בפרק זה בחרתי להעמיק בדמותו של סבא רבא שלי (סבה של אמי אורית), שהוא משה שרת, ובתקופה מיוחדת בחייו. בחרתי בסיפור זה משום שבעיני הוא סיפור מאוד מעניין ומיוחד. סבא רבא שלי גר בילדותו בכפר ערבי ובעיני זה משהו מאוד נועז ומעניין. אני בעצמי הייתי רוצה לחיות בתקופה ההיא ולהתנסות בחוויה דומה. מאוד התחברתי לסיפור הזה, לשמוע איך הוא הסתדר בכפר ומה הוא למד שם.
משה שרת משה שרת נולד בחרסון שברוסיה בשנת 1884 ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1906. הוא היה תלמיד המחזור הראשון של הגימנסיה העברית הרצליה. בסיום לימודיו נסע לאיסטנבול בירת טורקיה ללמוד משפטים, ועם פרוץ מלחמת העולםהראשונה התגייס לצבא הטורקי. ערב הקמת המדינה הוא עמד בראש המערכה המדינית באו"ם להקמת המדינה. עם קום המדינה התמנה לשר החוץ הראשון שלה. בשנת 1953 נבחר להיות ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אחרי התפטרותו מהממשלה היה מנהל הוצאת הספרים "עם עובד" ומנהל הסוכנות. הוא נפטר בשנת 1965 ונקבר בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב. משה שרת היה דמות מיוחדת במינה בנוף הפוליטי של מדינת ישראל בכל הזמנים. איש חינוך, איש שלום, איש שפה וספר, בעל נפש של משורר. הוא היה ידוע בקנאותו לשפה העברית, בחידושיו הלשוניים ובהקפדתו על לשון עברית צחה ומדויקת. אישיותו המיוחדת היא שהביאה להצלחתו ולאהדתו בקרב העם, וכן לנפילתו. ייתכן שהיה חסר לו החספוס הדרוש כדי לעמוד בתלאות השלטון, אך אין ספק שהוא היה מורה דרך לשלום ולהבנה בין העמים שהקדים את זמנו בחזונו. משה הושפע מאוד מאביו יעקב צ'רטוק שהיה בין הביל"ויים הראשונים (ארגון נוער יהודי לאומי שנוסד ברוסיה לאחר הפרעות ביהודים בשנת 1881 ודגל בשיבה לארץ ישראל ולהתיישבות בה. ראשי תיבות של "בית יעקב לכו ונלכה"), בעיקר הושפע מהשקפת עולמו ומאהבתו למולדת, אך יותר מכל השפיעו עליו השנתיים שחי כנער (בין הגילים (11-13 שזה עתה הגיע מהגולה, בכפר הערבי עין-סיניה. השנתיים האלה היוו את הבסיס לתפיסתו המדינית. החוויה הזאת, נהג לומר, הרגילה אותו לראות בערבי קודם כל בן אדם ורק אחר כך ערבי, קודם את האנושי ואחר כך את הלאומי. בעין-סיניה למד ערבית. שם הרגיש שהוא "נולד מחדש". "... שם שתינו את מי הארץ ישר מהמבוע, שם נשמנו את אווירת הארץ כמות שהיא בקיצה ובחורפה", כתב ביומנו האישי. ההיסטוריה המשפחתית העלייה בפעם הראשונה יעקב צ'רטוק, (אביו של משה שרת) היה יליד פינסק שברוסיה. הוא היה צעיר יהודי שלא הלך לישיבה, גמר בית ספר תיכון רוסי ממשלתי והלך ללמוד בבית ספר גבוה בוורשה. הוא היה שקוע כולו בתרבות רוסית. מראה תינוק יהודי שהושלך ממרפסת הקומה השלישית למדרכה לרגליו ולעיניו ודמו ומוחו נשפכו על אבני המדרכה, הסעירו אותו ושינו את חייו. הוא סיפר שאירוע זה הוציא אותו מבית הספר הגבוה והחזיר אותו לעמו.
בתקופה הזאת, במוסקבה ובחרקוב התארגנו קבוצות סטודנטים אשר מהם נוצרה קבוצת הביל"ויים, במטרה לעלות לארץ ישראל. הוא הצטרף לקבוצת הבילויים הראשונה שיצאה מאודסה דרך קושטא בשנת 1881 ועלה לישראל בפעם הראשונה. חברי הקבוצה החלו לעבוד במקוה ישראל. בהמשך, עברו רובם לגדרה. צ'רטוק עבר לירושלים. חולשת גופו הקשתה עליו את העבודה החקלאית והוא העדיף לעסוק במלאכה, כמו כן הוא נמשך לירושלים, לאווירה הרוחנית החזקה סביב יחיאל פינס (סופר ומחנך) ואליעזר בן-יהודה (מחדש השפה העברית). הוא פתח בית מלאכה לתעשיית כלים מעץ זית, אך לאחר זמן נשאר בית המלאכה המשגשג שהקים ללא אמצעים כספיים. שותפו חזר לרוסיה והוא נשאר בירושלים בלי עסק ובלי עבודה.
קשיי ההסתגלות
צ'רטוק בן ה-25 עבר ימים קשים. הוא נקרע בין רצונו להשאר בירושלים, ובין המציאות הקשה. בשלב מסויים הרגיש שנשאר לו רק מוצא אחד והוא לחזור לרוסיה. הוא כבר קיבל החלטה בעניין, ונסע לנמל יפו, אבל לא יכול היה לעזוב את הארץ. "... ברגע המכריע הרגשתי את כל אי היכולת הפיסית להיפרד מארץ ישראל". "... אם לא תישמע תחינתי ואהיה אנוס להיפרד ממנה - נשמתי תשאר כאן ואני אשא איתי לרוסיה רק את צלי אשר ינדוד ללא מטרה וחפץ אילם ואדיש לכל נוראות הגולה". כתב במכתביו. לאור הגילויים הרוחנים שחווה בנוגע לאהבתו את ארץ ישראל, הוא החליט להישאר בה ולעבור לגדרה.
החזרה לרוסיה
בשביל להיות איכר היה עליו לשאת אישה (זו הייתה "החלטה לאומית"), אך הוא לא מצא אישה בישראל, וב-1886 החליט לנסוע לרוסיה כדי למצוא שם בחורה מתאימה. הוא הגיע לפינסק (שם סיים בזמנו בי"ס תיכון), אולם הבנות שם לא גילו התלהבות לנושא ארץ ישראל. וכך מסופר שהבנות התייחסו לנושא: "מה, דעתו נטרפה עליו? אחת כמותן תינשא לו כדי ללכת לאיזו פינה נידחת בעולם, מעבר להרי חושך על מנת שם להיות אשת איכר?"
המשימה למצוא אישה בכל מחיר הביאה אותו לרדת בדרישות שלו. הוא אף הגיע למצב שהיה מוכן להתחתן עם בחורה לא צעירה, תופרת ומעשנת! שהסכימה להתחתן איתו רק "לשם נישואים". הוריו התנגדו למעשה, אבל הוא התעקש עד שהבין שהוא מוכן להתחתן בכל מחיר רק כדי לחזור לישראל, והחליט שאינו חוזר. באפריל 1887 ביקש ממנו במכתב מנחם אוסישקין (מנהיג ציוני, לימים ראש הקרן הקיימת לישראל), שיחזור למרות מצבו האישי, כי לפי דעתו אם ישאר ברוסיה הוא כבר לא יחזור יותר לישראל, אך הוא נשאר והתייישב בעיר אודסה. שם הכיר את אשתו לעתיד פאניה לב, שהיתה אישה משכילה ומורה, שיחד עם אחותה ניהלה בית ספר לנערות יהודיות. לאחר נישואיהם הם עברו לחרסון, אליהם הצטרפה גם אחותו הצעירה ממנו בעשרים שנה, גוטה. שם פתח בית מסחר למכשירי כתיבה. במקביל עסק בעבודה עתונאית וספרותית. הוא תרגם לראשונה את הספר "מלחמות היהודים" של יוסף פלוויוס לרוסית, היה ראש החוג הציוני בחרסון וייצג אותו בוועידה מחוזית, היה מראשי הפעילים של "חובבי ציון", ונחשב למחנך הדור. הוא לקח חלק פעיל בתנועת החינוך הלאומי והחייאת השפה העברית. דגל בהוראת עברית בעברית (בהשפעת אליעזר בן-יהודה), ראה בה דרך להקניית השפה ואמצעי לחיזוק הקשר לעם. העלייה בפעם השנייה
התקופה שבין עלייתו לארץ בפעם הראשונה לשנייה נמשכה עשרים שנה. בשנים אלו נולדו להם חמשה ילדים. אך המשפחה חיה בהרגשה של "תחנת מעבר". זה לא היה בית. לא ארץ שלהם ולא עיר שלהם. הוא לא היה יכול להשלים עם הרעיון שילדיו יתחנכו וישארו בגולה. הם למדו בבית ספר רוסי, אך קיבלו חינוך יהודי ולמדו עברית אצל המורה הפרטי זאב סמילנסקי (מורה ידוע לעברית וידידו של האב יעקב, לימים אביו של הסופר ס. יזהר). עבודתו הציונית הספרותית והתרבותית לא סיפקה אותו. התשוקה הלוהטת לעלות לארץ-ישראל לא הרפתה ממנו. כך התייחס לנושא: "... המולדת, ארץ אבות, כאישה האוהבת תובעת מסירות עיוורת וקשר טבעי. אהבה ללא חשבון ולא רק אהבה מתוך תכלית או מתוך רעיון. קשר כזה תרגיש רק אם תראנה בעיניך, תהיה בחיקה תחוש את קסמיה ותרגיש את ידה המלטפת". רק בשנת 1906, בעקבות פרעות בעיר חרסון, עלה בשנית עם כל בני משפחתו בהחלטה גמורה לחיות חיי כפר.
ההחלטה
אבי המשפחה הביל"ויי יעקב צ'רטוק עלה עם אשתו פאניה וחמשת ילדיו בגילאים שלוש עד שלוש-עשרה. הבכורה רבקה (מורה לפסנתר), לימים אשתו של דב הוז (ממקימי הזרוע האווירית של ההגנה, סגן ראש עירית ת"א). אחריה משה (שרת), לימים שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינה ישראל. הבת השלישית עדה, לימים אשתו של אליהו גולומב (מפקדה של ההגנה). הבן הרביעי יהודה (שרת) המלחין והמנצח, ובת הזקונים גאולה.
עם עלותם לישראל הם התיישבו באופן זמני ביפו, ברובע הנוצרי עג'מי שהיה מאוכלס במעט יהודים, לשמונה חודשים. אך צ'רטוק היה תקיף בדעתו להתפרנס מעבודת אדמה. אליעזר בן-יהודה סיפר להם שעיסמאיל אל-חוסייני, "בק" ערבי, מבית אל חוסייני - דודו של המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני, מחכיר את אחוזה שלו לרגל צאתו לפריס, בכפר הערבי עין סיניה, השוכן בהרי אפרים ונמצא צפונית לרמאללה בדרך לשכם. כך, בשנת 1906משפחת יעקב צ'רטוק, אחיו וולודיה (זאב) ואשתו אנה ואחותו הצעירה גוטה ובעלה ברוך קטינסקי והתינוקת דבורה, חכרו יחד את הכפר הערבי עין סיניה, ממשפחת אל-חוסייני המפורסמת, לתקופה של עשר שנים בתקווה שבתום התקופה הם יקנו את האחוזה. מטרתם הייתה לייסד את היישוב העברי הראשון בהרי אפרים, ומתוך הכרה ואמונה ביישובה של ישראל, בחרו לגור שם, והיו המשפחה היהודית היחידה שהתיישבה בכפר ערבי .
החיים בכפרהמשפחה חכרה בנוסף לבית האחוזה ולשדותיה גם טחנת קמח ובית בד וקיבלה זיכיון להקים במקום אכסניה וחנות לעוברי אורח. למעשה האחוזה שימשה כמרכז אזורי קטן אליו נהגו לבוא ערבים מעין סיניה ומכפרים סמוכים כדי לטחון את התבואה. המשפחה התגוררה בבית האבן הגדול של השייך הנמצא על פסגת ההר. מסביבו במורדי הגבעות עמדו ועדיין עומדים בתי האיכרים. בני המשפחה הביאו איתם לכפר את כל רכושם, כולל ספרים ופסתנר כנף ענק אותו הביאו למקום על גמל. הסתגלותם למקום הייתה מהירה. הם הקימו בכפר בית בד להפקת שמן זית. הזיתים הובאו מהכרמים שהיו לכפר. כדי להבטיח את שיווק השמן בירושלים, היה עליהם לדאוג שיהיה כשר, לשם כך הביאו פועלים יהודים מירושלים. הם רכשו עדר עזים והדוד וולודיה ומשה (שרת) טיפלו בעדר ויצאו עמו למרעה. פניה שרתוק הביאה איתה רפואות ותכשירים שונים. במיוחד פחדה ממחלת עיניים מדבקת. היא נהגה להזליף טפות לעיני כל ערבי שהגיע הביתה. בבית בנו תנור אפיה מלבנים שרופות ונחושת רקועה (הקיים בבית עד היום). בית ספר לא היה במקום. משה ויהודה שרתוק ביקרו בבית ספר הערבי בביר-זית ולמדו שם ערבית. את שאר הלימודים הם והבנות למדו בבית מאמם. משה שרתוק, היה אז בן אחת-עשרה, למד להכיר את כל ענפי המשק, הצאן ואת עבודת הכפיים. בבית התאמצה המשפחה לשמור על רמת חיים שהייתה מקובלת אז על המעמד הבינוני בארץ ישראל. למרות המרחק מירושלים ומיפו הבית היה מצוייד היטב, בעשרות ספרים שהובאו במאמץ רב, בפסנתר עליו פרטו בני המשפחה וברהיטים אירופיים כבדים שהמשפחה נקשרה אליהם ולא הסכימה לוותר עליהם. השמירה על סממנים אלה הגבירה את תחושת השוני בין המשפחה וערביי הכפר. תגובות למעשההתיישבותם של בני המשפחה במקום לא הייתה מעשה מובן מאליו גם באותה תקופה. מעשה ההתיישבות של משפחה יהודית יחידה בסביבה זרה ונידחת, נתפס בעיני היישוב היהודי כנועז והרפתקני ואף עורר הערצה כלפי המשפחה. העובדה כי האחריות לניהול האחוזה, העבודה בטחנה בבית הבד ובשדות, נחלקה בין בני המשפחה הגדולים והקטנים גרמה להתפעלות רבה. בתם השנייה של משפחת קטינסקי, ציונה (רבאו) נולדה בכפר, היא נקראה ציונה כסמל ולדגל להתיישבות במולדת. היא היהודייה היחידה שבדרכון שלה היה כתוב במקום לידה: "עין סיניה". אמה התכוונה לנסוע ללדת בירושלים בעגלה, אולם הלידה הקדימה והיא ילדה אותה בבית. גיסין (מראשוני פ"ת) ששימש מתורגמן ומדריך חקלאי עזר בלידה, גזר את חבל הטבור במספריים גדולות ששימשו לגז הצאן. "... כך באתי לעולם בכפר נידח בהרי אפרים", היא כותבת בספרה "בתל אביב על החולות". בעקבות התיישבותם במקום עין סיניה הפכה למקום עלייה לרגל. מבקרים רבים התקבלו על ידי המשפחה במאור פנים וזכו לקבלת פנים חמה. מנהיגי היישוב החדש, סופרים, הוגים, חלוצים ביקרו במקום. הם באו לראות ולהתפעל במו עיניהם מהתופעה. כך תיארו את המקום מבקרים: "... ילדים שהורגלו ללכת לגימנסיה חיים עתה חיי איכרים ממשים ואינם נבהלים מעבודת הזאת ועושים זאת כאשר עשו אבותינו לפנים... בתי איכרים רבים ביקרתי אך חיים כאלה לא פגשתי." "... הם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר. לא לכל אדם יש האומץ לחיות חיים כאלה".
המשבר שנתיים הם ישבו בכפר הערבי בבית האחוזה. בין הכפריים הערבים ובני המשפחה נרקמו יחסי חסות וידידות, אך תנאי החיים שם היו קשים ומפרכים. המשפחה הבודדה בסביבה זרה לחלוטין, ולעיתים אף עוינת, לא החזיקה בסופו של דבר מעמד במקום. חסרו כוחות עובדים וניסיון חקלאי. לאכזבתם, חוץ מכמה עובדים יהודים שנשכרו לעבודות עונתיות וזכו להגנת מנהיגי פועלי ציון, כמו יצחק בן צבי (לימים נשיא מדינת ישראל), לא הצטרפו יהודים רבים לניסוי חלוצי זה. ההשקעות הכספיות בניסויים בגידולים חקלאיים, בטיוב הקרקע, בטיפוח עדר ולול ירדו לטמיון וגרמו הפסדים כספיים כבדים. הציפיות הגבוהות שתלו מהכנסות מיבולי השדה, מטחנת הקמח לא התממשו. המשפחה העסיקה עובדים ערבים ששכרם היה מועט, אך אלה גנבו חומרים ובעלי חיים מכל הבא ליד. המשפחה התקשתה לכפות עליהם מרות. המקורות הכספיים הלכו והתדלדלו. מתחים על רקע זה התגלעו בין יעקב צ'רטוק ואחיו הצעיר וולודיה שהיה המעשי ובעל הרכוש מבין השניים. בנוסף התעוררו בעיות של חינוך הילדים. הם למדו בכפר הערבי הנוצרי ג'יפנה. יום אחד משה ורבקה חזרו בוכים. המורה הענישה אותם ונקבה את תנוכי אוזינהם במחט. ההורים הבינו שאי אפשר לחנך ילדים בכפר ערבי. גם היו בעיות של עזרה רפואית, והשהות בכפר הפכה לקשה מנשוא. בשנת 1908, אחרי שתי שנות חכירה, החליטה המשפחה לא לחדש את החוזה ולעזוב את הכפר חזרה ליפו. העזיבההעזיבה היתה קשה לילדים וליעקב צ'רטוק אב המשפחה, שחש כי נטש עמדה יהודית בארץ ישראל. החלום בדבר גאולת האדם ועבודת כפיים נגוז והוא שקע במרה שחורה. החזרה לחיי העיר דיכאה אותו. הוא חזר לפעילות ציבורית וחינוכית. היה חבר ועד העיר ת"א, חבר ועד פדגוגי של הגימנסיה העברית, וחבר ב"משפט שלום", שימש כבורר מבוקש.
הוא היה מאוכזב מבחינה חברתית, ומחבריו, פינס שהיה כבר זקן וחלש, ומבן-יהודה שהיה זר ורחוק. חבריו הבילויים היו עייפים ומלומדי צרות, מתלבטים באין מוצא בשאלות המשק הבנוי על עבודה זרה והבנים הנודדים החוצה. את תנועת העבודה הצעירה לא הבין עד עומקה ולהצלחות הראשונות של התיישבות העובדים התייחס בפקפוק. חמש שנים אחרי העזיבה, בשנת 1913, הוא מת בן חמישים ושתיים ממחלת אסטמה ממנה סבל עוד מילדות. השפעת החיים בעין סיניה על בני המשפחההשהות בכפר הותירה רושם עמוק בבני המשפחה ובייחוד במשה שרתוק, שעתיד לתרגם את ההתנסות הזאת למונחים חברתיים פוליטיים. בני המשפחה למדו שיעור ביחסי יהודים ערבים. הערבי אבו-עודה היה מורו העיקרי. הוא החשיב אותו כאחד ממוריו הגדולים בחיים. ממנו למד דיבור ערבי, מבטא ערבי ודת ערבית, מנהגים וחוכמת חיים. שם אימץ לעצמו את גישתו ההומנית כלפי ערביי ארץ ישראל וקיבל תחושה לגבי מהות הבעיה הערבית. ההתנסות המיוחדת הזאת גיבשה אצל כל בני המשפחה תפיסה מתונה וסובלנית כלפי הערבים. במשך שנים רבות קיימו בני המשפחה קשרים עם הערבים מעין סיניה. עוד בתחילת שנות השלושים נהג הבק להופיע בבית משה שרתוק בירושלים. עד לימיו האחרונים היתה תלויה על קיר בחדר עבודתו תמונה של הכפר עין סיניה. שמונה שנים לאחר העזיבה כתבה הבת הצעירה גאולה, במסגרת לימודיה בגימנסיה הרצליה, חיבור בנושא "עין סיניה" וקיבלה עליו ציון ט"מ מהמורה שלה לספרות חיים ברנר. להלן מספר קטעים ממנו:
"... ימי ילדותי היותר יפים והנעימים עברו עלי בהיותי בכפר ערבי הקרוב לירושלים. הדבר היה זמן מה אחרי בוא משפחתנו מרוסיה. מאז ועד עתה עברו כ-8 שנים ובכל זאת כמו חיה עומדת לפני עין-סיניה. ... אחי היו הולכים אל השדה או אל הטחנה, אחיותי היו מפקחות על הבית, ואני הייתי ממלאה את סינורי זרעונים ומפזרתם לתרנגולים... הייתי הולכת לשחק בגננו הגדול, אחר כך הייתי רצה אל המעין, ממלאה את כדי ממימיו הטהורים ומביאה אותם לארוחת הצוהרים. ואני התאהבתי בכפר ויותר ויותר מצא חן בעיני. ... פעם התעוררתי משנתי לדברי השיחה שהייתה בין אבי ואמי: "ומה יהיה הסוף, אומרת אמי, הלעולם נשאר פה. הטחנה אינה מביאה רווח גדול וגם הילדים אינם לומדים. אומנם כן עונה אבי, וכבר החלטתי כי בעוד שבועות אחדים כתום שנתים מיום בואנו הנה נעזוב את עין-סיניה". כמוכת תמהון הייתי באותו רגע. מה? את עין סיניה הנחמדה שלי נעזוב? ... אך הנה התאמת הדבר אשר רציתי להכחיש. פעם התעוררתי בלילה ואראה שהחדר הסמוך מואר. התפלאתי בראותי ארגזים פתוחים ואמי ואחותי מסדרות את הלבנים ומניחות אותם בארגזים. שאלתי את אימי, מה את עושה? אך במקום תשובה ראיתי דמעות בעיניה ובקול עצור מבכי ענתני: נוסעים אנו מפה נוסעים אנו ולא נשוב הנה.
... בשבת האחרונה נפרדנו מכל פינותיה היקרות, מכל הריה היפים ומכל מעינותיה השלווים של עין סיניה. למחרתו בבבוקר כבר עמדה עגלה רתומה לסוסים על יד ביתנו הבאה לקחתנו ירושלימה. ובעלותנו עליה הרגשנו יותר ויותר כמה קשה הפרידה ממנה. ורק אז ראינו מה קשורים היינו אליה. איש מאתנו לא הוציא הגה מפיו באותו הרגע. כל כל אחד היה שרוי בצערו, וכל רגשותינו המשותפים הובעו רק ע"י שירת פרידתנו. וכך הלכה העגלה והתרחקה ועין סיניה הלכה וקטנה. ופעם נגלתה שוב מבין ההרים עד כי לבסוף נעלמה מעינינו לגמרי, וכאילו לנצח בלעוה ההרים."
|
