הערים הגדולות (עמ' 119)

ראשי היישוב היהודי, שהופתעו ונבוכו, כאמור, לנוכח יציאת הערבים מחיפה, סברו באותה עת באמת ובתמים, כי יציאה זו הייתה חלק מקשר ערבי מקיף, שבא לידי ביטוי גם בבריחה ההמונית בשלהי אפריל באזורים אחרים של הארץ. ב-23 באפריל שיגר ששון לשרתוק, שנמצא באותה עת בניו-יורק, מברק בזו הלשון:

"עדים עכשיו לבריחה המונית של ערבים מא"י, כמו טבריה, חיפה ועוד מקומות, ככל הנראה לא רק בגלל פחד וחולשה. הבריחה אורגנה על-ידי נאמני החוסיינים יחד עם ״לוחמים״ זרים במטרה: א. להשמיץ היהודים ולתארם כמגרשים המבקשים לסלק ערבים משטח המדינה היהודית; ב. לאלץ מדינות ערב להתערב עם צבאות סדירים; ג. לצור בעולם הערבי ובדעת הקהל בעולם בכלל רושם שפלישה זו באה להציל פל[סטינים] נרדפים".

עמ' 138

שרתוק, שכיהן כשר החוץ בפועל של היישוב, טען ב-27 באפריל או במועד סמוך לו בעצרת האומות המאוחדות, כי הן בטבריה והן ביפו ״הוכתב הפינוי ההמוני על-ידי מפקדים ערבים בתור הפגנה פוליטית וצבאית (...) הפיקוד הערבי ציווה על האנשים לעזוב". אומנם, אין הוכחה לטענה זו לגבי יפו; אדרבה, דומה שבעיר זו התחולל תהליך הפוך. ההרעשה ״הניבה תוצאות מעל למצופה״, היא ״הפילה אימה ופחד על תושבי העיר״ ועודדה את הבריחה. מנוסת התושבים הובילה מצדה להתמוטטות המורל של הכוחות הלא-סדירים וגם אלה נסו על נפשם.

ערי המחוז (עמ' 147, 148)

כוחות הפלמ״ח שסרקו את השכונות הערביות הנטושות מצאו בהן כ-100 מוסלמים, ״בגיל ממוצע של 80 שנה״, לדברי מושלה הצבאי של צפת, אברהם חַנוּכּי מקיבוץ איילת השחר. הם קובצו ובסוף מאי או בראשית יוני גורשו ללבנון. עתה נותרו בצפת הערבית רק 36-34 ערבים נוצרים, רובם קשישים, וב-13 ביוני סולק גם שריד אחרון זה של הקהילה הערבית בצפת: הם הוסעו במשאית לחיפה והופקדו בחסותם של שני מנזרים - ״בנות חסד הלב הקדוש״ ו״נשות נצרת״; הוועדה לעניינים ערביים בחיפה נשאה בחלק מהוצאות התחזוקה שלהם. פרשה זו עוררה ויכוח קשה בקרב המוסדות של מדינת ישראל שקמה בינתיים: משרד החוץ דרש מצה״ל לאפשר לשלושה תריסרים אלה של נוצרים לשוב לצפת ״כדי לשפר את היחסים שלנו עם המיעוטים״. ייתכן שמשרד החוץ גם חשש להשפעתו השלילית של הגירוש על היחסים עם הכנסיות הנוצריות. אולם הצבא סירב להיענות לבקשה. שרתוק נרגז העל הסירוב והחליט לטפל בעניין אישית. עמדתו של שרתוק, לפי מה שרשם שלישו הצבאי, יהושפט הרכבי, הייתה כדלקמן: "בעוד ישראל מסרבת ״סירוב מוחלט לקבל פליטים ערביים מחוץ לתחומי ישראל, עלינו לנהוג בערבים בתוך הארץ ביתר מתינות. בזאת ייבחן כושרנו למשול במיעוט הערבי״.

שרתוק דרש, כשהוא נתמך על-ידי המשרד לענייני מיעוטים, שיוּתר לפחות לחלק מן הנוצרים המגורשים לחזור לעירם. אולם צה״ל דחה גם בקשה זו, כיוון שכבר החלו מיישבים עולים חדשים יהודים בשכונות הערביות הנטושות של צפת. הקבוצה הנוצרית מצפת נשארה אפוא בחיפה כמקרים סוציאליים בטיפול עיריית חיפה, הערבים המקומיים והמנזרים. עד אביב 1949 מתו שלושה מאנשי הקבוצה, שכללה שלושה אנשים בני 80 ויותר ושישה אנשים בני 70 עד 80; חמישה מתוכם אושפזו בבתי-חולים ו-״2 נשים יצאו מדעתן״, לדברי מריוט. נראה  שאף לא אחד מהם שב לצפת.

עמ' 153

בשבוע הראשון של יולי פנה צה״ל ליעקב שמעוני, מנהלה בפועל של המחלקה למזרח התיכון במשרד החוץ, כדי לשמוע את חוות הדעת של המשרד בעניין זה. שמעוני העביר את השאלה לשרתוק וזה השיב, לדברי שמעוני, כי ״אין לשר החוץ התנגדות עקרונית להעברת תושביה הערביים [של עכו] למקום אחר (יפו), כדי לשחרר את חיילינו המרותקים בשמירה עליהם״.

אך עם זאת צוין כי עלולה להיווצר בעיה של הדאגה לצורכי התושבים. ׳שמעוני העלה שאלה זו גם בפני השר לענייני מיעוטים, בכור שיטרית.