דברי אורית שרת-פורטר, נכדת משה שרת, במלאת 50 שנה למותו


דברי אורית שרת-פורטר, נכדת משה שרת, במלאת 50 שנה למותו


חלפו חמישים שנה ממותו של סבי משה שרת ב- 9 ביולי 1965. הייתי בת עשר כשהוא נפטר והוא בן שבעים. איש צעיר במונחים של היום.


לא אחת נשאלתי במהלך חיי אם אני זוכרת אותו וביקשו ממני לספר זכרונות ממנו כסבא.אין לי ספק שעצם היותי הנכדה של משה שרת השפיע רבות עלי ועל עיצוב זהותי, כמו אולי על כל בני המשפחה והנכדים. המיקום שלי בקבוצת נכדים הגדולים, אחרי יורם אחי, הנכד הבכור ואחותי נורית, שהיתה כבת שנה במותו, 

וכבתו של יעקב שרת, בנו הבכור שיותר מכל מזוהה איתו וממשיך לשמר את מורשתו בעמותה שהקים ועובד בה עד 

היום, עם אמי רנה ובני המשפחה, תמיק שנפטרה לא מזמן, חיים, יורם.

קשה לי לעשות את ההפרדה בין האישי לציבורי בהקשר זה.

הייתי קשורה אליו כסבא ואהבתי אותו מאוד, את הגלויות ששלח מכל נסיעה, את הבובות שהביא לאוסף הבובות, שירת "נומי נומי" לפני השינה כשהיה בא לבקר בצהלה, את קולו הרועם בנגינה המיוחדת, סיפוריו המרתקים בהתכנסויות משפחתיות וכל אישיותו החמה והאוהבת. המוות שלו וכל הקשור לכך היו עבורי חוויה לא קלה שנשאתי אותה איתי שנים רבות.

ברמה האישית, כילדה בכיתה ה', המפגש איתו כמה ימים לפני מותו מחוסר הכרה היה לי קשה מנשוא, כמה ימים אח"כ היציאה למחנה בצופים עם תחילת החופש הגדול, ברמת יוחנן והרגע ששמי נקרא ברמקול מהדהד ברחבי המקום נישא מעל צמרות העצים, מתבקשת, רגע אחרי שהנחתי את התרמיל על המיטה בחדר לגשת למשרד, ושם התבשרתי על מותו. ההמשך בנסיעה עם יורם אחי, שהיה מדריך במחנה, באוטובוס מחיפה לירושלים כשבחדשות מודיעים שוב ושוב על מותו ואנשים מסביבנו מדברים על הנושא מבלי לדעת שאנחנו נכדיו, ההגעה לירושלים לבית שברחוב בלפור, הכאב של אבא ואמא וסבתא ציפורה ובני המשפחה, והכל מתערבב עם ה"תפקיד" שקיבלתי להניח את הזר על הארון שהוצב ברחבת הסוכנות. מספר הצעדים שהיה עלי לצעוד מהמקום שעמדנו עד לארון נדמו לי כקילומטרים ארוכים של בהלה ועצב.


ובהמשך הנסיעה מירושלים לתל אביב בשירה ארוכה אחרי הטנדר עם הארון כשלאורך כל הדרך עומדים אנשים מנופפים בידיהם או במטפחות ובוכים, כשאני תוהה למה אנשים בוכים כל כך על מותו של אדם שלא הכירו. רוצה אותו לעצמי כסבא שלי ולא להתחלק בכאב הפרטי עם אנשים זרים.שנים רבות אחרי, תהיתי האם מדובר היה בתעתועי דימיון של ילדה קטנה. האם באמת עמדו כל כך הרבה אנשים לאורך הדרך בכביש ירושלים ת"א? ובהמשך הדרך לאורך שד' רוטשילד ואלנבי? ואכן הצילומים של מסע הלוויה תעדו אותו בדיוק כפי שזכרתי. אבל לאומי כבד על ראש ממשלה לשעבר שהעם אהב העריך וכיבד.

סבא ביקש שלא יתלו מודעות אבל, לא ינשאו הספדים, ולא להקבר בהר הרצל בחלקת גדולי האומה אלא כאן בטרומפלדור, לצד אחותו רבקה וגיסיו האהובים דוב ואליהו. כמה אנושי וצנוע היה באישיותו.

50 שנה עברו, ברמה האישית שנים של הקמת משפחה וילדים, אפרת נעם זהר והנכדים רומי

העתקת קישור