פרק 10

אינטרמצו קצר בשם בּוֹנדי גרוס.

אותו בונדי גרוס היה מעביר לעתים קרובות, בעת המלחמה, סכומי כסף גדולים ממשלחת קושטא לבודאפשט, וכן לברטיסלאבה ולערים אחרות בשטח הכיבוש הנאצי, לשימוש ועדות עזרה יהודיות. תמורת שירותו זה היה גרום מקבל, כדמי עמלה והוצאות, 10% מן הסכומים שהעביר. היה זה עסק מכניס מאוד, אם גם מסוכן ביותר. לנו ב״ועדת העזרה וההצלה״ היווה שירותו של בונדי גרוס את כל ההבדל בין אוזלת-יד ובין מתן אפשרות לוועדה לעסוק בעבודתה. נוסף על כך, ניהל בונדי גרוס בעת המלחמה פעולת הברחה מסועפת ומכניסה של שטיחים, וקרוב לוודאי גם של ידיעות. עתה טען גרוס, כי הוא מסר למשלחת של הסוכנות מאה אלף דולר בשטרות כסף ירוקים וצהובים, וכן קופה קטנה מלאה יהלומים ופלטינה בערך זהה, עם הוראה להעבירם לארץ ולהחזיקם לפקודתו עד לאחר המלחמה.

בונדי גרוס ואשתו נאסרו, כמוהם כמוני, באלפּוֹ ונחקרו חודשים רבים בקאהיר. כאשר שוחררתי, שוחררה גם אשתו של בונדי, אולם הוא עצמו נשאר במעצר שנים רבות.

לראשונה הוחזק בקאהיר,

לאחר מכן במחנה מעצר בארץ

ומאוחר יותר - בקניה.

בונדי גרוס תלה את אשמת תלאותיו בקולר הסוכנות, אשר, לדבריו, לא התערבה לטובתו ולא העמידה לרשותו סרטיפיקאט. כך הוא נתייסר בבתי הסוהר האנגליים עד שנת 1948, כאשר הועבר לתורכיה. שם נעצר מחדש. הפעם האשימוהו בכך, שבימי המלחמה ריגל בתורכיה לטובת האנגלים. הוא נחקר ארוכות ונידון לתקופת מאסר של שנים. הוא הגיש ערעור וזכה בו. צעדיו הראשונים של בונדי גרוס לאחר שחרורו הובילוהו לצירות הישראלית. הוא ביקש אשרה, אולם הצירות סירבה להעניק לו. אז פתח בונדי גרוס בשמירה משך שנה תמימה, ליד שערי הצירות הישראלית. מבוקר עד ערב עמד שם בחפשו בין המבקרים פנים מוכרות. לבסוף האירה לו ההצלחה פנים. אהוד אבריאל עבר במכוניתו. בונדי קפץ לעומתו:

״מר אבריאל, אני רוצה לקבל את כספי״

אבריאל נטל אותו עמו לצירות. הוא דאג לכך, שיקבל כרטיס טיסה ואשרה לישראל. הוא גם נתן לו 500 דולר במזומן וקבע עמו פגישה בתל-אביב.

משאך נחת המטוס בלוד חודשו תלאותיו של בונדי גרוס. לראשונה הוא לא רצה להצהיר, שהינו עולה חדש או תייר. הוא אמר:

״באתי רק כדי לקבל מהסוכנות את הקופה שלי ואת מאת אלף הדולרים. לאחר מכן אני עוזב״.

שלטונות שדה התעופה חשבו, כי יש להם עניין עם מטורף. בלילה הראשון החזיקוהו במסעדת שדה התעופה. למחרת היום, כתום מספר שיחות טלפוניות, הביאו אותו במכונית לבית המלון המהודר ״גת רימון״ שבתל-אביב. הוא קיבל חדר נאה ומזון מצוין, אולם נרמז לו, כי ייטיב לעשות אם לא יצא מתחומי בית המלון. היו לו לבונדי פנאי וסבלנות בשפע, והוא השתזף להנאתו על מרפסת בית המלון ולגם ״אפריטיפים״ בבאר הנאה. מאן דהוא דאג לפרוע את החשבונות בדייקנות מדי שבוע. אולם המשא-ומתן על החזרת הכסף והקופה לא התקדם כלל. לאחר מספר חודשים נערכה ישיבה. אהוד אבריאל, טדי קולק, זאב שינד ומאיר ולטמאן הציעו לבונדי בתורת פשרה, מספר אלפי לירות במזומן וכן משרה במשכורת חודשית. אשר לקופה הוצע לו לשכוח עליה: היא הלכה לאיבוד.

בונדי דחה בזעם את ההצעה. הוא לא היה מוכן לפשרות, תבע את רכושו בחזרה. מאוחר יותר סיפר לי גרוס, כי הועמדו בפניו על ידי מי שהועמדו שלוש ברירות:

א) לקבל את הצעת הפשרה, להישאר בארץ ולחיות בה חיים שלווים;

ב) אם לא, להימסר לידי המשטרה ולספוג עונש כבד כפושע מלחמה;

ג) הוא יוכל גם לבחור בהסגרה להונגריה הקומוניסטית. הקומוניסטים כבר ימצאו דרך כיצד לחסלו.

אולם בונדי גרוס נתגלה כאגוז קנטרן. הוא אמר כי אינו מפחד מפני הקומוניסטים. הוא יספר שם כל מה שהוא יודע על השליחים בקושטא. והדבר יהיה להם מאוד לא נעים. הוא גם אינו חושש מפני המשטרה המקומית ולא מפני בתי המשפט. כל מה שהוא עשה בחייו לא היה נגד מדינת ישראל או נגד יהודים. מעולם לא הזיק ליהודי; להיפך - הוא אך עזר, מכל מקום, הוא לא ירשה לחמוס אותו או לסחוט ממנו, ועומד על זכותו לכספו.

לאחר מספר ימים נעצר בונדי גרוס. לאחר שבוע של חקירה, שוחרר. לא נמצא שמץ דבר שבו אפשר היה להאשימו. עם זאת, הוא הועמד בינתיים תחת פיקוח המשטרה ונצטווה להתייצב מדי בוקר וערב בתחנה. אולם גם דבר זה נמאס למשטרה, שלא ראתה סיבה למה ראוי האיש להתעללות כזאת.

עתה ניסו לנקוט בדרך חדשה. התשלומים למלון ״גת רימון״ נפסקו. לא עבר זמן רב ובונדי הושלך לרחוב והסתובב רעב, צמא וחסר קורת-גג מעל ראשו. פעמיים ניסה להתאבד, אולם הצילו את חייו. הוא חולל שערוריות במשרדי הסוכנות, במשרד העו״ד ולטמאן, ובכל מקום בו יכול למצוא את טדי או אהוד.

עם כל זאת היה לו לבונדי גרוס מזל. עוד בשעה הראשונה לשהותו בתל-אביב, כאשר השתזף על מרפסת ״גת-רימון״, עבר סמוּ שפרינגמן במקרה על יד המלון וראהו. סמו התקשר איתי ללא שהיות. גם אני נכנסתי מייד למלון, כך שהאיסור על יציאתו של גרוס לא השיג את מטרתו. יותר מהר משניתן היה לשער ידעו רבים על נוכחותו של בונדי גרוס בתל-אביב ועל מגמת בואו.

בלהט הוויכוח על בונדי גרוס הותקפנו תכופות באופן חריף, רעייתי ואני. אף כונינו ״בוגדים״ על כי הגינונו על בונדי. השיבה אשתי:

״לדעתי עזר בונדי גרוס לנו, היהודים, במידה רבה. אולם אינני שופטת. אם סבורים אתם כי הוא אשם, הביאוהו למשפט. בית המשפט הוא המוסמך להחרים את הכסף לטובת אוצר המדינה, אם יראה טעם בכך. אולם מה שאתם עושים אינו אלא שערורייה״.

סמו שפרינגמן, רעייתי ואנוכי נתבקשנו לסלול את הדרך לפשרה עם בונדי גרוס. גרוס עמד על דרישתו, ורעייתי ואני לא רצינו להתערב. לפשרה אחת הסכים גרוס: הוא קיבל מדי שבוע 50 ל״י ממאיר ולטמאן משך כמה שנים. תמורת מענק זה דחה בונדי את הגשת התביעה המשפטית.

רק חודשים מספר אחרי רצח קאסטנר הסכים בונדי גרוס לפשרה: הוא קיבל דרכון, אשרה וכרטיס טיסה לוינה, וכן עשרת אלפים דולר ועוד עשרת אלפים ל״י במזומן.