אזור הדרום (עמ' 325)

האלוף ידין הגיב באומרו, כי התלונות של או״ם על הטרדות מצד ישראל ״מוגזמות״. אך שרת חשש מסיבוכים בינלאומיים ובמיוחד מן האפשרות, שהפרשה תשפיע על טיב היחסים בין ישראל למצרים, וכן רגז על הפעולה שביצע צה״ל ללא אישור הממשלה ומאחורי גבו. דבריו של ידין לא הניחו את דעתו, והוא פנה אל הרמטכ״ל, יעקב דורי, בלשון בוטה שלא הייתה אופיינית לו כלל. הוא כתב, כי פעולות צה״ל בפלוג׳ה מעמידות בסימן של ספק את ״כנותנו כצד בחוזה בינלאומי (...) יש להניח שמצרים תגלה בעניין זה רגישות מיוחדת, באשר כוחותיה ראו את עצמם אחראים לגורלם של התושבים האזרחיים האלה. כן יש לחשוש כי כל פגיעה מצדנו באנשי שני הכפרים עלולה להשתקף ביחסה של ממשלת קהיר ליהודי מצרים״.

שר החוץ גם הצביע על הקשיים שישראל נתקלת בהם באו״ם, שעה שהיא מבקשת להתקבל לארגון זה,

״בשאלת אחריותנו לבעיית הפליטים הערביים. טענתנו היא, כי אין אנו אחראים (...) אף מבחינה זו עומדת כנות הצהרותינו במבחן, לאור התנהגותנו בשני הכפרים הנדונים (...) כל [פעולה] שתהא מכוונת לעקירתם [של תושבי שני הכפרים] פירושה פעולת נישול יזומה מצדנו״. הוא הוסיף: ״הנני שומע כי מתנהלת מצד אנשינו בסביבה תעמולת-לחש בקרב הערבים המאיימת עליהם בנגישות ובמעשי נקם מצד הצבא, אשר השלטון [האזרחי] לא יוכל, כביכול, לעמוד בפרץ כנגדם. תעמולת-לחש כזו אי-אפשר שתיעשה מאליה. אין ספק כי יש כאן פעולה מחושבת שמטרתה להרבות את מספר היוצאים להרי חברון כאילו מרצונם החופשי, ואם אפשר - להביא לידי יציאת האוכלוסייה הזאת כולה״.

שרת גם כינה את פעולות הצבא כ״יוזמה בלתי מוסמכת מצד הפיקוד המקומי בעניין הנוגע למדיניותה של ממשלת ישראל״.

עמ' 327

כיבוש הנגב הצפוני חולל תמורה באורח המחשבה של המומחים לענייני ערבים במשרד החוץ. שרת עצמו חזר וגרס כמו בעבר, כי ככל שימעטו הערבים שיישארו במדינת ישראל - כן ייטב. ראשי שבטי הבדווים ביקשו ערובות לביטחונם ורשות להישאר במקומות שבתם, תמורת הבטחה של נאמנות למדינה, אך שרת, שמעוני ודנין העדיפו עתה כי יֵצאו את הארץ, אומנם תוך הבטחת פיצויים. גם הצבא רצה ״להרחיק עד כמה שאפשר את הבדואים מהסביבה - הרחק למדבר. זאת אומרת, סריקה כללית״.

ב-2 בנובמבר נערכה פגישה בין פקידים ישראלים ומפקדים בצה״ל ובין ראשי שבטי הבדווים במטרה להשפיע על הבדווים, כי רובם יֵצאו מרצון ״הרחק [ל]מדבר או [ש]לגמרי [יעברו] לצד עבר הירדן״. אך הנציג המקומי של משרד המיעוטים, יעקב ברדיצ׳בסקי, סבר כי אפשר להפיק תועלת משבטי הבדווים על-ידי הפיכתם למשמר גבול בדרום הארץ.

אזור הגבול עם שטחי ארץ-ישראל שהוחזקו בידי עבר הירדן

עמ' 330

הגדוד הרביעי דיווח אחר-כך, כי בתחילה לא נבהלו הפליטים מן האיומים וסירבו לנוע מזרחה, ואף היו בהם שאמרו כי הם רוצים לחיות תחת שלטונו של ״שרתוק״. אך בסופו של דבר השיגו הפשיטות את מטרתן, והפליטים שהקימו אוהליהם לאורך הגבול מדרום לבית-נטיף, עקרו ממקומם. מעשים דומים - של פשיטות, סיורים וצליפות מפעם לפעם - באזורים אחרים גרמו לפליטים ולחקלאים מקומיים לנוע מזרחה לאורך כל קו שביתת הנשק.

עמ' 335-331

שבועיים לאחר מכן התייצב מקדונלד בפני שרתוק (שבינתיים הסב את שמו לשרת), ומסר לו במישרין על דאגתם של אצ׳יסון ושל הנשיא טרומן. השגריר ביקש, שישראל תיתן הבטחות מתאימות לתושבים, ורמז כי כל פגיעה בהם עלולה להעמיד בסכנה את המשך השיחות בין ישראל לעבר הירדן. שרת שב והבטיח למקדונלד, כי הכל יבוא על מקומו בשלום, אך דעותיו האמיתיות בנושא זה היו שונות בתכלית, כפי שאפשר ללמוד ממה שאמר באותם ימים עצמם בפורום מפלגתי: "ירשנו מספר כפרים חשובים בשרון ובשומרון ואני מתאר, שהכוונה לפטר [זאת אומרת, להיפטר] מהם, כי זה מקומות הספר, אינטרס ביטחון - מחייב להיפטר מהם. אר העניין מסובך מאוד [לנוכח האזהרות האמריקניות]".

השטחים הועברו במאי ללא תקלות. לא היו גירושים וצה״ל נמנע מלהפעיל לחץ על התושבים המקומיים. שיקולים פוליטיים, פרי האזהרות המפורשות והחוזרות של האמריקנים על רקע המבוי הסתום בוועידת לוזאן, הכריעו את שאיפת הצבא לפנות את אזורי הגבול מערבים. ישראל נוכחה לדעת, כי אין דרך ״נקייה״ ללחוץ על הערבים לצאת את גבולות המדינה, וכך אירע שתושבי באקה אל-ע׳רביה, אַל-טַייבה, קַקוּן, קַלַנסַוַה, כַפר-קאסם, אַל-טירה והכפרים בוואדי ערה נשארו במקומות שבתם. הגדיר את המצב שרת בדברים שאמר ב-28 ביולי:

״הפעם הערבים למדו לקח: הם לא בורחים. לא [ב]כל מקום אפשר לסדר מה שסידרו בחורים אחדים שלנו בפלוג׳ה שהבריחו את הערבים ללכת אחרי שחתמנו התחייבות בינלאומית חגיגית. אינני חושב דווקא בחורים ממפא״י [כנראה רמז ליגאל אלון ממפ״ם]. היו אזהרות מאו״ם וארצות הברית בעניין זה (...) היו לפחות 25-30,000 מוחזרים (...) שלא יכולנו לעקור אותם יותר״

לא כך נהגו ב-1,200 עד 1,500 פליטים מאזורים אחרים, שהתגוררו בבקה אל-ע׳רביה ובסמוך לו. בליל 27 ביוני הם גורשו ״בחוזק יד ובאכזריות״, לדברי שרת, ואולצו לעבור את הגבול לתוך ה״משולש״. תקרית זו נחקרה במשך חודשיים על-ידי ועדת שביתת הנשק הישראלית-הירדנית, שהיושב-ראש שלה היה נציג מטעם האו״ם. ישראל טענה, כי הסכם שביתת הנשק בא להגן על תושבים מקומיים ולא על פליטים היושבים באזור באורח זמני. עוד טענה כי מכל-מקום היה זה המוח׳תאר של בקה אל-ע׳רביה, ולא השלטונות הישראליים, שהורה לפליטים לעזוב. בספטמבר פסקה הוועדה (למען הדיוק: מי שפסק היה היושב-ראש מטעם האו״ם) כי הפרשנות של ישראל תופסת, פרט למקרה של 36 מן המגורשים, שהיו תושבי קבע באזור; לגביהם נאמר כי הם סולקו ״באופן בלתי-חוקי״.

(...) בעוד החלטתה של ועדת שביתת הנשק עדיין תלויה ועומדת הבהירה ישראל כי אם תיאלץ לקלוט בחזרה את הפליטים - הם, הפליטים, ״יצטערו על כך״ (כדבריו של משה דיין). הגנרל רַיילי (Riley), ראש משקיפי האו״ם בארץ-ישראל, תיאר התנהגות זו כ״טיפוסית״ לדרכה של ישראל להשמיע איומים תוך כדי משא-ומתן. בד בבד פעל המודיעין הישראלי בחשאי במאמציו להשפיע על המגורשים שנמצאו עתה ב״משולש״ שלא להסכים להחזרתם לבאקה אל-ע׳רביה. ״הננו מטפלים בהפרחת שמועות בין הפליטים הערבים האומרות״, כתב דיין לשרת, ״כי מי שיוחזר לישראל לא ייהנה מעזרת הצלב האדום וכן גם היות ויוחזר למורת רוח ממשלת ישראל, אין סיכויים כי ישוב באחד הימים לאדמתו. אנו מקווים לכן כי אם גם יוחלט כי עלינו לקבל את הפליטים בחזרה, יסרבו רובם לחזור״.

גם הופצו שמועות, כי בעתיד תיתכן, קרוב לוודאי, החזרה המונית של פליטים וכי אלה ממגורשי בקה שיחזרו ״בטרם עת״ ונגד רצונה של ישראל - ״יסבלו מזאת״. ואומנם המגורשים הודיעו בעקבות זאת לחוקרים מטעם האו״ם, כי אין בדעתם לשוב, ובקשר לכך העיר אריה פרידלנדר (שלו), סגנו של דיין בוועדת שביתת הנשק המעורבת, כי ״שמועות אלה שהופצו מתקבלות בנקל על דעתם של הערבים״.

(...) בכפרים אחדים לאורך הגבול בין ישראל לשטח העבר-ירדני שנשארו בחלקם עומדים על תִלם, בשלהי 1948 ובראשית 1949, היו ספיחי אוכלוסייה שמצד אחד חששו להישאר, ומצד אחר חששו לִגלות לתמיד. בסופו של דבר, רוּקנו כל הכפרים האלה מתושביהם ונמחו מעל האדמה, או שיוּשבו בהם יהודים. אחד האחרונים שבהם שנותרו בו ערבים, היה הכפר זַכַּריאַ, מדרום לבית-שמש של היום. הממונה מטעם משרד הפנים על מחוז ירושלים פעל במארס 1949 לסילוקם של ״כ-145״ תושבי הכפר, וכתב לוועדה הממשלתית ליישוב ערבים מנושלים, כי ״בכפר בתים טובים רבים, ואפשר יהיה לשכן בהם כמה מאות נפשות של עולים חדשים״.

בינואר 1950 נפגש בן-גוריון, שעה שבילה חופשה בטבריה, עם שרת, עם ויץ ועם עוד פקידים והחליט לגרש את ערביי זַכַּריאַ (יחד עם ערביי אל-מג׳דל וערבים מעוד יישובים), אך התנה תנאי, שהדבר ייעשה ללא כפייה, וכן ציווה, כי בעלי אדמות שירצו לצאת את הארץ יקבלו פיצויים. באותה עת היה מצב הבריאות והמזון בזכריא בשפל המדרגה. לבסוף, ב-9 ביוני 1950, גורשו תושבי זכריא. חלק יושבו מחדש ברמלה, ורובם הועברו לממלכת ירדן.