חלק ראשון - התמודדות
פרק ראשון - ליל-בכורה במשרד החוץ משה שרת, שר החוץ הראשון בישראל מזה אלפיים שנה, כפי שאהב להציג את
עצמו בשעת רצון, היה משופע בכישרונות ובתכונות מלבבות. היו לו כישורים
אינטלקטואליים למופת וחוש לדיוק ולפרטים מאין כמוהו. תכונה זו הייתה מעוררת
התפעלות בלב המסתכל מן הצד ומטרפת את דעתם של חבריו לעבודה. הוא היה מרבה בנסיעות למען גאולת עם ישראל. את נסיעותיו היה מתכנן
בדייקנות מושלמת, אלא שרוחות ושדים היו משבשים תמיד את תכנוניו המדוקדקים. משהגיע
למחוז חפצו היה מגלה שחפציו הפליגו ליעד אחר. המאמץ לתאם פחות או יותר בין מסעיו
של האיש ומטענו ולהפגישם בסופו של דבר היה לא פחות מרגש ומפרך מזה שנדרש לעתים
לתאם בין זרועות המימשל השונות ולהביאן לפעולה אחידה. משבר המטען האחרון אירע
באתונה ממש לפני שהוכרזה עצמאות ישראל, ובעקבותיו בא אחד מהישגיה הדיפלומטיים
הראשונים של המדינה, שאך זה נולדה. אולם לא נקדים את המאוחר; נניח למאורעות להתנהל
כסדרם. סיום המנדאט הבריטי על ארץ-ישראל נקבע לשעת חצות בליל ה-14 במאי 1948.
שרת עמד לטוס מניו-יורק לתל-אביב כדי להשתתף בדיונים האחרונים שקדמו להקמת המדינה
היהודית ובניסוח מגילת העצמאות. זמן-מה לפני צאתו הזמינוֹ מזכיר המדינה האמריקני,
ג׳ורג׳ מרשאל, לשיחה בוושינגטון. שרת חשש פן יפעיל מרשאל את מלוא משקל משרתו הרמה
ואת כוח אישיותו, כדי להשפיע על הנציגים היהודים, שידחו את הכרזת העצמאות. הוא רצה
להתחמק מן הפגישה באמתלה, שנוכחותו המיידית בארץ הכרחית. אנחנו טענו שאין מנוס מן
הביקור בוושינגטון; אם מנוי וגמור עם ממשלת ארצות-הברית למסור לנציגי היישוב החלטה
מדינית היא תמצא את דרכה אל הנמען, ואחת היא היכן יימָצא; ואילו שיחת פנים אל
פנים, אמרנו, עשויה להבהיר את השקפת האמריקאים ואולי גם תסייע לשנותה. שרת נסע לוושינגטון, ולא הצטער על כך. אותי שלח לג׳נבה, כדי שאמתין לו
שם ואשוחח בינתיים עם שאול אביגור, ממייסדי ה״הגנה״ ובעת ההיא ראש משלחת הרכש
באירופה. הסיכויים לרכוש נשק ולהביאו ארצה היו גורם חיוני בשיקוליהם של ראשי
היישוב לגבי צעדם הבא. בן-גוריון חזה התקפה רבתי של צבאות ערב על המדינה החדשה.
הוא לא הטיל ספק בעוז רוחו ובעמידתו האיתנה של היישוב במלחמה נגד כוחות גדולים
ממנו, אבל גם ידע, שבלי נשק בכמות מספקת לא תזכה ישראל בניצחון. לנסיבות המדיניות
שבהן עתידה הייתה ישראל להתמודד עם הפלישה הערבית, ובייחוד לדבֵקותה של ארצות-הברית
בהחלטת החלוקה של האו״ם מיום כ״ט בנובמבר 1947, נודעה השפעה מכרעת על תוצאות
המאבק. שרת הגיע לג׳נבה בשעת לילה מאוחרת. המטוס שלו היה בדרכו לקאהיר,
והיינו אמורים לנחות באתונה ולהמשיך לתל-אביב במטוס אחר. בדרך בין ג׳נבה ורומא
הספיק שרת למסור לי פרטים על שיחתו עם הגנראל מרשאל. מזכיר המדינה לא עודד את שרת,
אך גם לא ניסה לרפות את ידיו. הוא הדגיש את הסכנות הצבאיות, שאורבות לישראל החסרה
כוח צבאי מאורגן ומצויד כראוי, במלחמה שיערכו עליה שבעה צבאות סדירים ערביים. הוא
הציג את העובדות בצורה משכנעת, אך נמנע מלהציע פתרון. מעניינם של היהודים להחליט
אם להעז וללחום מלחמה נואשת או לדחות את הקמת מדינתם לשעה מתאימה יותר. תהיה
החלטתם אשר תהיה, ממשלת ארצות-הברית מאחלת להם הצלחה ומביעה תקווה, שהשם יברך את
עמו. הרהרנו שנינו בדבריו של מזכיר המדינה. שרת שאל מה דעתי. אמרתי, שאינני רואה
סימן של התנגדות פעילה מצד האמריקאים; בהערכה שמסר על המצב הצבאי השמיע הגנראל
מרשאל אזהרה; היה בדבריו משום עצה לנהוג בזהירות ולאו דווקא הבעת שלילה. שרת אמר,
שהוא שותף לדעתי. לא נוכל לחזור בנו או להיעצר באמצע הדרך. לא ההחלטה הבלתי-נמנעת
היא שעומדת על הפרק, אלא תוצאות ההחלטה. הוא הפטיר הערה פילוסופית על החמצת
הזדמנויות היסטוריות, שלעולם אינן חוזרות, ושקע בתנומה עד שהגיעה שעת הנחיתה
באתונה. כאן החל שרת להתעצבן. כיוון שכל חברות-התעופה הפסיקו את טיסותיהן לתל-אביב
הבטיחו לנו בארץ, שמטוס הנוסעים היחיד שלנו, דקוטה-3 מימי מלחמת-העולם השנייה,
יאסוף אותנו באתונה. אמונתו של שרת בנצח ישראל הייתה איתנה כסלע, אך האמון שנתן
בשירות האווירי הזה, שכל כולו מטוס יחיד ומפעיל אחד, היה פחות מוצק. ״נישאר תקועים באתונה״, רטן, ״ואפילו אין לי אשרת כניסה ליוון״. בהעלאת חששות מדומים לא היה שני לו לשרת. ברגע חמור זה נשמע קולה של
דיילת-הקרקע של חברת ט.וו.א.: האדון שרתוק (לימים שרת) מתבקש להזדהות. לאחר הפסקה
דראמטית קצרה הוסיף הקול ואמר, בנימה ניכרת של יראת-כבוד: אדוני, מטוסך לתל-אביב
מוכן להמראה. פסענו בעקבות הדיילת אל מסלול-ההמראה בארשת-פנים אדישה. אחת המזוודות
של משה שרת הייתה חסרה, כרגיל. אפתעה שנייה המתינה לנו במטוס. מלבד איש-הצוות היחיד מצאנו בו נערה
חיננית. היא שימשה כדיילת ועוזרת ניווט וחלשה על שתי תיבות קרטון מלאות כריכים
ומשקאות ועל מפת-טיס גדולה. אכן, התחלה נאה לחברת תעופה לאומית. עם חשכה נחת המטוס
בשדה-התעופה הקטן של תל-אביב, שהיה מואר בפנסי נפט. קיבל את פנינו ראובן שילוח,
איש סודו של בן-גוריון ויועצו הנאמן של שרת. בחור צעיר, במדים של נוטר, הציג את
עצמו כממונה על שדה-התעופה. השלטון הבריטי פינה את תל-אביב ימים אחדים לפני
שהסתלקו משאר חלקי הארץ והסמכות בעיר כבר הייתה למעשה בידי הנהגת היישוב. הצעיר,
שכיהן בעת ובעונה אחת כמנהל שדה-התעופה וראש שירותי המכס, המשטרה והעלייה, החליט
שהופעת שרת היא שעת-כושר להפגין את מלוא סמכויותיו. הוא ערך את ששת השוטרים שלו במסדר-כבוד,
החתים את דרכונינו במו ידיו והכריז, שהוא פוטר אותנו מבדיקת מכס משום שהחליט
להעניק לנו ״חסינות דיפלומטית״. שרת היה טרוד בשיחה עם שילוח ולא התרשם מהפגנת
הריבונות היהודית בארץ מזה אלפיים שנה. הוא מיהר לפגישה עם בן-גוריון. הבשורה מתעכבת שלושה ימים מיום שזכינו ל״הכרה דיפלומטית״ מצד שלטונות תל-אביב ביקשה
מדינת ישראל החדשה הכרה גם מממשלות אומות העולם. הייתה זאת משימתו הגדולה הראשונה
של משרד החוץ, שהוקם זה עתה. כשיצאנו מטקס הכרזת העצמאות הקצר, השקט והחגיגי, הורה
לי שרת קצרות להתייצב בערב בשעה שמונה בדיוק ב״משרד החוץ״. ״מינהל שירותי המדינה״ -
אם אומנם כזה היה השם, שאימצה לעצמה הוועדה לתכנון שירותי הממשלה בישראל - העמיד
לרשות משרדנו שני חדרים בבית ישן על שפת הים. קראו לו ״הבית האדום״, לא בגלל תוכנו
הרעיוני, אלא משום צבע קירותיו החיצוניים. העובדה, שבבניין הזה שכן אחד האגפים של
מפקדת ה״הגנה״, לא הייתה ידועה ברבים. שרת ניגש למלאכה ללא שהיות. סגל עובדיו מנה שני עוזרים - גברת בגיל
מתקדם וצעיר אחד. הגברת, אייגה שפירא, הייתה אישה משכילה מאוד, אצילית בהתנהגותה
ומושלמת בסגנון התקתוק שלה. תפוקתה הייתה נהדרת מבחינת הכמות והאיכות גם יחד. אני
הייתי העוזר השני, ועלי הוטל שלל תפקידים. אחד מהם היה להשיב לקריאות הטלפון במילים
״שלום, כאן משרד החוץ״. התגובה מצד המטלפנים הייתה, בלי יוצא מן הכלל, ״לא ביקשתי
שום משרד, קשר אותי מייד עם משה שרת״. האנשים כאילו חשו, שעליהם למהר ולהדביק את
הזמן שהפסידו זה אלפיים שנה. עיסוק מלומד יותר שהוטל עלי היה לערוך רשימה של בירות
העולם לשם שיגור מברקים על הקמת מדינת ישראל. ספרי-העזר שעמדו לרשותי היו בסך הכל
אטלס מתקבל על הדעת ומהדורה ישנה של ״שנתון המדינאי״ האנגלי. באחת הפינות ישב שרת,
שקוע כולו בניסוח המברקים. ההפסקה היחידה שהתיר לעצמו הייתה לשם לגימת כוסות תה
מהביל לעתים מזומנות - פולחן שבלעדיו לא תיתכן במדינה עבודה משרדית עד היום הזה. עלייתן של אוכלוסיות קולוניאליות למעמד של מדינות ריבוניות לא הייתה
בימים ההם אירוע יוצא דופן, אולם חידוש עצמאותו של עם ישראל עורר התרגשות עמוקה
הרחק מעבר לעולם היהודי וארצות ערב. עמים שונים הרחוקים ממקום האירוע - איסלנדים
וניו-זילנדים, גוואטמאלים וצ׳כים - נפעמו מן הדראמה שבתקומת ישראל. הם נקשרו אליה
מכוח הערכים והדמויות המוכרים להם מכתבי הקודש ובהשפעת הרשמים הטריים, עמוסי
האשמה, שנחרטו בזיכרונם מימי השואה. תמימות-הדעים בין ארצות-הברית וברית-המועצות
בדבר זכותו של העם היהודי למדינה משלו קידשה את מעשה התחייה. ואף על-פי כן נאלצה ישראל להיאבק על מקומה בין האומות מראשיתה. היא
קמה בחרדת-קודש, אך בבדידות. אין עוד עם בעולם, שתרם כה רבות וכה ממושכות להשכלת
הרבים במצוות הרוח והמוסר הקובעות את דרכי האנושות ונאלץ עם זאת, כמונו, להסביר
תמיד את סוד קיומו והישארותו בחיים. מחשבות אלה ודאי העסיקו את שרת בעת שעמל על
מברקיו, שכן ביקש לדחוס אל תוך הודעתו לעמי העולם את תולדות עם ישראל מימי אברהם
אבינו ועד הרצל חוזה המדינה. הוא התייחס אל עיקריה של החלטת האומות המאוחדות; הוא ציטט קטעים מרכזיים מתוך מגילת העצמאות של ישראל והבליט את
שאיפותיה החברתיות והמדיניות של המדינה החדשה ואת רצונה בשלום עם כל ארצות תבל
הקרובות והרחוקות. הוא הוציא מתחת ידו מנשר לתפארת, שעל-פי מניין המילים שבו היה ארוך
כאורך הגלות. בינתיים הכינונו את רשימת העתידים לקבל את ההודעה. היא כללה את כל
המדינות החברות בארגון האומות המאוחדות ואת כל ארצות מערב אירופה ומזרחה, שטרם
הצטרפו לארגון הבינלאומי. היא לא כללה את מדינות ערב, וזאת מטעמים טכניים ולא
מטעמי עיקרון. אדרבה, סבורים היינו, שאין כל נזק במסירת הודעה רשמית על תקומת
ישראל למדינות אלה ועל כוונות השלום של ממשלתה, אלא שכל בירות ערב ניתקו את קווי
התקשורת ביניהן לבין המדינה החדשה. בשעה שתיים לפנות בוקר תמה המלאכה, אבל חיש מהר נוכחנו לדעת, שאנו
עדיין רחוקים ממילוי משימתנו. הנהג יצא למשרד הדואר המרכזי ובידו צרור הגון של
מברקים למשלוח. הוא חזר עם המברקים. מדוע? שירות המברקים הלילי חדל לפעול עם קום המדינה?
חלילה. השירות פעל כהלכה, אך נתגלה קושי מסוים. פקיד הדואר סירב לקבל את המברקים
בלי תשלום במזומן. לא עלה על דעתנו שמִסחור קטנוני כזה בכלל ייתכן בשעתה היפה
ביותר של המדינה. ואפילו היה עולה על דעתנו לא היינו יכולים לעשות דבר. למשרד החוץ
לא הייתה פרוטה לפורטה. אפילו נייר-מכתבים לא היה לנו משלנו. כל ציודנו היה מכונת-כתיבה
וקומקום. טילפנתי אל האיש, שעיכב את בשורת לידתה של מדינת ישראל והשתדלתי
לשכנעו, שהגורל זימן לידו תפקיד היסטורי. שידולַי לא הועילו. הוא נהג לפי התקנות,
והתקנות שלפניו היו עדיין מנדאטוריות. ודאי, הוא ידע על הכרזת המדינה, אך מוסד זה
המתקרא משרד החוץ עדיין עורר ספקות בלבו. ביקשתיו להציע מוצא מן המצר. הוא שקע במחשבה, בעוד הרגעים חולפים זה
אחר זה. פתאום ראה אור. הוא קרא בעיתונים, שאחד זאב שרף הוסמך להקים את השירות
הממשלתי. אילו יכולתי להביא לו אישור ממנו, אמר, היה מוכן לשלוח את מברקינו עד
לחשבון. ״למען השם״, קראתי בייאוש, ״היכן אמצא לך את שרף בשלוש לפנות בוקר!״ ״זאת
הבעיה שלך״, השיב לי. שרת עקב אחר משא-ומתן דיפלומטי ראשון זה בנשימה עצורה. הוא
ידע היכן אפשר למצוא בתל-אביב אותו מקור עליון של סמכות. הלכנו אל האיש, הערנו
אותו משנתו והסברנו לו מה מציק לנו. שרף כתב את הפתק הגואל, ואף לא טרח להסתיר את
גאוותו על הכרה זו בסמכותו באישון לילה. ואז החלו כל חוטי המברקה לזמזם את בשורת
לידתה של מדינת ישראל. הכרה עם עלות השחר זכתה ישראל לאות ההכרה הראשון מגורמי חוץ: חיל-האוויר
המצרי הפציץ את שדה-התעופה ואת תחנת-הכוח של תל-אביב. העשן עלה בענן, שעתיד היה
להאפיל על שמי המזרח התיכון עשרות בשנים. אולם אותה שעה עצמה הגיעה גם בשורה
מרנינה מוושינגטון. הנשיא טרומן, כפי שציפו יודעי ח״ן מעטים, אך הופתעו ממהירות
התגובה, הודיע על הכרה דה פאקטו במדינת ישראל ובממשלתה. הודעת הנשיא רוממה את
רוחנו וחישלה בין שני העמים ידידות, שנועדה להיות אבן-הפינה למערכת יחסי החוץ של
מדינת ישראל. ההכרה מצד ארצות-הברית העלתה את המדינה הצעירה על המפה המדינית של
העולם. ברית-המועצות הלכה בעקבות אמריקה, ואף העניקה לישראל את מלוא ההכרה דה
יורה. שדרים דומים נהרו מבירות שונות מכל רחבי תבל. בין המדינות החשובות בלטה
בהימנעותה בריטניה בלבד. לונדון טרם החליטה לגנוז את תיק ״פלשתינה- א״י״ ולפתוח
פרק חדש. הקובעים בווייטהול היו מסויגים יותר מן האיש בבית הלבן. בעיניהם השגת
העצמאות עדיין לא הייתה עובדה מוגמרת. אולם לא עברו חודשים מרובים וממשלת הוד
מלכותו הכירה בעל כורחה, בלחץ המציאות, שאומנם הגענו לסוף-פסוק. היבול שקצר משרד החוץ בארבעים ושמונה השעות הראשונות לקיומו היה עשיר
יותר משציפינו. מששכך גל הפעילות הראשון התחלנו להתארגן לקראת הבאות. המדיניות,
סגל העובדים, מיקום המשרד - אלה היו דאגותיו של השר החדש. מובן ששרת נועץ עם בן-גוריון
בבעיות המרכזיות ובדבר המינויים החשובים, אולם זמנו ומחשבתו של ראש-הממשלה היו
נתונים כולם למשימה העצומה של ארגון הגנת המדינה מפני צבאות ערב הפולשים. המזכיר
הכללי של הליגה הערבית דבק בגינוני הדור הישן ומצא לנכון להודיע רשמית למזכיר
הכללי של האו״ם, ב-15 במאי 1948, שמדינות ערב החליטו לאסור מלחמה על מדינת ישראל. הייתה
זו הכרזת מלחמה על החלטת האו״ם, שחבריו התחייבו ״להימנע ביחסיהם הבינלאומיים מכל איום בכוח הזרוע או משימוש בו נגד
שלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה המדינית של מדינה מן המדינות״, ו״ליישב את סכסוכיהם
הבינלאומיים בדרכי שלום״. האו״ם רשם לפניו את מעשה ההפרה של מגילתו, אך לא נקט כל פעולה להגנתה.
הנטל כולו נפל על כתפיה של ישראל. הייתה זו הפעם הראשונה, שהארגון העולמי נכשל
במילוי תפקידו העיקרי כמגן השלום והביטחון בעולם. כישלונו הוליד תוצאות מרות לגבי
השלום במזרח התיכון, והארגון כשלעצמו. מאז 1947 שימש האו״ם כזירה המרכזית לפעילותה המדינית של ישראל. משבאה
התגובה הצבאית המתואמת של מדינות ערב עם הקמת ישראל העצמאית נעשה האו״ם אחת
החזיתות הדיפלומטיות הפעילות ביותר של המדינה החדשה ושדה-קרב מדיני מן החביבים
ביותר על אויביה. נוכח מצב זה נאלץ שר החוץ להחליט במהירות כיצד לארגן את ייצוגה של
ישראל באו״ם. אבא אבן, אחד הצעירים בצוות המדיני של הסוכנות היהודית, הצטיין במאבק
הדיפלומטי ערב הקמת המדינה ובזירה הבינלאומית לאחריה. הוא גילה כישרון מובהק בתדרוך
משלחתנו ובניסוחם של נאומים מצוינים של כמה מחבריה. הופעתו הראשונה כנואם בוויכוחי
האו״ם, באפריל 1948, זכתה להדים נרחבים ועוררה התפעלות אצל שרת. אבן היה איפוא
המועמד הטבעי לתפקיד של נציג ישראל ודוברה בעצרת האומות. כמו-כן חשב שרת שאני,
לאור הניסיון שצברתי ביחסינו עם האו״ם ובזכות בקיאותי במצב בארץ ובארצות השכנות,
אוכל לתרום לעבודת משלחתנו ולייעולה. הוא גרס, שהמצב החמור בתחום הצבאי והמדיני
מחייב את נסיעתי הדחופה לניו-יורק, כדי לסייע לאבן בעבודתו ולתרום להסברת מצבה של
ישראל, על סיכוניו וסיכוייו, בפני דעת-הקהל האמריקנית. היה קל יותר להחליט מאשר לבצע. כל חברות-התעופה הפסיקו את טיסותיהן אל
הארץ וממנה, וישראל הייתה למדינה נצורה גם באוויר וגם ביבשה. היו לי שני שותפים
לנסיעה, שהמתינו כמוני לאמצעי תחבורה: גם גולדה מאיר וטדי קולק נתבקשו לצאת לארצות-הברית
בשליחות דחופה. על גולדה הוטל לגייס את הכספים הדרושים כאוויר לנשימה, וטדי יצא
להשיג מתנדבים ואספקה חיונית. טדי ניחן לא רק בכושר ארגוני, אלא גם בחוש מיוחד
לשמועות מעניינות. נודע לו, שמטוס פרטי מטיפוס ״ביצ׳קראפט״ נחת בחיפה עם שני אנשי-צוות
צרפתים וקבוצת כתבים צבאיים. הוא ביקש משלטונות הצבא, שאותו מטוס יועמד לרשותנו.
תוך עשרים וארבע שעות יצאנו לדרך. היום האחרון לפני הנסיעה עבר עלי בתל-אביב בסדרה של פגישות. ראש אגף
המבצעים רב-אלוף יגאל ידין עידכן אותי בפרטי המצב. הצבאות הערביים התקדמות בדרום,
במזרח, ובצפון. המצב בירושלים המופגזת בתותחי הירדנים היה חמור. גוש עציון שליד
חברון נכבש על-ידי הלגיון הערבי. בצה״ל היה מצב האספקה בכי רע, אבל הייתה בו רוח-לחימה
להפליא. אם תגיע אספקה צבאית בעוד מועד ובכמות מספקת, סיכם ידין, יוכלו כוחותינו
להדוף את המתקפה הערבית המשולבת. קולונל מיקי מרכוס, מתנדב מארצות-הברית בעל
ניסיון עשיר בשדה-הקרב ובעבודת מטה, הוסיף על הערכתו של רב-אלוף ידין. הוא היה
סבור, שמכונת-המלחמה הערבית מאבדת תנופה. ככל שהמצרים מתקדמים כן מתארכים ונחשפים
קווי האספקה והתחבורה שלהם. תנועת הכוחות הערביים בחלקי הארץ השונים אינה מתואמת
מבחינה צבאית ועתידה להשתבש בשל חילוקי-דעות פנימיים. מיקי מרכוס פטר אותי ברוח
טובה. ״אם תספקו לנו את הכלים ותחזיקו מעמד בחזית ניו-יורק, אנו ננצח״. אלה היו המילים האחרונות, ששמעתי מפי אותו איש-צבא נלבב וחריף. שבועות
אחדים לאחר-מכן, בעיצומה של הלחימה, נורה ונהרג בשגגה מאחת העמדות שלנו. השליחים הדיפלומטיים הראשונים, ששיגרה המדינה החדשה לחוץ לארץ נתקלו
גם בבעיית אסמכה. ישראל טרם ניפקה אז את דרכוניה הלאומיים; עניינים דחופים יותר
העסיקו את ממשלתה. שרת החליט, שניסע שלושתנו בדרכונים המנדאטוריים הישנים; עם זאת
חש, שהלכות הפרוטוקול הבינלאומי מחייבות, שנציג הנוסע בשליחות משרד החוץ יהיה מצויד
בכתב-האמנה. הוא חיבר את נוסח המכתב ולבסוף גם הדפיס אותו בעצמו במכונת-כתיבה לאחר
שגילה שגיאות כתיב אצל אחד העוזרים המתנדבים. הוא כתב על דף נייר חלק, בזה הלשון: מדינת ישראל משרד
החוץ הממשלה הזמנית תל-אביב,
17 במאי 1948
לכל מאן דבעי
זאת לעדות, שמר גדעון רופר [לימים רפאל] הוא איש סגל בכיר במשרד החוץ
של מדינת ישראל היוצא בתפקיד רשמי לארצות-הברית. כל עזרה שתינתן לו אגב נסיעתו
ומילוי תפקידו תתקבל בהערכה. על החתום: מ. שרתוק [לימים שרת] מזכיר החוץ הממשלה הזמנית של מדינת ישראל עם מסמך מכובד זה בכיסי, ועל-פי הוראות של הרגע האחרון מפי שרת לאתר
את מזוודתו האבודה באתונה, המראתי בבוקר יום המחרת מחיפה בחברת גולדה וטדי; הדלק
במטוס הספיק רק לטיסה לקפריסין. עלינו והתיישבנו בשתיקה; כל אחד מאיתנו היה שקוע
בהרהורים על הבאות, אך שלושתנו היינו מאוחדים בתחושת האחריות המשותפת להצלחת
משימותינו. כשנחתנו באתונה יצאתי למלא את שליחותי הדיפלומטית הראשונה. המטוס עם
שלושת הנוסעים מארץ-הקודש הנתונה במלחמה ובמצור עורר התרגשות. נתקבלנו כשליחים
מכוכב-לכת אחר - בזהירות, בסקרנות, ובאדיבות. הממונה על שדה-התעופה הפנה אותי אל
מחלקת האבידות ושם גם מצאתי את אשר חיפשתי. הפקיד היה אדיב ביותר, אך ביקש הוכחה
שאני רשאי לקבל את המזוודה. הצגתי את כתב-ההאמנה שלי. וכי לא כתוב בו בפירוש, בידי
בעל הדבר עצמו, שר החוץ, שיש להושיט לי כל עזרה אפשרית במילוי תפקידי? האיש מצא
שהטיעון משכנע וכי כתב-ההאמנה הוא ללא דופי. הוא ביקשני לחתום על קבלה. החתימה,
הסביר, דרושה לו לאו דווקא לצורך התיק, אלא למען אוסף האוטוגרפים של בנו. הרצתי לשרת מברק: ״המשימה הושלמה. המזוודה בידי. גדעון״ מומחים לכל
אורך הקו מן הסתם אימצו את מוחם, כדי לפענח את הצופן החדש של מדינת ישראל. |
