פרק שני - שנת הכרעה
מזהה  9
שם הספר  319 בסוד לאומים
מספר פרק  2.0
שם הפרק  פרק שני - שנת הכרעה

 

 

חלק ראשון - התמודדות

 

 

פרק שני - שנת הכרעה

 

 

חידוש עצמאותו של העם היהודי בארץ, שבה עוצבה דמותו הלאומית והרוחנית, היה אחד הכוחות המניעים שבו מיום שגלה מעל אדמתו. היה זה אחד מעיקרי אמונתו ומעיין לא-אכזב שממנו שאב את הכוח לעמוד בסבלותיו. משלהי המאה התשע-עשרה נעשתה השאיפה לחידוש הקוממיות מטרתו המדינית המרכזית. מוראות השואה ליכדו את משאת-הנפש הדתית ואת השאיפה המדינית לכוח אדיר. ארגון האומות המאוחדות הכיר בתוקפו המוסרי ובצדקתו המדינית; האו״ם לא הוליד את מדינת היהודים, אך הוא שהעניק לה את תעודת-הלידה. מדינת ישראל, שקיננה בלבם ובמחשבתם של יהודים מדורי דורות, נולדה בעולם שסוע וגדלה בסביבה עוינת.

מן היום הראשון לחידוש עצמאותה נאלצה ישראל להיאבק על קיומה - לבדה. ארגון האומות המאוחדות לא טרח להגן עליה; הוא הסתפק בקריאה לצדדים, שיפסיקו את המלחמה וביקש מהם ליישב את המחלוקת בדרכי שלום. חסרו לו הרצון והאמצעים לאכוף עליהם את החלטותיו. היעדר פעולה בינלאומית קבע את צורת המאבק המזוין, שנתמשך על פני שלושים שנה ונתאפיין בהתלקחויות חוזרות ונשנות יותר מאשר בהפסקות זמניות של הלחימה. היה זה מחזור מלחמתי סדיר, הסובב על צירו כאותו כוכב-לכת ובדרכו הוא מצית תבערות פה ושם, חולף על-פני תחומי צינון של הפסקות-אש ואזורי התלהטות של פעולות-איבה מתגברות, ומשלים את המעגל במלחמה כוללת חדשה.

מלחמה - שביתת-נשק - מלחמה - דגם זה אפיין את המתרחש בזירת המזרח התיכון במשך שלושים שנה והכתיב את מדיניות החוץ של מדינת ישראל ומדינות ערב. מלחמת העצמאות הייתה לישראל מבחנה הראשון והקשה ביותר. היא חייבה גיוס מלוא משאביה במאבק על קיומה, ואלה היו מועטים ודלים מכל הבחינות. כוח-אדם וציוד צבאי היו עדיפות ראשונה במעלה; גיוס תמיכה מדינית, שתבטיח את זרימתם החופשית הייתה צורך חיוני. רכש צבאי, גיוס כספים, העלאת עולים ורכישת תמיכה בדעת-הקהל העולמית היו ארבעת היעדים המרכזיים של ישראל בזירת החוץ. לא כל המשימות היו בתחום אחריותו הישירה של משרד החוץ, אך היה קשר ביניהן וכולן הצריכו פעילות נרחבת בארצות רבות. המדינה הצעירה טרם רכשה לה ניסיון בשיתוף-פעולה בינמשרדי ובנהלי תיאום. מה שהחסירה בתחום הנוהל התקין ניסתה הממשלה להשלים על-ידי אלתור מתוחכם. בנסיבות הבלתי-צפויות והמשתנות במהירות, שישראל הייתה נתונה בהן, הפכה חוכמת האלתור מהכרח-לא-יגונה להרגל לאומי מקודש. הוא הוסיף דינאמיות, אך גם בזבוז רב, לסגנון החיים של האומה.

 

התחלות

 

כדי לנהל מדיניות חוץ סבירה צריך קצת שיטתיות ולא רק זריזות אינטלקטואלית. בחודשים שעברו מהחלטת כ״ט בנובמבר ועד להכרזת העצמאות במאי 1948 נעשתה עבודת-הכנה מסוימת לקראת ארגונו של משרד החוץ העתיד לקום. ישראל הייתה חלוצת גל העצמאות, שהציף את העולם אחרי מלחמת-העולם השנייה, וההתחלה הייתה משימה כבירה, והכלים לכך היו מזעריים.

זהו שורש הדילמה הישראלית, ממחצית המיליון, והארץ מוקפת חמישים מיליון אויבים מושבעים. עצם ההישרדות הייתה משימה כבירה, והכלים לכך היו מזעריים.

זהו שורש הדילמה הישראלית, והוא שהיה מאז ומתמיד תמריץ אדיר לצבירת כוח, לביטחון עצמי ולליכוד לאומי.

שלא כעמים קולוניאליים אחרים, שחתירתם לעצמאות זכתה לאהדת העולם ולתמיכת שליטיהם לשעבר, נאלצה ישראל להיאבק קשות על כל שעל מאדמתה ועל כל קורטוב של תמיכה בינלאומית.

כשקמה המדינה לא עמד לרשותה שירות-חוץ מקצועי מאומן, אם כי אחדים מעובדי השירות הבכירים קנו להם ניסיון מדיני רב בתקופת המאבק וכנציגי התנועה הציונית בארצות-חוץ. אנשים אלה נתמנו כשליחיה הראשונים של המדינה הצעירה:

אליהו אילת בוושינגטון,

אבא אבן בארגון האומות המאוחדות,

ומוריס פישר בפאריס.

גולדה מאיר קיבלה על עצמה באי-רצון, ורק לאחר שכנוע תקיף מצד ראש-הממשלה, את המינוי למוסקבה. היא הייתה מעדיפה להישאר בארץ, במרכז האירועים המסעירים.

משה שרת החליט שייצוגה של ישראל בחוץ-לארץ יהיה מצומצם, צנוע, מעולה ולא יקר.

כשהגעתי לניו-יורק נסעתי מנמל-התעופה ישר אל לייק סאכסס, מקום שבו התכנסה מועצת הביטחון של האו״ם במשכנו הזמני. בעיתונות, שקיבלה את רוב ידיעותיה מכתבים בקאהיר ובביירות, נאמר, כי הצבאות הערביים עולים על תל-אביב וכי מצבה הצבאי של ישראל חמור. נפגשתי עם קבוצת כתבים באו״ם, הסברתי להם את המצב בעזרת מפה מפורטת ותדריך שקיבלתי לפני צאתי מן הארץ, והדגשתי בפני אנשי העיתונות, שישראל תהדוף את הפולשים אם תקבל בעוד מועד את האספקה הדרושה לה.

 

ההפוגה הראשונה

 

תוך לבטים מרובים דנה מועצת הביטחון בהצעת החלטה להפסקת-אש מיידית.

ארצות-הברית וברית-המועצות היו תמימות-דעים;

צרפת התייחסה להצעה בחיוב, אבל היססה לנקוט עמדה גלויה;

בריטניה העדיפה לעמוד מן הצד;

ומדינות ערב דחו בתוקף כל צעד, שהיה בו כדי לסיים את הלחימה. נציג בריה״מ אנדריי גרומיקו נזף בהם בלשון תקיפה:

״זאת לא הפעם הראשונה״, אמר, ״שהמדינות הערביות, אשר ארגנו את הפלישה לפלשתינה, מתעלמות מהחלטות ארגון האומות המאוחדות. האו״ם אינו רשאי לסבול מצב, שהחלטות מועצת הביטחון, המכוּוָנות לשים קץ למלחמה בפלשתינה, מושמות לאל על-ידי המדינות הערביות, שהן האחראיות העיקריות למצב שנוצר״.

חבר הסנאט וורן אוסטין, נציג ארה״ב, ג׳נטלמן קשיש ממדינת ורמונט, סובלני ואדיב עד מאוד, השתדל לפשר בין היריבים בפנייתו אל שכלם הישר ואל ערכי המוסר האנושי. אך משנמשכה המלחמה ולהט הוויכוח לא פג, פקעה סבלנותו של הסנאטור. בקריאה נרגשת פנה אל הצדדים:

״מדוע אינכם יכולים, אתם היהודים והמוסלמים, ליישב את הסכסוך הזה ברוח נוצרית אמיתית?״.

בסופו של דבר התפשרה מועצת הביטחון על הפוגה של שלושים יום ופקדה על המתווך מטעם האו״ם לנקוט את הצעדים הדרושים לכינון סדרי ההפוגה בשטח. באותם הימים התקשורת בין ישראל וניו-יורק הייתה עדיין בחיתוליה. אצל שר החוץ שישב בתל-אביב התפרש הדבר כאילו יום קבלת ההחלטה הוא יום הפסקת הלחימה, וצה״ל אכן נצטווה להפסיק כל פעילות צבאית החל מאותו יום. אך צבאות ערב לא הניחו את נשקם. משרד החוץ הצליח להשיג קשר ראדיו-טלפוני עקיף עם משלחתנו באמצעות חברת השידור קולומביה. היה זה קשר לקוי מוּעד לטעויות יותר מאשר להבהרת דברים. שמענו את שרת צועק, שעלינו להגיש תלונה דחופה על הפרת הפסקת האש. הוא התקשה לתפוס את ההסבר, כי ההחלטה תיכנס לתוקפה רק לאחר שמתווך האו״ם יקבע את הסידורים הטכניים עם שני הצדדים, וחזר וטען:

״אבל אנחנו כבר הפסקנו ואפילו נעצרנו בחזית שהתקדמנו בה״. כל מה שהצלחתי להעביר אליו היה ״תמשיכו בלחימה והתקדמו ככל שתוכלו. את השעה להפסקת האש בפועל יקבע הרוזן ברנאדוט״. שמענו את קולו של שרת הולך ודועך במלמול ״בסדר, אבל על אחריותכם״.

תשובתנו שכך יש להבין את החלטת מועצת הביטחון כבר לא הגיעה לאוזניו. הקשר נפסק מחמת עומס-יתר בקו, שיצרו כנראה עשרות המצותתים הסקרנים. זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה, שמערכה צבאית התנהלה באמצעות טלפון טרנס-אטלנטי. עם שכלולם של כלי-התקשרות והחרפת הסכסוך במרוצת השנים הפך הטלפון למכשיר חיוני בשעות משבר.

1948 הייתה שנה סוערת וקריטית. בסכסוך המזרח-תיכוני ארצות-הברית וברית-המועצות אומנם שיתפו פעולה, אם כי מתוך מניעים אחרים, אבל באירופה התנגשו השתיים חזיתית. מוסקבה ליבתה את הסערה בהטילה מצור על ברלין, וושינגטון החליטה לעמוד בפרץ. כבראי עולמי השתקפו באו״ם הזרמים המתמזגים והמתפלגים במדיניות שני בעלי-הברית הגדולים מימי מלחמת-העולם השנייה. כל אימת ששני אלה היו בעימות, במישרין או בעקיפין, נמנע מן הארגון העולמי למלא תפקיד של ממש ביישוב הסכסוך.

הצירוף הבינלאומי הנדיר ב-1948 נבע מכך, שארצות-הברית וברית-המועצות היו מאוחדות בהתנגדותן להתקפה הערבית המזוינת, ודבר זה השפיע לטובה על מצבה הצבאי של ישראל ועל מעמדה הבינלאומי. כשנכנסה ההפוגה הראשונה לתוקפה, בתחילת יוני, עדיין הייתה המלחמה רחוקה מהכרעה. המצב בירושלים היה קשה לאחר שהלגיון כבש את העיר העתיקה ואת הרובע היהודי שבה. כוחות המגן שלנו עדיין היו בשלב ראשון ומואץ של היערכות לצבא סדיר. מספר הלוחמים היה קטן מאוד לעומת האויב, ציודם היה דל להחריד, והם היו זקוקים למנוחה, להתארגנות מחדש ולאימונים. ניצולי מחנות השמדה, מעפילים ממחנות קפריסין והמוני יהודים מארצות ערב זרמו דרך שעריה הפתוחים של מדינת היהודים, שקמה לתחייה.

בבואם ניתן טעם עליון למלחמת ישראל לחירותה. היא השיגה את המטרה העיקרית - את המפתחות לשערי הארץ. אולם רבבות העולים תבעו קורת-גג, מזון, עבודה מפרנסת. הייתה זו משימת-ענק בזמנים תקינים, לא כל שכן בעתות מלחמה. ואף על-פי כן נתקבלה מעמסה זו, שהייתה כבדה לכאורה מנשוא, כברכה מן השמים.

 

חידוש הלחימה

 

המחצית השנייה של 1948 חלפה ברצף מהיר של הפוגות מקוטעות, לחימה מחודשת ופעילות מדינית קדחתנית, שהוליכה בסוף השנה להסכם על ניהול משא-ומתן לשביתת-נשק בין מדינות ערב וישראל. הערבים שילמו מחיר יקר על שדחו את הוראות מועצת הביטחון להאריך את ההפוגה הראשונה. כשחידשו את פעולות האיבה ביולי, כבר היו כוחות צה״ל מאומנים היטב ומצוידים מחדש, ועלה בידם להדוף את צבאות ערב משטחים נרחבים, שכבשו בסיבוב הראשון של הלחימה. אולם הערבים עדיין החזיקו בעמדות חשובות בצפון הנגב ובאזור עזה, בקרבה מסוכנת אל מרכזיה העירוניים של ישראל. בהתקדמותם הנחפזת לעבר תל-אביב וירושלים פסחו הכוחות המצריים על יישובים ישראליים, שלא עלה בידם לכובשם. יישובים אלה היו מנותקים משאר חלקי הארץ וגורלם היה תלוי ביכולתו של צה״ל להבקיע את הקווים המצריים.

בתחילת אוגוסט קיבלתי הוראה לחזור ארצה להתייעצויות, שטיבן לא פורש. כשהגעתי נאמר לי, שעלי להתייצב אצל בן-גוריון ביום המחרת, שחל בשבת. בבוקר חם ומהביל צלצלתי בפעמון הדלת של ביתו בתל-אביב, והייתה זו הפעם הראשונה, שזכיתי להיפגש עם בן-גוריון ביחידות מאז שנעשה ראש-הממשלה. אף שיחסינו היו תמיד נעדרים פורמאליות חשבתי כי הפעם השעה מחייבת קצת רשמיות והופעתי במקטורן ספורטיבי. ראש-הממשלה פתח את הדלת בעצמו. כל לבושו היה מכנסי פיג׳מה. הוא הביט בי רגע ושאל בתמיהה: ״גדעון, קר בחוץ?״

כיוון שלא אהב לשוחח על דא ועל הא ניגש מייד לעניין. היינו ישובים בחדר-עבודתו הגדוש ספרים וכתבי-יד, והוא הטיח בי את שאלתו בו במקום:

״כמה זמן עובר מתחילת הקרבות עד שנכנס לתוקפו צו מועצת הביטחון בדבר הפסקת-אש?״

אמרתי, שניסיוננו בעניין זה עדיין מוגבל. הרבה תלוי בדו״חות שמתקבלים ממשקיפי האו״ם בשדה, ועוד יותר מזה ברצונן של המעצמות הגדולות. זה יכול להימשך חמישה ימים, ואולי עוד עשרים וארבע שעות לצורך בירורים נוספים, אבל אחרי זה עלול להיווצר מצב לא נוח למי שפועל בניגוד למועצת הביטחון. בן-גוריון הרהר קצת ורטן:

״זה לא מספיק. אני צריך לפחות שבעה ימי לחימה״.

לא יכולתי לסטות מן הדברים שאמרתי, אך הוספתי בבדיחות הדעת:

״אילו היה הדבר תלוי בי הייתי נותן לך חודש שלם״. ״אני לא צריך חודש״, קטע אותי, ״אני רוצה שבוע״.

הוא הסביר לי את התוכנית הצבאית ומהם התנאים הדרושים להצלחתה, ואני הסברתי לו כיצד פועלת מועצת הביטחון. לבסוף שלח אותי אל יגאל ידין לדיון נוסף וביקש שאתאר גם באוזניו כיצד פועל האו״ם.

כעבור חודשים אחדים נועד ידין עם שרת במושב השנתי של עצרת האו״ם בפאריס. הוא יצא בשליחות בן-גוריון, כדי לדון עם שר החוץ על היבטיו המדיניים ועיתויו של המבצע שתכנן. שרת הודה, שכל דיחוי נוסף בפריצת המצור המצרי על יישובי הנגב יביא עליהם כליה. הוא היה בדעה כי ההשלכות המדיניות תהיינה מרחיקות לכת, אבל השיקולים הצבאיים הכריעו את הכף. במבצע ״יואב״, בסוף אוקטובר, שיחרר צה״ל את היישובים הנצורים, ובלחימה שנמשכה לסירוגין שבועות אחדים נהדף הצבא המצרי מבאר-שבע ומרוב הנגב. בחלקו כותר בכיס פלוג׳ה, מקום שרב-סרן מצרי צעיר, גמאל עבדול נאצר, ניהל שיחות עם המפקד הישראלי. חלק אחר מן הצבא המצרי נסוג לרצועת עזה ושם ניצל הודות לצו הפסקת האש שקיבל תוקף, כצפוי, חמישה ימים לאחר שהתכנסה מועצת הביטחון לדון בחידוש פעולות האיבה. על-פי דרישתו התקיפה של נציג בריטניה במועצת הביטחון הרולד בילי, מיועציו החשובים של שר החוץ ארנסט בווין, נקראו הצדדים לא רק לכבד את הפסקת האש, אלא גם להחזיר את כוחותיהם אל הקווים שמלפני ההתלקחות. פירוש הדבר, שהמצור יתחדש וצבא מצרים יחזור לעמדות שתפס עם פלישתו לישראל. שר החוץ של קנדה, לסטר פירסון, התייצב בראש המתנגדים לדרישה אבסורדית זאת, שתיתכן רק בעולם הסוריאליסטי, שהאו״ם נטה במשך הזמן לגלוש לתוכו יותר ויותר. אולם מאמציו של פירסון סוכלו על-ידי זריזותו ועקשנותו של בילי. הוא ממש סובב את שולחן המועצה כאותו כלב-רועים השומר על הצאן. הרוסים והאמריקאים אומנם השמיעו נהימות של אי-רצון, אך לא היו מוכנות לשים לאל את התמרון שלו על-ידי הטלת וטו.

 

שביתת נשק

 

מועצת-הביטחון נקלעה למצב ללא נשוא. ברור היה לכל, שישראל לא תיסוג, כדי שהמצרים יתקדמו שוב. אולם אין זו דרכו של האו״ם לשנות את החלטותיו משום שאינן מעשיות, ותהיינה בלתי-מוצדקות או מיושנות אשר תהיינה. הוא נוהג להקים מבנים חדשים על חורבות אלה שהתמוטטו, בלי לסלק את ההריסות תחילה. כדי להימנע ממחלוקת מיותרת עם מועצת הביטחון ומהחמרה נוספת של מעמדנו הבינלאומי יזמה משלחתנו הצעת החלטה חדשה במטרה לייצב את המצב הנזיל ולהפסיק את הטלטול בין הפוגה ולחימה.

מושב העצרת נערך אותה שנה בפאריס, ומועצת הביטחון העתיקה את ישיבותיה לשם. היה לי ידיד טוב במחלקה המדינית של מזכירות האו״ם והתייעצתי עמו באשר לצעדנו הבא. עלה בדעתי, שמן הנמנע לסגת לקווי-הפוגה ישנים אם הוחלפו בינתיים בקווי-סימון חדשים.

״מה דעתך על קווי שביתת-נשק במקום קווי-ההפוגה?״,

שאלתי. ידידי השיב לי תשובה הגיונית בהסתמכו על ניסיונו העשיר ביחסים בינלאומיים: קווי שביתת-נשק - אמר - הם מונח מועיל ורעיון מוצלח כאחד, בתנאי שאכן קיים הסכם על שביתת-נשק. הוא היה שותף לדעתי, שהגיעה השעה, שמועצת הביטחון תחליט על שלושה צעדים:

סיום הסכסוך המזוין לחלוטין;

חתימת הסכם על שביתת-נשק לאחר משא-ומתן בין הצדדים, שבו גם ייקָבעו קווי ההפרדה בין הכוחות היריבים;

ודרישה שהסכם שביתת-הנשק ישמש כצעד ראשון לקראת כינונו המהיר של שלום בר-קיימא. לא היה זה דבר של מה בכך, אבל חשבנו שהוא בגדר האפשרות.

ניסחנו ראשי-פרקים של הצעת-החלטה על צדו האחורי של תפריט המסעדה ומיהרנו למלון שבו התאכסנו שרת ואבן. מרוב התרגשות הראינו לשרת את הצד המודפס של התפריט. שר החוץ הביט בגיליון בעיניים בוהות, כסבור היה שהטרדנו אותו בהלצה בלתי-מוצלחת.

״ומה עוד מביא אתכם הנה בשעת לילה בלתי-רגילה זו?״

שאל. מייד עמדנו על הטעות והפכנו את הגיליון. אבן אימץ את הרעיון ושאל מייד מי יכול לשמש שושבין להחלטה כזאת.

לסטר פירסון, שר החוץ של קנדה. הסכים לעמוד בראש המבצע. הוא גייס לצדו את פיליפ ג׳סופ, משפטן מעולה וסגנו של נציג ארצות-הברית. בעוקפם את המתנגדים מקרב המומחים הבריטים לענייני המזרח התיכון ובהתעלמם מהתנגדותם הקולנית של הערבים הצליחו להעביר את החלטת שביתת-הנשק במועצת הביטחון. ההחלטה, מיום 16 בנובמבר 1948, פתחה פרק חדש. נציגי סוריה ומצרים אומנם הכריזו, שארצותיהם לא תשתתפנה במשא-ומתן בשום פנים ואופן. אך לא עברו שבועות רבים וממשלת מצרים נענתה להזמנת ד״ר ראלף באנץ׳, מתווך האו״ם בפועל, לשלוח נציגים לאי רודוס לשיחות על שביתת-נשק עם ישראל. בסוף פברואר 1949 נחתם ההסכם. תוך שישה חודשים הלכו בעקבות מצרים ממשלות ירדן ולבנון, ולבסוף גם ממשלת סוריה הסרבנית.

 

תוכנית ברנאדוט

 

בד בבד עם הפעולה במועצת הביטחון התקיים בוועדה המדינית של העצרת דיון בהיבטיו הלא-צבאיים של הסכסוך. הוועדה דחתה תוכנית, שהתבססה על המלצות שהגיש ברנאדוט המנוח. ניכרה בה בבירור השפעת משרד החוץ הבריטי ועיקרה היה קריעת הנגב מישראל וסיפוח ירושלים כולה למדינה הירדנית. אף על-פי שבאה לספק את דרישותיהן של מדינות ערב הן דחו אותה על הסף, משום שכללה קריאה לשלום עם מדינה יהודית ריבונית. במאבקה נגד התוכנית סבלה משלחת ישראל ממגבלה קשה. כיוון שישראל עוד לא הייתה אז חברה באו״ם השתתפו נציגיה בוויכוח כמשקיפים בלבד. אולם יותר משהכביד המעמד הנחות הטריד הענן הכבד, שריחף מעל למדינה הצעירה.

זמן קצר לפני פתיחת העצרת בארמון שאיוֹ בפאריס בספטמבר 1948 נרצח בירושלים הרוזן פולקה ברנאדוט, מתווך האו״ם, בידי שני מתנקשים יהודים. היה זה מעשה שפל בידי אנשים, שמינו את עצמם לנוקמים. הממשלה הביעה את סלידתה מן המעשה, אך הרוצחים לא באו על עונשם. בראש דאגותיה של הממשלה הזמנית עמד אז הצורך להשליט משמעת לאומית על ארגוני הפורשים ולקלוט את אנשיהם במסגרת צבא ההגנה לישראל, שהושתת בעיקרו על ארגון ה״הגנה״. השיקול העליון בממשלה היה ללכד את כל הכוחות הקיימים לצורך המאמץ המלחמתי. בחוגי הממשלה חששו כנראה, שחקירה נמרצת יותר בנסיבות הרצח תרופף את האחדות הלאומית, בשעה שמאיימת על המדינה הסכנה מבחוץ. הנימוק מפוקפק. משמעת לאומית ואחדות צריכות להיות מושתתות על ערכי יסוד בחברה חופשית, ובפרט במדינה יהודית, ששאבה את כוחה ממורשתה המוסרית. רוצחים יש להביא לדין, אחת היא מה היו המניעים שעיוותו את מחשבתם. וחילוקי-דעות מדיניים יש ליישב בוויכוח חופשי, ואין לטייח עליהם במושגים שטחיים של הסכמה לאומית.

כעבור עשרים ושלוש שנים, אגב ביקור רשמי בשבדיה, סרנו אשתי ואני לבית הרוזנת ברנאדוט בשטוקהולם. בינתיים פשט הטרור בשדות-הבור המדיניים של ארצות רבות. המארחת קיבלה אותנו בסבר פנים יפות ונמנעה מלהזכיר את האסון, שהניע אותנו לבוא אליה ולהביע לה את רגשי השתתפותנו בצערה. הטרור הוא מגיפה, ואחת היא מה טיבו ומקורו, פשע שאין לו כפרה. איום על כל חברה חופשית. המוסדות הנבחרים של החברה חייבים ללחום בטרור בכל מקום, ויהיה אשר יהיה המסווה הרעיוני שלו. כאשר נפרדנו ממנה הבטיחה הרוזנת לבקר בירושלים.

מכל מקום, ארגונים בינלאומיים מושפעים יותר מלהט העוינות מאשר מרוח ההתפייסות. פרשת ברנאדוט הטילה צל ארוך וכבד על עבודתה ומעמדה של משלחתנו, הראשונה שזכתה לייצג את המדינה החדשה בעצרת אומות העולם.

 

ישראל חברה באו׳׳ם

 

אף שהדיון המדיני נקלע למבוי סתום בגלל דחיית תוכניתו של ברנאדוט, לא הרפו המעצמות הגדולות מניסיונן למצוא דרכים חדשות ליישוב הסכסוך. לאחר משא-ומתן ממושך הסכימו על הצעת-החלטה והעבירו אותה בעצרת האו״ם חרף התנגדות הערבים. במשך שנים רבות הייתה החלטה זו אחד ממסמכי היסוד של מדיניות האו״ם לטיפול בסכסוך הערבי-הישראלי. כמטרה ראשית ראתה את סיום הסכסוך בהסדר שלום שיושג במו״מ ישיר בין הצדדים או בסיועה של ועדת פיוס. לעניין הפליטים שעזבו את הארץ בזמן הקרבות המליצה ההחלטה על פתרון של ברירה: הפליטים שיהיו מוכנים לחיות בשלום בישראל יורשו לחזור, ואלה שיעדיפו להישאר במקומותיהם יקבלו פיצויים.

בעצרת פאריס נקבעו למשך תקופה ארוכה ההנחיות לפתרון הבעיה הערבית-הישראלית.

היא הניחה את היסוד להסכמי שביתת-הנשק;

היא קראה ליישוב הסכסוך בדרכי שלום; היא קבעה דרכים לפתרון בעיית הפליטים,

והשלימה עם השינויים הטריטוריאליים, שנבעו מן הניסיון הצבאי הערבי לחסל את מדינת ישראל.

גולת-הכותרת של שנת 1948 הייתה הקמת מדינת ישראל ומלחמת-המגן המזהירה, שניהלה נגד כוחות רבים וחזקים ממנה. חשבנו שמן הראוי להתקבל כחברה בארגון האומות המאוחדות עוד לפני תום השנה. אבן גרס, שכ״ט בנובמבר, יום השנה הראשון להחלטה שנתנה גושפנקה להקמת המדינה היהודית, הוא היום המתאים להגשת בקשתה של ישראל למזכיר הכללי. טריגווה לי קיבל את פנינו, כדרכו, בחמימות וברוח טובה. אילו היה תלוי בו, אמר, הייתה ישראל מתקבלת לארגון מייד עם הכרזת עצמאותה; אולם דרושים לנו שבעה קולות של חברי מועצת הביטחון, והוא מסופק אם יימצאו כאלה. ואף על-פי כן היה סבור, שכדאי לנסות. הוא העמיד את הבקשה על סדר-היום במועצה והיא אומנם נכשלה, כפי שחזה מראש. היא נתקבלה כעבור חודשים אחדים, לאחר שנחתם הסכם שביתת-הנשק בין ישראל ומצרים.

בהצבעה מיום 11 במאי 1949 נתקבלה ישראל כחברה בארגון האומות המאוחדות. בהתרגשות ניכרת ולקול תשואות רמות צעד משה שרת בראש המשלחת הראשונה של המדינה היהודית אל מקומה באולם העצרת.

בנאומו הראשון מעל במת האו״ם הזכיר שרת את סבלות העם היהודי, שנתגלו לעיני כל במלחמת-העולם השנייה, כשנרצחו באירופה שלושה מתוך כל ארבעה יהודים. ארגון האומות המאוחדות צמח מן הברית האנטי-נאצית, שקמה במאבק-הדמים נגד כוחות הרשע האיומים ביותר. ניצחונן של בעלות-הברית לא היה שלם אילו נשאר העם היהודי גם עתה ללא ארץ משלו. במעמד היסטורי זה של הצטרפות ישראל למשפחת העמים המאוחדת נתונות מחשבותיה הראשונות של ישראל לגורל היהודים בעולם, והיא תפילה ותקווה שיזכו לביטחון, לקיום בכבוד ולשוויון זכויות בכל אתר ואתר. שר החוץ ציין, כי כניסת ישראל לאו״ם חלה ביום שבו נכנס לתוקפו ההסכם בדבר הסרת המצור מעל ברלין והביע את התקווה, ששני אירועים אלה יתרמו להפגת המתיחות בין שתי המעצמות. ארה״ב ובריה״מ תמכו במאבקה של ישראל לעצמאות וקידמו בברכה את כניסתה לארגון האומות המאוחדות.

בפנותו אל הערבים הצהיר שרת, כי ישראל מודעת עמוקות לשותפות הגורל עמם. אין לישראל שאיפה נעלה יותר, או משימה דחופה יותר, מאשר לכונן יחסי שכנות טובה ושיתוף-פעולה ידידותי עם עמי האזור. הוא סיים את נאומו בהבטחה, שישראל תשמור אמונים למסורת הרוחנית של עם ישראל, שנביאיו הנחילו לעולם את חזון אחרית הימים

״לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״.

ביום המחרת הונף דגלה של ישראל מול בניין האו״ם לצדם של דגלי שאר האומות. ישראל תפסה את מקומה הלגיטימי בקהיליית האומות הריבוניות. הייתה זו חוויה מרגשת ובלתי-נשכחת לכולנו.

 

העתקת קישור