תמורות היסטוריות כבירות בחיי העם היהודי, במעמדה של ארץ-ישראל ובמערכי הזירה הבינלאומית, אשר חברו יחד בתקופת מלחמת-העולם השנייה, הפכו את דבר עצמאות ישראל בארצו ממטרה רחוקה, שנראתה כעומדת בסיומו של תהליך התפתחות הדרגתי – ליעד ממשי שניתן להשיגו בקפיצת הדרך.

ערב מלחמת-העולם, ומתוך כוננות לקראתה, קבעה הממשלה הבריטית, כבעלת המנדט על ארץ-ישראל, "מטרה סופית" למפעל הציוני. ב"ספר הלבן" ממאי 1939 היא זממה להקפיא את היישוב היהודי במיכסת שליש מכלל תושבי הארץ ולכוף אותו לצמיתות למרוּת הרוב הערבי. גזר-דין זה כשלעצמו חייב את התנועה הציונית לא רק לאסור מלחמה נגדו, כי אם גם להציג בתגובה עליו מטרה סופית משלה להתפתחותה המדינית של הארץ. אירועי מלחמת-העולם הפכו את הצורך המדיני הזה לצו-קיום ולכורח של הצלה.

מלחמת-העולם החישה את גמר חיסולם של משטרי המנדט הנותרים בארצות ערב ופתחה את שערי העצמאות הריבונית לפני ארצות דרומה ודרום-מזרחה של אסיה. היה ברור, כי ארץ-ישראל לא תוכל להחזיק מעמד כאי בודד של כפיפות לשלטון זר בתוך ים נגרש של תנועות שחרור כובשות ומנצחות. אפילו נשאר המנדט מכשיר להגשמת הציונות, נִכרת הסיכוי לאריכות ימיו. אבל משטר המנדט בהסתלפותו היה לרועץ לציונות, ואילו נחשול ההתעצמות שמסביב איים להציף גם את ארץ-ישראל ולהוציאה מתחת עול המנדט למעמד עצמאי כמדינה ערבית. לא נשקפה תקווה להציל את המפעל הציוני מסתימת הגולל עליו על-ידי התכחשות בריטית מזה והשתלטות ערבית מזה, אלא בהשגת עצמאות יהודית – אם לא בכל הארץ, אשר הערבים היוו בה רוב של שני שלישים, הרי לפחות בחלק הגון ממנה.

על אלה נוסף בכל מחצו ההוֹמם אסונם של יהודי אירופה, אשר החריד את העם היהודי וזיעזע את מצפון האנושות. השואה הפגינה בכוח איתנים, קבל העולם כולו, את גורלו הטרגי של עם-ללא-ארץ וחישלה את החלטת התנועה הציונית להיחלץ למאמץ עליון למען גול מעל העם את מארת התלישות וחרפת חוסר הישע. ללקח ההיסטורי של מסע ההשמדה הצטרף הלחץ המעשי של בעיית שארית הפליטה. נעילת שערי המולדת בפני חתירת שרידי הטבח לחיים חדשים הוקיעה את המשך קיומו של משטר "הספר הלבן" לאחר גמר המלחמה כחילול הניצחון על היטלר. תביעת העם היהודי לשלטון על ארץ משלו לשם שיקום בניו שניצלו מכליה, וכתריס בפני פורענות חדשה, נעשתה טבעית ומובנת משהייתה פעם.

בו-בזמן בגר היישוב מתוך גידולו במניין ובמשק – תהליך גידול אשר עליית שנות השלושים האיצה את קיצבו. היישוב נתחשל בפורענויות של שנות הדמים שקדמו למלחמת-העולם [1936–1939] ובניסיונות של המלחמה עצמה. עם גמר המלחמה הוא הרגיש את עצמו בשל לעצמאות. עול האפוטרופסות הזרה, שחיבל בהתפתחותו, העיק עליו לבלתי נשוא.

ומעל לכל, אותה פרשת דרכים שהגיע אליה העולם עם שוך נחשול הדמים, עת גורל עמים וארצות הועמד מחדש להכרעה, זימנה לעם היהודי שעת כושר היסטורית יחידה במינה להשמיע ברמה את תביעתו לגאולה.

*

ההחלטה, כי מטרת המדיניות הציונית לקראת סוף המלחמה היא לחתור לכינון ארץ-ישראל כמדינה יהודית, נתקבלה לראשונה באורח גלוי ומוסמך בוועידת ציוני אמריקה למפלגותיהם, שנתקיימה ב[מלון"בילטמור"] בניו-יורק בקיץ 1942, על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון, שהופיע בה כיושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית.¹

וזה נוסח ההחלטה שנתקבלה בוועידת ציוני אמריקה: "הוועידה דורשת כי שערי ארץ-ישראל ייפתחו; כי השלטון על העלייה לארץ-ישראל יימסר לידי הסוכנות היהודית יחד עם הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ; וכי ארץ-ישראל תכונן כקהילייה יהודית, משולבת במבנהו של העולם הדמוקרטי החדש".

לפי שם המלון, שבו נתכנסה הוועידה, נרשמה החלטה זו בתולדות התנועה בשם "תוכנית בילטמור". במיוחד הודגשה בה התביעה כי מייד עם גמר המלחמה תימסר השליטה על העלייה לידי הסוכנות היהודית. ההיגיון המדיני שבהצגת תביעה זו, כמיועדת לביצוע בשלב ראשון, נבע מהצורך להחיש יצירת רוב עברי בארץ, אשר יבטיח את קיומה של המדינה היהודית בכוח עקרונות הדמוקרטיה.

תוכנית בילטמור הפכה סיסמה בשביל התנועה הציונית בעולם ונקודת מוקד לריכוז כוחותיו המדיניים של העם היהודי כולו. היא אושרה על-ידי ההסתדרויות הציונית באנגליה ובדרום-אפריקה ונתקבלה כתוכנית הרשמית של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית בכנס הוועד הפועל הציוני המצומצם בירושלים, בנובמבר 1942, ובכינוס הציוני העולמי הראשון שלאחר המלחמה בלונדון, באוגוסט 1945. היא הוגשה לאחר-מכן לממשלות אנגליה וארצות-הברית ושימשה מאז מנוף למאמץ של הסברה וגיוס אהדה ברחבי תבל.

עם התפרקות חבר-הלאומים והקמת ארגון האומות המאוחדות, ממילא עלתה על הפרק בעיית מעמדו הבינלאומי של המנדט הארץ-ישראלי. היה ברור כי במוקדם או במאוחר עתידה השאלה לבוא לפני האומות המאוחדות. בהתכנס ועידת היסוד של האומות המאוחדות בסן-פרנסיסקו באפריל 1945, הוגש לה תזכיר מאת הסוכנות היהודית, בחתימת נשיאה ד"ר חיים וייצמן, אשר הסביר את הרקע ההיסטורי של המנדט ואת מצבו של העם היהודי בהווה לאחר שואת אירופה, ולפי קווי תוכנית בילטמור הסתיים בתביעות הבאות: א) הכרזה על החלטה לכונן את ארץ-ישראל כקהילייה יהודית חופשית ודמוקרטית; ב) ביטול מיידי של ההגבלות על העלייה ורכישת הקרקע; ג) מסירת הסמכות על העלייה והפיתוח לסוכנות היהודית; ד) עזרה כספית בינלאומית למטרות אלו; ה) הענקת זכות ההופעה והייצוג לסוכנות היהודית בכל ועידה בינלאומית שתדון בעתידה של ארץ-ישראל. מכיוון ששאלות טריטוריאליות מיוחדות הוצאו מסדר-יומה של ועידת היסוד, ביקשה הסוכנות היהודית כי בכל הסדר בינלאומי יובטחו בינתיים זכויות העם היהודי לפי הצהרת בלפור והמנדט. בכיוון זה נמשכו המאמצים של המשלחת היהודית בסן-פרנציסקו, שהייתה מורכבת מנציגי הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי העולמי ומוסדות אחרים. הודות למאמצים אלה הוכנס בסעיף 80 של מגילת האומות המאוחדות המושג של "זכויות עמים", אשר שום דבר הנאמר במגילה אינו יכול לפגוע בהן. המסמך הבינלאומי היחיד המכיר בזכותו של "עם" - להבדיל מזכותה של מדינה - הוא המנדט הארץ ישראלי והעם שזכויותיו מוגדרות בו הוא העם היהודי.

*

במרכז השלב הראשון של המערכה המדינית, שהחלה מייד עם סיום המלחמה, עמד כיעד דחוף עניין העלייה – הן לגופו והן כמטרה ראשונה להבקעת חומת "הספר הלבן". למעלה ממאתיים אלף יהודים ניצולי השואה וקורבנות הזוועה נמקו אז במחנות שהיו פזורים בפינות שונות של אירופה המשוחררת. שבועיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, הגישה הסוכנות היהודית בירושלים לשלטון המנדט תביעה דחופה ל-100,000 רישיונות עלייה ["סרטיפיקטים"] למען שארית הפליטה. דרישה זו, שלא חדלה מאז לנסר בכל שלבי המערכה, ריכזה סביבה תשומת-לב עולמית. אימץ אותה לעצמו נשיא ארצות-הברית, מר הרי טרומן, אך פנייתו בעניין זה בספטמבר 1945 לראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי, לא נשאה פרי. שלטון המנדט, אשר לא סר ממגמת "הספר הלבן", קבע בסוף 1945 מכסה זמנית של 1,500 רישיונות עלייה לחודש.

לכאורה נִבעה בזה בקיע ראשון בחומת "הספר הלבן", שכן ההקצבה הסופית של 75,000 רישיונות-עלייה, שנקבעה ב-1939, כבר נדלתה כולה. למעשה, לא כן היה הדבר, ומי שזיכה את שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, בסטייה מהעיקרון שהיה בעיניו קבוע במסמרות – חשד בכשרים. עיקרו של "הספר הלבן" מבחינת הקפאת היישוב העברי לא היה בנקיבת מקסימום החלטי של 75,000 עולים נוספים, אלא בקביעת היסוד היחסי, כי היישוב היהודי לא יעלה על שליש האוכלוסייה. כיוון שבריבוי טבעי הייתה יד היישוב הערבי על העליונה, נוצר פער אשר אפשר התרת קילוח נוסף של עלייה ללא ערעור העיקרון המקודש של שני ערבים כנגד יהודי אחד. החלטה זו על 1,500 רישיונות לחודש, נוכח שוועתם של רבבות אלפי שארית הפליטה שנמקו במחנות, עוררה גל של התמרמרות בארץ ובגולה. היישוב הגביר את מאמצי ההעפלה, שלא פסקו כל תקופת המלחמה, ועבר לצורות חריפות של מאבק נגד משטר החנק. ארגוני "הפורשים" פתחו באלימות דמים. השלטון הגיב באמצעי דיכוי שהלכו והחמירו והפילו קורבנות אדם.

יש לציין, כי ההתנגדות העקשנית של משרד החוץ הבריטי להיענות לתביעה של עליית 100,000, ואיומי הערבים למרוד אם תסופק תביעה זו, הביאו בטווח ארוך ברכה מדינית. הם לא הניחו פתח לפתרון זמני וחלקי של הבעיה, אלא תרמו ליצירת הרקע להכרעה יסודית ומקפת.

תמיכת נשיא ארצות-הברית בתביעת עלייה יהודית לארץ, בהיקף ובקצב שחרגו הרחק ממיטת סדום של "הספר הלבן", הקניטה והדאיגה את הממשלה הבריטית. כדי להתגבר על הסתייגות אמריקה ממדיניות זו, ולשלול מההתקפה הציונית את תמיכתה, יזם שר החוץ הבריטי באותם הימים תחבולה מחוכמת: הוא הציע להקים ועדה אנגלית-אמריקנית משותפת, שישה מזה ושישה מזה, אשר תבחן את הבעיה. אמריקה נענתה להצעה. הוסכם כי כחברי הועדה ימונו אנשים שלא היה להם לפני-כן מגע כלשהו עם בעיית ארץ-ישראל.

ארנסט בווין לא היה מחברו של הספר הלבן. הוא ירש מדיניות זו מקודמיו, אבל דבק בה באדיקות קשוחה. מסתבר כי היה בטוח – על-כל-פנים, זאת הבטיחוהו יועציו, שהיו אמונים על ראיית הנולד לפי הרהורי לבם – כי שנים-עשר אנגלים ואמריקנים, הנקיים מכל זיקה לציונות, לכשיועמדו פנים-אל-פנים מול הסבך הממאיר של בעיית ארץ-ישראל, יבלעו את תורת מימשל המנדט על קירבה ועל כרעיה. בהציעו את הוועדה הייתה אפוא כוונתו להשיג גושפנקה אמריקנית ל"ספר הלבן" ועל-ידי כך "לשבור את גב" ההתנגדות היהודית, אשר גילויי אהדת דעת הקהל האמריקנית שימשו לה משען מדיני ומקור של עידוד מוסרי, כשם שהשפיעו למישרים גם על עמדתה של ממשלת ארצות-הברית. הוא לא נזהר בלשונו, והבטיח מראש לחברי הוועדה האמריקניים – לפי עדותו של חבר הוועדה האמריקני בארטלי קראם, כי ממשלתו תמלא אחרי המלצות הוועדה אם תתקבלנה פה אחד.

על מינוי הוועדה הכריז בווין בהצהרה שנתפרסמה ב-13 בנובמבר 1945. היה זה מעשה של שבירת לוחות. בהתכחשותו לעקרונות היסוד של הצהרת בלפור והמנדט הרחיק בווין לכת אפילו מ"הספר הלבן". מגמותיה העיקריות של הצהרתו היו הפרדה בין ארץ-ישראל לבין הבעיה היהודית; התעלמות מהרקע ההיסטורי ומההיקף העולמי של הבעיה היהודית וצמצומה לתחום שארית הפליטה באירופה; חיפוש פתרון לבעיית השארית הזאת על-ידי פיזור היהודים וטמיעתם; הזמנת העקורים היהודים להשתקם באירופה ולתרום לפי מיטב יכולתם לחידוש חייה.

ואלה היו שני הסעיפים העיקריים בהגדרה משימת הוועדה, אשר גישת בווין נתנה בהם אותות ברורים:

1.  לבחון את הנסיבות המדיניות, הכלכליות והחברתיות בארץ-ישראל, במידה שהן נוגעות בבעיית העלייה היהודית לארץ וההתיישבות היהודית בה ובטובתם של העמים השוכנים בתוכה;

2.  לבחון את מעמד היהודים באותן ארצות-אירופה, שבהן הם נפלו קורבן לרדיפה נאצית ופשיסטית, וכן את האמצעים המעשיים שננקטו או העתידים להינקט בארצות ההן כדי לאפשר להם להיות חופשים מאפליה ומדיכוי, ולהעריך את מספר היהודים שירצו, או שיהיו אנוסים על-ידי הנסיבות, להגר לארץ-ישראל או לארצות אחרות שמחוץ לאירופה.

 

לא ייפלא, כי נוכח הורתה ולידתה זו של "הוועדה האנגלית-אמריקנית", והמגמה שהותוותה לחקירתה בפי יוזמהּ, נתעורר בחוגים הציוניים ספק רציני אם ראוי לסוכנות היהודית להופיע לפניה. רבים ראו בהקמת הוועדה טכסיס של השהיה והסחת דעת, והזהירו מפני מתן יד ציונית למזימת רמייה והכשלה. לאחר חקרי-לב קשים ודיונים ממושכים, נתגבש רוב לחיוב ההופעה. הכריעו השיקולים כי אין להחרים מוסד המבטא זו הפעם הראשונה, רישמית, את התעניינותה של ארצות-הברית בבעיית ארץ-ישראל, וכי מכל-מקום יש לראות את הופעת הסוכנות היהודית לפני הוועדה כשלב במערכה – חוליה בשרשרת המאבקים לעתיד לבוא – אשר מתוך דאגה לשלבים הבאים אין ההנהגה הציונית חופשית לפסוח עליו ולהפקיר את תוצאותיה.

ועדת החקירה גבתה תחילה עדויות מפי יהודים וערבים ואישים אחרים בוושינגטון, בלונדון ובקהיר. ב-8 במרס 1946 הגיעה לארץ ופתחה בישיבותיה בירושלים. נשיא הסוכנות היהודית חיים וייצמן נשא את נאום-הפתיחה לפרשת העדות היהודית. הסוכנות היהודית הגישה לוועדה חומר רב בכתב. בתזכיר העיקרי, שהוכן על-ידי המחלקה המדינית של הסוכנות, הוצגה התביעה לכינון ארץ-ישראל כמדינה יהודית. תביעה זו שימשה ציר מרכזי לעדויות שנמסרו בעל-פה, בראש וראשונה בהרצאתו המקפת והנוקבת של יושב-ראש ההנהלה דוד בן-גוריון. החומר הכלכלי שהוגש לוועדה נועד להוכיח את אפשרות קליטתם של מיליון יהודים נוספים בארץ. עם זה, הושם דגש חזק בתביעה להעלות מייד לארץ את מאת-האלף הראשונים. בחלקו של המחבר, כראש המחלקה המדינית, נפלה הופעת הסיום לפרשת העדות היהודית, בה נכללה גם תגובת הסוכנות היהודית להצהרות ששמעה הוועדה מפי נציגי הוועד הערבי העליון ולטענותיה של ממשלת המנדט.

הקורא את הדברים בשנת העשור למדינת ישראל – ולאחריה – חייב עם קריאת כל שורה ושורה לשוות לנגד עיניו את הרקע המדיני שעליו הוצגה לפני שתים-עשרה שנה התביעה להקמת המדינה היהודית – הרקע אשר העובדה המרכזית והמכרעת שבו הייתה קיומו של רוב ערבי גדול ומגובש בארץ. נתחייב אז מאמץ להוכיח את צדקתה של השאיפה היהודית על רקע זה, ואת אפשרות הגשמתה תוך ביטחון כי היישוב הערבי במדינה היהודית לא ינוצל ולא ינושל ותוך סיכוי להגיע לשלום יהודי-ערבי בארץ ובמזרח התיכון.

 

הערות

 

1.          הרעיון, כי בתקופה הרת-עולם של ריב האיתנים על-פני כדור הארץ הגיעה השעה לגולל את דגל הציונות המדינית במלואו, ניסר מראשית מלחמת-העולם. ד"ר וייצמן המנוח הציג את התביעה למדינה יהודית במאמרו ברבעון האמריקני ""Foreign Affairs בחוברת שיצאה לאור בינואר 1942. עוד בנובמבר 1941 כתב ברל כצנלסון במצע הבחירות של מפלגת פועלי ארץ-ישראל לוועידה החמישית של הסתדרות העובדים לאמור: "בהיקבע משטר חדש לארצות ים-התיכון, חייב העם היהודי להציג בפני כל הגורמים העולמיים אח שאלת קיומו וחירותו במלוא קומתה. עליו לדרוש: א) עצמאות מדינית, המבטיחה את מרותו של העם העברי על העלייה ועל הבניין, במסגרת התנאים המדיניים החדשים; ב) עזרה בינלאומית לעליה ולבנין המולדת; ג) נציגות יהודית בחבר-הלאומים העתיד לקום; ד) חופש הפעולה הציונית בכל הארצות וחופש ארגון העלייה היהודית מכל הארצות". התפקיד ההיסטורי לשמש בקרב התנועה נושא עיקרי לרעיון העצמאות, וכוח מניע מרכזי בחתירה למדינה יהודית לאלתר – במשך כל תקופת המלחמה ובשלבי ההכרעה שלאחריה –  נפל בחלקו של דוד בן- גוריון.