הארכיונים שנפתחו בפנינו בשנים האחרונות מציירים בפנינו תמונה מעניינת מאוד. תמונה שאולי אינה עולה בקנה אחד עם הזיכרון הקולקטיבי שלנו ונדמה לי שהדברים מעניינים.

ביום שני, ה-29 באוקטובר 1956, שכב בן-גוריון חולה בחדרו כאן בתל-אביב. זה קרה לבן-גוריון די הרבה, שבשעת משבר הוא קיבל חום גבוה. הוא קרא אליו את משה דיין, מי שהיה ראש המטה הכללי. דיין נכנס ושואל אותו בן-גוריון: משה, למה יוצאים היום למלחמה? בן-גוריון לא היה כידוע אדם עם חוש הומור. השאלה הייתה שאלה מאוד רצינית. אלא שאת השאלה הזו בדיוק: למה יוצאים אנו למלחמה? שאל משה שרת שנתיים קודם לכן.

אני רוצה כאן, בזמן המצומצם שיש לי, לנסות לתאר את הוויכוח, שהיה בצמרת השלטון הישראלית בשאלת המלחמה היזומה מראשית שנת 1955 ועד ערב מלחמה סיני.

צודק גבי שהוא אמר כאן, שהוויכוח מתחיל עוד קודם, אלא שאני מבקש לתאר את חלקו האחרון, את החלק שבו הדיון על מלחמה יזומה לא היה דיון עקרוני, אלא דיון אופרטיבי. דהיינו,

לא האם נכון לצאת בעיקרון למלחמה יזומה,

אלא אם נכון לצאת עכשיו למלחמה.

הדיון הזה ראשיתו עם שובו של בן-גוריון לממשלה בפברואר 1955. אל הצמד בן-גוריון-שרת צריך להוסיף אדם נוסף, כי למעשה הוויכוח - כן מלחמה או לא מלחמה - הוא וויכוח של משולש. משולש שהוא משולש שווה כוחות:

דיין, שהוא בסך הכל רמטכ״ל,

בן-גוריון שר ביטחון ואחר כך ראש ממשלה ושר הביטחון, אני מדבר על 1955-1956

ומשה שרת שהוא בשלב הראשון ראש הממשלה ושר החוץ ואחר כך שר החוץ עד שהוא מודח, כידוע, ביוני 1956.

אני אומר משולש ולא צמד, כיוון שנדמה לי, שאנחנו נוטים גם לגבי הזמן וגם היסטוריוגרפיה לתקופה להאדיר משהו את כוחו של בן-גוריון ולהפחית משהו מכוחו של שרת. אני רוצה להזכיר לציבור כאן, ששרת, ב-1955 עד נובמבר, הוא ראש ממשלה. והוא ראש ממשלה חזק. ראש ממשלה, שמסוגל לחסום מדיניות שלא נראית לו, הוא גם עושה את זה. נכון, הוא רואה את בן-גוריון ראש וראשון, אבל דווקא בגלל שבן-גוריון רואה בו איש חזק הוא חושש ממנו.

שרת לא היה מודח ביוני 1956 אם הוא לא היה חזק. שהרי אם הוא היה גורם חלש, שאינו מפריע, למה לא להשאיר אותו למשל.

מצד שני, בן-גוריון, שהוא עדיין ראש וראשון, הוא לא בן-גוריון של 1948. בן-גוריון של 1948 בהחלט בשיא כוחו הפוליטי. ב-1956 - במיוחד אחרי שהוא שב מחופשתו הממושכת בשדה בוקר ב-5419, חוזר בן-גוריון אחר. מתלבט יותר, תלוי יותר בגורמים שצמחו והוכנסו למעגל העשייה, וההחלטה בידו.

אחד הביטויים המרכזיים לחולשה הזאת הוא מעמדו של משה דיין. משה דיין הוא רמטכ״ל מדיני מאוד. שרת כותב ביומנו: האיש הזה דיין יעשה למתון הצבא. הייתי אומר שדיין כל ימיו ברשות המטה הכללי נתן פירוש מקסימלי, אני לא רוצה לומר שהוא חטא, הוא לא חטא, הוא נתן פירוש מקסימלי לסמכויות שלו והייתה לו השפעה יוצאת דופן על בן-גוריון. את המהלך של מלחמה יזומה מוביל ב-1955-1956 דיין ולא בן-גוריון. לא אמרתי שבן-גוריון נגרר. אמרתי שבן-גוריון נדחף. מי שמזהה את העניין הזה הוא ראש הממשלה משה שרת, שמבין שיש לו מאבק לא רק ביריב הרגיל שלו הגדול ממנו, החזק ממנו, אלא יש לו מאבק עם הצבא. שרת מהעניין הזה חושש מאוד.

לפני שאני מסביר על מה מדובר, הייתי רוצה קצת לתאר את הדברים, למרות שאני מניח, שחלק מהציבור כאן יודע אותם. לבון התפטר בלחץ חבריו לממשלה, כידוע, בפברואר 1955. לא היה מועמד אחר רציני זולת בן-גוריון לחזור למשרד הביטחון. שרת בעצמו יורד, כידוע, לשדה בוקר להזמין את בן-גוריון, כשהוא יודע שכאן מתחילות הצרות. נדמה לי, שממשלה בראשות שרת, שבן-גוריון בה שר ביטחון - זה מצב בלתי אפשרי. צודקים החוקרים שטוענים, שבן-גוריון, מהרגע שהוחזר לממשלה, היה לו חשוב לערער את מעמדו של שרת. נדמה לי, שפוליטית זה לגיטימי, אלא שטענתי היא, שהבעיה של שרת ובן-גוריון הייתה מעבר ליריבות הישנה ביניהם, שב-1955 ממרס-אפריל עולה על השולחן הכללי של הממשלה שאלה שלא עלתה קודם והיא שאלת המלחמה היזומה עכשיו. משה דיין לא הגה את רעיון המלחמה היזומה או הסיבוב השני בראשית שנת 1955. בצבא העניין הזה זה עבודת מטה מאוד מסודרת ועמד לדיון כבר ב-1953. היו תוכניות. תגידו, רק תוכניות צבא מתכנן. נכון, אבל דיין רצה מעבר לזה לקדם את התוכניות הללו למלחמה יזומה ותרגול למלחמה. ראוי לציין, שאין פה פרשת דם לשמה. לא אמרתי את זה ואסור שהדברים יובנו כך. הייתה גישה, שדיין היה המלווה שלה, והיא הייתה משמעותית מאוד ולא הייתה עמדתו בלבד. עמדה שלא שבעה נחת מהסכמי שביתת הנשק של 1949. בתהליך שאפשר לעקוב אחריו - מי שמחזיק בעמדה הזו סבור שאסור להגיע להסכם שלום בגבולות 1949, זו הייתה הגישה. הגישה הזו מדברת על כך, שבדרך לשלום צריך סיבוב שני. ושאם נאצר יבוא ויעשה את העבודה בשביל ישראל - ישראל יכולה לעשות את העבודה בעצמה, דהיינו, ליזום סיבוב שני, כדי להגיע להסדר שלום בתנאים נוחים יותר.

אני חושב, שהעמדה הזו אפשר לקבל אותה, אפשר לא לקבל אותה, אבל היא עֶמדה, שמי שעומד מאחוריה שקל אותה, החליט שהיא הנכונה חרף הכאב. שרת ידע על העמדה הזאת. הוא גם ידע, שמהרגע שבן-גוריון יחזור לממשלה אזי מערכת היחסים הקשה בין השניים תסייע, תזרז את בן-גוריון להסכים לעמדה שהוא לא היה שלם איתה.

אמרתי משולש. דיין צריך לשכנע כל הזמן שני אנשים: את בן-גוריון ואת שרת. הוויכוח בין בן-גוריון לבין דיין הוא לא האם מלחמה יזומה, זה ההבדל, אלא מתי וכיצד.

הוויכוח של שניהם עם שרת הוא: האם בכלל מלחמה יזומה.

בלילה שבין ה-24 ל-25 למרס 1955 הייתה חתונה במושב פטיש בדרום. מסתננים, כך קראו לזה אז, חדרו מרצועת עזה וזרקו רימון אל הבית הפרטי בו נערכה החתונה. נפצעו כעשרים איש ונהרגה מתנדבת צעירה בת 18 מכפר ויתקין ורדה פרידמן, שהייתה מאותם בני מושבים, שירדו אז כמצוות בן-גוריון, בהנהגתו של דיין, אגב, אל מושבי הדרום. הרצח הזה זיעזע את הצמרת המדינית הישראלית. אני רוצה לומר לכם משהו מאוד רגיש, אני מודע לעניין הזה, כשבדקתי את התגובות של הצמרת הישראלית לפעולות הרצח והחבלה, שנערכו כאן על ידי המסתננים, רק מסוף 1955 זה יהיה פדאיון, יש הבדל, והבדל שאפשר להבין אותו, בין אם הנרצח הוא פלוני אלמוני או זו ורדה פרידמן מכפר ויתקין ואת המשפחה מכירים, זה טבעי מאוד, זה אנושי מאוד. אני מדגיש את העניין הזה, כי בנקודה הזאת, אחרי שבן-גוריון הולך להלוויה ושרת אומר דברים חמים וקשים, דיין מגיע אל שר הביטחון בן-גוריון בהצעה פשוטה יחסית: להוציא את המצרים מרצועת עזה. אין פירוש אחר להצעה הזו זולת מלחמה. בן-גוריון שואל את דיין: הצבא מוכן למלחמה? דיין אומר מוכן. כשמגיע לדיון הממשלה, בראשותו של שרת, שרת לא מתפתה לראות בדיון הזה עוד מאבק כוחות בינו לבין בן-גוריון. הוא מנצל את הדיון אל השאלה המרכזית: האם נכון לצאת למלחמה יזומה, זו השאלה. כלומר, שרת מייד קופץ שלב, לא מוכן להסתפק בדיון הקונקרטי ועובר לדיון הרחב יותר, החשוב יותר מבחינתו. יחסי הכוחות - היו לא פשוטים.

קיימת דעה רצינית שאומרת, שבן-גוריון ידע שיש לו מיעוט מובטח בממשלה, הוא ידע שיהיה לו מיעוט מובטח בממשלה. אני חושב שבן-גוריון הביא הצעה, שכל המרכיבים בממשלה יילקח[ו] בחשבון, שהיא גם עשויה או עלולה, זה עניין של השקפה, לעבור בממשלה ואז צה״ל יצא למלחמה בעצם. ממרס אפריל 1955 עניין המלחמה היזומה הוא עניין שעומד לדיון בממשלה. אם עד אז זה היה דיון בתוך הצבא, אבל זה עדיין לא מדיניות ישראלית, זה עלה כיתה והגיע לממשלה. עכשיו לא נותר לדיין, אלא לשכנע את בן-גוריון ללחוץ מספיק חזק על שרת, כדי לעבור את המחסום הזה. רק חמישה ימים אחר כך, כאשר דיין הציע לבן-גוריון להפציץ את עזה, יש תיקו בממשלה בעניין הזה.

כלומר, הדברים היו על חוט השערה ושרת הבין את זה היטב. לכן שרת הוא שיצר את המשבר הבא, במאי 1955, כאשר צה"ל נשלח לבצע מבצע בעקבות פעולת חבלה נוספת. שרת הוא שיצר את המנגנון, כשבא לבקר דרך החמישייה הבכירה במפא״י עד הביצוע של הצבא. זה שזה לא עבד אחר כך כמו שצריך, זה בגלל יחסי הכוח בצמרת מפא״י, אבל פה נעשה ניסיון רציני מאוד לבלום את העניין ולבקר אותו.

הבחירות של קיץ 1955 בלמו משהו את העשייה של דיין ובן-גוריון. זה התחדש אחרי הבחירות - אחרי יומיים שלושה, אבל יצא שוב כשקבעו את הקואליציה. בתקופה הזו, שמאביב 1955 ועד קיץ 1956, שנה, דיין דרך בן-גוריון מנסה להגיע למלחמה בשלושה אופנים, בשלוש צורות. לא בתוכנית ערוכה ומוכנה מראש, אלא כאשר נכשל הניסיון האחד בא הניסיון השני, נכשל השני בא השלישי והשלישי הצליח. בכל התוכניות הללו היה ברור לבן-גוריון ולדיין, שיש מחסום שנקרא ראש הממשלה ואחר כך שר החוץ משה שרת. הניסיונות הללו הם שלושה ואני אומר אותם בצורה מתודית, שוב, אני אומר שהם לא היו מוכנים מראש.

האחד, זה ניסיון להגיע למלחמה דרך הביטחון השוטף.

השני, להגיע למלחמה דרך בעיית מְצרי אילת.

והשלישי, להגיע למלחמה דרך צד שלישי, דהיינו, דרך מעצמה בעלת-ברית.

הביטחון השוטף - נדמה לי, שנכון לומר שלפחות, ושוב זה כבר מעבר לתחום שלי, אבל לפחות עד 1982 ישראל לא יצאה למלחמה בגלל בעיית ביטחון שוטף. גם בשפל של פעילות הפדאיון, במחצית הראשונה של שנות החמישים, אין דיון שבו מישהו מציע ברצינות לצאת למלחמה בגלל בעיית הביטחון השוטף, בגלל בעיית המסתננים. אני חושב שדיין הבין את זה היטב. שרת הבין את זה מצוין. אלא שהתוכנית של דיין, ששוב אני לא רוצה שיובן כאן כאיזה משימה, זו הייתה תוכנית, דיין היה לגליסט בעניין הזה. דיין לא הסתיר את כוונותיו, אין פה איזה ניסיון לעקוף מישהו. דיין שם גם בפני בן-גוריון וגם בפני שרת את הדברים על השולחן . כיוון שצריך לדעתו סיבוב שני, צריך להפוך את בעיית הביטחון השוטף, לזה שהיא בעיה קשה, ובני הדור ודאי זוכרים את העניין הזה, צריך להפוך אותה לעילה למלחמה יזומה. הטכניקה הייתה טכניקה, שאנחנו מוצאים אותה בכתובים, שכאשר יוצאים לפעולת גמול בעקבות אירוע חבלני כזה או אחר דואגים שהפעולה תהיה גדולה. אם המצרים או הירדנים יגיבו, רצוי המצרים, הפעולה תהיה עוד יותר גדולה וכך הלאה. רבותי, אני שברתי את הראש בתור היסטוריון איך זה יכול להיות, ונמצאים פה קולגות שלי שמכירים את זה מהחומר שלהם, שפעולות הגמול - האפקטיביות שלהן הולכת ויורדת, אבל הן נמשכות. מדוע? זה כשל טקטי? אני לא חושב. זה עשייה, שמאחוריה עומדת תפיסה שאומרת לדרדר למלחמה. אולי שיא העניין הזה היה פעולת חאן-יונס - ״מבצע אלקיים״, ב-31 לאוגוסט 1955, שבעקבותיה כמעט ופרצה מלחמה. כאן מגיעים כל הצדדים אולי לשיא פעילותם וכוחם. גם שרת מצד אחד וגם בן-גוריון ודיין מן הצד השני. בעקבות שרשרת של אירועים קשים מאוד, שלא ברור לי איך הם החלו באוגוסט 1955, שורה של אירועים שבהם נהרגו 16 ישראלים ונפצעו עוד רבים, כולל אירועים שהיו בסביבות ראשון לציון, פנה דיין אל שר הביטחון בן-גוריון, שהיה עסוק אז בהרכבת קואליציה והציע פעולה גדולה ברצועת עזה. בן-גוריון בצורה מסודרת, שוב אני רוצה להדגיש כל הזמן, הם שמרו על פלורליסטיקה כמו שצריך, פנה אל ראש הממשלה שרת. שרת אמר לא, זה לא מתאים. יש שורה של מאמצי שלום שנעשים עכשיו, לא נכון עכשיו לצאת לפעולה גדולה. דיין בתגובה הודיע: אני מתפטר. בן-גוריון בתגובה נעלם, פשוט לא קיים. הוא כבר עזב, היעלמות של בן-גוריון לא דבר פשוט. שרת לא עומד בעניין הזה. הוא קורא לבן-גוריון והוא מסכים לשורה של פעולות קטנות. בסופו של דבר לאחר שהפעולות הקטנות בוטלו בהתנגדות של שרת, בלחץ נוסף של בן-גוריון, שעוזר, מאשרים הצעת פעולה גדולה - היא פעולת חאן-יונס. הפעולה נגד משטרת חאן-יונס, שנהרגו בה מעל 70 חיילים מצריים, הביאה להתלקחות בגבול הרצועה. במשך כארבעה ימים, בראשית ספטמבר 1955, היו חילופי אש בגבול הרצועה. בעצם כאן עבדה השיטה של דרדור למלחמה. בהתערבות האו״ם ובעקבות חשש של בן-גוריון העניין הזה נבלם. למעשה, למרות שהיו ניסיונות נוספים להגיע למלחמה דרך הביטחון השוטף ואולי הבולט שבהם, היה מבצע ״עלה זית״, פעולת כנרת בדצמבר 1955. אזי היה ברור לדיין, שלא רק שרת יעמוד בדרכו. גם בן-גוריון לא בטוח עד הסוף שזו הדרך. לפי החומר הארכיוני בן-גוריון הסכים לכיבוש רצועת עזה. דיין מנסה דרך אחרת והפעם, לפחות בשלב הראשון, ההסכמה בינו לבין בן-גוריון הייתה הסכמה גדולה יותר ואני מתכוון לשאלת המְצרים. לא אאריך בעניין הזה, כי זמני קצר. לישראל הייתה בעיה עם פתיחת המְצרים, שלפחות מבחינת החוק הבינלאומי יש לה סיבה. והבעיה אחרת, שלישראל לא היה נמל באילת ב-1955. לא כל כך הייתה סיבה נראית לעין למה לרוץ לשחרר את המְצרים כשאין לך תעבורה שם, אבל מבחינת החוק [הייתה עילה] בהחלט רצינית. ב-23 באוקטובר 1955 שכב בן-גוריון חולה בביתו מסיבה אחרת, שאני מייד אעמוד עליה, הוא קרא לדיין, שהיה בחופשה בפריז, והורה לו להכין מבצע לפתיחת מְצרי אילת. כמה שבועות קודם לכן, ב-12 בספטמבר, סגרו המִצרים, בפעם המי יודע כמה, את המְצרים. סגירת המְצרים הביאה את בן-גוריון, אחרי דחיית מבצע פיל, להורות לצה״ל להכין לא דבר אחר אלא מלחמה. דיין ישר כדרכו אומר לבן-גוריון: בן-גוריון, זאת מלחמה, בכוונה נתחיל אותה מהסוף, אבל זו מלחמה, שהרי המצרים יפגעו בסיני ויפגעו ברצועת עזה. בן-גוריון אומר: זה ברור לי, לך. בשלב זה הוא לא מביא את זה לממשלה.

שרת עסוק אז במשבר עסקת הנשק הצ׳כית מצרית. הוא לא פנוי לעניין הזה. הוא לא יודע על העניין הזה. צה״ל מכין את מה שנקרא אז ״מבצע עומר״ או ״מבצע זוהר״ - [על שם] ילדיו של חיים ברלב ז״ל, שהיה אז מפקד גבעתי ומונה להיות מפקד המבצע, כאשר ברור שזו מלחמה. אלא שבתהליך, שדיין לא הבין אותו, הסתבר לו לפתע, שלמשך זמן קצר חברו נגדו לא רק שרת, אלא גם בן-גוריון. בחודשים נובמבר-דצמבר 1955 מסתבר לדיין, ששרת מתנגד ובן-גוריון מתנגד. הייתה גם הסכמה טקטית זמנית, שנבעה מדבר חשוב הרבה יותר, שקרה באותו זמן בשלהי ספטמבר 1955. כידוע פורסם דבר עסקת הנשק הגדולה בין מצרים ובין צ’כוסלובקיה - עסקה שהכניסה לחרדה גדולה את המערכת המדינית. בן-גוריון מבטל, לא מייד, הוא לא רוצה לדרוס את דיין, אבל הוא הולך עם שרת על ביטול ״מבצע עומר״ ואכן המבצע הזה בוטל בראשית ינואר 1956 והצבא מקבל הוראה לחשיבה שמאחוריה מגננה, חשיבה שהייתה נכונה לתקופה של ידין, שבה הנחת היסוד הייתה, שישראל לא יכולה בסיטואציה הגיאואסטרטגית שלה לפתוח במלחמה. היא חייבת לספוג קודם ואחרי זה להגיב. בספרי שיוצא לאור בקרוב אראה את זה בצורה מסודרת ומוסמכת וגם אז אני מניח, שלא הכל יסכימו איתי. עסקת הנשק, שלרובם אולי [היא] חלק מההיסטוריוגרפיה שלנו, [היא] הייתה הנקודה שבה החל הדרדור למלחמה. עסקת הנשק עצרה את הדרדור למלחמה, על פי מה שאני מבין מהחומר, ופה נוצרה תמימות דעים טקטית, קצרה ואחרונה בין בן-גוריון לבין שרת. בן-גוריון לא סתם אמר, שלא צריך מלחמה יזומה, אלא עכשיו אסור לצאת למלחמה יזומה. הטענה של בן-גוריון במענה לדיין הייתה, שנכון, אם יהיה סיבוב שני היום - צה״ל יגבר. מה שעיכב את בן-גוריון זה הסיבוב השלישי, שהרי אחרי תקופת בן-גוריון כל מלחמה היא פתח למלחמה הבאה. ואומר בן-גוריון: בסיבוב השלישי מי ייתן לתוקפן נשק והרי המצרים כבר קיבלו נשק ויקבלו עוד נשק - מה נעשה אז. לכן אני מעריך כאן, שאין מחשבה על מלחמה יזומה לפני עסקה נגדית. העסקה הנגדית היא הנושא המרכזי, שמעסיק את בן-גוריון ואת שרת ואת ממשלת ישראל בחורף 1956. אלא שלא זה בלבד. שרת, אני לא יודע אם הוא חש שהוא בשלהי הקריירה הפוליטית שלו, על כל פנים הוא הסתכל על העשייה של בן-גוריון, דיין ופרס בחורף 1956 ואומר: הם מכינים את הציבור למלחמה. זו התקופה שרצים לספר להתחפר, אבל זו התקופה שאין שום עדות מודיעינית, שמישהו מאיים על ישראל. מה אומר בן-גוריון? תהיה מלחמה בקיץ. אגב, אני לא מזלזל בזה, אני חושב שהחרדה של בן-גוריון היא אמיתית, היא לא מעושה. אני חושב שהחרדה של בן-גוריון והסיבה שלו הייתה ממשית, אבל שרת מסתכל ואומר: הם מכינים הציבור למלחמה. רבותי, כאשר באוקטובר 5619 יצאו למלחמה ולא תהיה סיבה נראית לעין, תהיה אולי סיבה בפוטנציה, ואף אחר לא יצפצף. כולם מתגייסים להשיג נשק. בעניין שרת - מראשית נובמבר הוא שוב שר החוץ, יש תפקיד מרכזי. שרת למורת רוחו מקבל את התפקיד ללחוץ בארצות-הברית. מקפחים ממנו עשייה אחרת למשל בצרפת. בן-גוריון רוצה לפצל מאמצים, רוצה לנסות להצליח בכמה מקומות בבת אחת. שרת נכשל בארצות-הברית, לא אכנס כרגע מדוע, אני חושב שהשורה התחתונה היא לא באשמתו. משרד הביטחון שקיבל את המנדט מבן-גוריון ללחוץ בצרפת - מצליח. אני חושב ששוב בעיקר בגלל הצרפתים. מה שמעניין את הצרפתים ב-1956 זה לא הבעיות של ישראל, אלא הבעיות שלה באלג׳יריה. הם רואים בחלק מהקשר עם ישראל קשר לטיפול במרד הגואה באלג׳יריה, מרד שנמשך מ-5419 ולא רואים את הסוף שלו. לא אוכל להרחיב כאן, אבל מעניין שהרקע להדחת שרת, מעבר למה שגבי אמר, ואני מקבל את זה, היה גם קונקרטי מאוד. פרס ודיין מביאים לבן-גוריון במאי 1956 את העסקה הנגדית. העסקה הנגדית בדמות ברית עם צרפת. אתם תקבלו נשק ותעזרו לנו לטפל במשטר של נאצר. לשתי המדינות אינטרס דומה מסיבות אחרות. מעבר לעובדה שההצעה הייתה מדהימה, הרי הביא אותה פרס, שעדיין היה מנכ״ל משרד הביטחון. היא הייתה הצעה, שתאמה את הגישה של בן-גוריון ודיין. הולכים לעסקה נגדית. העסקה היא שמחייבת את ישראל לפעול בלוח זמנים צרפתי נגד מצרים, אגב לא רק מלחמה ממש, גם פעולות מצומצמות יותר. העסקה הזו נחתמה על ידי ראשי המודיעין של שני הצדדים בצרפת, בסן-ג^ירמן, ב-26 ליוני 1956. העסקה בעצם פתחה את הדרך למלחמה יזומה. רבותי, עוד אין לנו משבר סואץ, אין שום קשר למשבר סואץ לעניין הזה. דהיינו, כשמשבר סואץ, שפרץ ב-26 ביולי, כאשר נאצר הלאים לא את תעלת סואץ, אלא את חברת התעלה, הוא היה בבחינת זירה נוחה למדיניות שעוצבה כבר קודם לכן. ישראל נמצאת בשוליים של משבר סואץ, לפחות בשלב הראשון. בן-גוריון נזהר מאוד שהם יטפלו בנאצר. לבריטים אין בכלל עניין, שישראל תהיה בעסק הזה. רק כאשר מתגלים קשיים גדלים והולכים בין השתיים מתערבת ישראל כתואנה. לישראל, מבחינת הראייה של אותו זמן, לא הייתה סכנה. הייתה חרדה אמיתית בקשר לעתיד. אם מישהו עמד לתקוף את ישראל זה אולי הבריטים על רקע הברית שלהם עם ירדן. הנקודה היא, שהאבחנה של שרת ב-1955 במלחמה הטרידה את בן-גוריון גם בבוקר היציאה למלחמה - למה אנחנו יוצאים היום למלחמה. מעבר לזה אני חושב, שלישראל היו כאלו מניעים וסיבה לצאת למלחמה, אבל לא סיבה של כאן ועכשיו - יש סכנה.

אני רוצה לסכם ולומר: המלחמה על המלחמה הייתה לא ספק המערכה המסיימת של עימות ארוך. אל המערכה המרה הזאת בין בן-גוריון ודיין מול שרת הצטרפו למערכה הזו משקעים של שנים עבָרוּ. היא הייתה חריפה מאוד, לעתים בצורה מופרזת, אבל ברור שכל הצדדים הבינו את גורליות השעה.

שרת נכשל, המדיניות האחרת ניצחה.