני השטחים הבריטיים יחד – 43 אחוז. התוכנית חייבה הקמת בתי מחוקקים נבחרים באזורים היהודי והערבי, שהחלטותיהם, בתחום סמכות מוגבלת, טעונות אישור הנציב העליון, וכן מינוי ממשלות על-ידי הנציב העליון מבין חברי הבתים. סמכויות הביטחון, המשפט, המכס ויחסי חוץ נשארו בידי הנציב העליון, וכן נשמרה בידו סמכות כללית להתערב לפי ראות עיניו בענייניהם הפנימיים של האזורים. הובטח ביטול חוק הקרקע באזור היהודי, ונקבע לגבי אזור זה עיקרון העלייה לפי יכולת הקליטה באישור הנציב העליון. כן הובטחה העלאת 100,000 פליטים לאזור היהודי תוך שנה אחת. הוראה אחרונה זו הייתה המחיר המועט ששילמו האנגלים בעד הצטרפות האמריקנים לתוכנית כולה.

התוכנית נדחתה נמרצות על-ידי היהודים והערבים כאחד. טעמי ההתנגדות היהודית היו צמצום שטח הבית הלאומי לרצועה צרה של הארץ; סתימת הגולל על תקוות ההתיישבות הרחבה בנגב; סגירת הגליל המערבי כולו; הוצאת ירושלים החדשה מתחום השלטון היהודי, שלא ככלילת מובלעת יפו באזור הערבי; ניתוק ים המלח ומפעל האשלג; אחיזת העיניים שבהבטחת השלטון העצמי; החבלה בעלייה הן על-ידי קיצוץ שטח קליטתה והן על-ידי הגבלת הסמכות היהודית לקביעת ממדיה.

ושוב הכזיב הנשיא טרומן את תוחלת משרד החוץ הבריטי. במקום לסמוך ידיו על תוכנית שהצליחו האנגלים "למכור" לנציגיו, מיהר להחזיר את אלה לוושינגטון, הזמין את החברים האמריקנים של הוועדה הקודמת לחוות דעתם על החיבור החדש, ובסופו של דבר הכריז באוקטובר 1946 על אי-יכולתו לקבל את התוכנית.

בינתיים החמיר המצב בארץ ככל שהחריפו מאבק היישוב העברי מזה, ומסע הדיכוי הבריטי מזה. לאחר ההפוגה שחלה בתקופת חקירתה של הוועדה האנגלית-אמריקנית, נתחדשה פרשת הזעזועים. ההתמרמרות שפרצה עקב התכחשות אנגליה להמלצותיה החיוביות של ועדת החקירה, אשר היא עצמה יזמה אותה, הציתה את האש מחדש. פעולות ה"הגנה" נגד משטר "הספר הלבן" הוגברו בהיקפן ובכוח מחצן. הותקפו יעדים דוממים ונגרם הרס רב במיתקנים ובאמצעי תחבורה. ארגוני ה"פורשים" המשיכו בטרור דמים. השלטון הגיב בחיפושי נשק קיימים, בהטלות עוצר ממושך ומשתק את החיים, במעצרים המוניים ובחוקי חירום קטלנים. הפגיעות והתגובות ההדדיות של אלימות טרדנית מזה ודיכוי צבאי מזה באו בתדירות ובחומרה גוברת והולכת. מסע הדיכוי הגיע לשיאו בהתקפה החזיתית שערך השלטון על היישוב והנהגתו בשבת 29 ביוני 1946 – יום בו נכלאו במחנה לטרון ארבעה מחברי הנהלת הסוכנות היהודית, יושב-ראש הוועד הלאומי ומספר אנשי ציבור אחרים, נכבשו בידי הצבא הבריטי משרדי הסוכנות היהודית בירושלים ונערך חיפוש בהם, ובוצעו חיפושים ומעצרים סיטוניים ביישובי עובדים ברחבי הארץ. הוצאו פקודות מעצר גם נגד אישים אחרים, שלא נמצאו בבתיהם, ונגד יושב-ראש ההנהלה, שהיה בחוץ-לארץ. היישוב הוסער עד עמקי נפש על-ידי התנקשות זו בהנהגתו ובכבודו הלאומי, ורוח הזעם והמרי הקיפה את המוניו. באותה עונה הגיע לשיאו גם הטרור של ארגוני הפורשים, בפיצוץ משרדי הממשלה שבמלון "המלך דוד", מעשה הדמים המחריד שבו נספו 91 נפש אדם – יהודים, ערבים ואנגלים – ונפצעו עשרות.

כל אותה תקופה נמשכה ההעפלה בתנופה מתגברת. הייתה זו הפגנה אדירה להחלטתם הנחושה של בני עם-בלי-בית להבקיע כל הסגר ומצור ולהגיע לחופי המולדת היחידה. לאחר שהוכח לעין-כל קוצר-ידו של ההסגר הימי לעצור ולהרתיע את זרם ההעפלה, הכריז השלטון הבריטי באוגוסט 1946, כי מכאן ואילך ישולחו המעפילים הנתפסים לקפריסין, וייכלאו שם במחנות לזמן בלתי-מוגבל. שוב ראה בווין מהרהורי לבו, בהניחו כי נוכח גזירה זו יחזרו פליטי אירופה למוטב ויקבלו עליהם את הדין, ולא עוד יפלו קורבן להסתה חסרת המצפון, כביכול, של קומץ ציונים משולהבים. אך שוב טפחו העובדות על פניו. לא חלה כל הפוגה בתנועת אוניות ההעפלה והיישוב הורתח שוב ושוב בהישלח שיירה אחר שיירה לאי ההסגר תוך התגברות אכזרית של קלגסים על ההתנגדות הנואשת של פליטי חרב.

בד-בבד עם הקרב נגד החנקת העלייה, נמשכה המערכה להכשלת חוק הקרקע. בתחבולות שונות נרכשו שטחי קרקע ב"אזור האסור" והוקמו יישובים חדשים באגפי הארץ לחיזוק האחיזה היהודית הממשית באזורים מסויימים. בשלב מאוחר יותר נפרשה בן-לילה רשת של אחת-עשרה נקודות יישוב על-פני צפון הנגב.

על רקע זה של זעזועים וזוועות, מאבק ההעפלה ומאמצי ההתבצרות, נתכנסו ביולי 1946 החברים החופשיים של הנהלת הסוכנות היהודית בפריס, בראשותו של דוד בן-גוריון, לטכס עצה על המשך המערכה. ההנהלה הכריזה כי "תוכנית מוריסון-גריידי, אין בה שום בסיס למשא-ומתן, ועם זה הביעה נכונותה "לדון בהצעה על הקמת מדינה יהודית בעלת כושר קיום בשטח מספיק של ארץ-ישראל". למן ההחלטה של הקונגרס הציוני העשרים ב-1937, שלפניו הייתה מונחת תוכנית המדינה היהודית לפי הדין-וחשבון של הוועדה המלכותית הבריטית בראשותו של לורד פיל, הייתה זו ההכרזה הראשונה של ההנהגה הציונית על נכונותה לעיין בתוכנית של חלוקה והקמת מדינה יהודית בחלק של הארץ. ההנהלה הוסיפה ודרשה מתן 100,000 רישיונות עליה מייד, הענקת שלטון עצמי גמור לשטח שיהא מיועד להוות את המדינה היהודית, ומסירת השליטה על העלייה לידי המימשל היהודי.

שוב נמסרו החלטות אלו לידיעת ממשלות ארצות-הברית ואנגליה. חבר ההנהלה ד"ר נחום גולדמן טס במיוחד מפריס לוושינגטון להשיג את תמיכת הממשלה האמריקנית בהן. מאמץ זה הוכתר בהצלחה, ובפעם הראשונה הבטיח נשיא ארצות-הברית את תמיכתו בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל והודיע על כך לממשלה הבריטית. בינתיים החליטה ממשלה זו, עקב דחיית "תוכנית מוריסון-גריידי", על-ידי אמריקה, לנסות מזלה בוועידת "שולחן עגול" חדשה. היא ביקשה לכנס בלונדון את נציגי ארצות-ערב, ערביי ארץ-ישראל והיהודים - לכאורה כדי לברר בפעם האחרונה את האפשרות להגיע לידי פתרון מוסכם, ולמעשה כדי לעשות ניסיון אחרון של לחץ על היהודים למען יקבלו את דין מדיניותה, בטרם תראה עצמה חופשית לנקוט יוזמה אחרת להתרת המשבר. משום סירוב הממשלה לשחרר את אסירי לטרון ללא תנאי, ולקבל את החלטות פריס כבסיס למשא-ומתן – גם נוכח מסע הדיכוי בארץ – נמנעה הסוכנות היהודית מלהשתתף בוועידה, אשר ממילא נדונה לכישלון עקב סירובו של הוועד הערבי העליון להופיע בה.

משהוברר בלונדון כי לשווא הם כל הניסיונות להשיג "תמורה" מדינית בעד שחרור אסירי לטרון, הוצאו לחופשי, ללא-כל-תנאי, חברי הנהלת הסוכנות, יושב-ראש הוועד הלאומי, הם והנלווים אליהם, ב-5 בנובמבר 1946,לאחר שבילו במעצר עמק איילון 130 יום.

ימים אחדים לפני שחרורם, נתכנס בירושלים הוועד הפועל הציוני המצומצם לדיון במצב. ההחלטה הראשית שנתקבלה בו ב-29 באוקטובר, אשר טיוטתה נשלחה לירושלים מתוך מעצר לטרון, זורעת אור רב על מצב העובדות והרוחות באותם ימי עברה וזעם, וזו לשונה:

1. הוועד הפועל הציוני המצומצם שמע את הדין-וחשבון של ההנהלה על השיחות שהתנהלו בלונדון בין חבריה ובין הממשלה הבריטית לפי הזמנתה של זו, ומביע את קורת-רוחו מעמידתם האיתנה של נציגי ההנהלה: בהציגם במרכז הדיון את התביעה להרחבת העלייה ללא כל דיחוי, בדחותם לחלוטין כל הצעה שיש בה התכחשות לזכותם של יהודים לעלות לארץ-ישראל בכל התנאים; בסירובם לעשות את דבר שחרורם ממעצר של מנהיגי הציונות והיישוב לעניין של מיקוח מדיני; בהודפם כל ניסיון אחר לשבור את כוחם של היישוב והתנועה הציונית.

2. הוועד הפועל מביע את אכזבתו העמוקה מסירובה המוחלט של הממשלה להחיש מייד את העלאת שארית הפליטה מאירופה. הוועד הפועל מציין במרירות, כי שלטון המנדט ממשיך בהתכחשותו להתחייבויותיו הבינלאומיות כלפי העם היהודי, הכלולות במנדט; מקיים תחיקה קרקעית הנוהגת הפליה נגד היהודים בארץ ביתם הלאומי, ומסכנת בכך את מעמדם האזרחי בארצות אחרות; מקצצת את העלייה היהודית עד למכסה זעומה דווקא בשעת צרה ומצוקה חמורה ביותר להמוני העם העברי; מתעלמת אפילו מהמלצתה המאוחדת של הוועדה האנגלית-אמריקנית שנתמנתה ביזמתה-היא בדבר העלאתם הדחופה של מאה אלף משרידי יהדות אירופה; מרכזת את כל עוצמתה המדינית והצבאית להטלת הסגר על הנמלטים מהתופת האירופי לארץ תקוותם היחידה; רודפת אותם בים וביבשה ומגלה את הנתפסים למחנות הסגר חדשים בנכר, מקיימת בארץ-ישראל משטר שרירותי של גזירות ונגישות; הורסת על-ידי כל אלה במו ידיה את הבסיס החוקי והמוסרי היחיד של השלטון הבריטי בארץ-ישראל, הכלול במנדט הארץ-ישראלי והתלוי במילויו הנאמן.

3. הוועד הפועל חוזר ומכריז, כי שום כוח לא יעצור בעד מעוני הגולה היהודית מלחתור אל חופי המולדת, וכי העם היהודי בעולם כולו, ובראש וראשונה היישוב העברי בארץ, יעשו כל מה שבידם להעלותם ולהחיש הצלה ופדות לשרידי יהדות אירופה ולכל יתר נידחי ישראל באשר הם על-ידי השרשתם בארץ מולדתם ההיסטורית.

4. הוועד הפועל חוזר וקובע במשנה תוקף, דווקא לאחר הפורענויות האחרונות ונוכח התוכניות החדשות של ממשלת המנדט, המתעלמת מכורח חייו של העם העברי ומזכותו לתקומה שלמה בארצו, כי רק בהקמת מדינת ישראל פתרון לבעיות העם היהודי וארץ-ישראל כאחד. הוועד הפועל קורא לתנועה הציונית ולעם היהודי כולו להתלכד ולהגביר מאמץ לשם השגתה המהירה של המטרה הזאת – משאת-נפש של דורות וצורך דוחק של השעה ההיסטורית.

 

ראויה לציון גם החלטה אחרת, שנתקבלה באותו מעמד:

 

הוועד הפועל קובע, כי הציונות שללה ושוללת את שיטת טירור הדמים כדרך של מערכתה המדינית; דגל הציונות יהיה טהור כשם שתביעתה טהורה וצודקת. הועד הפועל רואה חובה לעצמו להוקיע ולדחות ללא סייג את טירור הדמים, מעשי קבוצות מתבדלות, הפורקות מרות לאומית ומוציאות את עצמן מכלל הציבור המאורגן. פעולות אלו מכתימות את מאבק העם היהודי ומסלפות את דמותו, ומחזקות את ידיהם של צוררי הציונות והעם היהודי. הוועד הפועל חוזר וקורא ליישוב לבודד את הקבוצות האלו ולשלול מהן כל עידוד, תמיכה ועזרה".

 

בדצמבר 1946 נתכנס בבאזל הקונגרס הציוני הכ"ב, בו היו מיוצגים כשני מיליוני ציונים ברחבי תבל. הקונגרס הכריז על התביעה הציונית המלאה לארץ-ישראל כולה כמדינה יהודית. עם זה, נדחתה ברוב גדול ההצעה שביקשה לקשור את ידי ההנהלה מלדון בתוכנית כלשהי המכוונת להקמת מדינה יהודית בחלק מהארץ. כן החליט הקונגרס ברוב גדול להתנגד לכל משטר נאמנות חדש – רעיון שדגלו בו סיעות מסויימות – "אשר יש בו כדי למנוע או לעכב את הקמת המדינה היהודית". גם באותו מעמד נתקבלה החלטה שגינתה חריפות "מעשי רצח ושפיכת דמי נקיים כאמצעי של מאבק מדיני", וקבעה כי "הטרור ... מסלף את אופיו האמיתי של היישוב בעיני העולם ועלול להכשיל ולא לקדם את מאבקו הצודק".

מייד לאחר הקונגרס, בינואר 1947, נתקיים מחזור של שיחות בלתי-רשמיות בין הממשלה הבריטית והסוכנות היהודית, שלא במסגרת "הוועידה" שהוצעה לכתחילה.

כאן ניסה שר החוץ ארנסט בווין בפעם האחרונה להביא את ההנהגה הציונית לידי השלמה עם הגורל, אשר מינו הוא ויועציו למעמד העם היהודי בארצו. התוכנית שהגישה ממשלת הוד-מלכותו לנציגי הסוכנות היהודית בפגישת סיום זו – אשר נודעה מאז בשם "תוכנית בווין" - הייתה בה נסיגה אפילו מאותן מידות זעומות של שליטה מרחבית, שלטון עצמי וחופש עלייה, שנכללו ב"תוכנית מוריסון- גריידי".

לפי "תוכנית בווין" - זו האמצאה הבריטית האחרונה לפתרון בעיית ארץ-ישראל בשנת 1947, שבאה לעולם על טהרת המוצא של ה"פורין אופיס", ללא כל תוספת של נופך אמריקני – עתידה הייתה ארץ-ישראל להישאר כפופה חמש שנים לנאמנות בריטית באישורו של או"ם, למען תוכשר תוך תקופה זו לעצמאות כמדינה אחידה. כל הסמכות העליונה של תחיקה וביצוע נועדה להישאר בידי הנציב העליון. היו מוקמים אזורי מינהל מקומי, יהודיים ערביים לפי רוב התושבים, לאו-דווקא ברציפות מרחבית בשביל כל עם. סמכויות המינהל המקומי היו מוגבלות ביותר. ליד הנציב העליון היו קמות מועצה מייעצת, מורכבת מנציגי המינהלים האזוריים, ומועצה מבצעת, מעורבת מאנגלים ומארץ-ישראלים. למשך שנתיים היו ניתנים 4,000 רישיונות עלייה לחודש (96,000 בשנתיים, החל מינואר 1947, לעומת 100,000 תוך שנה מיולי 9461 לפי "מוריסון-גריידי"). גורל העלייה לשארית תקופת הנאמנות היה נחרץ על-ידי הנציב העליון אגב הימלכות במועצה המייעצת. נחלקו הנציב ומועצתו (שרובה ערבים!) – יכריע בית-דין של בוררות ממונה מטעם או"ם. כתום ארבע שנים הייתה נבחרת אסיפה מחוקקת לקבוע את חוקת המדינה העצמאית האחידה. הסכימו רוב היהודים ורוב הערבים ביניהם – חייב הנציב העליון לכונן את מוסדות המדינה כהסכמתם. לא הסכימו - יימסר העניין למועצת הנאמנות, למען "תיתן עצתה לגבי הנוהל לעתיד לבוא". זה היה סופו של קְרא, שיא הבהירות וההחלטיות.

עד כדי כך הרקיע דמיונו היוצר של משרד החוץ הבריטי בשנת 1947.

תשובת הסוכנות היהודית הייתה דחייה גמורה ונחרצת של ההצעה. עמדתה נוסחה ונומקה באיגרת מפורטת. היא הביעה מחדש נכונותה לעיין בתוכנית-פשרה להקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ-ישראל, והדגישה כי שטח מספיק, שליטה מוחלטת בעלייה ובפיתוח, וייצוג באומות המאוחדות הם תנאים בל-יעברו. כן הצהירה הסוכנות כי המדינה תהא מבוססת על שוויון מלא לכל אזרחיה ועל ערובות לסיפוק צורכי דת, תרבות ולשון של כל העדות.

עם משלוח המסמך הזה ב-13בפברואר 1947, נסתיימה פרשת המשא-ומתן המדיני בין נציגות העם היהודי והממשלה הבריטית, שהשתרע על-פני תקופת 30 שנה.

החלטת ממשלת הוד-מלכותו הייתה מוכנה. ב-18 בפברואר 1947 מסר שר החוץ הבריטי הצהרה בבית הנבחרים, בה סקר את המשא-ומתן שניהל באחרונה עם הערבים והיהודים, והודיע כי הואיל ושיחות אלו לא גילו שום סיכוי להסדר מוסכם, ומכיוון שאין בסמכות ממשלתו להעניק את הארץ ליהודים או לערבים, או לחלקה ביניהם, הרי שהדרך היחידה שנותרה לה היא להגיש את הבעיה למשפט או"ם; בדעתה להסביר לעצרת כי המנדט אינו ניתן לביצוע, שכן ההתחייבויות הכלולות בו אינן מתיישבות זו עם זו; העצרת תתבקש לעיין בדוח הממשלה הבריטית ולהמליץ על הסדר, ואילו הממשלה הבריטית מצידה לא תעורר את העצרת לקבל איזה פתרון-שהוא.

בהצהרה לא נכללה התחייבות מצד אנגליה למלא אחרי המלצת העצרת. כן לא הוגד ואף לא נרמז בה כי בדעת אנגליה להסתלק מהשלטון בארץ-ישראל.

בשיחה פרטית וידידותית ביותר, שהייתה אז לרושם הדברים עם שר המושבות בקבינט הבריטי מר קריץ'-ג'ונס, טרח הלה להוכיח כי לא תצמח ליהודים שום ברכה מהבאת עניין ארץ-ישראל לפני העצרת. השתמע מדבריו, כי מוטב להם לוותר מראש ולהתפשר עם אנגליה. ארגון האומות המאוחדות, טען, הוא גוף מפולג ומסוכסך בתוך-תוכו ואינו מסוגל להכרעה שקולה בבעיה כה סבוכה. אמריקה ורוסיה – חרבות שלופות. בין הערבים והיהודים – תהום. חזקה על מדינות אסיה כי יזדהו עם הערבים. אפשר תעמודנה מדינות אחדות לימין היהודים; הרוב יהיה נבוך ואובד עצות. במצב זה אין סיכוי לפתרון חיובי כלשהו. תשתרר אנדרלמוסיה ובינתיים ילך המצב בארץ מדחי אל דחי.

התשובה הייתה: מוטב כי ניפגש באו"ם! האמת ניתנה להיאמר כי הארגון הבינלאומי החדש נתנסה עד אז רק בכנס סדיר אחד, וכושרו המעשי לפתור בעיות מורכבות היה מוטל בספק רב.

אותה שיחה היה בה גילוי רב. כדברים שנאמרו על-ידי חבר הממשלה ההוא נשמעו באותם הימים גם מפיו של אחד מאנשי משרד החוץ הבריטי בשיחתו עם דוד הורוביץ.¹ דברים אלה חשפו בבהירות את כוונותיו האמיתיות של בווין.בלכתו לעצרת הוא נשאר נאמן בעקשנות לשיטתו. כשם שביוזמו את הוועדה האנגלית-אמריקנית נתכוון להשיג סמיכת-יד על מדיניות הספר הלבן מצד ממשלת ארצות-הברית, כן חתר הפעם לזכות באישור עמדתו – אם לא במפורש על-ידי החלטה חיובית, כי אז במשתמע מן השלילה – מאת המוסד הבינלאומי העליון, שבא במקומו של חבר-הלאומים המנוח, אשר מידו קיבלה אנגליה את סמכות השלטון על ארץ-ישראל. חשבונו, כפי שניתן לשער, היה פשוט: בצורה זו או זו תיאלץ העצרת להודות באוזלת-ידה; בלית-ברירה היא תבקש מאת אנגליה להוסיף שאת באחריות עד עת מצוא; לשם הסדרתו החוקתית של העניין היא תוכל להמיר במשך הזמן את מנדט חבר-הלאומים בנאמנות מטעם או"ם: או-אז תראה אנגליה את עצמה חופשית לעשות בארץ כראות עיניה בלי שיוכל או"ם לטעון נגדה דבר; תקוות היהודים למצוא משען בינלאומי לתביעתם ולמאבקם תנחל כישלון סופי; בלתי-מרוסן על-ידי חששות לתגובה זועמת מצד "העולם הנאור", יוכל אז השלטון הבריטי לפתוח במחזור חדש של דיכוי, הרסני לאין שיעור מקודמיו, עד לשבירת התנגדות היישוב, שהיה רגיש ובלתי-מיוצב בכלכלתו, ועד להבאתו לידי כניעה.

כללו של דבר, הסתבר כי באותו שלב עדיין לא אמר בווין נואש מלהבטיח את המשך שלטונה של אנגליה על ארץ-ישראל, ומהצלחתו האישית לחרוץ גורלה לפי ראות עיניו.

ב-2 באפריל פנתה הממשלה הבריטית למזכיר הכללי וביקשה להציב את "שאלת ארץ-ישראל" בסדר-יומו של הכנס הסדיר הבא של העצרת. המונח "שאלת ארץ-ישראל" (The Palestine Question), משנרשם פעם בסדר-היום, נתאזרח בו ונשתגר מאז בשימוש הלשון של או"ם, והוא קיים ועומד עד היום. נושא הדיון הוגדר כבעיית "עתיד השלטון" בארץ. הממשלה הבריטית הוסיפה והציעה, כי לשם הקלת הדיון בכנס הסדיר בסתיו 1947 יקויים בלי דיחוי כנס שלא-מן-המניין של העצרת ותיבחר בו ועדה שתעשה עבודת הכנה לקראת הדיון המכריע.

ביום שנתפרסם דבר כינוסו הקרוב של כנס העצרת לשם דיון ראשון ובחירת ועדה, הייתה הזכות לרושם הדברים ליצור מגע עם המזכיר הכללי של או"ם, מר טריגווה לי, ולערוך לו ביקור ראשון מטעם הסוכנות היהודית. דאגותיה הראשונות של הסוכנות היו, ראשית, להבטיח כי בוועדה העתידה להיבחר לא תשותף שום מדינה ערבית מבין אלו שכבר היו חברות לאו"ם, ושנית, כי תינתן לסוכנות האפשרות להופיע לפני אותו גוף של או"ם, אשר בו תידון הבעיה.

בארץ השתולל באותו זמן טרור הדמים של ארגוני הפורשים. נתגלו קיני טרור אנטי-יהודי בקרב המשטרה הבריטית, אשר פתחו במעשי הרס וחבלה רציניים. נמשכה ללא רתיעה עלילת הייסורים והגבורה של ההעפלה. השלטון החמיר יותר ויותר את משטר העונשים והנגישות. תכפו הכרזות על מצב צבאי, שהיו כרוכות בשיתוק גמור של שירותי הקשר והתחבורה. פגיעותיהם של חוקי החירום ושל מעשי השרירות הצבאית בחיי היישוב איימו בהתמוטטות עמדותיו.

לעומת זה, מרכז הכובד של המערכה הציונית המדינית הועתק בבת-אחת לניו-יורק. הוקם שם מטה של הסוכנות היהודית בראשותו של ד"ר א.ה. סילבר וגם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים קבע שם את מושבו. בין יתר חברי הנהלת הסוכנות, שישבו בקביעות בניו-יורק, נטל חלק פעיל במיוחד בכל שלבי המערכה ד"ר נחום גולדמן. למנהל המשרד המדיני בניו-יורק נתמנה מר ארתור לוריא.² החזית היהודית העולמית התחילה נערכת לקראת המבחן החדש בזירה הבינלאומית.

הכנס המיוחד של העצרת נפתח ב-28 באפריל 1947. הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון הוזמנו, לפי בקשתם, להשתתף בישיבות הוועדה המדינית של העצרת, אשר אליה העבירה המליאה את הטיפול ב"שאלת ארץ-ישראל" ובה ישב ראש הנציג (אחרי-כן שר החוץ) של קנדה, לסטר פירסון, שגילה יחס ער לעניין היהודי. פרק חדש התחיל בתולדות הציונות עניין העם היהודי בארצו הוצא מהתחום הצר של דו-קרב מתמיד ובלחי-שווה בינו לבין אנגליה, והועבר אל זירה רחבה, בה גם הוטל על נציגיו לעמוד על נפש תקוות העם מול העולם כולו, גם ניתנה להם בפעם הראשונה ההזדמנות לשאת דברם באוזני כל אומות העולם.

לעזר יקר-ערך היה אז למשלחת היהודית הטירונית, ומאז עד לפרישתו, ד"ר יעקב רובינסון – ציוני ותיק, משכיל עברי ומומחה דגול במשפט הבינלאומי – אשר כבר אז ידע את מגילת או"ם על בוריה והיה בקי מופלג בדיני נוהלו ובהגיונם הפנימי של דרכי פעולתו של הארגון הבינלאומי החדש.

את הצגת העניין היהודי לפני הוועדה פתח ד"ר סילבר בהרצאה מקיפה. אחריו נאם בישיבת הוועדה יושב-ראש ההנהלה דוד בן-גוריון, שהגיע לניו-יורק באיחור-מה; הוא חזר לירושלים ונשתקע בדאגה לחיזוק כוח ההגנה, לקראת הפורענויות הצפויות. בעקבות הרצאת-הפתיחה של ד"ר סילבר הציגו נציגי אומות שונות שאלות לסוכנות היהודית, מהן ענייניות ומהן פולמוסיות, אשר כולן חייבו תשובה.

 

*   *   *

 

אדוני היושב-ראש,

הנני לענות על שאלות שהוצגו לרב סילבר כתום נאומו לפני הוועדה. אגב כך יורשה-נא לי להבהיר כמה סוגיות המונחות ביסודן של שאלות אלו, למען תהא משמעות תשובותי ברורה יותר.

אתחיל בשאלה שהציג נציג פולין בדבר ארגונה, הרכבה ותפקידיה של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. במנדט הוכרה ההסתדרות הציונית כסוכנות יהודית בעלת סמכות לייעץ למימשל המנדט ולשתף פעולה עמו בעניינים הנוגעים לבית הלאומי היהודי, וכן להשתתף בפיתוח הארץ. באותו זמן³ כבר הייתה ההסתדרות הציונית בת עשרים וחמש שנה, שכן היא נוסדה לפני חמישים שנה. כעבור זמן⁴ הצטרפו אליה קבוצות בלתי-ציוניות מסויימות על-מנת להוות יחד עמה את הסוכנות היהודית המורחבת, אשר ההסתדרות הציונית נשארה בה הכוח המניע העיקרי. להסתדרות הציונית העולמית יש עכשיו ארגונים מקומיים בשישים ארץ ומעלה – פרט למקרים אחדים יוצאים מן הכלל בכל ארץ שבה חיים יהודים.

בקרב התנועה הציונית, כמו בכל חברה המאורגנת באורח דמוקרטי, קיימות מפלגות: מפלגת הפועלים וסיעות-עבודה אחרות, ארגון המרכז או "הציונים הכלליים", "המזרחי" או הציונים הדתיים, והרוויזיוניסטים. חלוקה זו למפלגות משתקפת בהרכבם של הקונגרסים שלנו, המתכנסים אחת לשנתיים לאחר בחירות כלליות בכל הארצות. הקונגרס בוחר את ההנהגה. ההנהלה הקיימת נבחרה על-ידי 360 צירים שהשתתפו בקונגרס הציוני העשרים ושנים. קונגרס זה התכנס בבאזל בדצמבר שעבר, ואילו צירים אלה נבחרו במועדם על-ידי מצביעים ציונים ברחבי תבל, שהיו קרוב לשני מיליונים במניין. להנהלה יש משרד ראשי בירושלים וסניפים בניו-יורק, בלונדון ובפריס; הללו מתנהלים על-ידי חברי ההנהלה היושבים ישיבת-קבע בערים אלו.

וכאן יש להדגיש שני דברים. ראשית, הסוכנות מופיעה לא רק בשם היהודים היושבים כבר בארץ-ישראל, כי אם בשם כל היהודים בעולם כולו המסורים לרעיון הבית הלאומי היהודי. ניתן לומר, כי העם היהודי כולו רואה את הסוכנות היהודית אחראית להצלחת המפעל הגדול הזה. שנית, הסוכנות אינה רק מוסד של ייצוג לאומי, אלא היא גם מכשיר לבניין אומה – מוסד המנצח על עלייה, על פיתוח ועל התיישבות. היא מגייסת את הכוחות והאמצעים של עמנו למפעל-הבניין הלאומי והיא מנהלת בארץ-ישראל עבודה מעשית רחבה בשדה הפיתוח. היא שהביאה ויישבה בארץ מאות אלפי יהודים. היא הגשימה תוכנית רחבה של התיישבות על הקרקע. היא עוררה ועודדה פיתוח חרושתי רחב-ממדים. היא סיפקה הדרכה ותיאום לכמות עצומה של יוזמה ופעולה חופשית של יהודים בתחום הבניין והפיתוח. מרכזנו בירושלים מחולק למחלקות: מדינית, כספים, עלייה, התיישבות, מסחר ותעשיה, עבודה וכו'.

במשך המלחמה פעלה הסוכנות כמעין רשות גיוס. היא גייסה את מאמץ המלחמה היהודי בארץ-ישראל לעזרת בעלי-הברית. היא סיפקה שלושים ושלושה אלף מתנדבים לשירות מזויין במסגרת הכוחות הבריטיים. הללו הגנו על ארץ-ישראל, שירתו ברוב ארצות המזרח התיכון ונלחמו במערכות אפריקה ואירופה. כל האמצעים התעשייתיים, הטכניים והמדעיים של ארץ-ישראל היהודית היו רתומים למאמץ המלחמה.

עד כאן על הסוכנות היהודית כמוסד. מבחינה מדינית תפקידה הראשי הוא לשמור ולהגן על הזכויות היהודיות המובטחות במנדט. העלייה היא מוקד הבעיה וכמה מהשאלות שהוצגו לרב סילבר נוגעות בסוגייה זו. בגישתי לענות על שאלות אלו עלי להבהיר נקודה יסודית אחת בבחינת רקע לבירור כולו.

 

שיבת ישראל לארצו – חזיון היסטורי יחיד במינו

 

אם מקובלת ההנחה, כי העם היהודי נמצא בארץ-ישראל על-פי זכות, כי אז מתחייבת קבלת כל המסקנות וההשתמעויות הנובעות מהנחה זו. הראשה שבהן היא כי יש להניח ליהודים להתיישב בארץ מחדש במספר בלתי-מוגבל, ובלבד שלא יהיו דוחקים רגליהם או מרעים מצבם של תושבי-הארץ הקיימים, אשר אף הם נמצאים שם בזכות. אם אין אותה הנחה יסודית מקובלת, כי אז אין כלל במה לדון. לכאורה נשמעת כמסברת-אוזן הטענה כי אם, על יסוד דברי ימי-קדם, תוכר זכותם של היהודים לשוב לארץ-ישראל, הרי עלול הדבר לשמש תקדים ואז יהיה צורך לשנות את מפת העולם כולו, ונמצא סדרו חוזר לתוהו. אבל האומנם מתעוררת שאלה זו? כלום תובעים צאצאי הרומאים, למשל, זכות כניסה חופשית לאנגליה? הזקוקים הם לאנגליה? האם עתידם וקיומם תלויים בהתיישבותם שם? או האומנם מתעקשים הערבים לחזור לאנדלוסיה שבספרד? כלום זהו עניין של חיים ומוות להם?

ברור כי ההיקש מוטעה ומטעה.

החיזיון ההיסטורי הכביר של שיבת העם היהודי לארץ-ישראל יחיד הוא במינו, משום שמעמדו של העם היהודי כעם בן-בלי-בית, ועם זה כעם הקשור קשר בל-יינתק לארז-מכורתו, אף הוא יחיד במינו הנהו. חיזיון זה הוא שעשה את שאלת ארץ-ישראל לבעיה בינלאומית – ושום בעיה אחרת בדומה לה לא נתעוררה כלל. אילמלא נמצאו בארץ-ישראל כיום יותר מ-600,000 יהודים המסרבים להישאר במעמד של מיעוט תחת מרות ערבית; אילמלא הדחף להתיישב בארץ, הפועם בלבות מאות אלפי יהודים נטולי-בית ועקורי-משורש באירופה, בארצות המזרח ובמקומות אחרים; אילמלא התקוות והמאמצים של מיליוני יהודים בעולם כולו להקים מחדש את ביתם הלאומי ולבנותו עד היותו למדינה יהודית – כי אז לא היה ארגון האומות המאוחדות עומד בפני בעיית ארץ-ישראל כפי שהיא הוצגה לפניו עכשיו. הבעיה היא ממשית ומעיקה. אי-אפשר להעבירה מן העולם על-ידי עשיית להטים, כדי להעלות בכוח הדימיון סיבוכים בלתי-קיימים הכרוכים לכאורה בפתרונה.

כשבא נציג הודו⁵ ושואל כמה יהודים מבחוץ היו בארץ בתאריכים מסויימים – והמילה המודגשת היא "מבחוץ" – עלי להודות כי הנני נתון במבוכת-מה. יש בידי לנקוב לפניו ספרות עגולות לגבי היישוב היהודי באותן השנים: 50,000 ב-1900, 165,000 ב-1930, 475,000 ב-1939. עכשיו מספרם הוא כ-630,000. אגב, יש עכשיו בארץ יהודים יותר משהיו בה ערבים עם גמר מלחמת-העולם הראשונה. אבל כשאני נשאל על יהודים "מבחוץ" – נבצר ממני לענות. במובן-מה כולם הם מבחוץ, שכן כמעט כולם הינם עולים מארצות אחרות.

היה ישוב פעוט בארץ לפני שנת 1880. בראשית שנות השמונים החלה תנועת השיבה של ימינו – כמעט בעת ובעונה אחת מרוסיה ומרומניה, ממרוקו ומתימן. מאז נמשך התהליך כמעט ללא הפסק. הוא החל מפני שהיהודים האמינו תמיד כי זכותם הבלחי-ניתנת להפקעה היא להתיישב מחדש בארץ-ישראל. זכות זו באה כעבור זמן על הכרתה הבינלאומית ונחקקה בגוף המנדט. אבל גם מחוץ למנדט אין דבר אשר יעקור מלבם של יהודים את הביטחון כי זכותם היא לשוב ולהשתקע. נמצא, כי במובן עמוק יותר אין הם "מבחוץ" כלל, אלא כולם הם בני הארץ.

אגב, בני-ארצי הערבים מרבים להדגיש, כי ארץ-ישראל כבר קלטה מספר כה רב של עולים. מהגרים אלה, טענו הללו, נתקבלו על-ידי הערבים. לצערנו לא נוכל לזקוף זכות זו לטובתם. לעומת זה, הם טענו כי היהודים התיישבו בארץ על חשבונם של הערבים. גם בפריט זה של חובה לא נוכל להודות. היהודים לא באו כאורחיו של מישהו. הם באו בזכותם שלהם. הם שקיבלו את עצמם וכן את אחיהם. והם עשו זאת בכוח מאמציהם ולא על חשבון זולתם. כל דונם של אדמה אשר אנו חורשים – קנינו בכסף מלא וגאלנו מן השממה והעזובה. שום דבר לא לקחנו מאחרים – אף לא בית אחד, אף לא מקום-עבודה אחד. כמות עצומה של עבודה, עושר ורווחה הגשנו שי ליישוב הערבי.

 

קדמות הגולה אינה ערובה לביטחון

 

ועוד שאל נציג הודו לגילן של קהילות היהודים באירופה; והאם לאחר שהוכרע משטר היטלר, לא מוטב לעקורים היהודים להישאר בגרמניה.

אשר לגילה של יהדות אירופה הריהו בדרך-כלל מכובד למדי, אבל אריכות ימיה לא סייעה לביטחונה. שלושה רבעים של אותה יהדות - שישה מיליונים אדם - נספו ואינם עוד.

אבל הבה נפליג לעבר הרחוק. אלף שנה ישבו היהודים בספרד עד לשנת 1492, עת נשדדו וגורשו, ורק אלה מהם שויתרו על יהדותם וקיבלו את הדת הנוצרית הורשו להישאר. בפולין חיו היהודים למן המאה הי"א או הי"ב, אבל במאה הי"ז הם נפלו קורבן לשחיטות איומות. במאות הי"ט והכ' שוב נפרעו בהם פרעות בימי הצארים הרוסים; ובמלחמת-העולם האחרונה באה השואה שסתמה עליהם את הגולל. כמעט כל היהדות הפולנית - כשלושה מיליונים אנשים ונשים וטף - הוכרעו לטבח בידי הנאצים.

בגרמניה מגיעה ראשיתו של היישוב היהודי למאה הרביעית. אבל לפני כשש מאות שנה הושמדו רוב יהודי גרמניה בנחשול זדוני של רדיפות ושחיטות שסחף את אירופה. לאחר עידן הגיעו היהודים במאה העשרים לפסגת השוויון ורבים מהם נתבוללו. אבל הם הושלכו מאותה פסגה במדרון תלול לתוך תהום ההשפלה והאבדון. אפילו המומרים לנצרות לא ניצלו.

אמת, הקיץ הקץ על היטלר, אבל לא על האנטישמיות. היטלר היה הפרי ולא השורש של שנאת-ישראל בגרמניה. כיום הזה תוססת האנטישמיות בגרמניה ובחלקים אחרים של אירופה כמימים ימימה, ולפחות בכוח היא לוחמנית וזדונית. יש ממשלות שעשו כמיטב יכולתן להחניקה, אבל מלאכה זו קשתה עליהן מאוד. עצם גילה המופלג של היהדות האירופית אינו בא אלא להדגיש את אי-הביטחון ההיסטורי שלוקים בו חיי העם היהודי בארצות פזוריו.

כן שאל נציג הודו אם העקירים היהודים יהיו נוחים לטמיעה בארץ-ישראל. התשובה היא הן. הם יהיו נוהים בהחלט לטמיעה בקרב היישוב היהודי באותה ארץ – הציבור היהודי היחיד בעולם שיש לו משק לאומי משלו וחיי תרבות עצמאיים, ושהנו מוכשר ודרוך לקבלם ולקלטם. הוא שאל אם לא יהיו נוחים יותר לטמיעה בגרמניה. התשובה היא לא. אי-אפשר להתיישב בבית-קברות. אף לא לבנות בית מעיי מפולת.

למעשה, רוב הפליטים היהודים אינם כלל מגרמניה, אלא הם מארצות אחרות. כיום הם במחנות, או גם בלי שיהיו במחנות הם מוסיפים להיחשב כפליטים – מפני שאין כל אפשרות ליישבם מחדש באירופה. הם מחכים זה שנתיים, ובמשך כל הזמן הזה לא הציע איש פתרון אחר לבעייתם. ההמלצות הברורות של הוועדה האנגלית-אמריקנית נשארו על הנייר, ולגבי הפליטים נהפכו להתקלסות. איש לא הציע תחליף לארץ-ישראל. אבל גם אילו נמצא תחליף – הם מסרבים לשמש כלים וחפצים העוברים מיד ליד. הם קוראים לעולם שיבין כי הם בני עם אשר לו רצון לאומי משלו. אדיר-חפצם הוא ללכת לארץ היחידה בה ירגישו כי הם בביתם, הן כיחידים והן כלאום. בעייתם אינה ניתנת להפרדה מבעיית ארץ-ישראל. זוהי הבעיה של ארץ-ישראל. הטיפול בבעיית ארץ-ישראל במופרד מבעיית העלייה יהיה בו ממש אותו טעם שיש בלימוד דפיקות הלב מתוך הסחת הדעת ממחזור הדם. פתרון בעייתה של ארץ-ישראל, אשר יתעלם מהתביעה היהודית לעלייה ומהצורך היהודי בעלייה לא יפתור דבר. כל מי שיקבל על עצמו את הגשמתו של אותו פתרון ימצא עצמו נדחף בלחץ המציאות לקבל עליו את דין בעיית העלייה.

אולי מותר לי לשלב פה תשובה על שאלה שהציג נציג דרום-אפריקה. הוא שאל אם רצוננו הוא כי בעיית העקירים באירופה תיבחן אך ורק לגבי ארץ-ישראל, או בהיקפה הכללי, תשובתנו היא כי לפי הכרתנו יכולה הבעיה הזאת לבוא על פתרונה הגמור והחיובי רק בארץ-ישראל, שכן רק שם יוכלו חייהם להיבנות מחדש על יסוד איתן, ובתיהם יהוו חלק מביתו של העם כולו.

בעיית העלייה אינה מצטמצמת בתחום היהודים הנחשבים עקירים ופליטים בלתי-מיושבים באירופה. כרוכות בה כמה קהילות יהודיות אחרות באירופה. כרוכים בה גם יהודי ארצות ערב והמזרח. אשר לאלה שמעו חברי האומות המאוחדות במשך הכנס הזה בשורות מרנינות על תנאי השוויון הגמור והאחווה האמיתית שבהם הם חיים, כביכול. הסוכנות היהודית בקיאה, כמובן, מקרוב במצבם והתמונה הידועה לנו היא אחרת לגמרי. ברוב הארצות האלו דינם של יהודים הוא כדין אזרחים מדרגה שנייה או שלישית. הם שרויים בפחד מתמיד מפני התגעשויות של קנאות פרועה, אשר דוגמאות טרגיות שלהן אירעו הן בשנים האחרונות והן בעבר רחוק יותר. גורלם מתנודד בין סובלנות מעורערת לבין רדיפה פעילה. בניגוד לכל ההצהרות מן השפה ולחוץ, הנסחטות מבעליהן, הרי תקוותיהם וחלומותיהם מכוונים אך לציוֹן ואין לנוער שלהם משאת נפש אחרת זולת השאיפה להצטרף לבוניה.

אנו מפצירים במפגיע, כי מצבן של קהילות אלו ייכלל בתחום חקירותיה של הוועדה. אולם השאלה הדחופה ביותר היא, כמובן, שאלת העקורים באירופה אשר כבר הגיעו עד סף הייאוש.

 

מבית לאומי יהודי למדינה יהודית

המשבר המדיני המתחולל עכשיו בארץ-ישראל הריהו ביסודו התנגשות בין הצרכים ההכרחיים של העלייה היהודית לבין המדיניות של גזירות על העלייה הנקוטה בידי שלטון המנדט. נשאלנו על-ידי נציג הודו על שום מה משמשים פקידי הממשלה הבריטית בארץ קורבנות למעשי-טרור. התשובה היא משום שהספר הלבן של 1939 עודנו בתוקפו. הטרור הוא פרי ממאיר של מדיניות הרת אסון.

הסוכנות היהודית גינתה ללא סייג את שפיכת-הדמים הטרוריסטית והיא נתמכת בעמדתה זו על-ידי הרוב הגדול של הציבור היהודי המאורגן. הטרור מזיק ליהודים עצמם ולעתיד היהודי במידה חמורה הרבה יותר משהוא מזיק לממשלה ולעם של הממלכה המאוחדת. אבל מאמצי היהודים להתנגד לטרור ולבלום אותו מסוכלים משום שפעולות הממשלה להגשמת הספר הלבן מוסיפות שמן על המדורה. מאמצנו יימשך, אבל דווקא נציג הודו ודאי יסכים, כי ארץ-ישראל אינה הארץ היחידה שנוגעה במחלה נתעבה זו.

שאלה אחרת של נציג הודו הייתה מדוע שוללים עכשיו ערביי ארץ-ישראל את העלייה בניגוד לעמדתו של האמיר פייצל. מאז הוצגה השאלה הזאת שמענו הצהרה על העמדה הערבית, אשר דנה בנושא זה והייתה מנוסחת בכישרון. לא אוסיף אלא זאת, כי ההתנגדות ללא פשרה, הנשמעת עכשיו, אינה מערערת את תוקפה של התפיסה הרחבה יותר והחזון הנועז יותר, שבאו לידי ביטוי בהסכם פייצל–וייצמן, בו הותווה הקו לתיאום השאיפות היהודיות והערביות במסגרת רחבה יותר ומתוך התחשבות מלאה בעצמאות שהובטחה אז לערבים, ואשר הושגה על-ידיהם בינתיים בשטחים נרחבים ביותר.

כיון שנגעתי בעניין ההבטחות, הנני להזכיר כי סר הנרי מק-מהון⁶ עצמו הצהיר, כי מעולם לא נכללה ארץ-ישראל בהבטחות שהוא נתן לערבים וכי הדבר הובן היטב בשעתו על-ידי המלך חוסיין המנוח, וכן אציין כי עבר-הירדן, שנכללה בראשונה בתחום הצהרת בלפור, הנה כיום מדינה ערבית.

לבסוף שאל נציג הודו אם אנו מכירים בהבחנה שבין מדינה יהודית לבין בית לאומי יהודי. התשובה היא כי אכן הננו מכירים בהבחנה שבין שני מושגים אלה, אבל אפשר לא לגמרי באותו משמע שאליו הייתה מכוונת השאלה. בניין הבית היהודי הלאומי הוא תהליך. הקמת המדינה היהודית היא מטרתו הסופית. כי למטרה סופית זו נתכוונו מחוללי מדיניות הבית הלאומי היהודי, וכי במתכוון הניחו את הפתח פתוח להגשמתה, הוכח בעליל על-ידי הוועדה המלכותית לארץ-ישראל.⁷ כן הובן הדבר היטב על-ידי אלה שהיו אחראים לחיבור הצהרתו של הוועד הפועל של מפלגת העבודה הבריטית על בעיית ארץ-ישראל, שנתפרסמה ב-1944.

הנציג ההודי הסב תשומת-לב לעובדה, כי המונח המופיע באותה הצהרה הוא "בית לאומי יהודי" ולא "מדינה יהודית". אבל יורשה-נא לי להזכיר את דבריו של מר יוּ דולטון, כיום שר האוצר, בבואו לדווח על ההצהרה ההיא של הוועד הפועל לפני ועידת מפלגת העבודה. הוא תבע תמיכה משותפת תוך התייעצות עם ממשלות ארצות-הברית וברית-המועצות – וכאן אני מביא את דבריו כלשונם – "במדיניות אשר תביא לידי יצירת מדינה יהודית בארץ-ישראל מאושרת, חופשית ופורחת". הדבר היה רק לפני שנתיים.

העניין נוגע נגיעה חיונית ביותר בשאלת עצמאותה של ארץ-ישראל. שלא כמנדטים אחרים מסוג א',⁸ אשר מטרתם המפורשת הייתה להכשיר את הארץ לעצמאות, לא נכלל סעיף כזה במנדט הארץ-ישראלי. הוועדה המלכותית קבעה, כי מטרתו הראשית של מנדט זה הייתה הקמת הבית הלאומי היהודי. אבל מובן מאליו כי בסופו של דבר חייבת הארץ להגיע לעצמאות, ודין המנדט להסתיים.

לפיכך, אם הכוונה היא כי בסיומו של המנדט תתגשם מטרתו המקורית, זאת אומרת כי עתידו של הבית הלאומי היהודי יובטח לתמיד וטובתו הלאומית של העם היהודי תובא לידי התאמה עם טובתם של גורמים אחרים ולא תוקרב למענם, כי אז מוכרחה לבוא לעולם מדינה יהודית. כדברו של ווינסטון צ'רצ'יל בויכוח על הספר הלבן בפרלמנט: "כל הרעיון על בית לבני עם נע ונד משמעו, כמובן, מקום שלתוכו הם יכולים להיכנס". איך יוכל הבית הלאומי למלא את תפקידו הראשי – הלא הוא להיות פתוח לכל יהודי שייזקק לו – אם דינו להיות כפוף לעולמים לריבונות לא-יהודית?

מעמדו של מיעוט במדינה יהודית יהיה מובטח ולוּ רק משום שהמדינה תישאר לצמיתות מוקפת מדינות ערביות, ובנפשה יהיה לחיות עמן בשלום; וכן משום שתמיד יהיו מיעוטים יהודיים בארצות אחרות.

אבל מיעוט יהודי במדינה ערבית יהיה משולל ביטחון זה. הוא יהיה תלוי בחסדו של רוב ערבי, שיהיה חופשי מכל מעצור. הכרעה סתמית לטובת עצמאותה של ארץ-ישראל ככל ארץ בעולם, שלא יודגש בה, במידה שווה עם העצמאות, דבר הבטחת עצמאותם של היהודים כעם – כמוה כעקירת הבעיה ממסגרתה האמיתית והכרעת הכף במלוא הכובד נגד היהודים. הבעיה כולה תסתלף מראש על-ידי גישה זו.

 

יסוד השלום – שוויון המעמד

השאלה כיצד נחיה עם העמים הערבים ואיזו מערכת יחסים תיווצר בינם לבין המדינה היהודית היא, כמובן, השאלה המכרעת של העתיד. כאן ביקש נציג פולין, בשאלתו השנייה, לדעת אם היו ניסיונות של שיתוף-פעולה בין יהודים לערבים. התשובה היא כי אומנם כן היו ניסיונות כאלה, ומשני הצדדים. ערבים ויהודים שיתפו פעולה וגם כיום הם משתפים פעולה בהצלחה בשדות הנרחבים והמגוונים של ענייני עיריות, מסחר ועבודה. הלשון הערבית נלמדת בכל בתי-הספר התיכונים העבריים ובמספר רב של בתי-ספר יסודיים. הסוכנות היהודית פעילה בהפצת ידיעת הערבית ביישובים היהודיים ובעידוד יחסי ידידות בינם לבין שכניהם הערבים. מתוך הסתכלות אישית וניסיון ישיר שקניתי בארבעים שנות מגורי בארץ, יש בידי לקבוע כי שום דבר הטבוע באופיים של הערבי יליד הארץ מזה, והיהודי העולה מזה, אינו עומד לשטן על דרך שיתוף הפעולה הידידותי ביניהם. להיפך, על אף כל הבדלי הרקע הם מצליחים להתערב זה בזה. להתערב אין פירושו להתבולל, יען אין היהודי בא לארץ-ישראל על-מנת להתבולל בקרב הערבים, אלא כדי לפתח את עצמיותו המיוחדת והמובהקת. גם אין הוא מצפה כי הערבי יתבולל ויידמה אליו. הכוונה היא לשיתוף פעולה בין יהודי המכבד עצמו לבין ערבי המכבד עצמו, הן ביחסים האישיים והן בין שתי העדות.

הריב המדיני על עתידה של הארץ מטיל כיום את צילו על הבעיה ומחבל באפשרויות המעשיות של הפעולה המשותפת. המנהיגים הרישמיים של המדינות הערביות, לאחר שהשיגו בקורבנות כה מעטים כמעט כל מה שביקשו, מסרבים להודות בצדקת שאיפותיו הלאומיות של עם אחר. בראש הוועד הערבי העליון בארץ-ישראל עומד אדם, אשר לאחר הפרקים הנודעים האחרים של פרשת פעילותו, נעשה שותף ישיר בשנות המלחמה למסע ההשמדה שערכו הנאצים על יהודי אירופה.

אף-על-פי-כן, אין היהודים אומרים נואש. הם באים לארץ-ישראל לא לאסור מלחמה על העולם הערבי, כי אם לחיות עמו בשלום. אין הם מהווים עמדה קידמית של שום השתלטות זרה. שאיפתם היא להשתלב במיבנה החדיש של אסיה השבה לתחייה. הם עם בן-אסיה עתיק יומין החוזר לביתו. עם זה, הם נושאים נפשם לתרום את חלקם לעבודה הגדולה של בניין גשרים בין אסיה החדשה לבין יתר חלקי תבל. ניסיונם המובהק במפעלי פיתוח בתחומה הצר של ארץ-ישראל נותן תוצאות אשר אפשר יש בהן ברכה לכל השוקדים על קידמה חברתית וכלכלית במזרח התיכון ומעבר לו. אבל שותפות אמיתית בינם לבין שכניהם תיתכן רק על יסוד של שוויון-מעמד וכבוד הדדי. הם תובעים לעצמם את זכותו הטבעית של כל עם עלי אדמות – להיות רבים מהם ככל האפשר חיים יחד בתוך ארצם, מפתחים מתוך חרות את תרבותם, תורמים חלקם לאוצר הכללי של האנושות, נהנים משלטון עצמי ומעצמאות. בשום פנים לא יוכלו לוותר על תביעה זו, ולמען מילויה הם קוראים לעזרה את כל משפחת האומות.

 

הערות

 

1. אז היועץ כלכלי לסוכנות-היהודית , מילא תפקיד פעיל בכל שלבי המערכה המדינית שקדמה להקמת המדינה והצליח לרכוש את לבם של אחדים מחשובי החברים בוועדה האנגלית-אמריקנית ובוועדה המיוחדת של או"ם, המנהל הכללי הראשון של משרד- האוצר, עכשיו נגיד בנק ישראל.

2. אחרי-כן קונסול כללי של ישראל בניו-יורק ועכשיו שגריר ישראל באוטווה.

3. המנדט שניתן על-ידי חבר-הלאומים לבריטניה הגדולה לנהל את ארץ-ישראל בא על אישורו בישיבת מועצת חבר הלאומיים בלונדון, ביום 16 בספטמבר 1922.

4. באוגוסט 1929, בכנס הראשון של מועצת הסוכנות היהודית בציריך.

5. עסאף עלי, מוסלמי.

6. נציב עליון בריטי במצרים בתקופת מלחמת-העולם הראשונה. ניהל את המשא ומתן עם השריף חוסיין במכה על מרידתו בתורכיה והצטרפותו לבעלי- הברית.באמצעותו נתנה אנגליה הבטחות לשריף בדבר עצמאות ארצות ערב שתשוחררנה מהעול העותמאני. פירסם ביולי 1937 מכתב ב"טיימס", בו העיד כי לפי הבטחות אלו לא נכללה ארץ-ישראל בתחום העצמאות הערבית.

7.       עיין סעיפים 20 ו-21 של דוח הועדה המלכותית ("ועדת פיל").

8.  המנדטים על סוריה-לבנון ועיראק.