הקמת יישובים חדשים - 1949-1948 (עמ' 252)

החודשים הבאים הביאו להקשחת ההתנגדות לשיבת הפליטים גם בקרב החוגים שעד כה תמכו בה עקרונית, ובראשם מפ״ם. מושג ״האדמות העודפות״ היה מעין מסך עשן שמאחוריו יכלו מתנגדי השיבה - בן-גוריון, שרת, ויץ ורבים במפ״ם - ליישם מדיניות של התיישבות, שהובילה במתכוון ושלא במתכוון לחסימת כל אפשרות של שיבה, וזאת בלי לפגוע בקונסנסוס הלאומי. היטיב להבין זאת מאיר יערי, מן האגף השמאלי של מפ״ם, אשר אמר כי במקרה של יישׂוּם התוכנית בידי הרוב המתנגד לשיבה לא יהיה המושג בדבר ״האדמות העודפות״ אלא דיבורים בעלמא: ״את עניין החזרת הפליטים רוצים להעלים על-ידי תיאוריות של תכנון ופיתוח״.

אולם בעוד שההיבט הרעיוני של ההתיישבות החדשה הטריד לפחות חלק מחברי מפ״ם, הרי שבפועל היו רוב-רובם של קיבוצי מפ״ם שותפים מלאים, ובאותה מידה עצמה, בהתנחלות באדמות שבבעלותם ערבים ומעבר לגבולות החלוקה, כדברי שלמה רוזן, מראשי הקיבוץ הארצי: ״אין לנו מנוס. אנחנו חייבים לתת את חלקנו בהתיישבות המגן לאורך הגבולות, על אף הספקות ביחס לכוונות של העומדים על יד הגה השלטון".

קליטת העולים החדשים ויישובם 1948 וראשית 1949 (עמ' 258, 259)

הכניסה לבתים נטושים, בערים כמו בכפרים, באה בדרך-כלל בצמוד לכיבושם בידי צה״ל. פחות משישה שבועות אחר כיבוש רמלה פנה ראש הממשל הצבאי, אלוף אלימלך אבנר, לבן-גוריון בבקשה ליישב בעיר עולים חדשים, והתלונן כי שרתוק וקפלן התנגדו לכך מטעמים פוליטיים. שני השרים האלה עמדו בהתנגדותם זו למשך תקופה מסוימת נוספת (אולי מתור רגישות לרצונותיו של מלך עבר הירדן, עבדאללה), ונראה כי גם צה״ל לא היה מעוניין בהימצאות ריכוזים גדולים של עולים בקרבת קווי החזית.