פרק 7 באותם
הימים ניתקתי את יחסי עם קאסטנר - אם לא להלכה, הרי לפחות למעשה. לא חיפשתי אחריו
למוצאו. הוא הפך לאדם חשוב. בזתי לו בלבי יותר ויותר. הגיע לידי כך, שכאשר הייתי
נתקל בו בדרך מקרה, הייתי מתרחק ממנו באורח הפגנתי. גידפתי אותו באוזני מכרי.
ההרגשה שהוא בגד במאות אלפי יהודי הונגריה שהלכו למות, בכך שהשלים עם מנהיגי
הסוכנות, קנתה שביתה עמוק בלבי. בינתיים
היה מצבי הכלכלי קשה מיום ליום. שתי אחיותי ודודניתי הגיעו לארץ, ועתה שבע נפשות
הצטופפו בדירתי הקטנה בת החדר ומחצה. לאחר שנה השיגה ידן של שתי אחיותי לשכור להן
דירה קטנה משלהן. בכל השנים הללו ניהלתי מאבק קשה כדי להשתכר למחייתי, אולם הדבר
היה למעלה מכוחותי. בנעורי אמרו עלי הבריות, כי הנני סוחר זריז וממולח ולא אתקשה
להרוויח את פת לחמי. ברם, שעון חיי נעצר אי שם בקושטא. לא יכולתי להשכיח מזיכרוני
את אלה שלא ניצלו. במקום לדבר עם לקוחותי, ספקי ומכרי על עסקים, דיברתי איתם על
העבר. ניסיתי בשותפות עם אחייני, מהנדס בניין בשם דוואצ׳רי, שהיה חייב לי כסף רב עוד
מימי בודאפשט, להקים בארץ מבני-עץ למגורים. לא הצלחנו. הכסף המועט שהיה בידינו
נאכל חיש מהר. ובמקום בו המצב רע הוא, שם פורצות הקטטות. תבעתי ממנו את הכסף שהיה
חייב לי, אך הוא עשני אחראי לקבלת פיצוי עבור מספר צריפים, אותם העמיד בזמנו לרשות
ועדת ההצלה, ותחת לפרוע לי את חובו - העביר לזכותי את תביעת הפיצויים מ״ג׳וינט״ על
צריפים אלה. בזמנו עשתה הוועדה שימוש בצריפים אלה לצורך הקמת מחנה ״קולומבוס״
וכחלק מן התשלום שנפרע לגרמניה תמורת משלוח ברגן-בלזן - לאחר שהתחייבה לשלם בעדם,
לפי הסכם עם ה״ג׳וינט״, לאחר תום המלחמה. ״יואל,
אתה ערבת לי ב-1944 בעד הכסף הזה״, טען. ״רדוף, איפוא, אתה אחריהם וגבה מהם את
המגיע״. פניתי
לעו״ד מאיר ולטמאן, אותו הכרתי מימי ביקורי במוסד עלייה ב׳ אולם שתי השנים בהן
המטיר הוא על ״ג׳וינט״ מכתבים בנידון, לא קירבוני כמלוא הנימה אל המטרה ואל כספי. בתחילת
1953 יצאתי לפאריז, בתקווה שאשפיע אישית על אנשי ה״ג׳וינט״. הטיפול היה מר ומייגע.
סובבתי בפאריז שנה תמימה ללא פרוטה בכיס וב-17 בפברואר 1954 חזרתי ארצה, בלא
שהצלחתי במשימה. ובינתיים אירעו דברים בישראל. (האנזי) היה
זה בסמוך לראש השנה או יום הכיפורים, בסתיו 1953. רז׳ה טילפן והודיעני, שדבר חשוב
לו אלי. בבית הקפה סיפר לי, כי יהודי הונגרי כבן שבעים, אחד מלכיאל גרינוואלד,
ששיכל את כל משפחתו באושוויץ, הפיץ עלון, בו מאשים הוא את רז׳ה בשיתוף
פעולה עם הנאצים, בסיוע
לרצח המוני יהודים, בהתעשרות
מכספי הקורבנות. עתה
תובע השר דב יוסף מקאסטנר לתת יד לתביעה משפטית נגד גרינוואלד על הוצאת דיבה, או
להוציא מסקנה - כלומר להתפטר ממשרתו. הופתעתי
מאוד שדב יוסף מתייחס למעשה הדיבה כאילו היה זה עניין פלילי של יום יום. מי שתובע
להגיש תביעה על דיבה במקרה כזה מעיד על עצמו, שאיננו מבין כלל מה אירע באירופה;
אינו משיג שבתופת-אנוש זו, שבה רצון-החיים רמס רגע רגע את כבוד-החיים, בערפל מהביל
זה של מושגים. שמרבית צופיו אינם עוד בחיים כדי להעיד, אפשר לבסס כל האשמה
והיפוכה. מה תשובה אפשר לתת לו לאדם, ששיכל את כל היקר לו, שתהא ״מספקת״ אותו? כל
מי ששחה מן האונייה הבוערת והגיע אל חוף מבטחים, קורטוב של אשמה דבק בו, כביכול,
על כל מי שלא ניצול. דב יוסף ויועציו לא ידעו, היה לי ברור מלכתחילה, מה הם עושים
ולאן הדבר עלול להוביל. אמרתי לרז׳ה, שעלינו לבטל משפט זה, אך הוא חשש, שאיחרנו את
המועד. פניתי
אל משה שווייגר, שקשריו עם המפלגה היו מצוינים, באותה אזהרה-בקשה. משה הגיב בחיוך
של ביטול ואמר: ״עזבי,
מי מתעניין בכך היום? משפט זה ייגמר במשך שלושה ימים״. לא
העליתי על הדעת שהוא יימשך שנים ויהווה אחת האבנים הקשות על דרכה הבלתי סלולה של
מדינת ישראל. ניסיוני
בבודאפשט, בשווייץ ובישראל לימדני מה עלי לצפות ממשפט מסוג זה. אלה שניצלו על ידנו
לא יסלחו לנו כי לא הצלנו גם את יקיריהם, וגם - לא יישאו את חטא התודה שהם חייבים
לנו על הצלתם. אין האדם אוהב להיות חב חוב כזה של תודה, ותמיד ישיאנו יצרו לשכנע
עצמו, שאין חוב זה גדול עד כדי כך: מה יש, הרי תפקידם היה להציל, אז עשו זאת; או:
תראה את החיים הטובים שהללו חיים כיום. מי יודע כמה כסף גרפו בפעולות ההצלה... עוד
בשווייץ חשנו יותר מדי תלונות ומרירות מצד הניצולים השונים. ולאחר שבהונגריה עלו
הקומוניסטים לשלטון, היו ניצולים שונים כותבים לקרוביהם שם ומספרים, כי הוצאו בכוח
מן המחנות לתוך רכבת ברגן-בלזן והובלו לשווייץ בניגוד לרצונם, ועכשיו מבקשים הם
להכשיר את הקרקע לשובם אל המולדת ההונגרית. לא,
לא הייתי מוכנה להתווכח עם גרינוואלד, יהודי הונגרי ששיכל את כל משפחתו. מה אומר
לו? שהשתדלתי ולא נסתייע לי? פעולות ועדת ההצלה לא היו אלא טיפה בים הגדול של
דמים, וכל אשר אגיד לו אינו עומד בשום יחס לעוצם אסונו. בפני איש כזה צריך לדעת
לשתוק. לאחר
זמן קצר הציג רז׳ה בפני את התובע אמנון תל. נפתחה שיחה על פעולותינו השונות
בבודאפשט, ולאחר שהיינו לבדנו שאלתי את רז׳ה: ״אמור,
החושב אתה באמת שתל הולם את תפקידו?״ כן,
הוא מתאים מאוד, סבר רז׳ה. הוא עבד עוד כעורך-דין אצל ד״ר פישר חותנו. גישתו של תל
נראתה לי פסולה מעיקרה: הוא לא תפש את הבעיה על רקע התקופה, בכל עוצמתה; לא ראה
קבוצה של אנשי רצון טוב הנחלצים ליזום פעולות הצלה, מצליחים או נכשלים, קולעים או
שוגים, אך מסתכנים ועושים. גישתו של מר תל הייתה משפטנית במובן הצר ביותר של
המילה: באיזה יום היה זה? באיזו שעה? הוא היה במדים או בלבוש אזרחי? כמה מפתחות
היו לדירה? אפשר היה לחשוב שמאשימים את קאסטנר, כי ניסה לגנוב שעון מתוך חנות
שברחוב אלנבי. לדברים
שנראו חשובים להשלמת התמונה, היה מר תל מקדיש תשומת לב שברפרוף. גם תפישתו במבוך האירועים
והבעיות שבאירופה הנאצית לא הייתה מהירה ובטוחה די הצורך. בסמוך
לפתיחת המשפט, התכנסו אנשי ועדת ההצלה הנמצאים בארץ להתייעצות. ברור היה לנו, שלא
קאסטנר הינו נושא ההשמצה, אלא הוועדה כולה. כאז כן היום לא השכלתי להבין כיצד אפשר
לומר על קאסטנר ששיתף פעולה עם הנאצים, ולטעון בעת ובעונה אחת שחברי הוועדה האחרים
הם ״בסדר״. יום יום היה קאסטנר בתוכנו ועמנו. ביחד היינו יוצאים לראות את אייכמן,
את קרומיי ואת האחרים. הכרנו יפה את אופיו ותגובותיו של רז׳ה מכדי שיוכל להסתיר
דבר מעינינו. בהתייעצות
שהוזכרה, הובעה התנגדות כללית שקאסטנר יהיה העד הראשון, ורז׳ה עצמו היה תמים דעה
עמנו. את השלילה אין להוכיח. לא קאסטנר חייב להוכיח שלא שיתף פעולה עם הנאצים, אלא
גרינוואלד חייב להוכיח, שרז׳ה כן עשה זאת. אולם לקאסטנר היו גם יועצים אחרים,
אנשים שייצגו את קשריו בהווה ואת קרשי קפיצותיו לעתיד. אנו לא היינו אלא עמיתי עָברו.
וכך אירע, שראשון העדים היה - קאסטנר עצמו. ניתנה לו הזדמנות נאותה לעמוד ולהסביר
את תפקידו בפעולות ההצלה, את היותו האחראי והמנהל של כל פעולות ההצלה בבודאפשט -
בהתאם לגרסה שהגיש לקונגרס הציוני בבאזל ושהייתה תמיד יקרה ללבו. הוא דיבר רק על
עצמו. רק הוא עשה ופעל. שוב שכח את האחרים. כעבור חודשים אחדים, הוזמנתי אף אני אל
תא העדים, וכאשר שאלוני מי היה מנהיג ועדת ההצלה, אמרתי שלא היה לנו מנהיג, שכל
אחד היה מנהיג. לאחר תום העדות, הביע בפני רז׳ה את טינתו מדוע לא הודיתי בכך, שהוא
היה המנהיג. הסתכלתי בו ועניתי: אמור, רז׳ה, מתי היית אתה המנהיג שלי? הוא ידע
שצדקתי - ושתק. (סוף דברי האנזי) הידיעה
על המשפט הגיעה לאוזני בהיותי באונייה. מייד חקרתי את אשתי על המתרחש. היא הסבירה: ״כלום
אינך מכיר את רז׳ה? תחילה, משהגיע למעמד נעלה, כמעט שלא ראיתיו. רק לאחר שנכנס
לבוץ, היה בא מדי יום להתייעץ עמי. וכי מה אוכל לעשות? חוששתני כי בכך גרם לעצמו ולוועדה
שלנו נזק, שאין לו תקנה״. ביקשתי
פרטים נוספים. עדיין לא חזיתי את ממדי הענק שמשפט זה ילבש ואת המפנה הגורלי שהוא
צופן בחובו לגבי רז׳ה. מצד שני, חשתי כעין שמחה לאיד, כי גם בחלקו שלו נפלה עתה
מנת התרגשות וצער. חמתי עליו בשל התנהגותו בשנים האחרונות, טרם שככה. לא יכולתי
עדיין לסלוח לו. אשתי
ידעה על הטינה העזה שהייתה בלבי כלפיו. אבל היא ידעה גם, אותה שעה, על מהלך המשפט
יותר ממני והבינה עוד אז, ברור יותר מן האחרים, לאיזה היקף עלול הוא להתפתח. היא
רצתה לעזור לרז׳ה, אך חששה שמא אצא אני, נגדו. וכך אמרה לי: ״כל
העניין אינו אלא אסון אחד גדול. אל תהגה בו. אין הוא מעניינך. מוטב שתחפש לך
עבודה. אין לי פרוטה לצרכים החיוניים ביותר. כיצד יכלו הללו בירושלים, שישבו
שלווים ושאננים כל ימי המלחמה, להבין מה שקרה בבודאפשט ב-1944? אותו עורך-דין
צעיר, תמיר שמו, מצא לו את רז׳ה כקורבן. כל העניין בוים על ידי הרביזיוניסטים. משה
קראוס עומד מאחורי זה. הוא רוצה עתה להתנקם ברז׳ה, על שחשף את כל התככים ועסקות-הסרטיפיקאטים
שלו ואילו הרביזיוניסטים רוצים, באמצעות משפט זה, להשמיץ את מפא״י ולצבור הון
פוליטי. הסוכנות, לפחות, שלחה לנו קצת כסף והושיטה קצת עזרה, בעוד שהרביזיוניסטים
לא עשו דבר. ובכך שרוצים עתה לתלות בצווארו של רז׳ה את קולר האסון שנתרגש על יהודי
הונגריה, אשם אתה באותה מידה כמוהו. אלמלא הייתם מסתכסכים לא היה מגיע להאשמות
כאלו נגד רז׳ה. אבל כל אחד מכם מצא תמיד לנכון לשיר פזמון שונה״. בימים
אלה לא סר המשפט מפי מכרים וידידים. לפתע פתאום החלו כולם למתוח ביקורת על קאסטנר.
אף ידידיו הטובים ביותר. סוּפר לי, כי אותו תמיר נתגלה כלוחם שאינו יודע חת. הוא
הנחיל לרז׳ה מפלה ניצחת. שבעה ימים רצופים חקר אותו חקירת שתי וערב. אולם את
התנהגותו של רז׳ה, הידוע כאיש פיקח וממולח, לא יכלו ידידיו להבין כלל. רז׳ה הסתבך
בשקרים, ותמיר ניצל שקרים אלה נגדו ללא רחמים. (האנזי)
באחד הערבים הופיע אצלנו קאסטנר וסיפר, כי נצטווה שלא להזכיר את המלצתו לקורט בכר.
הייתי כמוכת תדהמה: דבר כזה אי-אפשר היה להסתיר, הרי היו קיימות תעודות בשחור על
גבי לבן על קיום המלצה זו; נוסף על כך - אדם פוליטי הנותן המלצה שכזו חייב לקום
ולהסבירה. לשווא טרחנו, ידידתי פרידה ואני, לשכנע את רז׳ה שיודה בעובדות כפי שהיו;
פרידה העלתה סברה, שתמיר יוכל להשיג העתק מעדותו לטובת בכר, ורז׳ה התעקש: ״לא,
העתק כזה מן הנמנע לקבלו״. לבסוף הבטיח רז׳ה לומר את האמת. למחרת, כאחוז דיבוק,
השיב באותו שקר שלימדוהו. עורך-דין תמיר הכניסו למלכודת באמצעות שורה ארוכה של
שאלות מחוכמות, ועליהן השיב קאסטנר, שלא המליץ ולא עשה לשחרורו של בכר, וכי פעולה
ממין זה מצד יהודי ששוב אין הסכנה נשקפת לחייו, דינה שתתפרש כפשע. הוא חזר ושאל
אותו על כך עשרות פעמים. רז׳ה העיד בשבועה ושקר אחד גרר את משנהו. ולאחר כל אלה,
שלף עורך-דין תמיר מתיקו העתק של מכתב, אותו שיגר הד״ר קאסטנר אל שר האוצר אליעזר
קפלן, ובו פסקה מפורשת, שקורט בכר שוחרר הודות להתערבותו של כותב המכתב. כבטוחה
הייתי שמכתב זה הושג באמצעים מפרכים או בדרכים עקלקלות על ידי עורך-הדין הממולח.
טעיתי. בערב סיפר לנו רז׳ה, כי את המסמך הזה השיג תמיר, לאחר שהוא הוגש כמוצג ע״י
התביעה, שהניחה אותו על שולחן השופט. אחרי שורה ארוכה של כישלונות מצד התביעה
בבחירת העדים לא יכולתי שלא להיות מודאגת ומלאת תמיהות. עירוב זה של דאגה להגנת
קאסטנר ושל משגים בולטים ותמוהים בהגנה, היה מלווה את רז׳ה לאורך המשפט בשלב זה,
ובשלבים העתידים לבוא. באותו
ערב סיפר לי קאסטנר על המבט הקטלני, בו פילח אותו השופט הלוי, כאשר לבסוף הודה
קאסטנר שאומנם מסר עדות לטובת בכר. מעתה הוא לא יאמין לי שום דבר, שח לי רז׳ה. רז׳ה
נאלץ להודות, שאומנם התערב לטובתו של בכר, וכי שיקר בעדויות הקודמות. חומת קרירות
החלה לצמוח סביבו בקרב מכרים וידידים, ואילו אני הייתי צמודה אליו, מסבירה,
מתכננת, מעודדת. אחרי תקופה ארוכה של ניתוק בגוף ובנפש, שבה כאילו לשרור בינינו
האווירה של ימי בודאפשט. ״גם ניזוקותי וגם נשכרתי״, שח לי רז׳ה בימים הקודרים של
המשפט, ״עכשיו התאזן החשבון״. הנזק גלוי היה לעין, אולם תמהתי מה שכר מצא כי נפל
בחלקו. ״הידידות שלך״, הסביר. ׳׳מצאתי אותך מחדש״. (סוף דברי האנזי) כאשר
סיפרה לי אשתי על המפנה שחל במשפט העירותי: ״אומנם
יש לי דעה משלי על רז׳ה. אולם שקר טפשי, ונוסף על כך שקר שהוא נתפס לו שלא ביוזמתו,
עדיין אינו הופך אותו לרוצח יהודים. והרי זה שתמיר רוצה להוכיח. מדוע אין רז׳ה
מסביר בגלוי לבית המשפט מהו מצב העניינים לאמיתו. תל כבר יידע כיצד להיחלץ מזה״. ״איזה
הבלים אתה מקשקש, יואל? הרי רז׳ה לא יודה בכך. גם לעולם יכחיש את דברי נציג היועץ
המשפטי. הרי מאז ומתמיד הוא כיסה על מעשי ׳הגדולים׳ ״. ב-29
בדצמבר 1958, בעת חקירותי בקשר לרצח קאסטנר, ביקרתי גם אצל ממלא מקומו של היועץ
המשפטי, מר אמנון תל. שאלתי אותו במישרין מה ידוע לו בעניין אותה פקודה שניתנה
לרז׳ה, והוא השיב לי: ״לקאסטנר,
מנוחתו עדן, היו לפעמים רעיונות פתע, והוא לא נהג להקפיד על האמת. ידענו זאת, אולם
הגנו עליו, וזאת משום ששקרן לעת מצוא אינו חייב להיות דווקא משתף פעולה עם הנאצים.
כשלעצמי, היה לי רצון עז למשוך בשל כך את ידי מניהול המשפט, שכן עוד בימי חייו
הפיץ קאסטנר אותה גרסה שהזכרת. העו״ד דויד הרמן גם הוא ביקר אצלי בקשר לכך, ואף עם
השר שוחחתי. הן יודע אתה: גם קאסטנר גם אני, שנינו ממוצא רומני. ברומניה, משהפסיד
אדם במשפט, היו המילים הראשונות שיצאו מפיו: עורך-הדין שלי בגד בי. אולם אני סלחתי
לרז׳ה המנוח. למעשה כך קרה הדבר: תחילה, כאשר גולל ד״ר קאסטנר בפני את סיפורו, הוא
דיבר גם על קצין ס.ס. מסוים ועל קשרים עם הסוכנות. אמרתי לו, כי הדבר אינו נוגע
לי. הוא שאל לדעתי אם לספר על כך, ותשובתי הייתה שמשאיר אני זאת לשיפוטו. לאחר כמה
ימים הוא אמר לי, כי איבד את המסמך השייך לעניין. חזרתי ואמרתי לו, כי עליו לפעול
בעניין זה בהתאם לראות עיניו ומצפונו״. המשפט
ריתק אותי יותר ויותר. אט אט התחלתי גם אני לעמוד על חשיבותו ההיסטורית, כניסיון
לחדור לעומקה של תקופה טראגית ולדלות את האמת. באותה עת הציע לי מר זאב הירש, איש
״חירות״ ואחד מידידי: ״יואל,
סיפרת לי על המעשים הנבזים שקאסטנר עולל לך. עתה תוכל להתנקם בו ולמסור כל מה שאתה
יודע על הסוכנות. אני מכיר היטב את עורך-הדין תמיר, אוכל להפגישך עמו. גלגל עמו
שיחה, אתם תוכלו לעזור איש לרעהו״. הצעתו
של זאב הירש לא נראתה לי. דחיתי אותה. עם זאת הוספתי לקיים עמו קשר. בשנים
הרבות בהן הייתי מסוכסך עם רז׳ה, הייתה אשתי נפגשת עמו בהזדמנויות שונות. היא
חיבבה אותו ורצתה להיות נייטרלית בסכסוך שבינינו. תכופות הייתי רוגז על פגישות
אלו. היא הייתה אומרת: ״אלמלא
רז׳ה בבודאפשט, עלול היית לאבד את שני ילדיך״. עתה הייתה
נפגשת עם קאסטנר כמעט מדי יום ביומו. לרוב היה בא בערבים, אחרי דיוני בית המשפט
בירושלים, צופר במכוניתו ליד ביתנו ונכנס לבית הסמוך, לדירתם של משה שווייגר או הגברת
קומוי, או לבית משפחת מנדלסון השכנה. אשתי הייתה יוצאת מייד אליו וחוזרת אחר שעות
רבות. הדבר לא מצא חן בעיני כלל וכלל. נוסף על כך, בערה בי אש הסקרנות. לאחר כמה
ימים אמרה לי האנזי: ״יואל,
רז׳ה רוצה לדבר איתך. המצב נהיה חמור ביותר. הוא רוצה להתפייס איתך. אתה מוכרח
לעשות זאת״. למעשה
רציתי בכך מזמן. לא משום שסלחתי לו. אולם עתה נגע הדבר לעובדות המעשיות ביותר של
עבודת הוועדה, וחשתי שעלי לעמוד לימינו. ״אם
רוצה הוא משהו ממני, יבוא אלי. לא, לא אלי. אל תדרוך כף רגלו על מפתן ביתי. את
יודעת מה, האנזי, דברי עם ידידתך הגברת מנדלסון. אמרי לה שהיא תבוא אלינו. אז אוכל
להיפגש עם רז׳ה בביתה בארבע עיניים״. תוך
דקות ספורות הסדירה אשתי את העניין. עמדתי פנים אל פנים מול רז׳ה. הוא נראה רצוץ
ולאה. נזכרתי בו, בעת עבודתנו בבודאפשט, כאשר היה טרף להתרגזויות. אלא שעכשיו היה
קשיש בעשר שנים - ואף אני כך. נשאתי
אליו את עיני והושטתי לו יד. ״רז׳ה״,
אמרתי, ״אתה חזיר גדול. אכזבת אותי. הזקת לי יותר מכל אדם אחר בעולם. אולם עתה אל
נדבר על כך. מובן מאליו שאעזור לך. מובן מאליו שכל ההתקפות הללו נגדך אינן אלא
דברי הבל ורעות-רוח. אולם אתה עצמך אשם בכל מה שקרה לך. עוד לפני שנים צריך היית
להכריז ברורות, כי מנהיגינו עשו משגים, שאין להם כפרה. עתה עושים ממך שעיר
לעזאזל״. אך
אמרתי דברים אלה, וּוִיכוח לוהט פרץ בין שנינו, משל לא עברו שנים רבות מאז
התווכחנו לאחרונה. אשתי ידעה מראש כיצד יתגלגלו הדברים בפגישה פתאומית זו ביני
לבין רז׳ה, וכפי שעשתה בימים עברו, שָפתה ללא שהייה קפה וקראה לנו לבוא ולשתות. קאסטנר
חלק על דעתי. הוא נשאר אותו ״מייסד קואליציות״, כפי שהיו בעבר. אין זה נכון, טען,
כי מפא״י עושה אותו שעיר לעזאזל. ההיפך הוא הנכון. מנגנון המדינה במלוא עוצמתו נחלץ
לעזרתו בכל, עומד לרשותו לגונן עליו. הוא הוסיף ואמר, כי אם יוסיף לשמור עתה
אמונים למפא״י, חזקה עליו שייחלץ ממצבו הקשה. האפשרות כי המשפט עלול להסתיים שלא
לטובתו, לא עלתה כלל בדעתו. בשבועות
הבאים נפגשנו מדי יום ביומו כמעט, ואם כי אי-שם הוסיפה חומה נסתרת להפריד בינינו,
התנהגנו משל לא נפערה מעולם תהום בין איש לרעהו. כבעבר, התווכחנו מדי יום ביומו על
צעדים ודרכים. התכלית הגלויה: הצלת שמו הטוב של רז׳ה; לגבי דידי אולי אף יותר מזה:
חישוף פעולתה הברוכה של ועדת העזרה וההצלה בבודאפשט וקביעת המשגים והפשעים
ההיסטוריים שנעשו. ככל שהמשפט התפתח, כן נדהמתי יותר מהאופי שקיבל מהלכו, וכן גברו
חילוקי הדעות היומיומיים ביני לבין רז׳ה על הדרכים בהן יש ללכת. בלבי החלה לגמול
ההכרה, כי מנהיגי מפא״י מבקשים לנצל משפט זה כדי לגול מעל שכמם את האחריות למשגים
שנעשו על ידם בימי הנאצים. נתחוור לי יותר ויותר, כי לאחר תום המשפט שוב לא ידבר
איש על אשמתה של הסוכנות, כי אם על אשמתו של קאסטנר. גם משוכנע הייתי, כי מאמציו
של עו״ד תמיר להוכיח את פשעי הסוכנות באמצעות הבאשת ריחו של קאסטנר, יעלו בתוהו. רז׳ה
האמין, כי על ידי קריאתם לדוכן של עדים בעלי שם ומשקל ציבורי יוכל להטות את הלך-רוחו
של בית המשפט לטובתו. התנגדתי לצעד זה בתוקף: ״לשם
מה נחוץ לך פרופסור אקצין? במה יעזור לך בן-צור? איזה קשר היה ביניהם לבין הוועדה
שלנו? ומדוע דווקא ד״ר דז׳ה הרמן? מה לשלושה אלה ולוועדה שלנו? אומנם שלושתם גמרו
את ההלל על יושרך האישי, וד״ר הרמן, מניצולי ברגן-בלזן, אף הקריא מכתב תודה שנכתב
על ידי 1,685 הניצולים. אך כלום זהו מה שאתה זקוק לו? האם אינך מבין עדיין שלא בכך
המדובר? וכיצד בכלל אפשר להתייחס אל עדותו של אדם הטוען, כי בשנת 1944 לא ידע על
מקלחות הגזים, על כבשני האש של אושוויץ? כל יהודי בהונגריה, שהיו לו אוזניים לשמוע
ועיניים לראות, ידע על כך באותם הימים. הרי אלפי פליטים באו מפולין והביאו את
הידיעה. ואלה אשר לא שמעו מפי הפליטים מפולין, ידעו זאת מאנשי שירות העבודה
היהודי, שעברו דרך קלאוזנבורג. אף הגרמנים עצמם והחיילים ההונגריים סיפרו על
המתרחש בקול רם ובפה מלא. כיצד ייתכן שפוליטיקאי כה גדול כד״ר הרמן לא ידע? מדוע,
איפוא, צריך היית לבחור לך לעד ראשי דווקא אדם כזה, אשר מטבע הדברים אין שום שופט
יכול להתייחס אליו באמון? בכלל
עוברת צמרמורת בגבי, כאשר חושב אני על פרשת גטו קלאוזנבורג. צריך היית להתרחק מכל
מגע עם מנהיגי גטו זה״. ״יואל,
מה אתה מדבר! כיצד יכולתי לעשות זאת? חותני היה יושב-ראש הקהילה המקומית וראש
מועצת היהודים״. ״רז׳ה,
חותנך מת ואל נערבב אותו לכאן. אם כבר החלטת להביא כעד מישהו מן הגטו של קלוז׳, מדוע
לא הזמנת את עמיתנו דאנציג. הלה, לפחות, היה זמן-מה חבר הוועדה שלנו, השתתף בכמה
מישיבותינו. אומנם זמן קצר לפני שיצאתי לשליחותי הוא התנהג בצורה משונה ביותר.
הזוכר אתה? ודאי
שרז׳ה זכר. היה זה לאחר שדאנציג שוחרר משירות העבודה. אנו שלחנו לוועדת ההצלה של
קלוּז׳ - אותה ארגנתי מספר חודשים לפני כן בהרכב יאנצ׳י גוטפריד, אֶרנה הארצגי
והלל דאנציג - 20,000 דולר. הכסף נועד להבטיח, שדרך ההצלה על פני טוּרדה תהיה
פתוחה לתנועה. חנה גאנז נטלה על עצמה להעביר את הכסף, תוך סכנת חיים. היא הגיעה
לקלוז׳ והביאה לנו את הכסף חזרה. הארצגי וגוטפריד הסתלקו מתפקידיהם, הצילו נפשם
בעוברם דרך טוּרדה. אולם את הלל מצאה חנה, על אף העובדה שהוא התחבא. הלל לא רצה
לקחת את הדולרים, הואיל ולא ניתן לו להחליפם בקלאוזנבורג. חנה הנאמנה נאלצה לשוב,
תוך סכנת נפשות, לבודאפשט, כש-20,000 הדולרים חבויים על גופה. ״כן,
הרגשה איומה אופפת אותך כשאתה נזכר בחוויות מגטו קלאוזנבורג״, הוספתי באוזני רז׳ה.
״כך למשל סיפרה לי עמיתתנו ויוֹלה רוזנפלד, איך באורח בלתי צפוי כותרו בתוך הגטו,
על ידי המשטרה ההונגרית ואנשי הגסטאפו, קבוצות של כ-4,000 אלפים איש. רק מי שהיה
לו פתק מ״מועצת היהודים״, כלומר מהחותן שלך או מעמיתינו במקום, יכול היה לצאת
מכיתור זה. כל השאר נדחסו כבהמות לתוך הקרונות המוכנים. רווחו שמועות - ומקורן היה
בחוגי הסוציאל-דמוקרטים הלא-יהודים - כי משלוחים אלה נועדו, כביכול, למחנה עבודה,
שעוסקים בהקמתו בקנייר-מזה. דבר זה הסביר את העובדה, שכמה מראשי הציונים לא השתמשו
בפתק מטעם ה׳יודנראט׳ ונדחקו למשלוחים הראשונים. הם האמינו, כי מי שיגיע לקנייר-מזה
הראשון עתיד לתפוס שם מקום נוח יותר. אולם רבים מה׳יודנראט׳ ובכללם חותנך, דאנציג
וד״ר אֶרנה מרטון, מן הדין שידעו שכל זה אינו אלא מעשה תרמית, וכי ההגליות בידי
הנאצים משמעותן מוות בטוח. ד״ר מרטון נמלט לטוּרדה והשתדל לפעול מהצד הרומני כמיטב
יכולתו, אולם עמיתינו והנהגת הגטו מילאו פיהם מים. הם רצו למנוע בהלה, מגיפת
התאבדויות. גם אחרים, כד״ר אֶרנה פנדריך, מסרו לי כי פעם, אחרי שחלק הארי של הגטו כבר
הוגלה, נערכה הפצצה לילית מהאוויר. השומרים הנאציים ירדו למקלטים. באותה הזדמנות
יכלו רבים מהיהודים שהיו שם להימלט על נפשם. אך חס וחלילה, ה׳יודנראט׳ עצמו העמיד
שמירה, דאג שלא תיערך בריחה המונית. אבל את הדבר האיום ביותר סיפרה לי ויולה
רוזנפלד: כאשר כותרה הקבוצה האחרונה של 4,000 היהודים, היה כבר המצב ברור בהחלט
לכולם. האומללים ירקו בפני 360 היהודים שהופרדו, כדי לצאת בדרך ההצלה לעבר
בודאפשט. הם קיללו את שלוש-מאות-הששים, אולם לא החליפו איתם מילה. הם אף שפכו ארצה
את המים שהללו הגישו להם. רק מידי ויולה ועוד אישה אחת הסכימו לקבל מים, ומסרו
דרכן הודעה לקרוביהם וידידיהם״. ״יואל,
אנא עזבני במנוחה עם הלל שלך״, הגיב רז׳ה. ״אני מיטיב להכירו. הוא היה שמח אילו
יכול להטביעני בכוס מים. הוא עלול להיות גרוע בהרבה״. רז׳ה
צדק. היועץ המשפטי לא קרא לדאנציג לבוא ולהעיד. בית המשפט הוא שקרא לו, ביוזמתו
שלו. מובן מאליו שגם דאנציג שיבח את רז׳ה. אולם גם הוא אמר בדברי עדותו, כי לא היה
לו מושג על העובדה שיהודים נרצחים באושוויץ. (האנזי) קשר
משונה נוצר בינינו לבין רז׳ה באותם ימים ראשונים למשפט. ערב ערב היה בא להתייעץ
עמנו על ענייני יום המחרת ועוזב אותנו כשהחלטה מוסכמת בידו. והנה כעבור יום מתברר
היה מן העיתונות, כי מן ההחלטה המשותפת לא נותר כל זכר. רז׳ה נתון היה להשפעת האדם
האחרון שעמו דיבר, או אולי הכוונות הטובות שהיו לו בבואו לבית המשפט היו מתנדפות
מהר בהתנגשות עם כוחות אחרים, עם אמביציה או נאמנות למפלגתו ולאישיה. האמת, כפי שהייתה,
יכלה להכאיב לאנשים שהיו חשובים בעיניו של רז׳ה, אך הרי ניסיון לעקוף את האמת על
ידי חצאי אמיתות סופו היה רק להביא לידי פריצות בקווי הגנתו. קאסטנר ידע זאת, אך
היו לו נימוקים שהיו חשובים בעיניו מן האמת לשמה. בעיית
קלאוזנבורג שימשה לא אחת נושא לבירור נוקב ביני לבינו. ״רז׳ה״,
אמרתי לו, ״אני מבינה לרוחך, אך האמת וכבודם של אנשים רבים מוטלים על כף המאזניים.
עליך לספר על הפגישות הרבות שקיימנו עם אנשי קלאוזנבורג, ומה דובר בהן. עליך לספר
כיצד הוזהרו על ידך ראשי קהילת קלאוזנבורג בדבר ההשמדה. תפקידך היה להזהירם
ותפקידם היה להזהיר את צאן מרעיתם בגטו. אתה את תפקידך מילאת. ואם אתה מגן עליהם,
לא תנוקה עצמך לעולם״. ״כן,
הגיב רז׳ה בשפה רפה, ״אעשה זאת״. למחרת הופיע קאסטנר כעד, אך לא הזכיר את חותנו
במילה וחצי מילה, ורק בשלב מאוחר מאוד, כאשר חקירת שתי וערב לחצה אותו אל הקיר,
הודיע שאומנם מסר את הידיעות הנכונות לד״ר פישר. הודעתו זו עוררה את אי-אמונו של
השופט הלוי, שראה בה ניסיון להיטהר באמצעות עדות נגד מת. אני
רואה צורך להשלים את התמונה בנידון החיזיון המשונה שהיוו במשפט עדי התביעה, עדיו
של רז׳ה. בפגישת
אנשי ועדת ההצלה הוחלט, בהסכמתו של רז׳ה, שיעידו אנשים שונים שעבדו במחיצתו
בפעולות ההצלה, חלוצים שהיו קשורים עמו בבודאפשט וכן אלה שהוא דאג להם, טיפל בהם
והוציאם מהונגריה לשווייץ. והנה בישר לנו קאסטנר, שלא אנשים אלה ייקראו לעדות אלא
״נכבדים״, אנשי-שם, שאומנם לא ראו את פעולות ההצלה של קאסטנר, אפילו בבודאפשט לא
היו, אך שמם הולך לפניהם בארץ - ועל כן יאמין השופט לעדותם, עדות שמיעה. הלל
דאנציג העיר, כי לא ידע בקלאוזנבורג, במאי 1944, כי הנאצים ממיתים את היהודים
בגזים. רז׳ה (דוד) הרמן דיבר על כך, שלא הייתה בקלאוזנבורג כל תודעה של השמדה
צפויה. הנה כי כן: הם לא ידעו על החורבן, הם לא הוזהרו, אנחנו בבודאפשט ידענו הכל -
ולהם לא מסרנו דבר. אהוד
אבריאל התאמץ להוכיח, כי לא הייתה לו יד בהסגרת יואל בראנד על הגבול בחלב. מנחם
באדר, אשר בשעתו חיבר עם יואל ועם יתר אנשי המשלחת בקושטא את הסכם הביניים (זה
שנשלח אלינו לבודאפשט באיחור של ששה שבועות), שוב לא נזכר בנסיבות מאסרו של יואל,
או בפרטי הנסיעה לחלב. משה
שווייגר גולל את הסיפור שהוא חש לסוּבּוֹטיצה, כדי לארגן שם מרד יהודי, לאחר
שבמקום הולדתו ידוע היה טוב יותר מאשר בודאפשט. את
עדותו של שווייגר קראתי שלוש פעמים, לא סמכתי על העברית שלי. ״לא טעית״, אמר לי
רז׳ה בחיוך, ״אומנם כך הוא העיד״. מוזר כי השופט לא חדר לצפונות לבם של בני אדם,
המבקשים להגן על עולמם שלהם, אלא שעה למוצאי פיהם בלבד: אם ידידיו עדיו של קאסטנר
ככה, סימן שככה היה - וחסל. היה
זה חיזיון משעשע ומחריד: עדיו ״של קאסטנר״ עולים על הדוכן, אחד אחד, כדי למשוך את שמיכת
עדותם לכיוון מערומיהם, כאילו הם ולא קאסטנר היו נושא ההשמצה. אסור היה, כביכול,
להחמיץ את שעת הכושר לתרץ דברים המעיקים אולי על המצפון. הם היו כולם ״בסדר״.
הסבריהם חישפו את אגפיו של עמיתם-מצילם רז׳ה קאסטנר להתקפה קטלנית. בלא יודעין
עזרו הללו להוליך את המשפט לאותם הפסים שהביאו לאובדנו של רז׳ה. (סוף דברי האנזי) יותר ויותר ראיתי בכל המתרחש מעין מגמה ותוכנית. הייתה לי ההרגשה,
שרז׳ה מוכה בסנוורים. לא יכולתי להבין היאך יכול הוא לראות בשלוות-נפש, כיצד עושה
נציג היועץ המשפטי וכמה מעדיו משגים רבים כל כך. לחצתי יותר ויותר על רז׳ה שינהל
את משפטו בצורה אחרת. הצעתי לו שיביא לדוכן העדים עשרה או כמה עשרות יהודים מפולין
או מסלובקיה, אנשים פשוטים אלמונים, אשר בעת המלחמה הוברחו להונגריה ושם חיו ועבדו
יחד איתנו. הרכבתי רשימה של עדים כאלה: פריץ קנול, ליאון בלאט, איזביצקי, איווֹ
דוידוביץ׳, פרץ רבס, פיל, ראפי ואחרים. כל אלה היו מגוללים בעדותם כיצד באו או הובאו לבודאפשט; איך הגיעו לשם ללא פרוטה ובבלויי סחבות; איך אנשי הוועדה הלבישו אותם, סיפקו להם קורת-גג וקצת כסף; איך שיתפו אותם בעבודות הצלה כדי לעזור לאחדים; איך הועלו ארצה, משום שהיה מי שדאג כי יחיו עד אז. רז׳ה התנגד: ״כל אלה אך יגדפו אותנו. הרי דעתם לא הייתה נוחה מעולם״. ״זה יהיה אך לטובה. הם יגידו כי היו זקוקים לחמישים פנגה בשבוע, ולא קיבלו יותר מעשרה; כי אומנם ניתנו להם חליפות, אך היו אלו זולות או משומשות; כי ניתנו להם חדרים, אבל פרימיטיביים ביותר; כי העסיקו אותם בעבודות מסוכנות כגון זיוף כרטיסי מזון. הגידופים שלהם יבהירו את המצב בו עבדנו. ייווכח הציבור כי אילו שלחה
לנו הסוכנות יותר כסף, היינו עוזרים ליותר אנשים. יראו הכל כי לא אתה האשם באסון״. רז׳ה לא רצה. הוא סירב לעשות זאת באמתלה, כי המשפט איננו מתנהל מצדו
אלא מצד היועץ המשפטי, וכי תל לא יזמין עדים אלה. כפשרה נקראו להעיד, בהתאם
להצעתי, שלושה פליטים שבאו להונגריה. אולם גם להם לא הוצגו השאלות שהוצעו על ידי.
כצעד הבא הצעתי לרז׳ה, שיקרא לדוכן העדים את מי שהיו חברי הוועדה בבודאפשט. הוא
סירב. בקושי הבאתי אותו לדירתו של סמו שפרינגמן. גם אותו שכח רז׳ה בשנות זוהרו, אך
עתה היה סמו מוכן לעזור ולהופיע כעד. לא צריך, התעקש רז׳ה אז הציע סמוּ: ״ועדתנו כולה תצהיר על סולידריות עם רז׳ה. אנו חייבים להשמיע קול, כי
מה שטוען תמיר נגד רז׳ה כאילו טען נגד כולנו״. אותו רגע צץ בי רעיון. באתי אל זאב הירש ואמרתי לו: ״הפגש אותי עם עורך-דין תמיר״. סופר לי, שתמיר לחץ לקיר את רז׳ה ועדים אחרים בצורה שטרם נודעה כמוה.
הכל היו מוכי תימהון ושאלו עצמם, כיצד יודע תמיר את הבעיה באורח כה יסודי. הוא
הוקיע את רז׳ה כמשתף פעולה עם הנאצים, האשימו, חזור והאשם, בכזבים ובשבועת שקר.
אולם מן הדו״חות בעיתונות ומשיחותי נוכחתי, כי תמיר שואף להשיג מטרה גבוהה יותר:
על ידי הבאשת ריחו של קאסטנר רוצה הוא לפגוע בסוכנות, במפא״י ובמנהיגיה. קיוויתי
שאוכל להציג את העניינים בפני עורך-הדין הצעיר באורח הנכון. ברור היה, שתמיר לא
התקיף את פעולת ועדת בודאפשט בפרק הזמן שלפני נסיעתי לקושטא. התקפתו הייתה מכוונת
נגד רז׳ה באורח אישי ונגד מנהיגי הסוכנות ומפא״י. הוא אף השמיע דברי הערכה לפעולתה
של הוועדה בתקופת שהותי בבודאפשט. היו לי תקוות רבות. חשתי כי אוכל לשכנע את תמיר
בנכונות דעותי, כי הדרך להרשעת מנהיגות כושלת איננה עוברת על גופו של קאסטנר,
וקיוויתי לנהל יחד עם תמיר את המאבק לגילוי האמת. באותם הימים חיפשתי בקדחתנות משרה. לא הייתה לי פרוטה למחיה. ביקשתי
מרז׳ה וד״ר ולטמאן שיסדרו אותי בעבודה. שניהם הלוו לי סכומים קטנים. ד״ר ולטמאן
היה פעיל מאחורי הקלעים בהכנות היומיומיות של המשפט, וקיים קשרי ידידות הדוקים עם
אהוד אבריאל וטדי קולק. גם מהם ביקשתי תכופות למצוא לי איזו משרה. כולם הבטיחו,
אולם ללא תוצאות. פעם אמר לי ד״ר ולטמאן, כי אקבל עבודה אצל חברת האוניות ״שהם״,
אשר ידידי מעלייה ב׳, יוסף ברפל וצבי יחיאלי, נמנו על מנהליה. גם אני עצמי עשיתי
בשנים האחרונות מאמצים להיכנס לחברה זו, אולם היו אלה בלא הצלחה. עכשיו שלחני מאיר
ולטמאן ליוסף ברפל. הלה נתן מייד את הבטחתו. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי מכתב מחברת
״שהם״, שבו הוצעה לי משרת מנהל באחת מחברות-הבת של ״שהם״, המספקת לחברת-האם את
צרכיה במכשירי חשמל. הובטח שהכל יוסדר לי תוך שבועות ספורים. שמחתי מאוד על פתרון
זה של בעיותי החומריות. ככלות הכל, עסקתי פעם במכשירי טלפונים והיה לי מושג-מה בעניינים
טכניים. המשרה נראתה לי המתאימה. בשעות אחר הצהרים של יום אחד הזמינני זאב הירש לבית קפה על שפת ימה של
תל-אביב. לא חיכינו זמן רב. העו״ד שמואל תמיר הופיע לפגישה. הירש הציגני לפניו,
ולאחר דקות מספר השאירנו לבדנו. ״מר בראנד שמעתי שביקשת להיפגש עמי. גם אני רציתי בכך. זו הייתה הסיבה
שהירש הציע לך זאת. שמעתי רבות עליך. אולם אם הנך עד מטעם היועץ המשפטי, נגד
שולחי, לא אוכל לדבר איתך. יהיה זה בניגוד לאתיקה של מקצועי לשוחח עם עדים יריבים
על עדותם״. ״אין
לך מה לחשוש, מר תמיר, אינני מנסה להפילך בפח. לא הוזמנתי על ידי היועץ המשפטי
להעיד. נוסף על כך יכולני למסור לך, כי קאסטנר אמר לי, שלא הוא ולא היועץ המשפטי
מתכוננים להזמינני כעד מצדם. אני סבור, כי אינם רוצים שהעובדות אשר אני יודע עליהן
תובאנה בפני בית המשפט״. ״מדוע לא?״ ״מר תמיר, יש לי חומר מרשיע כל כך ומחריד כל כך נגד ראשי המדינה -
שהיו אז ראשי הסוכנות - שהוא יכול לזעזע את המדינה כולה. הם פשוט אינם יכולים
להרשות לעצמם שחומר כזה יובא בפני העם. אם אני אעיד - יישפך דם בחוצות תל-אביב. על
כן ספק בלבי אם הדבר רצוי גם מבחינה לאומית״. תמיר חייך באירוניה מרה: ״אינך מכיר את היישוב, מר בראנד. לאחר עדותך לא תישבר אפילו זגוגית אחת
בתל-אביב. זוהי אולי הטרגדיה העמוקה ביותר שאירעה לנו - החושים קהו, והגוף הלאומי
אינו מגיב באופן נורמלי אף על הפגיעות המכאיבות ביותר״. ״אך לא הפעם. כל מה שהתברר במשפט עד עכשיו הוא כאין וכאפס לעומת העובדות
שאני יכול לגלות. המדובר הוא בפשע הגדול ביותר באלף השנים האחרונות. הנאשמים
העיקריים והאמתיים הם ראשי הסוכנות, וייצמן והאחרים. לא קאסטנר. אתה מתרכז
בקאסטנר. אולם הנאצים לא היו זקוקים לעזרתו כדי לרצוח את היהודים, זאת הם יכלו
לעשות גם בלעדיו, וגם עשו. אולם בעלות הברית, ובמיוחד האנגלים, לא הניחו לבצע שום
פעולת הצלה. ואילו הסוכנות שיתפה איתם פעולה בכל מבלי להעמיד תנאים, ראתה
עצמה בת ברית נאמנה למי שהשלים בכל לב עם השמדתו הפיזית של העם היהודי. עיוורון
פוליטי זה עלה במאות אלפים, אולי במיליוני חיים. זהו הפשע שאני מדבר עליו. לא על
קאסטנר. אולם מאחר שאתה מרכז את התקפתך על איש אחד זה, שוב נשכחת מלב הבעיה
האמתית. גם את קאסטנר אני מיטיב להכיר ממך ויודע אודותיו הרבה יותר משתוכל לשער.
הוא חזיר. שנים רבות לא דיברתי עמו, בזתי לו. אולם לא הוא הרוצח, לא הוא האשם
באסון. להיפך: הוא עבד בכל לבו ובכל מאודו יחד איתי בבודאפשט. הוא הציל את גטו
בודאפשט מכליה, 100,000 נפש. תודות לעבודתו הועברו מחנות הריכוז ללא
קרב לידי בנות הברית. משלוח ברגן-בלזן גם הוא הישגו. וכן שטראסהוף ופעולות רבות
אחרות״. תמיר
הגיב בהתרגשות: ״שמע,
מר בראנד. האם יודע אתה מדוע קיבלתי על עצמי את המשפט הזה? כלום סבור אתה, שעד
לפני חודש ימים שמעתי על קאסטנר אי-פעם בחיי? יש לי משהו כלפיו? כאשר קיבלתי לידי
את ההגנה על גרינוואלד העמדתי לו תנאי: יד חופשית לחלוטין בניהול המשפט. הזהרתי
אותו, כי אם יוברר לי שקאסטנר חף מפשע, אומר זאת גלויות בבית המשפט, והוא,
גרינוואלד, יצטרך לתת את הדין. גרינוואלד הסכים לכך. איני מעוניין בקאסטנר אישית.
הפרשה ההיסטורית - היא החשובה. אני רוצה להוכיח את חלקם של ראשי הסוכנות באסון.
אני משוכנע באשמתם. איני חבר בשום מפלגה. אולם עודני זוכר היטב כיצד בהיותי איש
הארגון הצבאי הלאומי הפצנו כרוזים ובהם זעקנו, כי ניתן עוד להציל חלק מיהדות
הבלקנים והאנגלים הם החוסמים את שערי הארץ. ראשי הסוכנות הורו אז לחברי ה׳הגנה׳
לקרוע את הכרוזים מעל הקירות. להם הייתה חשובה השלווה בארץ והשליטה על היישוב יותר
מהצלת המיליונים. אתה חייב לגלות את הידוע לך על פרשה זו. זוהי חובתך הקדושה כלפי
אלה שבשמם נשלחת ושאותם לא הצלחת להציל. זוהי גם חובתך לדור החדש ולדורות רבים
אחריו. עליהם ללמוד לקח״. ״אם אבוא להעיד״, התריתי בתמיר, ״אספר את הכל. אשבח את פעולות הוועדה
וגם רבים ממעשיו של קאסטנר. חשוב על כך. עדותי עשויה להסב נזק לצד שאתה מייצג״. ״אנו רוצים שתתגלה האמת בשלמותה. אין זה עניין פרטי. אתה ראית את
פעולותיו של קאסטנר רק עד לצאתך. הוא מגלומניאק, ושיגעון הגדלות שלו דחף אותו
לתהום המוסרית שאליה נתדרדר. אפילו תהא עדותך משבחת את קאסטנר - הייתי עומד על כך
שתעיד. אך אם תספר את הכל, גם עליו, אני משוכנע שתבהיר את הרקע כולו״. העליתי נימוק נוסף: ״אתה אומר שבתי המשפט והשופטים שלנו עודם בלתי משוחדים. אני מאמין לך.
אולם עודך צעיר, מר תמיר. עוד לא קרה בעולם מקרה, שבו יחרוץ בית משפט את דינם של
מחוקקיו, אלה שמינו אותו, ויוקיעם כפורעי חוק ומוסר, כאשמים במותם של מאות אלפי
אזרחים. בכך אין ברצוני לומר שבתי המשפט שלנו אינם מוציאים דין צדק. להיפך. אם
השופטים לא יהיו משוכנעים במוסריותה של המדינה שבשמה הם פוסקים - שוב לא יוכלו
לשפוט. אך מוסדות המדינה קיימים כדי לקיים את המשטר, לא כדי להפילו. בית המשפט
אינו המסגרת המתאימה לבירור האמת ההיסטורית״. ״מר בראנד, איני יודע מה יהא פסק הדין, ולעולם אין לדעת. אני חייב
להאמין, שהמניעים המוסריים יכריעו. אך במשפט כזה לא רק פסק הדין חשוב. מהלך המשפט
חשוב לא פחות. לאחר שהעם ישמע את העדויות, שוב אי-אפשר יהיה למחוק אותן כליל מלבו.
אני הוא שדרשתי דיון בפני ועדת חקירה ציבורית והיועץ המשפטי סירב. לא בידינו לבחור
את הזירה. עובדה היא, שעשר שנים לא ידע איש דבר ואף חצי דבר על הפרשה כולה, ורק
בבית המשפט פרצתי את קשר ההשתקה. אתה הסתובבת פה שנים ואיש ברחוב לא ידע אפילו על
קיומך. זוהי ההזדמנות הגדולה בחייך לגלות את האמת בפני העולם כולו. אם לא תעשה זאת
הפעם - יעיק הדבר על מצפונך כל חייך. אתה תקלל את עצמך על שנרתעת. אתה חייב להעיד
ואתה תעיד!״ ״מר תמיר, הם לא יניחו לי לומר את כל אשר עם לבי. אני מתחיל לחשוש.
לאחרונה הרגשתי גם בתנועות מוזרות סביבי. הם לא יתנו לי. הם פשוט אינם יכולים
להרשות זאת לעצמם. אתה תיווכח. הם ימצאו דרך למנוע את עדותי״. תמיר נעשה תקיף יותר: ״אתה תעיד, מר בראנד, ומהר מאוד.
אני אכפה זאת עליהם. ואסור לשחק בזמן. עליך להעיד עוד לפני הפגרה. אתה יודע יותר
מדי בשבילם. גם אני חושש לגורלך - אך רק עד שתגיד את דבריך. לאחר מכן - לא יקרה לך
דבר. ובלבד שתשמור על עצמך, ועל העצבים. אל תספר לאיש על שיחתנו. אני הולך עכשיו.
מחר ניפגש שוב. הבא לי אי-אלה מסמכים לעיון. אם יעקבו אחריך בדרכך אלי - התחמק.
היה זהיר מאוד״. בימים שלאחר מכן נפגשתי עם שמואל תמיר בקביעות. פעם יצאנו לנסיעה
ממושכת במכוניתו ושוחחנו ארוכות תוך כדי חניה בחוף הרצליה. פעם הוא הביאני לדירת
הוריו בירושלים. נשארתי שם עד שעה מאוחרת בלילה, ועוזרו הדינאמי אריה מרינסקי
החזירני לאחר חצות הביתה. בהזדמנות אחרת, כשגברה המתיחות, לנתי בירושלים בפנסיון
של ידידם, בחדר מיוחד שהושכר למעני. סיפרתי לתמיר על עבודת הוועדה בבודאפשט.
הסברתי לו את הנסיבות שהוליכו להצעת ה-ס.ס. למכור לנו מיליון יהודים. מסרתי לו על
פרטי שליחותי לקושטא. סיפרתי לו גם על פרשת מאסרי באלפּוֹ ובקאהיר, ועל כל מה שקדם
לכך. דיברתי על מאמצי לשוב לבודאפשט אחרי שחרורי. שוחחנו כ-15
שעות בסך הכל. שעות יכולות להוות פרק זמן ניכר, שבו אפשר למסור הרבה. פרק זמן דומה
כמעט שוחחתי עם משה שרת באלפּוֹ. אולם 15
שעות דאז לא הספיקו לי למסור את כל הרקע והפרטים, והמודיעין הבריטי זקוק היה,
כמסתבר, לארבעה וחצי חודשים נוספים כדי לקבל מפי את כל הפרטים הללו. אולם העו״ד
תמיר קרא גם העתקים של כמה מן התזכירים ששלחתי בשעתו למנהיגי הסוכנות, ניירות
שאבדו בסלי הפסולת שבמשרדיהם. עתה הייתה לתמיר תמונה רחבה, אך הוא התעקש לקשור אותה עם חשיפת דמותו
של קאסטנר. לדעתי היה בכך כדי להביא לאיפול העובדות, שהרי רז׳ה לא היה בעיני משתף
פעולה עם הנאצים. לעומת זאת חששתי, כי בשל ניהול המשפט בצורה זו, יצליחו האשמים
האמיתיים לזייף את ההיסטוריה ולעשות את קאסטנר לשעיר לעזאזל, אשר מחמת חולשותיו
ושגיאותיו שלו נכשלו ניסיונות ההצלה. כתוצאה מכך לא ראיתי כי אוכל לנקוט קו משותף עם עורך-דין תמיר אולם על
תקוותי לא ויתרתי. ימים מספר לאחר פגישתי הראשונה עם תמיר, תפס אותי קאסטנר: ״יואל, אתה בגדת בי אצל תמיר. אתה שרוי תמיד במחיצתו״. רעייתי הכירה אותי טוב יותר. היא ידעה, כי לא אנהל תככים נגד רז׳ה שעה
שהוא נתון במאבק נואש. אולם גם היא לא הרגישה בנוח ביודעה על פגישותי עם תמיר. עתה
שוב לא הניחוני לבדי. לא עזר לי גם הניסיון להסביר מה, בעצם, ביקשתי להשיג בשיחותי
עם תמיר, אשר גם בעיניו מקרה קאסטנר לא היה אלא בעל חשיבות משנית. מאחר שדיוני בית
המשפט התנהלו בירושלים נסעתי לשם מדי יום ביומו, בחברת רעייתי. קיבלתי חדר במלון
״מוריה״, עבורו לא הוצרכתי לשלם. גם רז׳ה התגורר בו. המקום סאן כתחנת רכבת. המבקרים
יצאו ונכנסו. אהוד אבריאל שאלני: ״יואל, הלנו אתה או לצרינו?״ ״אהוד, אתה מכיר את דעותי מזה שנים רבות. לא אתה, ואף לא תמיר, תוכלו
לשנותן״. ״מה אמרת לתמיר?״ ״שום דבר שלא אמרתי לך לפני כן״. ״אתה מוכה בסנוורים, יואל. תמיר עובד למען הרביזיוניסטים. מה עשו הם כדי
לעזור ליהודים?״ ״תמיר היה חבוש במשך שנים בקניה, משום שהדביק על הקירות כרוזים
הקוראים לעזור ליהודי הונגריה״. ״שטויות. בוודאי שעשינו משגים. אולם רק מי שרוחץ כלים הוא ששובר אותם.
לעזור לרביזיוניסטים זה פשע כלפי מפלגתנו, כלפי האידיאלים שהם גם שלך״. ״לא בכך המדובר, אהוד, אלא בקביעת האמת האכזרית. כבר טשטשו אותה יותר
מדי. אולי עתה תצא לאור״. רז׳ה התערב: ״על שום מה כל השיחה? מה שיש לו ליואל לספר אין לו כל קשר עם הדיבה
נגדי. כן אין זה עושה רושם טוב כאשר שניים ממשפחה אחת, הבעל ואשתו, מופיעים כעדים.
עדותה של האנזי חשובה בעיני הרבה יותר, אני מוותר על יואל״. ״האנזי
ואני כבר הבאנו בפניך הרבה הצעות. הצרה היא שאתה, רז׳ה, לא קיבלת אף אחת מהן. אם לא תקרא לי כעד עשוי תמיר לעשות זאת.
אשר לי, אמסור אותה עדות עצמה, יהיה הצד שיקרא לי להעיד כאשר יהיה. אולם רושם עוד
יותר גרוע ייווצר, אם האנזי תוזמן להעיד מן הצד האחד של המתרס, ואילו אני מהצד
השני. גם באורח אישי יהיה לי הדבר מאוד לא נעים״. בערב הביא אותנו קאסטנר במכוניתו לדירת נציג היועץ המשפטי, מר תל. הייתה
זו שיחתה הראשונה של רעייתי עמו, והיא השיגה את היתרון שהיא תוזמן להעיד רק אחרי
פלגי. עם זאת, מייד בתחילת שיחתה עם היועץ המשפטי, הגיעו לידי חילוקי-דעות ביניהם. רז׳ה
לקח את אשתי הצדה. אז ניסה היועץ המשפטי לשמוע
מה בפי. הוא לא הפסיקני אלא פעם אחת בלבד: ״הכרתי
היטב את יוסף פישר, חותנו של ד״ר קאסטנר. עבדתי אצלו. הוא היה יהודי פיקח וציוני
טוב. אינני יכול להבין, אף לא לקבל, את הטענה, שהוא הציל את עצמו ומספר ידידים
במשלוח ברגן-בלזן, מבלי להזהיר את 18,000 יהודי גטו קלאוזנבורג על הגורל הצפוי להם להישמד בתאי הגזים״. ״ייתכן שהדבר אינו מובן, אדוני היועץ המשפטי. אולם תכופות ראינו בימי
השלטון הנאצי, כי מנהיגי עדה מכובדים הפכו ל׳מועצת יהודים׳, אשר שימשה כלי שרת
בידי הנאצים. רובם נכנסו בוודאי לכהונותיהם מתוך כוונות טובות. אולי אף האמינו, כי
חובה היא ליטול לידם תפקידים אלה, שמא יוכלו בדרך זו לעזור ולהושיע. במרוצת הימים,
הפכו הללו למנופי מכונת ההשמדה. אנו בבודאפשט עמדנו על כך למן ההתחלה. לפיכך
סירבנו להוות ׳מועצת יהודים׳, נשארנו ועדת עזרה והצלה בלתי חוקית. אולם לגבי ד״ר
פישר היה העניין שונה. הוא לא הספיק להיות ראש ׳מועצת היהודים׳ אלא זמן קצר ביותר,
והיה מהוגן מכדי שיוכל ללמוד על רגל אחת את הלך-המחשבה הנפשע של הנאצים״. לבסוף
אמר לי מר תל, כי רק אם יכריחו אותו יקרא לי להעיד. מה שסיפרתי לו לא היה חשוב
למהלך המשפט. אם אומנם יזמין אותי, לא יציג בפני שום שאלות וישאיר זאת לתמיר. הוא
הציע לי לעמוד בבית המשפט על כך שברצוני לדבר גרמנית, ולא אנגלית (תמיר, דרך אגב,
מדבר שפה אחרונה זו, אך הגרמנית שלו פגומה היא). זאת ועוד: בעת מתן העדות עלי
להביט בפני השופט ולא בפניו של תמיר. לתנאים אלה הבעתי את הסכמתי. (האנזי)
מדוע התניתי תנאי כי אעיד אחרי יואל פלגי? מן היום בו התחיל המשפט טענתי בפני רז׳ה ובפני חיים כהן, כי העדויות
בדבר הצנחנים שהופיעו בהונגריה הן שיכריעו את הכף לרעתו של קאסטנר. גם בפנקסו של
רז׳ה נמצא כתוב בכתב-ידו: ״האנזי טוענת שעניין הצנחנים יביא לכישלוננו״. רציתי במשפט זה לגולל את האמת בעניין הצנחנים. אך כאשר התחלתי לספר
לתל מה ידוע לי על כך, הפסיקני באמצע בהערה, שכל זה אינו מעניין אותו. גם רז׳ה
הצטרף לדעה זו, בטענו כי אסור לי להוסיף צרה על הצרות הקיימות. אמרתי לו: ״רז׳ה, יכול להיות שעשינו משגים, שלא תמיד נהגנו כשורה. אך עובדה היא
כי ככה נהגנו ולא אחרת, ועלינו להסביר זאת. אם העצות של ידידיך השונים טובות כל כך, כל מה שהיה עליהם לעשות הוא
לחיות בזמנים ההם בבודאפשט ולנהוג בהתאם להן״. הגיע תורי להעיד. באותו ערב עתיד לספר לי רז׳ה, כי כתב סוכנות ״עתים״
טילפן אליו: ״היום היה לך יום טוב. זוהי העדות הרצינית הראשונה לטובתך״. סיפרתי מה שראיתי, מה שרז׳ה עשה. לא דיברתי עלי אלא עליו. מפאת הדוחק
בזמן התנהלה העדות באווירה קשה ומכבידה. ועוד מכשלה אחת הייתה על דרך עדותי: נדרשתי
להשיב מדי פעם על שאלות מפורטות ביותר. אחרי עשר שנים נתעמעמו העובדות הפיזיות,
הפכו לטבלות-צבעונין של רגשות ומצבי-רוח, של תקופות רעות ותקופות רעות פחות, שבהן
לא הייתה לפרטים הקטנים משמעות עצמית. אמרתי לשופט: ״כאשר עשיתי בבודאפשט את המוטל עלי, לא הייתה לי הרגשה שאני עושה
היסטוריה, וכי הפרטים האלה יהיו נחוצים לי אי פעם בבית משפט ישראלי״. ציירתי בעדותי את התמונה הגדולה שכל מי שצופה אותה ולא ניבט מתוכה,
לא יביננה: את האבנים הגדולות שנערמו מדי לילה ושהיה צריך לפנות מדי בוקר, את חוסר היחס בין מלאכת ההצלה של הנפש ומלאכת הכיליון של השטן, את הערפל הגדול שבו כל צעד עשוי היה להועיל כשם שעלול היה להזיק. עדותי מצאה מאוד חן בעיניו של קאסטנר, פרט לנקודה אחת שהזכרתי: השופט
שאלני מי היה מנהיג ועדת ההצלה. תשובתי, כי לא היה לנו מנהיג, עוררה את מורת רוחו
של רז׳ה. צריכה הייתי, הסביר לי, לומר כי הוא היה המנהיג. יואל בראנד העיד יום אחרי. היו בעדותו כל הסממנים שהקהל ציפה לו:
הרפתקה דראמטית של אדם היוצא להציל מיליון, ונכשל. עם פעולתו של קאסטנר בבודאפשט
לא היה לעדות זו כל קשר, אך תמיר מצא בה קלף טוב להעתיק את מעגלי הזרקורים מן
ההתמודדות גרינוואלד-קאסטנר אל זירות רחבות יותר. כעסתי על יואל - על קשריו עם תמיר ועל עדותו גם יחד. הרי לא את קאסטנר
דנים כאן ברותחין, אלא את הוועדה כולה, שיואל היה בשר מבשרה. והרי עדותו לא קלעה
לנקודת המוקד של המשפט: לשליחותו לתורכיה הייתה רק אז משמעות של דראמה
אמיתית ומשקל של שערורייה היסטורית, אם אפשר להוכיח, שהגרמנים התכוונו באמת למלא את חלקם בעסקה, וכי
שליחותו לא הייתה מצדם להטוט פוליטי, מעשה תככים או תרמית. הוכחה זו סיפק לא אחר
מאשר רז׳ה קאסטנר - על ידי רכבת ברגן-בלזן. להארה מסוג זה של השליחות לתורכיה לא
נמצא הזמן בעדותו של יואל. לא הייתה זו אשמתו של יואל בלבד, אלא גם של אותו משחק
יומיומי בהזמנה-אי-הזמנה של יואל להעיד. רז׳ה לא היה מעוניין שיואל יופיע כעד - אך
יואל לא רצה לוותר. חשוב היה שאני אמנע מצבים לא נעימים בין שניהם. אמרתי לרז׳ה,
שיואל שרוי באותו מצב בו היה מצוי הוא עצמו ערב צאתו להעיד בנירנברג: חסר עבודה,
חסר סיכוי לסידור הוגן בחיים, מיואש. וכשם שרז׳ה מאושר היה כי סוף סוף ניתן לו
לשאת את דברו ולספר על חלקו בין אנשים, שאין עליו להתבייש בחברתם, כך גם הגיעה
השעה ליואל בראנד לקום ולומד את ה״אני מאשים״ שלו - ואין משחק זה של עדות לא-עדות
יכול להסתיים אלא בכישלון ובחרפה. בסופו של דבר, אם לא יזמינו תל להעיד - יעשה זאת
תמיר, דבר שיזכה לפירוש מזיק בפי כל. כתוצאה מהתערבות זו, השאיר אצלי רז׳ה פתק
למסירה לבעלי: ״יואל, היה שקט. אתה תהיה עד מן הצד שלי״. באותו יום יצא רז׳ה לירושלים, אך למחרת בא אלי משה שווייגר להודיעני,
כי ביקשוהו בטלפון מירושלים להודיע ליואל בלשון זהירה, כי ככלות הכל, לא
יוזמן להעיד. וכך נמשך המשחק. רגזתי מאוד ואמרתי ליואל, כי אנו עולים לירושלים. פנינו מייד ל״מוריה״, מטה התביעה נגד גרינוואלד. דיברתי עם אהוד
אבריאל, עם ולטמאן והאחרים, שכנעתי אותם כי מוטב להם לקרוא את יואל אל דוכן העדים. אהוד אבריאל הפסיק את השיחה בתנועת יד אופיינית: ״אני רעב. בואו. אני יוצא להשיג קוטל בשר - אבל הוא צריך להיות גדול
ושמן״. החלפתי מבטים עם יואל ורז׳ה. מניין לאנשים אלה ביטחון-חיים גדול כל-כך? באותו
ערב התראיתי עם תל, הצעתי לו שאספר את האמת על פרשת הצנחנים. מר תל לא שמע מה
שאמרתי. (סוף דברי האנזי) כאשר הגענו לבית המלון, חיכו לנו כבר טדי קולק ואהוד אבריאל. נמסר לי
כי נקראתי לטלפון פעמים רבות. הייתה לי הרגשה, כי עורך-דין תמיר גילה את מקום
הימצאי. כאשר נקראתי שוב לטלפון, ניגשתי חיש מהר, אולם לפני שהספקתי לפצות פה -
נותק הקו. יעצו לי שלא להשיב. אחר יצאנו לאכול. תוך כדי סעודה טעימה ולגימת קוניאק
משובח, גילו לי אהוד וטדי כי הם ידידי הטובים ביותר, כי יכולים הם לעשות למעני
הרבה ואף יעשו כהנה וכהנה. הוכחתי אותם על פניהם, כי על אף פניותי פעמים אין ספור,
לא קיבלתי עבודה. עתה הובטח לי שהכל ישתנה לטובה. אם אצליח במשרה שעומד אני לזכות
בה בחברת ״שהם״, והדבר הוא בחזקת ודאי, לא יעבור זמן רב ואקבל משרה טובה בהרבה.
שמחתי מאוד. ככלות הכל, זקוק הייתי לפרנסה. רושם טוב עשתה עלי גם העובדה, שמשך כל
הארוחה כמעט שלא הוזכר המשפט ולא נעשה ניסיון להשפיע על עדותי. התייחסו אלי כאל מי
ששייך לחבורה. אולם אני לא חדלתי לחשוב על העבר. למחרת היום, כשהצצתי בעיתוני הבוקר, הוכיתי בתדהמה. כותרותיהם השמנות
הכריזו שהוצהר במשפט, כי חיי שלי נתונים בסכנה. עלי להוסיף, כי אותה שעה לא חשתי
בכך כלל, אם כי חושי לא היו שקטים לגמרי. כיום מהרהר אני מה היה קורה אילו הייתי
נופל אז קורבן לתאונת דרכים מקרית. ציוו עלי שלא אעזוב את בית המלון. סמוך לעשר בבוקר באו לקחת אותי
למשרדו של היועץ המשפטי. משם ליוותה אותי עוזרתו של אמנון תל לבית-המשפט. הופעתי
עוררה סנסאציה. הייתי שקט ושלוו. תל הציג לי רק שתי שאלות: בן כמה אני והאם הייתי חבר ועדת העזרה וההצלה בבודאפשט. הגיע תורו של תמיר. הוא הציג שאלות ואף הניח לי לדבר כרצוני. אולם הפליא אותי, שהוא אינו
מתעכב על עניינים מסוימים ועובר במהירות אל הבאים אחריהם. לאחר שעות רבות, בשעה
מאוחרת של אחר הצהריים, הופסקה עדותי. השופט הורה לי להביא לו לעיון, ביום המחרת,
מספר מסמכים שהזכרתי בעדותי. אז הבחנתי לראשונה כי למעשה נתון אני לשמירת המשטרה.
הצביעו בפני על שני בלשים, אשר הלכו אחרי ללא הפסק, במרחק מספר מטרים ממני ובאורח
בולט למדי. כאשר נסעתי לפנות ערב לתל-אביב, נכנסו הם לאותו אוטובוס עצמו. הם לא
החליפו איתי מילה. ברם, כאשר באתי לתל-אביב ורציתי להיכנס לאוטובוס, עיכבו בעדי
והציעו להביאני במונית לכל מקום שארצה. משהגעתי הביתה, הם עלו אחרי לדירה, מבלי
שיוזמנו, ולא נתקררה דעתם עד שהשתכנעו, כי בדירתי מצויים רק בני משפחתי ומספר
ידידים קרובים. נאלצתי להבטיח להם, כי במשך הלילה לא אעזוב את הבית. כאשר יצאתי
בהשכמת הבוקר כדי לנסוע לבית המשפט בירושלים, הם עמדו כבר ליד דלת הכניסה. זמן מה
לא יכולתי לעשות צעד מבלי שיעקבו אחרי עיניים בולשות.
|
