״מפני דרכי שלום״: תפיסת הגולה על פי משה שרת ונחום גולדמן ונוכחותה במציאות בת זמננו

מאת: נגה כוכבי

תקציר

שני אישים שפעלו בתנועה הציונית, עומדים בלבו של מחקר זה.

האחד הינו משה שרת-שרתוק (1894-1965) שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל, שכיהן כיו״ר הנהלת הסוכנות.

השני הוא נחום גולדמן (1895-1982), ממייסדי הקונגרס היהודי העולמי ונשיאה האחרון של ההסתדרות הציונית.

מורשתם יש בה ערך רב לעוסקים בשאלת הגולה, שכן היא מעודדת דיון מחודש בתהליכים שעיצבו את זהותה היהודית של מדינת ישראל ואת מדיניותה כלפי התפוצות. בדיון זה עולות לא מעט סוגיות הקושרות בין עבר להווה. בכללן, סוגיית הכוחות שניווטו ועדיין מנווטים את יחסי ישראל-תפוצות והפוטנציאל הגלום בהם, לנוכח התארגנותו של סדר עולמי חדש. את שאלת הגולה מלווה מחקר היסטורי עשיר, אך היבטיה האקטואליים אינם זוכים לטיפול מחקרי מספק וניכרת דלותה בשיח הישראלי. בין הגורמים לערפולה:

רוטיניזציה של המדינה היהודית;

הסוואת המושג גולה באמצעות מושגים מרככים, כגון תפוצות או פזורה_;

הסתפקות בהסמכתה לסוגיות היסטוריות, ששינו את פניהן באופן דרמטי, כגון ״שלילת הגולה״, שהלמה את הגישה הפלסטינוצנטרית,

או דילמת ״הנאמנות הכפולה״, שיוחסה בעיקר ליהודי ארצות הברית.

גורם מערפל נוסף קשור בקיומן של מגמות סותרות במסגרות העבודה, שנוסדו בתנועה הציונית ובעולם היהודי, לפני הקמת המדינה. בולטים בהן, הקונגרס הציוני והקונגרס היהודי העולמי, על זרועותיהם, ארגוני המשנה שלהם ושותפיהם. הדיון בצמתים שחצו שרת וגולדמן, שופך אור על המעבר מתפיסת ״כלל ישראל״ המסורתית, לתפיסת ״עמיות יהודית״ המושלת כיום ביחסי ישראל ויהדות העולם. המושג ״עמיות יהודית״ (Jewish Peoplehood) חודש בארה״ב, מתוך התכחשות לצביון הגלותי של היהדות המתבססת ב״ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות״. שרת וגולדמן, שהיו ערים למגמת ההתבוללות שפשתה בה, ידעו כי התכחשות זו לא תעמוד במבחן המציאות. ואומנם, היהודים שהשתקעו בתרבותה הלא יהודית של אמריקה, שבו אל דפוסי ההתנהגות, שהתקיימו בימים הטובים של מרכזי גולה קודמים. מה ששני המנהיגים לא יכלו לדעת, קשור ביבוא של אותם דפוסים אל תוך מדינת ישראל, במיוחד משנות השמונים ואילך. יש לציין שמשה שרת ונחום גולדמן לא היו מיוזמי המושג המחודש ואף לא הגדירו את פעולותיהם בזיקה אליו. למרות זאת, יש לראותם כמנהיגים, שתרמו את חלקם המכריע לעיצובה של תפיסת עמיות יהודית.

יש להדגיש, כי בתהליך זה של התפתחות תודעתית ומעשית, הקדים המעשה את המשגתו. יתר על כן, העובדה שחידוש המושג ״עמיות יהודית״, מיוחס למרדכי קפלן, יכולה להוכיח את דומיננטיות גישתו בנושא. אולם אין בה כדי לשלול גישות אחרות ובוודאי שלא את תרומתם של שני מושאי המחקר שלהלן, לתחום עמיות יהודית.

בפרקי חייו של שרת, התפתח המושג מתוך שותפות עם מנהיגות העולם היהודי, אך גם מתוך תחושת הפטרונות של בעל הבית הפועל מתוך מרכזו של העולם היהודי.

בפרקי חייו של גולדמן, התפתחה תפיסת העמיות מתוך המפגש בין חירות לבין מחויבות, מתוך התלות ההדדית ביניהן ומתוך משחק הכוחות בין השתיים.

שרת וגולדמן, שהיו בני אותו דור, נמנו על מובילי עיצובה של מערכת יחסי הגומלין בין ישראל ליהדות העולם.

מדיניותו של משה שרת התעצבה בארץ,

בעוד שנחום גולדמן, גיבש את מדיניותו מתוך אכסניית הגולה.

בחיי שניהם השתלבו אירועיה הקיצוניים של המאה העשרים, המהווים את מסגרת זמנם, ואשר השפיעו על פועלם.

מלחמות העולם,

השואה,

הקמתה של מדינת ישראל

והמלחמה הקרה,

טלטלו את העולם ונכרכו במעשי שרת וגולדמן. התמודדותם עם אותם מאורעות והיסודות שהניחו ביחסי ישראל וקהילותיה, מהווים שיעור בעל ערך אקטואלי.

זאת ועוד, האינטרנציונליזם שאפיין את גולדמן והלוקל-פטריוטיזם שאפיין את שרת, מחוללים מתח בעולם היהודי, גם במאה העשרים ואחת. לבחינת טענות אלה, נבחרו מספר סוגיות:

מידת הרלוונטיות של הדיון בתפיסת הגולה בישראל כיום;

עֶקרון המלכוד בתנועה הציונית;

התפתחות ביטויי תפיסת עמיות יהודית אצל שרת וגולדמן;

תפיסת ״מזרח ומערב״.

מן הבחינה המתודית, נבחרה שיטת המחקר האיכותנית המבוססת על מסמכים ארכיוניים, על הכתבים שהותירו שני המנהיגים ועל ספרות מחקרית.

אסטרטגיית המחקר שנבחרה, משלבת שתי גישות:

זיהוי דפוסי מחשבה ופעולה חוצי גבולות בעולם היהודי

ובחינת שתי דמויות מפתח בתנועה הציונית.

שפע של חומר מקורי מצוי בידי המבקשים להתמודד עם סוגיות אלה. בכללם,

פרוטוקולים של הקונגרסים הציוניים ושל מליאות הקונגרס היהודי העולמי, שהתקיימו בתקופת שרת וגולדמן;

דוחות ופרוטוקולים של ארגוני המשנה בתנועה הציונית, כגון הוועד הפועל הציוני;

ישיבות ממשלה וישיבות הכנסת_;

כתביהם של שני האישים ועוד.

כאמור, גם המחקר ההיסטורי לתקופה זו, רחב ביותר והוא מהווה בסיס איתן לשאלות המשך. עם חיפוש עדויות למורשתם של שרת ושל גולדמן במציאות בת זמננו, עולה שאלת הצדק ההיסטורי. עניינה, המרחק בין צוואותיהם הרוחניות לבין המתרחש בעולם היהודי כיום. בגישותיהם ובדרכיהם השונות של שרת ושל גולדמן, ניכרו המתח בין ציונות טריטוריאלית לבין ציונות אוניברסלית. מתח זה, שהושפע מן הסכסוך הישראלי ערבי וממדיניות החוץ הישראלית באופן כללי, ניכר גם כיום באינטראקציה בין ישראל לבין תפוצות הגולה. בה בעת, הוא מייצר הזדמנויות לטיפוח תוכניות מדיניות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות לטובת עם ישראל ומדינת ישראל. אצל שרת וגולדמן, בלט הדבר במערכה הבין-לאומית, שקדמה להקמתה של מדינת ישראל, בטיפול המשותף בצורכי עלייה וקליטה ובמימוש הסכם השילומים עם גרמניה המערבית.

זאת ועוד, שונים היו השניים - שאיש מהם לא היה דתי - מבחינת חינוכם היהודי והציוני. אלא ששניהם

ראו בהלכה תנאי לשימור היהדות,

שאפו לפלורליזם מתון

והסתייגו מגילויי פלורליזם רדיקלי מן הסוג ששגשג באמריקה.

ההתנצחות בין שמרנות לבין פרוגרסיביות אמריקאית, שהכירו שני האישים מקרוב, עדיין נאבקות על הבכורה בישראל ובעולם היהודי. בין תפיסותיהם האזרחיות של שרת ושל גולדמן, היה שוני עקרוני.

גולדמן, ״אזרח העולם״, הכיר במגבלותיו של האו״ם, אך ייחל להשתפרותו עד כדי כינונו כמרכז שליטה עולמי הומניסטי. מרכז כזה אמור היה לדעתו, לקדם סדר עולמי מתוקן, בו יוכל לחיות כל עם על פי בחירותיו התרבותיות, החברתיות והדתיות. במיוחד אמור היה הדבר לשרת את סוגיית זכויות המיעוטים שהעסיקה אותו מאוד, ובראשם בני המיעוט הסובל ביותר, המיעוט היהודי. לתפיסתו, קיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל, במקביל לטיפוחן של קהילות יהודיות ברחבי תבל, היתה משרתת את האינטרסים ואת הצרכים של שני המרחבים.

שונה ממנו היה שרת, שבכל מקום ובכל עת, הלך אל ארץ ישראל. בשורת העם היהודי לעולם, עניינה אותו הרבה פחות מן האופן בו התייחס העולם אל העם היהודי. קהילות הגולה העסיקו אותו בעיקר מן ההיבטים של הצלה בימי חירום, של עלייה ושל פילנתרופיה. עם זאת, אין לייחס לו את שלילת הגולה, שאפיינה את בן גוריון, אלא יותר לקבלה מפוכחת וסובלנית של עצם המשך הקיום היהודי מחוץ לארץ ישראל. ואומנם, מתינותו, המיזוג של חינוך אירופי עם בקיאותו בדרכי המזרח וכישרונותיו המדיניים, ביצרו את יוקרתו בקהילות ישראל.

סוף דרכם של שני המנהיגים, העיד על המחיר שנדרשו לשלם בעבור בחירותיהם.

שרת, שהירידה בדרכו החלה עם הדחתו ממשרד החוץ בקיץ 1956, הוסיף לשרת את עמו, אך ללא תנופת החידוש וההתלהבות, שאפיינו את שנותיו קודם לכן. הזדהותו עם מטרות מפלגתו, מפא״י, ונאמנותו לה, נשמרו עד ימיו האחרונים. בזיכרון הציבורי, שמורה לשרת בין היתר, זכות הקמת שירות החוץ הישראלי ועמלו למען ״הסכם השילומים״, שנחתם בספטמבר 1952.

גולדמן כבש את מקומו בצמרת העולם היהודי, הודות לפעילותו הציבורית המסורה, קשריו הענפים עם שועי עולם, כישרונותיו הדיפלומטיים וקסמו האישי. החברות במפלגות, ראשית הציונים הרדיקלים ואחר כך הציונים הכלליים, סייעה לטיפוסו בסולם תפקידיו ובפעילותו העשירה. מאלה נזכרים בעיקר שותפותו עם סטפן וייז בייסוד הקונגרס היהודי העולמי, והקמת ועידת התביעות לתביעות חומריות מגרמניה המערבית באוקטובר 1951 (Jewish Material Claims against Germany .(Conference on בשנותיו האחרונות, בשל הביקורת הנוקבת שמתח על ישראל, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, חווה את התנכרותה כלפיו. הדבר לא העיד על ירידת תמיכתו במפעל הציוני, אלא על ניסיונו להציב אלטרנטיבה למה שראה כשיכרון הכוח הישראלי. בכך, היה דמיון בינו לבין שרת, ששילם מחיר פוליטי ואישי על האלטרנטיבה המתונה שהציב בתוך מפלגתו.

בחינה השוואתית של דרכי המדינאי הארץ ישראלי הכמעט צבר, ושל וה״ריש גלותא״ לענייני ארגון העולם היהודי, מלמדת על שונותן ועל חיוניותן זו לזו. יותר מכל היא מלמדת, כי עשו השניים כל שביכולתם, לקירוב ישראל ותפוצות הגולה, ולקידום יחסי החוץ של ישראל, מפני דרכי שלום.