פרק שני - הגל הראשון: יציאת הערבים בין דצמבר 1947 למארס 1948
מזהה  266
שם הספר  440 לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947
מספר פרק  02
שם הפרק  פרק שני - הגל הראשון: יציאת הערבים בין דצמבר 1947 למארס 1948

מדיניות ה״הגנה״ בין דצמבר 1947 למארס 1948 (עמ' 55, 56)

 

באותה פגישה בהשתתפות בן-גוריון ׳וראשי ה״הגנה״, שנערכה ב-2-1 בינואר, נשמעה ביקורת נוקבת על התקפות ה״הגנה״ על רוממה ועל הכפר סילוַאן בירושלים, בנגב, ליד כפר יעבץ ועל ח׳צאץ שבאצבע הגליל מפי ראשי האגף הערבי של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. עזרא דנין ומומחה נוסף לענייני ערבים, גד מכנס, טענו שההתקפה על ח׳צאץ, שבמרוצתה נהרגו כעשרה אזרחים, בהם ארבעה ילדים, הביאה שלא לצורך להרחבת פעולות האיבה אל תוך אזור שעד אז שרר בו שקט. מעשים כאלה, טענו, שמים לאל את תקוותם שמדיניות של הבלגה מצד היהודים תחזק את ידיהם של מנהיגי האופוזיציה הערבים ותזרע תסכול בקרב אנשי חוסייני השואפים להחריף אח המצב. אולם מפקדי ה״הגנה״ ובהם משה דיין (שבאותה עת היה עדיין מפקד זוטר למדי, אך הופיע בישיבה כמומחה לענייני ערבים) היו תמימי דעים כי אפילו נעשתה ההתקפה על ח׳יצאץ ללא שיקול דעת, הרי כתוצאה ממנה ביקשו תושבי הכפר לחתור להסדר של שלום עם היישוב. ואומנם כנראה השפיעה פעולה זו גם על תושבי הכפרים הסמוכים, והם פנו אל קבוצות הלוחמים הלא-סדירים שלא מתושבי האזור בבקשה לצאת מן הכפרים. ממילא התבקשה המסקנה, ככל שהייתה בלתי-נעימה, שלעתים השימוש בכוח, אפילו בכוח מופרז, משתלם בסופו של דבר. עם-זאת הודיע בן-גוריון במברק לשרתוק, שנמצא באותה עת בניו-יורק, כי ההתקפה על ח׳צאץ נעשתה שלא על דעת הגורמים המוסמכים, וכי ה״הגנה״ התנצלה על אובדן חייהם של אזרחים. אחת התוצאות החשובות של ההתקפות על ח׳צאץ ובירושלים, שנעשו ללא אישור, הייתה מינויָם של יועצים לעניינים ערביים ליד חלק ממפקדות ה״הגנה״ האזוריות והגדודיות; רובם גויסו מן הש״י. במהלך המלחמה התלוננו יועצים אלה לא פעם, כי התעלמו מעצותיהם או שדחו אותן על הסף.

 

יציאת הערבים בין דצמבר 1947 למרס 1948 (עמ' 73)

 

במרוצת חודש ינואר, ואפשר גם בראשית פברואר 1948, ביקשו חלק מחברי הוועדה הלאומית, ואולי רובם, להגיע עם ה״הגנה״ להסדר של הפוגה. אבל ה״הגנה״, כאן כמו בחיפה, לא נלהבה כלל לרעיון, כנראה מתוך ההנחה שתושבי יפו, כמוהם כתושבי חיפה הערבים, נתונים לחסדי היישוב וסופם שיוכרעו. בפברואר כתב בן-גוריון לשרתוק, כי ראש עיריית יפו, הייכַּל, מנסה לחתום עם תל-אביב על הסדר של שלום, באמצעות מתווך בריטי, אלא שמפקד הלוחמים הלא-סדירים הלא-מקומיים ביפו, עבּד אל-ווהאב אַל-שיהַייני, אינו מניח לו לעשות כן. ראש העיר אמר, כי ״ללא הסכם תוחרב יפו כליל״. על כך השיב שיהייני, לפי מה שכתב-בן-גוריון לשרתוק, כי ״לא אכפת לי אם תיחרב יפו, ובלבד שנזכה להחרבתה של תל-אביב״.

 

העתקת קישור