|
פרק 1 - סיומה של עדות דברים באוזני הוועדה האנגלית-אמריקנית ירושלים, 26 במרס 1946 מהי הבעיה? רבותי, אני חדור הכרת האחריות שנפלה עלי לסיים את פרשת עצומותיה של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ולהיות האחרון בשורה הארוכה של העדים היהודים, אשר הופיעו לפני הוועדה הנעלה הזאת.1 הבעיה הניצבת לפני הוועדה אינה נתונה אך ורק בין יהודי ארץ-ישראל2 לבין ערביי ארץ-ישראל. אין כל דמיון בינה לבין הבעיה שעמדה לפני קנדה באמצע המאה שעברה, או לפני הלווציהׁ[שווייץ] בשעה שנתקבלה חוקתה הנוכחית. אין כאן שאלה כיצד ליישב את הניגודים בין שני חלקים של אוכלוסייה קבועה ועומדת. השאלה היא אם גידולו של חלק אחד של האוכלוסייה ייעצר או יואץ. אין זה עניין של שינוי המערך הפנימי בקרב משטר מדיני קיים. העניין העומד להכרעה הוא אם יקום הסדר מדיני חדש לשם תיקונו של מעוות ישן נושן. זוהי שאלה עתיקת-יומין בתולדותיה וחובקת תבל בהיקפה. היא עומדת בין העם היהודי לבין העולם כולו. אילמלא היה הדבר כן, כי אז לא הייתה מתמנית ועדה משותפת זו של אנגליה וארצות-הברית. אבל היהודים והערבים הם שני הצדדים הנוגעים בדבר בראש וראשונה. עוקץ הבעיה הוא זכות הכניסה – זכותם של היהודים להיכנס לארץ-ישראל. מעולם לא גרסו היהודים כי זכות זו תלויה בהסכמתם של הערבים. אין כוונת הדברים כי היהודים אינם מעוניינים חיונית להשיג את הסכמת הערבים לשובם לארץ. אולם הניסיון הוכיח כי יש סיכוי להסכמה רק אם ברור לנוגעים בדבר כי אין היא בבחינת תנאי בל-יעבור. חתירה להסכם יהודי-ערבי אילו ב-1917 הופנה ד"ר וייצמן אל המלך חוסיין או אל האמיר פייצל לדבר על ליבם כי יסמכו ידיהם מלכתחילה על "הצהרת בלפור" כתנאי לפרסומה, לא הייתה ברכתם ניתנת בשום פנים וההצהרה לא הייתה באה לעולם כלל. אבל בהסתמכו על "הצהרת בלפור" כעל עובדה מוגמרת, ובהבינו מה חיוני ההסכם עם הערבים, הצליח ד"ר וייצמן להביא את האמיר פייצל לידי אמירת אמן על ההצהרה בדיעבד, ולהגיע עמו להסכם מלא. אקווה, כי הוועדה לא תתייחס ברצינות לטענה שהושמעה פה לפני ימים מספר, כי המנוח ט. א. לורנס היה סרסור נוכל וכי המלך פייצל המנוח היה אדם שלא ידע, ולא היה איכפת לו כלל, על מה הוא חותם. מונח לפני העתק תצלום של נוסח ההסכם הכתוב אנגלית,3 ויש בידי להגישו לוועדה; התוספת להסכם כתובה ערבית בידו של פייצל עצמו בכתב ברור להפליא. נראית בה מצד המלך המנוח הקפדה רבה על בחירת המילים ועל ניסוח ההסתייגות כולה. וזה תרגומה של התוספת ככתבה מלה במלה : אם ישיגו הערבים את עצמאותם כפי שדרשנו בתזכירנו למשרד-החוץ הבריטי מ-4 בינואר 1919, כי אז הנני מסכים למה שכלול בסעיפי המסמך הזה, אבל אם יחול שינוי כלשהו, אזי לא אהיה קשור או כפות לשום מילה והחוזה ייחשב כבטל ומבוטל ואי-אפשר יהיה לראותני כאחראי. המונח "הערבים" המופיע כאן אין פירושו, כמובן, ערביי ארץ-ישראל, שכן אילו כזה היה מובנו כי אז ההסכם כולו היה מאבד כל משמעות. חתימת פייצל על ההסכם עם וייצמן לא הייתה צעד יחיד ללא המשך. הוא כתב מכתב ל"טיימס" של לונדון ופירסם בעיתון זה ראיון באותו כיוון. בדין-וחשבון הרישמי על הופעתו לפני מועצת החמישה בפריס ב-1919, יחד עם נורי סעיד פשה [מדינאי עיראקי פרו-בריטי, שנים רבות ראש ממשלה] ועוני ביי עבד אל-האדי,4 כתוב לאמור: את ארץ-ישראל, משום אופייה העולמי, הוא הפריד מן השאר על-מנת שתשמש נושא לעיונם ההדדי של הצדדים הנוגעים בדבר. פרט ליוצא זה מן הכלל הוא ביקש את עצמאותם של השטחים הערביים המנויים בתזכירו. ימים אחדים אחרי-כן הופיעה לפני המועצה העליונה משלחת סורית, בכללה ג'מיל מַרְדַם ביי, כיום שר החוץ של סוריה. מעניין לקרוא את אשר היה אז בפיהם להגיד - ואלה דבריהם: "איש לא יחלוק כי ארץ-ישראל היא חלקה הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה. כה רבות סבלנו מצרות דומות לשלהם עד שלא ייתכן כי לא נפתח לפניהם לרווחה את שעריה של ארץ-ישראל. כל אלה בהם, המדוכאים בארצות נחשלות מסוימות, יהיו ברוכים בבואם. יתיישבו-נא בארץ-ישראל, שתהיה קשורה עם סוריה על-ידי קשר פדרטיבי בלבד . . . ואם יהוו שם רוב, הם יהיו המושלים. הסכם פייצל-וייצמן נשאר על הנייר. חלף זמן עד שנתגשמה העצמאות הערבית אשר דובר עליה בתזכירו של פייצל. אשר לארץ-ישראל, הרי ההססנות והאיטיות של שלטון המנדט היו בעוכרי מדיניותו המוצהרת. העובדה המדינית לא תורגמה במהירות ובתקיפות לשפת המציאות הגשמית. כישלונה של אותה תקופה – ההזדמנות היחידה במינה שהוחמצה באותם הימים – הוא לקח חמור בשביל זמננו זה. בינתיים, במשך כל שנות התקדמותם האיטית והקשה, חתרו היהודים בלי הרף להסכם. לא אבוא לייגע את הוועדה בסקירה מפורטת על המאמצים שנעשו על-ידי המנוח בריגדיר קיש,5 אשר ניצח על הפעולה המדינית של התנועה הציונית בירושלים בשנות העשרים. ביומניו שנתפרסמו יש למצוא חומר מעניין על פעולותיו למען השלום המדיני. כשלעצמי הנני בקי יותר בהתפתחויות שחלו למן סתיו 1931, כשהמנוח ד"ר חיים ארלוזורוב ניבחר לרשת את מקומו.6 בתקופה שבין 1933 לפעמים נדמָה כי מבצבץ סיכוי כלשהו להסכם. ממילא מובן, כי לא באה כלל בחשבון נכונות מצידנו להקריב למען ההסכם את עיקר תוכנה של הציונות – הגידול הבלתי-מופרע של היישוב היהודי על-ידי עליה בלתי פוסקת וזכותם של היהודים להוות רוב בארץ אם יאפשרו זאת הנסיבות הכלכליות. אחדים מהמנהיגים הערבים נראו כנוטים להסכים לעלייה יהודית ניכרת, אבל כרכו את הסכמתם בתנאים שלא היו בני-ביצוע. לא היה בידי היהודים להביא לידי חיסולו המיידי של המנדט הבריטי – הם גם לא היו נלהבים באותם הימים לדחוק את קיצו של משטר זה. סילוקם של הצרפתים מסוריה ודאי שחרג מתחום יכולתם. לא רק בגלל סיבות אלו נשאר המשא-ומתן ללא תוצאות של ממש. בעוד שמהצד היהודי התנהלה הסברה גלויה בעיתונות לטובת מדיניות ההסכם, והדבר שימש נושא למספר רב של כינוסים פומביים, לא היה זכר למשהו ממין זה בצד הערבי. אותם המנהיגים הערביים, שהיו מוכנים לדון על פשרה בפגישות שבין ארבעה כתלים, נמנעו מלהצהיר על דעותיהם בפומבי. הם טענו, כרגיל, כי יש צורך בהכשרה מדוקדקת של הקרקע בטרם יוכלו להכריז על מדיניות השלום ברבים, אבל עצם סירובם לדגול ברעיון זה קבל עם שלל כל אפשרות של הכשרת הקרקע. נוצר מעגל קסמים אשר איש לא העז לפרוץ אותו. גורם מסייע שני לכישלון הייתה עמדת ממשלת המנדט. שרר הרושם כי הממשלה רגישה ביותר לביקורת ערבית ונוהגת להתנצל על כל מה שעשתה לטובת היהודים, כי פקידים רבים עוינים את המדיניות הרשמית וכי לחץ מוגבר עשוי להביא לידי ביטולה והיפוכה. עמדת האנגלים הייתה כאילו הערבים בלבד הינם בניה האמיתיים של הארץ, ואילו היהודים הם בנים-חורגים. השלטון התעלם בדרך כלל מצורכי היישוב היהודי. פקידים בריטיים לשעבר ואנשי המושבה האנגלית בארץ נתנו יד בפועל ממש לתנועה האנטי-ציונית. בנסיבות אלו לא ייפלא, כי קינן ספק בלב הערבים אם בכלל כדאי להם להגיע לידי פשרה איתנו. אבל אפשר שהתפקיד הממאיר ביותר בחיבול סיכויי ההסכם נודע להתערערות שחלה ביציבות הבינלאומית באמצע שנות השלושים, ואשר הלכה והחמירה משנה לשנה. מאז ומעולם היו ניכרות בקרב הערבים שתי תגובות למפעל היהודי בארץ, אשר סתרו זו את זו: התגובה האחת הייתה קבלת גידולו של היישוב היהודי כגזירה מן השמים והפקת מלוא התועלת האפשרית ממנו. השנייה הייתה הניסיון לשים לו קץ בעוד מועד על-ידי לחץ מדיני, ובשעת הצורך על-ידי אלימות. שתי התגובות התרוצצו ונאבקו זו עם זו בקרב גופו המדיני של היישוב הערבי, ולעיתים קרובות בתוך נשמתו של כל ערבי וערבי. פעמים היה נראה כי ידה של התגובה הראשונה על העליונה ופעמים כי גוברת השנייה. בעיקרו של דבר היו המעלות והמורדות תלויים בנסיבות חיצוניות. במידה שעמדתן של גרמניה ואיטליה נעשתה יותר ויותר מתגרה ומאיימת, הלכו ופחתו סיכויי ההסכם בארץ-ישראל. ענן הסכסוך העולמי שהקדיר את האופק בישר לערבים רבים, כי שלב מהפכני חדש ממשמש ובא, בו נשקפת להם התקווה לכבוש אותו חלק של זירתם המדינית אשר נשאר מהם והלאה בעקבות מלחמת-העולם הראשונה. הם אמרו בליבם כי זו העת להמתין ולצבור כוח – לייחל לשעת כושר של מערכה חדשה ולנצלה במלואה. ניסיונות לבוא בדברים עם האגף הקיצוני
יש לציין, כי במאמציהם לבחון את כל אפשרויות ההסכם ביקשו היהודים במתכוון מגע עם מתנגדיהם הקיצוניים ביותר שבקרב ערביי ארץ-ישראל. כמה מהשיחות שהזכרתי נערכו עם אנשי האגף ההוא. באותם הימים התנהלה באחת הערים המעורבות של הארץ מערכת-בחירות עירונית, אשר תוצאותיה בתוך המחנה הערבי היו תלויות במידה מסויימת בהצבעתם של היהודים.8 אדון אחד,9 שהיה מקורב ביותר למנהיג הערבי העליון שעמד בראש האגף הקיצוני,10 בא לביתי והסביר כי התנהגות היהודים בבחירות תשמש להם אבן בוחן לכנוּתם במשא-ומתן המתנהל. לשעבר, טען אותו אדם, היו היהודים חשודים תמיד בעיניהם כי אין ליבם להסכם, אלא כל כוונתם לזכות ביתרון טכסיסי על-ידי ניצול עצם העובדה של קיום משא-ומתן בינם לבין הערבים. והנה, הפעם יש לסוכנות היהודית ההזדמנות להוכיח בעליל אם אומנם היא חותרת להתקרבות אל האישים הקובעים את המדיניות הערבית, או שאין הדבר מעניינה. סיכויי ההסכם יהיו תלויים בהצבעתם של היהודים בבחירות אלו לעייריה. היה זה סיכון רציני מאוד, אבל קיבלנוהו על עצמנו ועמדנו בדיבורנו – אומנם נוכח ביקורת קשה ביותר והתנגדות ממשית בקרב הציבור היהודי. הבחירות הביאו לידי מינויו של ראש-עיר ערבי, שהיה קרוב לקבוצה שהזכרתי הרבה יותר מיריבו.11 התוצאה לא הייתה אלא חיזוק החזית האויבת וגיבוש הכוח שהתרכז בידי הסיעה הקיצונית במאורעות-הדמים שפרצו ב-1936. המאמצים למען השלום המדיני נמשכו בכל שנות שפיכת הדמים. הם נכשלו ב-1936 עקב דרישת הערבים כי תחול הפסקה בעלייה היהודית. לזאת היה מנוי וגמור עימנו להתנגד ויהי מה, כפי שהייתה לי ההזדמנות לבאר בשיחה אישית לנורי סעיד פשה לרגל ביקורו בירושלים באוגוסט 1936. אילו הסכמנו כי העלייה תופסק למען יושם קץ לאלימות הערבית, כי אז היה פירוש הדבר כי אנו מודים באדנות הערבים על הארץ ומוכנים לפנות אחר-כך אליהם ולשחר חסדם לשם פתיחת השערים מחדש. זאת, אמרתי, לא נעשה לעולם. אנו מעוניינים מאד להגיע לידיmodus vivendi, אבל לא על חשבון זכותנו לעלות ולהתיישב. זכות זו היא תנאי בל-יעבור. צר לי, כי עלי להתנגש בשלב זה עם אישיות כה מלאה כוונות טובות כד"ר י"ל מגנס.12 הוא אמר לוועדה, כי בשנת 1936, לאחר פרוץ המרד הערבי – אני מסתמך על רישום העדות – הוסכם בין יהודים אחדים לבין ערבים אחדים כי כעבור עשר שנים יהוו היהודים 40% של האוכלוסייה, זאת אומרת 800,000.13 הוא הוסיף, כי מצערת מאוד העובדה כי הסכם זה לא אושר על-ידי הסוכנות היהודית. אבל במכתבו למערכות העיתונים היהודים, שנכתב לאחר הופעתו לפני הוועדה, מדבר ד"ר מגנס לא על הסכם שהושג בפועל ממש, ואשר לא היה טעון אלא אישור סופי למען יבוצע, אלא על "רושם" שנוצר כי הסדר לפי קווים מסויימים אולי עשוי לשמש "בסיס" למשא-ומתן, עם סיכוי נוח להצלחה – הרי שזהו עניין אחר לגמרי. קשה לי בשלב זה להיכנס לתוך כל סבכי המצב המדיני כפי שהיה קיים אז. חזקה עלינו, כי עקבנו אחרי ההתפתחויות בעין פקוחה ביותר. היה לנו יסוד של ממש להטיל ספק בנכונותו של הצד שכנגד לבוא איתנו בהסכם כלשהו מעין זה. מאמצים שעשינו לפני-כן באותו כיוון, זאת אומרת לברר נכונות הערבים להסכם, דרך מצרים ובצינורות אחרים, לא נשאו פרי. יתר-על-כן, על יסוד רעיות חותכות ראינו עצמנו רשאים להסיק כי הצד שכנגד לא נתכוון אלא לזכות בהצלחה טכסיסית גרידא לשם המשכת המערכה נגדנו, אשר תקוותו הייתה כי תסתיים בניצחונו הגמור. היינו בטוחים כי אין לערבים שום כוונה לוותר בשאלת הפסקת העלייה – והרי בעניין זה שום פשרה לא באה בחשבון. באותם הימים נפלו יום-יום קורבנות בקרב היישוב העברי, אבל הרוב העצום של יהודי ארץ-ישראל, והציונים בחוץ-לארץ, היו תקיפים בהחלטתם להחזיק בעמדה הזאת גם במחיר חיי אדם. אף-על-פי-כן, כדי להוציא תעלומה זו לאור עולם, הלכתי וביקרתי אישיות ערבית אחת מהמקורבים ביותר למנהיג המדיני העליון של המרד הערבי.14 אמרתי לו: "יש אישים יהודים, אומנם פרטיים, אבל בעלי מעמד חשוב ביישוב, הבאים ומספרים לנו כי יש סיכוי להסכם איתכם על בסיס מסויים. אם אמת הדבר, מדוע לא ניפגש פנים אל פנים? הן בין כה וכה שום הסכם אינו אפשרי אלא אם כן יושג בין מנהיגיכם לבין הסוכנות היהודית. לפיכך, התואיל לברר אם קיימת נכונות כלשהי לנהל משא-ומתן?" הוא הבטיח לברר את המצב ולהשיבני דבר. חלפו שבועיים. יום-יום נפלו יהודים וגם ערבים נהרגו, אבל שום תשובה לא נתקבלה. שיגרתי אפוא מכתב לאותו אדון, שהעתקו מונח עכשיו לפני וזו לשונו: היום חלפו שבועיים מאז נפגשנו בפעם האחרונה, כאשר הבטחת לברר משהו ולהודיעני. אמרתי באותה הזדמנות, כי אין ברצוני לדחוק את הקץ, אך מאידך גיסא הנני מעוניין למנוע הפסד-זמן מיותר. אם אני כותב לך היום, הרי זה שוב לא כדי ללחוץ עליך אלא רק על-מנת להזכירך כי עודני מצפה לתשובתך. המכתב נשאר ללא תשובה. רק בהזדמנות אחת, הראויה להיזכר, באה היוזמה מהצד השני. הדבר היה כשהחליטה הממשלה הבריטית15 לקבל רישמית את "תוכנית פיל" על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ-ישראל. קבוצה אנגלית מסויימת, בכללה הקולונל ניוקומב,16 נתבקשה אז על-ידי סיעת החוסיינים לתהות על קנקננו ולהיוודע אם יש אפשרות של משא-ומתן על בסיס מסויים. אבל פתח זה נסגר עד מהרה. אך נתמנתה "ועדת וודהיד"17 והוברר שהממשלה הבריטית נסוגה מ"תוכנית פיל,", התכחשו הערבים לידידם ניוקומב והעניין נגמר בלא-כלום. בוועידת לונדון, שנתקיימה ב-18.1939 הסכימו ערביי ארץ-ישראל להיוועד עם היהודים. בראשם עמד אז ג'מאל חוסייני, אשר פעל לפי הוראות שקיבל מהמופתי. הופגשנו על-ידי ממשלת הוד מלכותו עם ראשיהן ושליחיהן של ממשלות מצרים, עיראק וערב הסעודית, אבל בגלל עמדתם של ערביי ארץ-ישראל לא הביאה פגישה זו לידי שום תוצאות. דבר הכנסתם של נציגי מדינות ערב לתוך מעגל ענייני ארץ-ישראל היה צעד אשר הממשלה הבריטית בלבד אחראית לו. לא הייתה במנדט שום הוראה אשר חייבה התערבות זו. מבחינה חוקתית לא יכלו המדינות הערביות להסתמך לגבי ארץ-ישראל אלא על מעמדן כחברות לחבר-הלאומים. דבר זה חל על מצרים ועל עיראק, שכן ערב הסעודית לא הייתה חברה לחבר-הלאומים. ואולם כחברות לחבר-הלאומים הן היו קשורות על-ידי המנדט על סעיפיו המחייבים את גידולו של הבית הלאומי היהודי. גיוסן של המדינות הערביות להשתתפות בוועידת לונדון לא הועיל להשרות רוח של מתינות. להיפך, הדבר רק חיזק את נוקשות העמדה הערבית. אמרתי למזכיר המושבות19 מראש, כי על-ידי הזמנת המדינות הערביות לאותה ועידה הזמינה ממשלת הוד מלכותו למעשה, ואירגנה במו ידיה, לחץ נגד עצמה. הספר הלבן בהגשמתו
התוצאה המעשית של אותה ועידה היה "הספר הלבן". היה זה ויתור מרחיק לכת לתביעות הערביות, שנעשה כולו על חשבון יהודים – לא על חשבון ענייני בריטניה בארץ-ישראל. הייתה זו הקרבה גמורה של העמדה היהודית לטובת הערבים, שהובאה לידי התאמה עם השמירה על האינטרס הבריטי בארץ-ישראל כפי שהוערך אז. המאורעות הוכיחו, כי ויתור זה לערבים על חשבון היהודים, אשר ודאי נבע מפחד המלחמה המתקרבת, לא צמחה ממנו שום ברכה לאנגליה במהלך המלחמה, משפרצה. ניצחון נשקם של האנגלים ושל בעלי-בריתם הוא שקבע לבסוף את עמדתן של מדינות ערב. עמדה זו לא הושפעה על-ידי גורם אחר. מר ווינסטון צ'רצ'יל הגדיר את "הספר הלבן" משנת 201939 כ"מכת מוות לעם היהודי". "הספר הלבן" היה, על-כל-פנים, מכת מוות לסיכויי ההסכם היהודי–הערבי בתקופה הזאת. יען למה ישחרו הערבים פשרה עם היהודים בשעה שהממשלה הבריטית מציעה להם הסדר החורג הרחק מגדר כל ויתור אשר הם יכלו לחלום על סחיטתו מידי היהודים במשא-ומתן ישיר? ואף-על-פי-כן, נמשכו מאמצינו. נפגשנו עם ערבים בארץ. ביקרנו בסוריה ובלבנון. נסענו לעיראק בכל פעם שהורשינו להיכנס לאותה ארץ. היו לנו שיחות רבות במצרים. היעל החבלני של "הספר הלבן" ניכר בכל מקום ומקום. אין זאת אומרת, כי מצאנו בכל ארץ אמונה בעתידה של מדיניות זו, אלא שלא נתקבל על דעתם של אנשי שיחנו כי מוצדקת הציפייה לויתור מצד ערביי ארץ-ישראל על הרווחים שזכו בהם על-ידי "הספר הלבן" בטרם ניתמצו כל המאמצים לקיימו ולהגשימו. כן הבינו כנראה המנהיגים הערבים, כי שואת יהודי אירופה וניסיונות המלחמה של אנגליה במזרח התיכון פתחו את שאלת ארץ-ישראל מחדש, וכי מוקדם או מאוחר יצטרכו המעצמות האדירות לקבל החלטה חדשה בעניין זה. בטרם יגיעו הדברים לשלב זה הם סירבו לקפח את סיכוייהם. שיחה טיפוסית אחת יש בה כדי להדגים את המצב. בסתיו 1942 נפגשתי עם מנהיג ערבי לא-ארץ-ישראלי, בעל מעמד בולט בהנהגת התנועה הכלל-ערבית. הבעתי באוזניו את המחשבה כי ההפוגה בסכסוך הארץ-ישראלי, שנוצרה על-ידי המלחמה, עשויה לשמש שעת-כושר נוחה להתוועדות יהודית–ערבית לשם בחינת אפשרויות של הסכם בשביל התקופה שלאחר המלחמה, תשובתו הייתה כי בעיית ארץ-ישראל היא בינלאומית בהיקפה, ובעיקרו של דבר תלוי פתרונה במעצמות האדירות. אין כל טעם ליהודים ולערבים להיכנס במשא-ומתן כל עוד לא הגידו שליטי עולם את דברם השקול. אין ברירה אלא להמתין עד אשר יתנו הללו את דעתם על הבעיה – ודבר זה ייתכן רק לאחר גמר המלחמה תוך תקווה כי שני הצדדים ימצאו אפשרות להסתגל לפסק-הדין שייחרץ. השיחה הייתה עקרה לחלוטין ורק שני דברים יש לומר לזכותה: ראשית, "הספר הלבן" לא נזכר בה אף פעם אחת; שנית, שנינו הסכמנו כי ראוי לנו לקיים מגע בינינו ולשמור על גשר היחסים האישיים לבל תאונה לו כל חבלה, בתקווה כי יבוא יום ויוכל לשמש אמצעי לתעבורה. הערבים במלחמת-העולם המלחמה גילתה לעולם כולו את פרצופה האמיתי של ההנהגה הערבית, אשר נגזר עלינו להיאבק עמה כל אותן השנים. כולנו שמענו בחדר הזה מעין שבועת-אמונים לאותו "המנהיג הראשון שהוא אחד ואין שני לו". מר ג'מאל חוסיני טען, כי כל מעשהו של מנהיג זה בברלין לא היה אלא לעמוד על משמר טובתם של הערבים למקרה של ניצחון נאצי. הוא הכחיש כי מנהיגו עשה משהו כדי לסייע בפעילותו לאותו ניצחון. אפס, העובדות מעידות אחרת: אך הגיע המופתי לברלין, מיד התחיל משדר ברדיו של היטלר כשהוא קורא לערבים לפתוח במלחמת חלה מאחורי הקווים הבריטיים ולחכות לאות ממנו לשם התקוממות כללית. כמה וכמה ערבים פלשתינאים, שהתגייסו לצבא הבריטי ונשבו על-ידי הגרמנים, הצטרפו לפי דרישת המופתי ליחידות הערביות בצבא הנאצי. מספרם היה ניכר. אנשינו נפגשו עם כמה מהם לכשנילקחו שוב בשבי על-ידי הכוחות הבריטיים, אבל איש לא עשה מזה שערורייה, חלילה, והם הוחזרו למולדתם, כאילו עם כיבוש גרמניה חזרו למצבם הקודם כשבויים בריטיים המוחזקים במחנות הגרמנים, ולא כאנשי-צבא גרמנים שנפלו בשבי בריטניה. הם הובאו חזרה לארץ ואנחנו דיברנו עם כמה מהם, והם סיפרו לנו את המעשה. וב-1943 ערך המופתי מסע תעמולה על-פני בוסניה. הוא קרא למוסלמי אותה ארץ להיזעק אל דגל הנאצים ובירך את יחידות ס"ס המוסלמיות שכבר הוקמו. טופס של השבועון המצוייר "וינר אילוסטרירטה", בו מתוארת ומוצגת אחת ההופעות הללו, מונח לפני. ואחרון-אחרון, לפי העדות שמסר פקיד נאצי גבוה בנירנברג, היה המופתי אחד המסיתים העיקריים למסע הסיטוני של השמדה שערך היטלר בקרב יהדות אירופה. מה פירוש הדברים האלה בשביל אנגליה ובעלי-בריתה – יאמרו הם בעצמם. פירושם בשביל היהודים, ובייחוד בשבילנו בארץ-ישראל, ברור. כשאנו סוקרים לפניכם היום – בקיצור נמרץ לעומת אורך התקופה וריבוי המאמצים שנעשו – את כל מהלך הניסיונות לקשור משא-ומתן עם הערבים; הניסיונות שהביאונו כמעט לכל עיר ועיר בארץ ולכל מרכז מדיני חשוב באירופה ובאמריקה – ירושלים, רבת-עמון, דמשק, ביירות, בגדד, קהיר; לונדון, פריס, ז'נווה, וושינגטון וסן-פרנסיסקו; נסיעות ללא מספר, פגישות ללא מספר עם ערבים פלשתינאים, ירדנים, סורים, לבנונים, עיראקים, סעודים, מצרים ואפילו ערבים אמריקניים; כשאנו מסכמים את כל הפרשה הזאת, אפשר לכאורה להניח כי אנו עומדים מאוכזבים ומיואשים ומודים במפלתנו. לא כן הדבר. אין אנו מתחרטים על המאמצים שנעשו. אין אנו סבורים כי הייתה זו הוצאת זמן לריק. למדנו הרבה מתוך הניסיונות האלה ואנו בטוחים כי גם לימדנו משהו. וכשם שאין אנו מוכנים להסתלק ממשאת-נפשנו הציונית, כך אין אנו מסתלקים מתקוותנו להגיע להבנה ערבית–יהודית. אין כאן מישאלה חסודה או עניין של הרהורי-לב. זהו דבר-מה המבוסס על ניסיון – דבר-מה הנשען על עובדות. על קיום משותף של יהודים וערבים השאלה הראשונה היא אם יכולים ערבי ארץ-ישראלי ויהודי ארץ-ישראלי לחיות יחד ולכבד איש את רעהו כשכנים שווי-מעמד. מבחינה זו אין הניסיון בארצות-ערב מעלה ומוריד, כיון ששם נמצאים היהודים בחסד הערבים; הם רק נסבלים על-ידי עם הארץ ומקבלים עליהם בהכרח ממד של כניעה. אבל בארץ-ישראל נמצא היהודי בזכות, והוא מרגיש עצמו כבן הארץ לא פחות משכנו הערבי. השאלה היא אפוא אם יכולים היהודי המרגיש כך, והערבי היודע כי כך מרגיש היהודי, לחיות יחד. התשובה חיובית. הם יכולים לחיות יחד, ואכן הם חיים יחד למעשה. אין זה עניין של מים ושמן אשר לא יתערבו. הם מעורבים אלה עם אלה בחיי יום-יום ומסתדרים כשכנים. אין לך דבר הטבוע באופיו של כל אחד מהם, שישמש מעצור לקשרי רעות וליחסי שכנות טובה. השאלה השנייה היא האם עובדת הריבוי היהודי במספר, וההתפשטות היהודית בשטח, היא לרועץ ליחסי השלום בחיי יום-יום? התשובה שלילית. סורו לכל יישוב יהודי חדש שהוקם על-ידי הסוכנות היהודית באחד האזורים הנידחים של הארץ, מקום אשר תושביו הקודמים לא ראו בו מעולם פני יהודי ורק את שמעו שמעו, וראו כיצד מתרקמים היחסים. אין היהודים והערבים מתרחקים אלה מאלה, או לוטשים עיני זעם זה כלפי זה. על הרוב מתגלה מאליה במקרים כאלה רוח טבעית של ידידות. ודאי, יש שפורצים סכסוכים על גבולות השטח שנרכש. אבל סכסוכים כאלה מתגלים גם בין הערבים לבין עצמם. בדרך-כלל, מתגברות רוחות-השלום. ראויה לציון העובדה כי במהומות האחרונות21 מעטים היו היישובים העברים שהותקפו על-ידי שכניהם הקרובים. ברוב המקרים הובאו פועלי האוון ממרחקים, בעוד שהשכנים הקרובים הזהירו לעיתים קרובות את היהודים על הסכנה הנשקפת להם. ודאי, פחד התגובה המזויינת מצד היהודים על כל התנפלות היה לברכה כגורם מונע. ההגנה – הנכונות והכושר להתגונן – מולידה יחס של כבוד, ואילו הכבוד הוא הבסיס הבטוח היחיד לידידות אמיתית. השאלה השלישית היא אם העלייה היהודית פועלת במאזן החשבון לטובתם או לרעתם של הערבים כיחידים, ושל הציבור הערבי כחטיבה חברתית וכלכלית, להבדיל מאותו ציבור כחטיבה מדינית? מבחינה זו כל ההוכחות העובדתיות הבלתי-מפוקפקות הן בהחלט לטובת הפיתוח היהודי. השאלה האחרונה היא: האם האינטרסים המדיניים של היהודים בארץ-ישראל, ושל הערבים ברחבי המזרח התיכון – אם נגרוס אותם בכללותם – נוגדים זה את זה או ניתנים להתאמה? תשובתנו היא, כי אין סתירה מהותית בין האינטרסים של שני הצדדים. להיפך, ביסודם הם עולים בקנה אחד. אבל נקודה זו טעונה בירור מפורט יותר. עוקץ הבעיה הוא הניגוד המדיני בין היהודים והערבים בארץ-ישראל. יחסי היהודים והערבים בארץ נתונים בשני מישורים שונים : אחד הוא מישור חיי יום-יום במסגרת העניינים הכלכליים והחברתיים, ואחד הוא המישור המדיני, בו עומדת להכרעה שאלת עתידה הסופי של הארץ. על-פני המישור הראשון אנו עדים למידה רבה של שיתוף-פעולה בדרכי שלום. מגדלי הדרים יהודים וערבים פועלים למעשה בעצה אחת במסגרות מאורגנות פחות או יותר, ובצורות-ביטוי פומביות פחות או יותר, הכול לפי הנסיבות המדיניות השוררות באותו זמן, אבל על יסוד זהות גמורה של טובת ההנאה ותוך חתירה להשגת אותן התוצאות. גם ארגוני המסחר היהודים והערבים פועלים לעיתים קרובות במשותף. כן קיים שיתוף-פעולה מניח את הדעת במספר מועצות וועדות ממשלתיות. הוועדה שמעה כבר פה ביטויי הזדהות בין פועלים שכירים משתי העדות, וכן נמסר לה על פעולות משותפות בשדה האיגוד המקצועי. המתיישבים היהודים מושיטים בצורות שונות עזרה לפלחים הערביים, בכלל זה עזרה חקלאית ורפואית. בערים המעורבות, כשאין סכסוכים מדיניים מקלקלים בהן את השורה, מתנהל שיתוף-הפעולה ללא חיכוכים יתרים ובמלוא היעילות. בירושלים מסתבך העניין על-ידי בעיית ראשות העירייה. הרוב היהודי בעיר התפשר זמן רב עם ראש-עירייה ערבי, אבל כשהגיעו הדברים לידי מינויו של ראש עירייה יהודי, סירבו הערבים לשתף פעולה. באה הממשלה והציעה שיטה של סירוגין. היהודים הסכימו. הערבים סירבו. הממשלה הסתלקה מהתוכנית ותלתה את קולר הכישלון בשני הצדדים. היא עוררה התמרמרות עמוקה בפרסמה הודעה רישמית, בה הואשמו שני הצדדים בחבלנות, בסרבנות ובחוסר בגרות, שווה בשווה. חברי המועצה היהודים, אשר לאחר התפטרות הערבים נשארו על משמרתם והיו מוכנים לקבל את הפשרה ולהפעילה, ואשר עבודתם בעייריה לא הייתה בשום פנים כישלון כה עגום כפי שמרומז בהודעה הרשמית, סולקו מתפקידם ושולחו לבתיהם. במקומם מונו פקידי ממשלה לנהל את ענייני העיר. כאן נגרם עלבון אשר יוסיף לצרוב. גם ביפו קיימת תסבוכת. יש שכונות עבריות ביפו – לא סתם תושבים יהודים של העיר יפו, אלא שכונות עבריות שאינן למעשה אלא שלוחות של תל-אביב. במקרה הן כלולות בתחום שטחה העירוני של יפו, אבל הן עצם מעצמה ובשר מבשרה של תל-אביב מכל בחינה לאומית, תרבותית וכלכלית. גם את מרבית שירותיהן הן מקבלות מתל-אביב ואין הן רוצות להישאר כלולות בעיריית יפו, משאלתן היא להצטרף לעיר תל-אביב אשר הן ממילא אבר מגופה. אבל על-כורחן הן מוחזקות בתחומה של יפו על-ידי הממשלה, והדבר משבש את המצב. לעומת זה, בחיפה, מקום-שם לא חלו סיבוכים כאלה, נחל שיתוף-הפעולה העירוני הצלחה למופת, הן בהנהגתו של ראש-עייריה ערבי והן בהנהגתו של יהודי. שיתוף-הפעולה בכל התחומים האלה של חיי יום-יום מקוצץ ומופרע על-ידי הסכסוך המדיני המטיל צילו על הכול. ואולם, אם גילוייו של שיתוף הפעולה הם כה בולטים בעוד הסכסוך במלוא תוקפו, נקל לשער עד כמה מלא יותר ויעיל יותר יהיה שיתוף-הפעולה לאחר שייושב הסכסוך. דברים אלה חלים לא רק על המתרחש בתוך ארץ-ישראל. דינם שווה לגבי היחסים בין ארץ-ישראל היהודית לבין הארצות הערביות השכנות. למראית עין, מה שקובע את המצב מבחינה זו הרי זה החרם הערבי, אבל מתחת למעטה המדיני החיצון יש זרם תתי רחב של שיתופי-פעולה בתחומי הכלכלה והמדע, אשר יוזמתם באה לרוב מהצד שכנגד. פרופסורים של האוניברסיטה העברית בירושלים הוזמנו פעם אחרי פעם על-ידי ממשלות של ארצות שכנות22 לבצע מחקרים ולהציע תוכניות של פיתוח. אזכיר במיוחד תוכניות ייעור והצעות על הקמת שירותים אנטימולוגיים, שעובדו על-ידיהם. פקידים ותלמידים מהארצות השכנות23 נשלחו לעבוד וללמוד במעבדות ובמכוני-המחקר שלנו. שליחים מיוחדים ומשלחות שלמות באו24 לחקור את ההשבחות שהנהגנו במשק החקלאי, את התפתחותנו התעשייתית, את מפעלי השיכון שלנו, את שיטת החינוך הכפרי, התנועה השיתופית, ארגון שירותי הבריאות ועוד. שאלות לאין-ספור הופנו אלינו – באורח ישיר או באמצעות הקונסוליות – על כל העניינים האלה ועל כמה נושאים אחרים. עזרנו לממשלות השכנות ברכישת שתילים, בקר גזעי, מכשירים מדויקים. בייחוד רב הביקוש לשירותי המכון שלנו לחקר החקלאות. הדין-וחשבון של הוועדה החקלאית, אשר הקים החבר הערבי, שאב הרבה מפרסומי המכון. חולים מכל הארצות השכנות נזקקו לבית-החולים של האוניברסיטה ו"הדסה". אפשר להאריך את הרשימה ולתאר בדיוק כל צורה של עזרה, אבל מוטב לא להיכנס בפרטים. בקרב היישוב היהודי מושקע מאמץ רב בלימוד העולם הערבי וברכישת הציוד הדרוש להרחבת מישורי המגע. השפה הערבית נלמדת בכל בתי-הספר התיכונים, ואילו מספר בתי-הספר היסודיים שנהוגה בהם הוראת הערבית הולך ורב, בשנים האחרונות הוקדשה תשומת-לב מיוחדת להעלאת רמת ההוראה. על-פי יוזמת הסוכנות היהודית נתמנה מפקח מיוחד ללימוד הערבית בבתי-הספר היהודים. המכון למדעי המזרה שבמכללה העברית מספק מדי שנה בשנה מספר הולך ורב של מורים לערבית, המתאימים הרבה יותר מבני הדור הישן לתפקיד פדגוגי קשה זה והעושים את עבודתם בהתלהבות חלוצית. גם המורים המגוייסים מקרב העולים היהודים מארצות ערב תורמים תרומה חשובה. מתנהלים סמינרים להשתלמותם של מורי הערבית בבתי-הספר היהודים ובין המרצים בקורסים אלה נמצאים משכילים ערבים דגולים. בתי-ספר, המוכנים להקדיש יותר זמן ללימוד הערבית, מקבלים הקצבות מיוחדות מהסוכנות היהודית. נעשית עבודה רבה בהקניית השפה הערבית למבוגרים. הסוכנות היהודית נתנה דעתה להבטיח כי משום ישוב יהודי לא תישלל האפשרות לקשור יחסים עם שכניו הערביים עקב חוסר אנשים יודעי-ערבית בתוכם. ביישובים רבים מוחזקים מורים מיוחדים לערבית. מתקיימים קורסים להכשרת מוכתרים וקציני-הארחה, שתוכניתם היא בעיקר לימוד השפה הערבית וההווי הערבי. קורס כזה, בן שישה חדשים, מתנהל בעצם הימים האלה בחדרה. הסוכנות היהודית מפרסמת סקירה חודשית על ההתרחשויות בעולם הערבי לידיעתם של הקוראים עברית. כן היא מקיימת שירות של חוזרים לכל היישובים, המכילים ידיעות על מנהגי הערבים, החגים המוסלמיים, מאורעות והתפתחויות בחיים הערביים בארץ. מתפרסם גם ידיעון חודשי בערבית, המיועד להעמיד את הציבור הערבי על המתרחש בחיי היישוב היהודי והנפוץ בארץ ובארצות השכנות. הסתדרות העובדים מוציאה דו-שבועון ערבי, שיש לו חוג קוראים רחב. דומני, כי תשומת-לב הוועדה כבר הוסבה לעובדה, כי אין אף בית-ספר ערבי אחד בכל הארץ – אף לא בית-ספר ממשלתי אחד מאיזה מין שהוא – בו נלמדת השפה העברית, אם גם מספרם של הערבים דוברי-עברית הולך וגדל. אולם בשבילנו עניין לימוד השפה הערבית איננו תלוי בהדדיות. אנו לומדים ומלמדים ערבית לא כדי למצוא חן בעיני מישהו אלא מפני שזה מענייננו. חזוננו איננו מלחמה לצמיתות, אלא שלום שסופו לבוא. רצוננו להיות נכונים לו. האומה היהודית במבנה המזרח התיכון אנו מאמינים כי השלום וההבנה ההדדית בין האומה היהודית והעולם הערבי בוא יבואו על רמה גבוהה יותר של פיתוח ובמסגרת רחבה יותר של מערכת היחסים. הסיסמאות המנסרות כיום בעולם הערבי הן עצמאות ואיחוד. אבל עצמאות מדינית כשלעצמה היא מונח נבוב אם מסגרת הפעילות הלאומית שהיא יוצרת אינה מתמלאת תוכן כלכלי וחברתי. הארצות הערביות נלהבות עכשיו מעצמאותן המדינית, אשר באה להן בהיסח הדעת, אבל הן עומדות רק על סף המעבר מלאומנות לוחמת למדינאות בונה. עדיין נכון לממשלותיהן מאבק קשה ביותר אם ברצונן להשביע את המוני העם, לחנכם, לבער מקרבם עוני ומחלה, לפתח את מקורות-העושר הגנוזים בארצותיהן. סוריה ועיראק ריקות למחצה. רק רבע הקרקע הפליח בסוריה מעובד כיום ואף הוא בדלילות רבה, ואילו השטח הנחשב כיום פליח בסוריה אינו ממצה בשום פנים את אפשרויותיה החקלאיות של הארץ. יש בעיות של ייבוש ביצות בסוריה, אשר לעומתן תוכנית הייבוש שלנו בחולה כמוה כאין; ועם זה אין ספק כי ייבוש החולה ישמש לקח טוב לאלה שיבואו פעם לפתור אותן בעיות בסוריה. אשר לעיראק, הרי סיכוייה העצומים בניצול אוצרות האדמה והמים שבתוכה אינם טעונים הדגשה. בכל הארצות האלו מהבהבים כיום רק ניצנוצים חיוורים של התעוררות תודעה חברתית ושל הבנה כלכלית מתקדמת. יש לברך על שכבר אפשר להבחין בגילויים ראשונים אלה. יש אנשים המבינים כי כל עוד הארץ ענייה, תושביה מעטים, חרושתה נחשלת, אין היא יכולה בעולם של זמננו להרגיש עצמה בטוחה בעצמאותה. הם נוכחים לדעת, כי עצמאות פירושה פיתוח – הווה אומר, בנייה מלמטה ויצירת ערכים חדשים. רבים מבינים, כי מבחינות אלו למדנו משהו בבית-הספר הקשה של ניסיוננו העצמי, וכי יש כאן משהו שהאחרים יכולים ללמוד עכשיו מאיתנו. תמיד הוכרחנו ליצור יש מאין ולעשות זאת במאמצינו-אנו בלבד, כמעט ללא כל עזרה מצד אחרים, על-פי רוב תוך התגברות על הפרעותיהם. התחלנו ביצירת עובדות גשמיות ותקוותנו חזקה כי קרוב היום בו נקים מעובדות אלו מיבנה של מדינה. לעומת זה, פתחו המדינות הערביות בהקמת המנגנון הממלכתי ורק לאט-לאט הן ניגשות למלאכת הפיתוח. שני התהליכים, ההפוכים זה לזה, יכולים להשלים זה את זה - אין בינם כל ניגוד. כל מה שיש לו ערך-מה בתחום ניסיוננו המוגבל הריהו לרשותם של כל שכנינו, כקרובים כרחוקים. ראש ממשלתה של אחת הארצות השכנות25 אמר לי פעם: "אם ניתן פעם יד איש לרעהו, נוכל לפעול גדולות במזרח התיכון". אמרתי: "ודאי שכך יהיה". אמר: "לא, אני בטוח כי אתה עצמך אינך יכול לתפוס בדמיונך את ממדי הגדולות שנגיע אליהן בפעולה משותפת". אבל יש ונדמה כי אנו משמיעים צליל צורם בתוך המקהלה שמסביב לנו, הקוראת לאחדות. האומנם הננו גוף יוצא-דופן בקרב הרקמה הכללית של המזרח התיכון? חלילה. המזרח התיכון הוא ממילא שעטנז של לאומים והוא שסוע על-ידי ניגודים דתיים ומדיניים. סיסמת האחדות היא כנה ומוצדקת בקרב אלה המאוחדים באמת. אבל היא משמשת גס מכשיר בידי הרוב להגיע להשתלטות על יסודות שאינם בני עורו. המיעוטים במזרח התיכון מתחלקים לשני סוגים: אלה אשר מחמת חולשתם אינם עוצרים כוח לעמוד בפני לחץ והם מזדהים עם המתעמרים בהם ואף משתדלים לעלות עליהם במסירות שהם דוגלים בה לעניין הכלל-ערבי; ואלה שיש לאל-ידם, בחומר וברוח, לעמוד על נפשם. הקו המפריד בין שני הסוגים חוצה לפעמים את החטיבה הלאומית או הדתית האחת. והנה, המדיניות של חיזוק החבר הערבי ותמיכה בלתי-מסוייגת בו פירושה הסגרת כל המיעוטים והקבוצות הבלתי-מזדהות עם הרוב-לידי היסוד השליט. האחידות שמבקשת להקים מדיניות זו היא מלאכותית ולא תוכל להאריך ימים. אין היא באה להשליט צדק ובוודאי שאינה מסייעת לשלום בטווח ארוך. היא מוכרחה להביא לידי יצירת בלקן חדש, אשר יותר ממקדוניה אחת תכריז בו על קיומה. אם קיימים יסודות שונים זה מזה – והרי אלה קיימים ועומדים ואילו הופיעו לפניכם היו מצהירים זאת בפה מלא – יש ליצור התאמה ביניהם ואין לכפות עליהם אחידות שרירותית. העיקרון המנחה חייב להיות אוטונומיה רחבה, מרחבית ועדתית – התאמה הדדית ושיתוף-פעולה ללא הקרבת מישהו למען חברו. בתוך הרקמה המדינית המשקפת נאמנה את המציאות הלאומית של המזרח התיכון, תובעים גם אנו את מקומנו. על-ידי עזרה לעצמנו נהיה עוזרים גם לאחרים. שבנו הנה על-מנת להישאר. ארץ-ישראל העברית תהווה לנצח-נצחים חלק של המזרח התיכון. בנפשנו הדבר – ולא רק בנפשנו בלבד – כי יקום בנו הכוח למנוע את הכחדתנו ולהבליט את ישותנו. ובחותרנו למטרה זו אנו מושיטים יד לכל אלה המעוניינים כמונו לסייע לשלום ולהתאמה הדדית. השאיפה לאחידות גמורה אפשר טבעית היא לגמרי, אך כשהיא סותרת את המציאות אין היא רק שאיפת שווא, אלא היא עשויה להזיק. לא כן העובדות, שהן מתקבלות מוקדם או מאוחר. אמונתנו איתנה כי עובדת תקומתנו בארץ-ישראל עתידה להתקבל, ממש כשם שנתקבל, אם לטוב או לרע, היישוב הקיים, בן 600,000 איש. במה דברים אמורים - אם תקום מדינה יהודית אבל תקומתינו בארץ זו לא תיכון ולא תהיה בטוחה אלא במסגרת של מדינה, שתהא נשענת על רוב עברי. דמיון שווא ותעתועים היא הטענה כי ארץ-ישראל כמדינה יהודית תהווה סכנה לעצמאות הערבית. המדינה היהודית לא תבוא אלא לתת הגנה יעילה למפעל הבניין היהודי ולזכות המקלט של העם היהודי בארץ. כן דבר הבל הוא לתאר את ערביי ארץ-ישראל כמיעוט חסר ישע. עם התקדמות מפעל הפיתוח המקיף ייווצרו קשרים לאין-ספור בין ארץ-ישראל לבין שכנותיה, והערבים היושבים פה יישארו תמיד חברי הרוב הגדול. בהיות המדינה היהודית מוקפת מדינות ערביות מכל שלושת העברים, כסל הוא להניח כי היא תלמד לעצמה היתר לדכא את אזרחיה הערביים. אנו סבורים, כי אנו מבינים היטב את הלאומיות הערבית. אבל המבינים הערבים את לאומיותינו? כשאתה מקשיב לדבריהם של נציגי "הוועד הערבי העליון" אינך יכול אלא לתמוה אם הם מסוגלים בכלל לראות את העובדות כמות שהן, ולהבין את המתחולל לעיניהם. ודאי שלא ייתכן בסיס משותף בינם לבינינו כל עוד הם טוענים כי הארץ הזאת מוכרחה להישאר ערבית, ואילו היהודים חייבים להסתפק במעמד של מיעוט אשר יסמוך על חסדם של אדוניו הערבים. אם זוהי עמדתם, אזי ההסכם המדיני הוא לעת-עתה מאיתנו והלאה. זמנו יגיע רק לאחר שיחול שינוי יסודי בעמדה הערבית, אם בעקבות הפיכה שבלב או כתוצאה מהסתגלות מוכרחת לעובדות חדשות שתיווצרנה. תיתי לו, למר ג'מאל חוסייני, שהוא מתגעגע על אותם הימים בהם יכול היה לשבת בשלווה לרגלי מיניקתו היהודית הזקנה. אני עצמי ביליתי למזלי תקופה אחת של ילדותי בין הערבים. בשבוע הבא תימלאנה ארבעים שנה מיום בואי לארץ. שתי השנים הראשונות ישבתי בכפר ערבי, בחבל-ארץ ערבי לחלוטין. היינו חוכרי אחוזה של משפחת ג'מאל ביי.26 אני חייב הרבה לאותן השנתיים ואני מקיים ומוקיר עד היום קשרי-ידידות עם אנשי הכפר ההוא. אבל אינני יכול להציע את ניסיוני זה כמופת לכל העולים היהודים, למען יצאו בעקבותיו. מעולם לא היינו מצליחים ליישב בארץ הזאת יהודים במספר ניכר כלשהו אילו ניסינו לפזרם על-פני הארץ, שניים-שניים או שלושה-שלושה בכל אחד מהכפרים הערבים הקיימים, אגב, אין זו אמת כי באותם הימים מלך השלום בכיפה בלי שיורגש חיכוך מדיני כלשהו בין היהודים והערבים. אמנם היו קיימים יחסי-שלום בין שכנים, כשם שהם קיימים עכשיו, אבל סימניה של מתיחות מדינית נראו כבר אז. היו קיימים עיתונים ערביים שניהלו תעמולה זדונית נגד הציונות. מורשה ערבי של ירושלים בפרלמנט העותמאני בקושטא,27 הזהיר את ממשלת "השער העליון" נגד שאיפותינו המדיניות המסוכנות, ד"ר חיתי28 בעדותו לפני הוועדה בוושינגטון, כינה אותנו, את היהודים הוותיקים בארץ, בשם "יהודים ערביים". הוא אמר כי היו בארץ 50,000 ממין זה בסופה של מלחמת-העולם הראשונה. הבה אציג עצמי בכל הפשטות כדוגמה חיה לאותו גזע הקיים בדמיונו של ד"ר חיתי – ולא אוסיף דבר. אפילו רצינו בזאת, לא היה עולה בידינו בשום פנים להידחק לתוך מסגרת החיים הכלכליים והחברתיים של היישוב הערבי. לא היה ביכולתה של מסגרת זו לקלוט אותנו. לא היה בשבילנו מקום בתוכה, פשוטו כמשמעו. אבל לא הייתה לנו שום כוונה להיטמע. באנו הנה על-מנת להיות עצמאים. כתוצאה משותפת של שאיפה וכורח כאחד, הקמנו מיבנה כלכלי משלנו ופיתחנו את חיינו התרבותיים העצמיים. הוכרחנו לבנות כל דבר מראשיתו ולהתחיל מן המסד. זהו מקור העיקרון של עבודה עברית. מי זולתנו היה חייב לעשות את כל העבודה הזאת בשבילנו? דבר שהוא טבעי בהחלט בחיי כל אומה ולשון – כי בני העם יהיו ניצבים על-פני כל שלבי הסולם החברתי, ממטאטאי-הרחובות עד לפרופסורים במכללות – נהפך לסימן של הסתגרות וקנאות בלתי-מוצדקת כשמדובר ביהודים. מובן מאליו כי בחתירתנו לעשות את חיינו לתקינים אנו נאלצים ליצור במתכוון ובמאמץ מחושב משטר שהוא פרי טבעי של ההתפתחות בחיי אומות אחרות. אבל אנה היינו מגיעים אילמלא היה זה המצב – אילו הפכו היהודים בארץ זו בעלי אחוזות-מטעים וחרשתנים גדולים, בעוד שהערבים היו עושים את כל העבודה השחורה למענם? הנה, בקובלנה שהוגשה ב-1925 לחבר-הלאומים על-ידי הועד הפועל של "הקונגרס הערבי הפלשתינאי" - קודמו של "הוועד הערבי העליון" – הוכרו כי רוב העבודה במשקים החקלאיים של היהודים, אם לא כולה, נעשית בידי פועלים ערבים, וטענה כוזבת זו הושמעה תוך ניסיון להפיק ממנה רווח מדיני. השלום בארץ זו לא יושג על-ידי העמדת היהודים והערבים ברבדים אופקיים, יהודים מעל לערבים, אלא על-ידי התפתחותם המאונכת של המבנים הלאומיים של שני העמים זה בצד זה, במגמה לקראת שיווי רמות השכר והפריון בשניהם עד למיזוגן הגמור. ברכת המפעל היהודי לסביבתו כשמציעים לנו לערוך השוואה בין רמת השכר של הפועלים הערבים המועסקים על-ידי יהודים, לבין רמת השכר של הפועלים היהודים, הננו משיבים בהצעה להשוות את שכרם של הערבים העובדים אצל יהודים עם זה של הערבים העובדים אצל ערבים או אצל הממשלה – ולהיווכח כי ברוב המקרים שכר הראשונים גבוה יותר. זה שנים תובעת "הסתדרות העובדים העברים" תחיקה על שכר מינימום. עוד באמצע שנות העשרים נשמעה תביעה זו במשותף מפי מעבידים ועובדים יהודים לפני ועדה ממשלתית. דרישה זו לא נתמלאה. זה שנים דורשת הסוכנות היהודית הגדלת שכרם של שוטרים יהודים וערבים ושל פקידי ממשלה יהודים וערבים בדרגים הנמוכים. הממשלה אישרה תוספת-יוקר מסויימת, אך השכר היסודי נשאר ללא שינוי. הרעיון של היהודים היה להעלות את השכר הערבי היסודי עד לרמת השכר היהודי. הרעיון של הממשלה היה להוריד את השכר היהודי עד לרמת השכר הערבי. אמת-המידה שיש לנקוט לגבי כל הפרשה הזאת היא אם המפעל היהודי גורם לעליית שכר העובד או להורדתו, ולפי אמת-מידה זו אנו עומדים במבחן. והשאלה המכרעת בעניין העבודה העברית איננה כמה ערבים מועסקים על ידי היהודים בכל זמן נתון, אלא אם הנפח הכללי של תעסוקת הפועלים הערבים גדל או פחת עקב גידולו של היישוב היהודי. לפי אמת-מידה זו שוב הננו עומדים במבחן. אותם העקרונות קובעים את גישתנו לשאלת הקרקע. התקנות של "הקרן הקיימת לישראל" שימשו נושא לדיון בכמה וכמה חקירות. הפעם הננו נדרשים שוב להסביר את אופיין, הנראה מיוחד במינו. כמו בהרבה מקרים אחרים, קיימת כאן זהות בין העניין הלאומי והחברתי. אנו סבורים כי זהות זו היא אבן-בוחן לכל מוסד מתקדם. העניין הלאומי הוא כי יהיו בארץ קרקעות השייכים לעם היהודי כולו. באנגליה או בצרפת – או מאותה בחינה בסוריה בעיראק – אין כל צורך באמצעים מיוחדים למען הבטיח כי הקרקע יהיה לעולם אנגלי או צרפתי, סורי או עיראקי. אחת היא אם הוא מהווה קניין פרטי או ממלכתי – מבחינה רחבה יותר הנו נכס לאומי. אבל היהודים לא התחילו לבנות את מדינתם מן הטפחות. הם התחילו מן המסד – מהאדמות. הם ידעו כי רק אותה אדמה שירכשו ויעבדו תהיה שלהם. הם ידעו כי לאורך ימים קמה האדמה לנחלה לעובדיה, ולאו דווקא לאלה המחזיקים בשטרי קניינה. זה היה הצד הלאומי של העניין. אשר לצד החברתי, היה צורך מכריע להוציא לפחות חלק מהאדמה היהודית מתחום השוק הספסרי, ולהבטיח כי היא תשרת את צורכי ההתיישבות הלאומית. זאת אומרת, כי היא תשמש להתנחלותם של אנשים חסרי כל, שלא היה להם כסף משלהם לקנות קרקע לעצמם, אלא היו להם רק ידיים לעבוד וקיננה בליבם החלטה נחרצת להצליח כעובדי אדמה. הם זכרו דבר האלוהים בספר "ויקרא": "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ". וכן זכרו את אשר נאמר בספר בראשית: "בזיעת אפיך תאכל לחם". הם ביקשו לקיים את העקרונות האלה. ושוב, לגבי השאלה כיצד השפיעה על מצבו של היישוב הערבי רכישת הקרקע בידי היהודים והתיישבותם עליה – אין השיקול המכריע אם הוכרחו ערבים לזוז ממקומם כדי לפנות מקום להתיישבות היהודית ומה היה מספרם של אלה שהוזזו; השיקול המכריע הוא אם עקב ההתיישבות היהודית גדל או פחת מספרם הכולל של הערבים המתפרנסים מעבודת האדמה, ואם הוטב מצבם או הורע. לפי שתי אמות מידה אלו – הממדים ותנאי החיים של מעמד-האיכרים הערבי – שוב אנו עומדים במבחן. הקווים הבולטים של ההתפתחות החקלאית, שחלה בקרב היישוב הערבי תוך עשרות השנים האחרונות, היו המעבר המתמיד מאוהלים לבתים, מבקתות חומר לבנייני אבן, מגגות טיט לרעפים, ממרעה למזרע, ממזרע למטע, משלחין לבעל, ובשנים האחרונות – ממחרשות-קדומים לטרקטורים וממגלים למקצרות. כל התמורות הללו התחוללו לא על אף ההתיישבות היהודית, אלא בד-בבד איתה ובעקבותיה, והתופעה המפתיעה היא כי עקב – או שמא נאמר: על אף – העובדה כי יותר ממיליון וחצי דונם עברו מידי ערבים לידי יהודים, לא זו בלבד שגדל מספרם של האיכרים הערבים, אלא הם נעשו מושרשים בקרקע יותר משהיו קודם, ונכסיהם באדמת הארץ נתרבו: יתר בתים, יתר אילנות, יתר בארות, יתר בהמות, יתר כלי עבודה. לא היה נישול ערבים בארץ
אבל בעיית העקירה ממקום למקום, כשלעצמה, אינה עניין פעוט. אנו טוענים כי תמיד השתדלנו להזיז ככל האפשר פחות, ובכל מקרה שאי-אפשר היה להימנע בו מהזזה, הקפדנו כי הנוגעים בדבר לא יקופחו עקב עקירתם ממקום-מגוריהם. מר ג'מאל חוסייני הזכיר בעדותו חמישה כפרים - ג'ינג'אר, חניפס, שטה, פוּלה29 ועפולה – שלדבריו נעלמו מעל-פני האדמה וגם שמותיהם נמחו מהמפה וגם מסגדיהם ובתי קברותיהם נחרבו. והנה, כל הכפרים האלה היו בעמק יזרעאל שהיה כולו נגוע בקדחת. כאן נקנה קרקע מידי בעלי אחוזות גדולות שלא ישבו על אדמתם – מוכרי-קרקע שלא היו טיפוסיים כלל לגבי יתר חלקי הארץ. אריסיהם של אלה היו מוכרחים לעבור למקומות אחרים וממילא מובן כי כפריהם, ברובם קטנים מאוד, חדלו להתקיים. אבל שינויים כאלה אירעו לא רק עקב רכישת קרקע על-ידי יהודים. מפת הארץ מלאה מקומות הנקראים "חירבֶּה" – מקום שהיה מיושב רק עשרות שנים אחדות לפני-כן, ואשר מסיבה זו או אחרת ניטש ונשם מיושב. הקרקע נמכרה ונקנתה והאנשים עקרו ממקום למקום. יש תהליכי תזוזה של האוכלוסייה. אין כאן שום דבר יוצא מהכלל. ואגב, לא נכון כי נחרבו מסגדים. לא היו שם כלל מסגדים. ולא נכון כי בתי קברות נמחו מעל-פני האדמה. כולם שמורים. יש בידי תצלומים של אחדים מהם. בדרך כלל, בתי קברות ומקומות פולחן שנשתיירו, כגון קברו של איזה קדוש מוסלמי – יש בידי תצלום גם של מקום כזה – נרשמו עם העברת הקרקע על שם ה"מועצה המוסלמית העליונה", או הנציב העליון, ולא על שם "הקרן הקיימת לישרא". אבל מה קרה לאריסים? עקב מהומות הדמים של 1929 צפה ועלתה בעיית הערבים מחוסרי הקרקע, אשר לפי טענת הערבים נושלו מעל אדמתם על-ידי היהודים. סר ג'ון הפּ-סימפּסוֹן נשלח לחקור את העניין. על יסוד הדין-וחשבון שהגיש נתמנה פקיד מיוחד, מר לואיס פְרֶנץ', לערוך חקירה מיוחדת. על שופט בריטי דגול בארץ-ישראל, מעלת כבוד השופט וֶובּ, הוטל לבדוק את התביעות. קציני-מחוז ערביים שוטטו בכפרים ועודדו כל מי שהיה לו ספק-ספיקא של סיכוי לזכות בדין – להגיש תביעתו לשלטונות. בסך הכל – וזה לאחר עשר שנות התיישבות יהודית החל מסוף מלחמת-העולם הראשונה – נרשמו 3,188 תביעות. מכל אלו אישר השופט ווֶבּ רק 570. הממשלה רכשה ארבעה שטחי קרקע ליישובם של אנשים אלה מחדש. מתוך 570 נענו להצעה רק 100, ממאה אלה רק 60 נשארו על הקרקע החדש, בעוד שהנותרים חזרו לכפריהם כלעומת שבאו. שניים מארבעת השטחים נשארו ללא שימוש. אינני יודע מה עושה הממשלה בשטחים אלה - אקווה כי אינם מבוזבזים. הסוכנות היהודית שיתפה פעולה בחקירה זו ועלה בידיה להתחקות אחרי כל אריס שעיבד קודם אדמה שנרכשה על-ידי הקרן הקיימת, לגלותו במקום מושבו החדש, לקבוע כיצד הוא מתפרנס ולהוכיח כי ברוב המקרים הוא מוצא את מחייתו בעבודת אדמה. אולם מה שקרה בעמק יזרעאל אינו יוצא בשום פנים ללמד על הארץ כולה. האזור העיקרי של התיישבות יהודית הוא מישור החוף. בחבל זה הוקמו 130 כפרים יהודים חדשים בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. חלק גדול מהקרקע נרכש כאן לא מבעלי אחוזות אלא מהאיכרים עצמם, שהיו בעליה. אף-על-פי-כן ,שום כפר ערבי לא נעלם מהמפה – אף לא כפר אחד.\ ד"ר וייצמן, בדברו לפניכם על תהליך הבניין שלנו, אמר בצדק רב כי אי-אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים. אבל בעמק החוף נתבצע משהו הדומה לנס: כאן נעשתה חביתה ענקית, ואף-על-פי-כן לא נשברה אף ביצה אחת. יתר על כן, בהשתמשם באותה המחבת גופא הצליחו הערבים לעשות חביתה הגונה גם לעצמם, שכן כמעט כל הכפרים הערבים באותו אזור, ובייחוד אלה שמכרו חלק מאדמתם ליהודים, הם מרובי תושבים כיום משהיו לפני 25 שנה ומצבם הכלכלי טוב הרבה יותר מקודם – וכן טוב הוא ממצב הערבים בני מינם באזורים אחרים. אם תבדקו את המצב ביתר דיוק, תמצאו כי הן הרווחה הן גידול האוכלוסייה עומדים ביחס ישיר למכירת קרקע ליהודים. הסיבה פשוטה. מכירת עודף הקרקע יצרה את ההון הדרוש למימוּן המעבר מחקלאות נחשלת למתקדמת. זהו התהליך שהתחולל כאן. אינני אומר כי כדבר הזה מוכרח לקרות בכל פעם, אבל יש לתהליך זה היתרון כי הוא נתרחש גם נתרחש – כי זוהי עובדה ולא סתם ניחוש. איננו סבורים כי היו הרבה מפעלי התיישבות בעולם, שהתנהלו מתוך התחשבות גדולה יותר ביישוב הקיים – ולמעשה, אגב תועלת כה מובהקת בשבילו – כמו התנחלות היהודים מחדש בארץ-ישראל. שכר הפיתוח – חוק הקרקע הגזעי
שכרנו היה חוק הקרקע משנת 1940, שתקנותיו באו לתת תוקף למדיניות הקרקעות של "הספר הלבן" משנת 1939. תקנות אלו, שנחקקו כפרס בעד מסע האלימות הערבי, סגרו בפנינו במחי-יד 65% משטח ארצנו והגבילו חמורות את אפשרויותינו לרכוש קרקע ב-30% נוספים. התירוץ הרשמי היה, שוב, חוסר קרקע בקרב היישוב הערבי. לא ניתנו שום עובדות או סְפרות להוכיח צדקת הטענה הזאת. התוכנית עצמה הכחישה אותה, שכן ההגבלות הוטלו ביחס הפוך לשטחי הקרקע שכבר נרכשו על-ידי יהודים. במחוזות שרכושנו הקרקעי היה בהם רק 3% מהשטח הכולל, הוטל איסור גמור על כל רכישת קרקע נוספת. באזורים שהגענו בהם עד 7% הוטלו עלינו הגבלות. ואילו בשטחים שכבר רכשנו מהם 49% הורשינו לקנות את כל הנותר. אין זו תקנה המכוונת להגנה חברתית של מעמד מסויים; גם אין זו תוכנית המיועדת לסייע לפיתוח חקלאי. זהו אמצעי של גיבוש גזעי בכל מערומיו – תחבולה לקיים ולשמר את אופייה הערבי המכריע של מרבית שטחה של ארץ-ישראל. יש לזכור, כי השטח שעליו חלה לכתחילה "הצהרת בלפור" כנתינתה בשנת 1917 נעשו בו תחילה, אגב קביעת הגבול הצפוני של הארץ, קיצוצים לטובת סוריה והלבנון. אחרי-כן נקרע ממנה כל חלקה המזרחי, ונהר הירדן, שהיה העורק המרכזי של הארץ, הפך להיות לה גבול. והנה, בתוקף חוק הקרקע נצטמצם שטח הבית הלאומי היהודי מבחינת ההתיישבות על הקרקע לשבריר פעוט ממה שנותר לנו לפליטה. חוק זה פגע באושיוֹת הציונות. המטרות הראשיות של הציונות הן לגאול את העם היהודי משני קיפוחים שהיו מנת חלקו מדורי דורות: כריתוּת מהקרקע ומעמד של נחיתות. בא חוק זה ומחדש על יהודי ארץ-ישראל את שני הפגעים האלה: הוא זורק אותם חזרה העירה ומוריד אותם למעמד של אזרחים מדרגה שנייה. הערבים רשאים לקנות קרקע בכל אתר ואתר. אנו חופשים להיאחז רק ב-5% של שטח הארץ. הנני להזמינכם לשים עצמכם במקומו של חייל יהודי ארץ-ישראלי, החוזר עכשיו למולדתו לאחר חמש שנות שירות פעיל. חייל כזה עבר דרך הגיהינום של מדבר לוב, היה במצור של טובּרוק, התקדם ונסוג חליפות עם צבאות ווייול ואלכסנדר, נלחם בשורות "החטיבה היהודית הלוחמת" באיטליה, שם קבר כמה מחבריו. כעת הוא שב הביתה ורצונו להתיישב עם חבריו על הקרקע. הסוכנות היהודית פונה בשמם לממשלה ומבקשת הקצאת אדמה. היא מצביעה על שטח מסויים, שלפי ידיעותיה הוא פנוי. הממשלה עונה: לאו. אותה אדמה אינה יכולה להינתן – היא כלולה באזור האסור. חייל אחר אינו חקלאי – הוא בעל-מלאכה. רצונו במגרש עירוני שעליו יוכל להקים לו בית. אדיר חפצו להשתכן בירושלים. הסוכנות היהודית מגישה לממשלה הצעה כי שטח מסויים בקצות העיר, העומד בשממתו, יוקצה למפעל של שיכון בשביל חיילים שחזרו. שוב עונה הממשלה לאו – אין זה אפשרי כלל. מעשה שטן, אותו מגרש נתון בדיוק מחוץ לתחום העיר והוא מהווה חלק מהאזור האסור – אין בשום פנים להקצותו ליהודים. ובכן, הרי לפניכם אדם אשר יצא את ארצו להכות באויב המשותף של העם היהודי ובריטניה הגדולה. הוא עזר להנחיל לו תבוסה, הוא חוזר הביתה לארצו, והנה מה שהוא מוצא פה –וזהו הדבר אשר הממשלה דורשת ממנו להשלים עמו: כי בתור יהודי, לאחר תבוסת היטלר, בארץ ביתו הלאומי, הוא לא יוכל לקבל מגרש להקים עליו בית, לשאת אישה ולגדל ילדים בו ולנטוע עצים סביבו, ולא מפני שהקרקע דרוש למישהו זולתו – הוא רואה במו עיניו כי המגרש אינו משמש לצורך כלשהו – אלא אך ורק מפני שהוא יהודי. יכול שהערבי בעל אותו קרקע רצונו למכור – אין הוא רשאי לעשות זאת. החוק אוסר עליו את הדבר. חוק זה נקבע עוד בימי מינכן, אבל הוא קיים ועומד עד היום. זוהי השפלה ללא נשוא בשביל העם היהודי כולו. מר קפלן30 הזכיר כאן בעדותו את הכפר באר טוביה, שמספר תושביו כעת גדול פי-שמונה ממספר המתיישבים הראשונים בו, והם חיים על רמת רווחה גבוהה הרבה יותר. יורשה נא לי להוסיף, כי אותה מושבה נבנתה מחדש והוקמה על רמת פיתוח גבוהה יותר לאחר שהיא נחרבה כליל במאורעות הדמים של 1929. שטח המושבה הישנה מכיל עכשיו שני יישובים, אשר אחד מהם מורכב ברובו מפליטי גרמניה. אילו הביאו הפרעות של 1929 לידי אותן המסקנות, אשר הוסקו ממהומות הדמים של 1936–1939, לא הייתה התקדמות מפתיעה זו אפשרית. הפליטים שהקימו את הכפר החדש בנו תוך כדי כך את עצמם ואת עתיד בניהם. אילו בבואם לארץ מצאו אותם פליטים את הספר הלבן קיים ועומד, הייתה נשללת מהם אפשרות השיקום אשר הנחיל להם הישגים כה מפתיעים. דוגמה אחרת שברצוני להזכיר הוא היישוב מעלה החמישה בהרי ירושלים, אשר אחדים מחברי הוועדה ביקרו בו. כפר זה הוקם בעיצומם של מאורעות הדמים 1936–1939. חמישה מחבריו נפלו בהכשירם את הקרקע השמם. היער הנמצא שם עכשיו ניטע ממש תחת אש – הוא ניטע מטעם הקרן הקיימת לישראל על-ידי המתיישבים עצמם, וזהו אחד מאותם היערות המשנים בפועל ממש את נוף הגבעות הקרחות של הארץ. העלה על דעתכם לחשוב, כי מאז ניטעו העצים הפך תחומו של אותו יער גבול מדיני? שוב אין היהודים רשאים לנטוע עצים מעבר לאותו קו, יען כל השטח שמסביב הוא אזור אסור. שום עצים, שום סיקול, שום דירוג, שום פיתוח על-ידי יהודים באותו אזור – ואין איש זולת היהודים אשר יעשה דבר מהדברים האלה. זוהי התוצאה של חוק הקרקע. בוועידה הארץ-ישראלית שנתקיימה בלונדון ב-1939, הצהירה המשלחת הערבית, שבראשה עמד מר ג'מאל חוסייני, כי 19 מיליון דונם מאדמת ארץ-ישראל הם צחיחים לחלוטין, זאת אומרת כי מבחינת הערבים אין בכל הקרקעות הללו ברכה כלשהי לאלוהים או לאדם. והנה, כל עיקרו של חוק הקרקע אינו אלא זה, שהוא שולל מאיתנו את השממה הזאת ושולל מהשממה את סיכוי הפרחתה. יעלוֹ של חוק זה הוא צימוּת [הנצחת] השממה. העם היהודי תובע את זכות חופש הגישה והשימוש לגבי כל השטחים השוממים והבלחי-מפותחים על-פני כל הארץ. אנו מוכנים להגיע לעמק השווה בשאלת הריבוי הערבי לעתיד לבוא. בתזכיר שהגשנו לכם על סיכויי הפיתוח החקלאי, תבענו לעצמנו רק שליש מהשטחים ה"מתים" בהרי הארץ. הותרנו שני שלישים. אבל אם לא יותן לנו לעשות משהו, אנו בטוחים כי לא ייעשה דבר על-ידי שום גורם אחר. נעשית אומנם עבודת פיתוח בכפרים הערבים ותבוא עליה ברכה. אבל יש שטחי קרקע אשר אין להכשירם בלי גישה מדעית נאותה לפתרון הבעיה וללא השקעה עצומה של הון, של מאמץ, של עבודה ושל אהבה לדבר. אם לא יגויסו ויופעלו אמצעים אלה, תעמוד האדמה ההיא בשממתה עד דור אחרון. אנו תובעים את זכותנו בשטחים האלה על-פני הארץ – בצפון ובדרום, במזרח ובמערב. אם נקבלם לידינו – יהיה הדבר לברכה לא רק לנו בלבד; מפעל-פיתוח כזה יחולל מהפכה בכלכלת הארץ כולה. באים ואומרים, כי רכישת קרקע בידי יהודים גורמת צרות. מעולם לא גרם הדבר צרות בין אלה שמכרו ואלה שקנו. זוהי שאלה מדינית – נכון מאוד! אבל הוא הדין לגבי העלייה וכן לגבי התעשייה היהודית. הנה הוכרז חרם על תעשייתנו. מדובר על ארגון משמרות. משמרות של חרם – אין זה מדרכי-השלום. הדבר יכול להביא לידי התנגשויות בין ערבים ויהודים ואפילו לידי האשמות הדדיות ושפיכת-דמים בין הערבים לבין עצמם. העלייה, רכישת הקרקע, החרם – כל אלה משמשים סלעי מחלוקת. כל עוד מתנהל המאבק המדיני על גורל הארץ, עתיד כל נשק להיכנס לשימוש והשלום עלול להיות מופר. השאלה היא אם זהו השיקול החייב להכריע. הוכחנו, כי העבודה שאנו עושים איננה לרועץ לערבים – לא כיחידים ולא כחטיבה חברתית. אשר לערבים כעם, החטיבה אינה ערביי ארץ-ישראל אלא הכלל הערבי. את הצדק היחסי של תביעתנו והעוול הכרוך בדחייתה יש לשקול במאזניים גדולים יותר. בשביל הגזע הערבי בכללותו אין ארץ-ישראל אלא פינה אחת בלבד. בשביל העם היהודי זהו המקום היחיד. אנו תובעים את זכותם של בני העם היהודי להתיישב בארץ הזאת באין מפריע. נתעוררה כאן שאלה אם עקב הוצאת יהודי אירופה מארצות מגוריהם כיום לא יבולע למעמד היהודים בחלקי תבל אחרים. התשובה היא, קודם כל, כי מעולם לא הצענו יציאת אונס. תביעתנו היא כי יינתן ליהודים מלוא החופש של הגדרה עצמית. אלה הבוחרים לעלות לארץ-ישראל, אל-נא יושמו מכשולים בדרכם. אלה המעדיפים להישאר, יהיו-נא חופשים לעשות כחפצם. אלה המחליטים לצאת את הארץ ולחזור לאירופה, אף הם יהיו-נא חופשים ללכת – כאשר הנם חופשים למעשה. התנהלה מסביב לוועדה הזאת תעמולת לחש שהפיצה דיבה חסרת-שחר, כאילו מופעל לחץ על יהודים המבקשים לעזוב את הארץ על-מנת למנוע אותם מלעשות זאת. זהו שקר גמור. יבוא מי שיבוא וינקוב שם אחד, עובדה אחת, תאריך אחד, להוכיח כי הופעל לחץ נגד מישהו שרצונו לעזוב את הארץ. כדבר הזה לא היה ולא נברא. אין אנו מעוניינים כלל להחזיק פה את היהודים שאינם רואים ארץ זו כביתם. העלייה היהודית לארץ-ישראל הייתה מלווה תמיד ביציאה מסויימת. מכסת היציאה הזאת פחתה במידה ניכרת מאוד בשנות השלושים, אבל אפילו בשנות המלחמה וגם מסוף המלחמה ואילך היו יהודים שיצאו את הארץ. יציאתם של אלה חשובה כהוכחה, כי כל מי שמחליט ללכת – חופשי ללכת. מי אמר לעצור בעדם? מי יכול לעצור בעדם? מדוע הכרחית העצמאות
אבל לא נכון הדבר כי הכול חופשים. במקומות רבים קיימת כפייה. יש אנשים שאינם חופשים לנוע. בסוריה ובעיראק אין היהודים חופשים לעלות לארץ-ישראל אם רצונם בכך. הם מוחזקים באותן הארצות על-כורחם. היהודים במחנות אירופה, המתפרצים נואשות לעלות לארץ, אינם יכולים לעשות זאת. אלה המנסים לעלות נרדפים על-ידי אוניות מלחמה ומטוסי סיור. לא הכול חופשים לצאת מאירופה. במחנות מוחזקים היהודים בכוח – אלא אם כן הם מוכנים לחזור לארצות-מוצאם – ובזאת אין הם רוצים. הם אינם יכולים לצאת לדרך ברכב או ברגל, על-מנת להגיע לארץ ישראל. השלטונות יעצרו בעדם. אחדים מחברי הוועדה חוששים בתום-לב פן יציאת יהודי אירופה לא תסמל את ניצחונו של היטלר מבחינת מצבם של היהודים. אבל האומנם אין זה עניין שיש להניח ליהודים עצמם להכריע בו? והנה באים יהודים ואומרים בכל התוקף, כי אם הם יישארו במצבם הנוכחי באירופה – או מאותה בחינה בארצות המזרח –כי אז-רק-אז יהיה פירוש הדבר כי היטלר לא נחל תבוסה. הם חוזרים ומכריזים כי הניצחון שנחלו בעלות-הברית על היטלר איננו יכול להיות שלם, אלא אם כן יביא לידי תקומת עצמאות ישראל. המדינה היהודית היא כורח דחוף. זוהי בעיה עולמית נוקבת. לא תיתכן הגנה יעילה אחרת על הבית הלאומי היהודי. לדוגמה, צאו וראו מהו לקח החרם הערבי. אין אנו מוגנים מפניו. קיימים כלי נשק חוקיים בהחלט, שאפשר היה להיזקק להם, אך כיוון שאין אלה מצויים בידי הצד המעוניין במישרים, הם נשארים ללא שימוש. ארץ-ישראל והארצות הערביות השכנות תלויות זו בזו. המדינות הערביות זקוקות לשוק הארץ-ישראלי, להקלות המעבר שמספקת ארץ-ישראל, לשירותיה החרושתיים והמקצועיים. הם זקוקים אפילו לדולרים היהודים. אבל כנראה הם ידעו מראש, כי הם יכולים להפעיל את החרם להנאתם ללא חשש פן יאונה להם רע, ואף אומנם לא עשו השלטונות הקיימים דבר כדי להרתיעם. אילו ידעו כי יש להם עסק עם מדינה, שיש ביכולתה לגמול להם לפי מעלליהם, הייתה התלהבותם מצטננת במידה רבה. הגנה מדינית פועלת כהגנה גשמית. בראש וראשונה זוהי השפעה המרתיעה מפני אלימות ובזה היא סוללת את הדרך לשלום. והנה קם משטר עולמי חדש, אשר משפחת המדינות משמשת שוב יסוד לו. העולם הערבי מיוצג בה על-ידי חמש מדינות הנמצאות בתוכה. אפילו עבר-הירדן, שמספר תושביה כ-350,000, עומדת להתקבל. ארגון האומות המאוחדות, על חבריו הערבים, עתיד לדון על עתידה של ארץ-ישראל ולחרוץ את גורל העתיד היהודי. האומנם יישארו היהודים עצמם מחוץ לתחום? הלזה ייקרא דמוקרטיה? הבה ארגיע שוב את הוועדה. ארץ-ישראל כמדינה יהודית אין פירושה שום יתרון מעמד ליהודים פרט לבחינה אחת, והיא זכות הכניסה. בפנים המדינה ישרור שוויון זכויות מוחלט לכל התושבים בלי הבדל גזע או דת, בכלל זה זכאות מלאה לכל המשרות, עד לגבוהה ביותר. אבל רוב יהודי הוא בלתי-נמנע ואף הכרחי. הוא בלתי-נמנע משום שאי-אפשר ליישב יהודים בארץ זו במספר רב בלי שיהיו לרוב. אילולא ההגבלות שהוטלו על העלייה לפני משטר הספר הלבן ובימיו, כי אז אפשר היינו רוב כבר עכשיו. והוא הכרחי מפני ששום הסדר אחר לא יוכל לשמש ערובה יעילה לחופש כניסתם של היהודים העלולים להיזקק לבית לעתיד לבוא. פרט לזה, הנני חוזר וקובע: שום זכויות יתר, שום עליונות של מעמד, שום זכויות מיוחדות ליהודי ארץ-ישראל או לדת היהודית או לאיזה מוסד יהודי. המקומות הקדושים ייהנו מחסינות. את חסינותם אפשר להבטיח על-ידי ערובה בינלאומית. מאות המיליונים של המוסלמים והנוצרים אין להם כל יסוד לחשש כלשהו מבחינה זו. והדבר אינו מוכרח להימשך עשר שנים. סיפרה זו הוזכרה על דרך הניסיון כתקופה אשר אולי תהא נדרשת כדי להבטיח את קליטתם הכלכלית הגמורה של מיליון מתיישבים חדשים בתהליך הייצור. וגם כשנעשה חישוב זה, הוגד כי תוך שנתיים-שלוש הראשונות אפשרית עלייה רחבה הרבה יותר מכדי מאה אלף לשנה. עם גמר מלחמת-העולם הראשונה הועברו כמיליון ושלוש מאות אלף יוונים מתורכיה ליוון תוך תשעה חודשים בלבד. לגבי ארץ-ישראל תספיק העברתו של מספר קטן הרבה יותר ממיליון – נאמר, מחמש עד שש מאות אלף – כדי להכריע את הכף. דבר זה יוכל להיעשות בפחות משנתיים; לשון אחרת, פחות ממחצית הספרה היוונית בפרק זמן גדול מכפליים. ידעתי, רבותי, מה קשה הבעיה, ואם קשה היא בשבילנו, הלא תקשה פי-כמה בעיניכם. אני מבין כי ועדה זו הורכבה על יסוד העיקרון, כי איש מחבריה לא היה לו קשר קודם עם הבעיה, או בקיאות מיוחדת בה, ואולי נכון היה לנהוג כך. אנו מעריכים את הקושי העצום הכרוך במאמץ השכלי שאתם עושים בשבועות אלה, המכריעים בשבילנו ובשביל רבים אחרים, כדי לרדת לעומקה של בעיה מורכבת זו – וזה מלבד התאמצותכם הגופנית ודוחק זמנכם. אבל אין טעם לפשט את הבעיה באופן מלאכותי, ולא תצמח שום ברכה מניסיון לפתור אותה על-ידי הטלאת טלאים. זוהי בעיה עולמית ופתרונה חייב להיות פתרון קיים לעד. בבואנו עם סיום עדותנו לאחל לכם הצלחה בנסיעתכם לאירופה ובכל משימתכם, הננו מרגישים בעומק לבנו כי אם יש רצון, תימצא גם הדרך.
|
