״מפני דרכי שלום״: תפיסת הגולה על פי משה שרת ונחום גולדמן ונוכחותה במציאות בת זמננו

מאת: נגה כוכבי

מבוא

רקע:

תולדותיו של עם ישראל, שנכרכו בתולדות עמים אחרים, והיחסים המורכבים בין המדינה היהודית לבין תפוצותיה, מנציחים את שאלת הגולה היהודית ואת השפעתה על מדינת ישראל. שני האישים שבלטו בפעילותם בתנועה הציונית ושנבחרו לשם התוויית הדיון בשאלה זו, הינם משה שרת-שרתוק[1] (1894-1965) ונחום גולדמן (1895-1982). בני אותו דור הם היו, ונטלו חלק מכריע בגיבושה של מערכת יחסי הגומלין בין ישראל לתפוצות. משה שרת גיבש את מדיניותו כמנהיג ארץ ישראלי ונחום גולדמן בחר לעשות זאת כמנהיג של גולה.

משה שרת, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל, כיהן כיו׳׳ר הנהלת הסוכנות.

נחום גולדמן, ממייסדי הקונגרס היהודי העולמי,[2] היה גם נשיאה האחרון של ההסתדרות הציונית.

שרת שעלה עם משפחתו בשנת 1906 כנער צעיר, גיבש את תפיסתו האזרחית בארץ ישראל ובמדינת ישראל. שונה ממנו היה נחום גולדמן שחצב את דרכו כ׳׳אזרח העולם׳׳. התנאים ההיסטוריים והדמוגרפיים המוכיחים את השפעת הגולה על העם היהודי, לאורך אלפי שנים, ניכרו במלוא קיצוניותם במאה העשרים. מאה זו, שעד מחציתה ספגה שתי מלחמות עולם, ואשר סומנה בתמורות כבירות, היא מסגרת הזמן של המחקר שלהלן. בעשורים אלה, לפתו ארצות זרות לא רק את פזורת ישראל, אלא גם את ארצו. בין היתר ניכר הדבר בהשפעה אדמיניסטרטיבית של האימפריות ששלטו בה, ובשאריותיהן שנותרו לדורות הישראלים הבאים. מערכת המשפט, עליה כתב אסף לחובסקי, היא אחת הדוגמאות לכך.[3] פלישת הגולה לישראל, ניכרה גם ביבוא של מגמות רעיוניות חיצוניות, שחותמן ניכר בהוויה הישראלית עד ימינו. ציבור העולים לארץ, נשא בכליו בשורות אידיאולוגיות ואורחות חיים שעוצבו מעבר לים. אלה תרמו את חלקם המכריע ליחסי הגומלין, התפתחו בארץ

בין ההלכה לבין החילון,

בין הקפיטליסטי לבין הסוציאליסטי

ובין הלאומי לבין האוניברסלי.

זאת ועוד, הגבולות שהשתנו במאה זו, גלי ההגירה הגדולים ותהום השפל האנושי בדמות מחוללי השואה, השפיעו על מה שהפך למדינה יהודית קטנה, שכולה חזית. היישוב היהודי אנוס היה להתמודד עם תוצאותיה של ברוטליות הגולה בארצו. קליטת שארית הפליטה מאירופה והעלייה ההמונית מארצות האסלאם, הולידו קשיים מרובים המאפיינים חברת הגירה מרובדת. לאלה הצטרף הסכסוך המתמשך עם העולם הערבי, המשתלהב על רקעה של המלחמה הקרה. בה בעת, הוסיפה להתקיים ברחבי תבל פזורה יהודית.

בחלקה, כפי שהיה תחת המשטר הסובייטי, נמנע ממנה לעלות לארצה,

ובחלקה, כפי שהיה בארצות הברית ובמקומות נוספים, מיאנה לוותר על נוחיות הגולה.

בשתי הגלויות הללו, הדכאנית במזרח, והאטרקטיבית במערב - אף כי מסיבות שונות ובתנאים שונים - פשתה ההתבוללות. המנהיגות הארץ ישראלית, הייתה ממוקדת בבניין הארץ ובביצורה. צורכי הביטחון, העלייה, החינוך והחברה, דרשו משאבים שמלכתחילה היו בצמצום. כל מוסדות ההסתדרות הציונית, בהן הקונגרס הציוני, הסוכנות היהודית וכל הקרנות וקבוצות הבת שנגזרו מהן, סבבו סביב אותה טריטוריה קטנה במזרח התיכון. במקביל לעמדה הפלסטינוצנטרית של המנהיגות הארץ ישראלית, התקיימה מנהיגות ציונית עולמית. המטה המרכזי שלה היה באמריקה ושלוחותיה ברחבי העולם. אותם מנהיגים, שהתגייסו במרץ למפעל הציוני, תוך שהם מתבססים בבית שהוא מחוץ לבית, לא הסכינו עם תפקיד שחקן המשנה, שייעדה להם ההנהגה בארץ. הקו הדק המפריד בין סולידריות תומכת לבין שאיפות הנהגה מעבר לים, ניכר במציאות ובמחקר, כפי שניתן לראות למשל אצל דוד הלל שפירא, זהר שגב, אלון גל ועופר שיף.[4] חלון ההזדמנויות שנפתח בפני המנהיגים הציוניים בתפוצות אחרי מלחמת העולם השנייה, קרא להם להיות שותפים בנושאים נוספים. בהם,

שיקום קהילות שחרבו באירופה,

חילוץ בני עמם הנאנקים תחת משטרים טוטליטריים

וטיפוח יוזמות בקרב יהדות ארה״ב המעטירה.

הזדמנויות אלה הולידו שיטות פעולה ארגוניות ופיננסיות, המשרתות גם כיום את שועי העולם היהודי, את הפוליטיקאים שלו ואת הסמוכים אל שולחנותיהם. בין מסגרות העבודה הציוניות הגלותיות בלטו

הסתדרות ציוני אמריקה, שנוסדה בסוף המאה התשע עשרה,[5]

והקונגרס היהודי העולמי, שנוסד בשנות השלושים של המאה העשרים.[6]

במקביל ובקשרי גומלין אדמיניסטרטיביים ואחרים, התקיימו ארגוני סעד והצלה יהודיים, שפעלו ברחבי העולם. הג׳וינט, היא״ס, הוועד היהודי האמריקאי, ארגון נשות הדסה וארגונים נוספים, שִכללו את הציווי ״כל ישראל ערבים זה בזה״. בתוך כך, הם השתתפו בעיצוב תפיסה ארגונית חדשה בעולם היהודי, אִמה הורתה של המגבית היהודית המאוחדת (UJA - United Jewish Appeal). מפעל כספים אדיר זה, שנוסד בארה״ב בשנת 1939, תמך ביהדות העולם ובמטרות התנועה הציונית, אך גם תרם למתח ביניהם. העניין עולה בהקשרים שונים ואצל חוקרים שונים, בהם מנחם קאופמן, שמאמרו מצטרף למאמרים חשובים נוספים המטפלים בתדמית ישראל באמריקה.[7] בלב המסגרות הארגוניות של התנועה הציונית ושל העולם היהודי, היו עוצמת הרוח היהודית והמעשה הציוני ויודגש, כי הם היו העיקר. אלא שמנגנוניהן האדמיניסטרטיביים והפיננסיים לא היו פטורים מעוּלם של מאבקי כוח המוּנעים משיקולים של שררה וממון. כל הארגונים היהודיים והציוניים היו שותפים, גם אם בדרכים מגוונות, בעיצוב יחסי ישראל והתפוצות. יחסים אלה הושתתו על צרכים דיפרנציאליים ועל אינטרסים משותפים ונפרדים, דבר שהשתקף באירועים שונים.

אחד מהם היה הקונגרס הציוני הכ״ג (ירושלים, 1951) הראשון שהתקיים בארץ לאחר הקמתה. קונגרס זה העמיד במרכזו את מעמדה של ההסתדרות הציונית העולמית ואת היחסים בינה ובין מדינת ישראל. אז נקבעה ״תוכנית ירושלים״, שהחליפה את ״תוכנית באזל״, ואושרה מחדש בקונגרס הכ״ז (ירושלים, 1968). כך ההסתדרות הציונית העולמית הוסיפה לטפל בעלייה וקליטה, התיישבות, עידוד השקעות הון בארץ וחינוך ותרבות בתפוצות הגולה.

אירוע שונה לגמרי, בו התקיימה הבחנה בין ישראל ליהדות העולם, היה ״הסכם לוקסמבורג״, הוא הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, עליו חתם שרת בשם ממשלת ישראל (ב-1952\9\10). על פיו, הופרדו התשלומים שהועברו לישראל ולאיגוד הארגונים היהודיים, באמצעות ועידת התביעות

((Conference on Jewish Material Claims against Germany, שייסד נחום גולדמן בניו יורק באוקטובר 1951. פולמוס השילומים, שטלטל את החברה בארץ ואת העולם היהודי, ואופן ההגעה אל ההסכם, מבוארים לעומקם במחקריו של יחיעם ויץ.[8] בזאת כמובן לא הסתכמה שאלת ההבדלים. עד מהרה התברר, שבעוד שבישראל מושל בכיפה האיום הביטחוני, ולצדו אתגרי כלכלה וחברה, בקרבו של הציבור הגלותי הגדול ביותר, מתפתחים איומים אחרים.

עם היציאה מן הגטו האירופאי,

החילוּן,

שכחת הלשון העברית

והתבוללות הולכת וגדלה,

ריחף מעל יהודי אמריקה איום של כליה רוחנית. בתוך כך ובהשפעה של החברה המארחת, פשטה בה שיטת ההתפצלות לזרמים, ששורשיה בשתי תנועות בנות המאה הי״ח.

האחת הינה תנועת החסידות, שמקור השראתה בתורת הקבלה ואין היא נעדרת השפעה פרוטסטנטית. [9]

השנייה הינה תנועת ההשכלה, שמקורות השראתה רציונליים ואזרחיים-נוצריים.

תנועות אלה, עליהן כתב למשל בן ציון כץ,[10] חורגות ממסגרת הזמן של מחקר זה. אלא שראוי לציין, כי הן חלק מן הרקע להתפתחות הבדלים בין ציבורים יהודיים אף בימינו. יהדות ארה״ב, אשר ספגה את התרבות האמריקאית, הרחיבה את מודל התנועות היהודיות אירופאיות והעניקה משנה כוח להשפעות של תרבות מארחת. עדות בולטת לכך הינה התנועה הפרוגרסיבית, שהייתה לרוב בקרב יהדות אמריקה; תנועה אשר זרמיה[11] הלכו והתרחקו מן הגישה ההלכתית השמרנית, תוך אימוץ תרבותה ומטרות תפיסת ״כור ההיתוך״, של החברה המארחת. בין הכותבים הרבים על קווים אלה ביהדות האמריקאית, נמצאים בן הלפרן, יונתן סרנה ואחרים.[12]

שונה היה הפילוח היהודי בארץ, בעשורים הראשונים לקיום המדינה, שבעיקרו הושתת על חלוקה לדתיים וחילונים, ״מזרחיים״ ואשכנזים״. חברת קיבוץ הגלויות שהתעצבה בארץ, סבלה משסעים בעלי רקע של דת ועדה, בזמן שבארה״ב נפלה הקהילה היהודית למלכודת הרב תרבותיות. במשך שנים רבות, עד לשנות השמונים, ניתן היה להבחין בקלות יחסית בין שתי מגמות בתנועה הציונית.

האחת מזוהה עם הפלסטינוצנטריות הארץ ישראלית,

והשנייה עם פרוגרסיביות אמריקאית.

זו האחרונה התבטאה באוניברסליזם, שהובל במידה רבה על ידי רבנים רפורמים וקונסרבטיביים, כמו גם פוליטיקאים, שפעלו במסגרות עבודה יהודיות עולמיות.

אלא שבמקביל להיפרדות הנובעת מהבדלי תרבות ומשוני בצרכים ובאינטרסים, כמו גם להתקרבות סביב המפעל הציוני, התקיים דבר נוסף. היה זה תהליך תודעתי, שאיש לא המשיגו ורק במבט לאחור ניתן לזהותו: המושג המסורתי ״כלל ישראל״, שינה את פניו והיה ל״עמיות יהודית״. תהליך זה נולד בהצטלבות דרכים, שביסודן היו

ציונות מעשית ומדינית שהתגשמה בארץ,

וציונות רוחנית המכשירה את הגולה.

הדרך האחת הייתה שלילת הגולה הבן גוריונית, שמשלימה עם ההזדקקות ליהודי התפוצות.[13]

רעותה הייתה הגישה, שמזוהה עם אישים כמו החוקר וההוגה שהשתקע באמריקה, שמעון ראבידוביץ (1957-1896). תפיסת ״בבל וירושלים״ של ראבידוביץ, בהשראת הציונות הרוחנית של אחד העם, מהדהדים באופנים שונים, בדרכיהם של שרת ושל גולדמן.[14]

לא פחות מכך יש לזהותה עם הרב האמריקאי הרקונסטרוקטיבי, מרדכי קפלן (1983-1881),[15] מחדש המושג ״עמיות יהודית״ (Jewish Peoplehood). זהו צמד המילים שעל פיו גוברת ההדדיות ביחסי ישראל והגולה, על ההגמוניה הארץ ישראלית. המושג שיידון במספר הקשרים בהמשך, מהווה את המעטפת הגדולה של כל העוסקים ביחסי ישראל ותפוצות הגולה. ״עמיות יהודית״ מהווה גם כינוי הולם לאכסניה התודעתית בה פעלו יחדיו שני מושאי המחקר, משה שרת ונחום גולדמן. בדיון על מארג היחסים בין ישראל לתפוצות, לא זכו השניים למעמד של מחוללי שיח מרכזיים.

טענה זו תוקפה יפה לגבי שרת, אף שהעמותה לשימור מורשתו שוקדת על הפצת חומרים נאמנים למקור ועל כן מועילים ביותר למחקר ולשיח הגותי מוסרי.

תוקפה ניכר גם במקרה של גולדמן, אשר מורשתו איננה נר לרגלי הארגון הפילנתרופי הנושא את שמו (Nahum Goldmann Fellowship).

השאיפה העומדת בבסיס המחקר שלהלן, להפוך את דרכיהם של שני האישים לשיעור, יש בה יותר מניסיון להתחקות אחר צדק היסטורי. עיקרה, שימוש באופן בו התעצבו מחשבתם ופועלם כבמקרה מבחן, לשם רביזיה של הפרדיגמות השולטות בתודעת עמיות יהודית כיום. הכללת שרת וגולדמן בבירור של תודעת עמיות יהודית בת זמננו, יוצרת דיון עתיר היבטים. בכוחו של דיון זה לעודד ניסוח של שאלות חדשות, המגשרות בין אירועי העבר להווה. בדרכיהם של שני המנהיגים, שהיו שונות מאוד זו מזו, ניכרו גדולת הרוח וחולשות אנוש גם יחד. שתי הדרכים התלכדו למסע אחד, תחת הציווי להיטיב עם בני עמם, מפני דרכי שלום.

הצגת נושא המחקר, הנחות, השערות, שאלות ומטרות:

נושא המחקר הינו ״תפיסת הגולה על פי משה שרת ונחום גולדמן ונוכחותה במציאות בת זמננו״. עיקרו, עמידה על תרומת השיעורים שהותירו שני האישים, למחשבה יהודית וציונית אקטואלית.

ההנחה היא, שדיון מחודש בשני מנהיגי העבר, אשר העמיקו בגיבוש היחסים, שבין המדינה לבין הפזורה היהודית, יש בו תועלת לעם היהודי גם בשנות האלפיים.

הנחה נוספת היא, שנמצאו השניים, עם רבים אחרים בני זמנם, בפרוזדור שהוביל מגישת ״כלל ישראל״ לגישת ״עמיות יהודית״.

שתי ההנחות מחייבות בירור של מושגים, אשר התבססו סביב רעיונות דומים ותנאים משתנים. ההתפתחות התודעתית של עם ישראל ביחס לתפיסה הסולידרית והמאחדת של המושג המוקדם והמסורתי ״כלל ישראל״, נדונה במקרים שונים.

יוסף גורני, בדומה למרבית העוסקים בתחום יחסי ישראל תפוצות, במיוחד משנות השמונים ואילך, מכיר בחיים מחוץ לישראל, בתור מצב קבוע של העם היהודי. על פיו, ייחודיותו של היהודי נעוצה בריבוי הזהויות שלו, דבר שמשתקף גם בצביון הפלורליסטי של הציונות. בהמלצתו על

״קונפדרציה יהודית עולמית, שתקצה לכל מרכז מקום ייחודי וחשיבות יחסית משלו״

ובפרסומים נוספים,[16] הוא איננו בדעת מיעוט.

הכרה זו, שהתפתחה אצל גורני לאורך השנים, וניכרת גם אצל אליעזר שביד, גדעון שמעוני ואחרים, היא השולטת ביחסי ישראל תפוצות היום. היא האחראית העיקרית להתפתחות המושג ״עמיות יהודית״ המתרגם את הסולדיריות המסורתית של ״כלל ישראל״ לכדי שלל פרוצדורות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות. המושג ״כלל ישראל״ בהוראתו השמרנית והמאחדת, עדיין דומיננטי בקרב ציבורים המתאפיינים בגישה מסורתית (בהם גם כאלה המקיימים אורח חיים חילוני). אלא שבמערכת היחסים של מדינת ישראל ותפוצותיה, תפסה את מקומו ״גישת העמיות״ המובלת על ידי כוחות ליברליים, שמתמרנים אותה בין ארגוני החברה האזרחית, לבין מוסדות ממלכתיים. בולטים בהם

בית התפוצות על שם נחום גולדמן,

אינספור מכוני ״התחדשות יהודית״

והסוכנות היהודית.

לכולם אספירציות תרבותיות, כלכליות ופוליטיות.

זוגות נוספים של מושגי יסוד נכרכים בפועלם העשיר של שרת וגולדמן. בהם,

״גולה״ שיש בה ממד של נחיתות, לעומת ״תפוצות״ הפייסני יותר.

וכן גם ״נאמנות כפולה״ המיוחסת בביקורתיות בעיקר ליהודים, שהם אזרחיה הנאמנים של ארה״ב, לעומת ״נאמנות מורחבת״ המגלה נכונות להכיל את האמביוולנטיות היהודית גלותית.

מחקרים של צבי גנין ושל זהר שגב, המעמיקים בבחינת שניוּת זו, אינם מכוונים לביקורת על הפרשנות של ״עמיות יהודית״.[17] אולם הם מהווים תשתית חיונית למבקש ללמוד את יסודות התחום ופותחים שער רחב למחקרי המשך.[18]

הנחה נוספת היא, שהישגיהם של גולדמן ושרת היו חלק מדיאלוג מורכב וממושך, בין המנהיגות הארץ ישראלית, לבין המנהיגות היהודית שמעבר לים. דבר זה עולה בין היתר, מן הפרוטוקולים של מסגרות העבודה בעולם היהודי ובתנועה הציונית. ההשערה היא, שהלקחים הנובעים מדרכיהם, שהתלכדו והתפצלו חליפות, אינם משרתים את הזרם השולט בניהול יחסי ישראל תפוצות כיום. שום גורם רשמי אינו מנסחן כשיעור בעל ערך אקטואלי בתחום העמיות היהודית. הן גולדמן והן שרת, שהייתה להם תבונת המתינות, ״חשבו פרטיקולארי״ ו״פעלו גלובלית״. ההתנצחות הזאת של גלובליזציה ופרטיקולריזציה, פועלת על מדינת ישראל גם בשנות האלפיים.

מצד אחד, היא מאפשרת את שימור גבולות הזהות האותנטית במקביל להתפתחות ולקִדמה.

מצד שני, מייצר הקונפליקט בין שתי המגמות רדיקליזם ומוסר כפול.

דואליות זו, שאפיינה את המציאות בה פעלו שרת וגולדמן, מאפיינת גם את המציאות של העולם היהודי בזמננו.

כאז כן עתה, ביטויי הרדיקליזם הם מלחמות ופעולות טרור בעלות צביון דתי וטריטוריאלי;

כאז כן עתה, נמצאים ביטויי המוסר הכפול בענייני שלטון, טריטוריה, דת וממון בקרב מנהיגים בעלי השפעה עולמית.

שני האישים העומדים בלב מחקר זה ביקשו את השלום ואת הקדמה ופעלו בשם העם, שאין טוב ממנו ללמד מתח בין מרכז ופזורה ובין הסתגרות לפתיחות. בירור אקטואלי על רקע הדברים הללו מלמד, שמדינת ישראל של המאה העשרים ואחת, איננה פטורה מבחינה יסודית של יחסי ישראל והעולם היהודי. הזדקקותם ההדדית בעינה עומדת, למרות שבינתיים השתנו חלק מן התנאים הדמוגרפיים, הכלכליים והתרבותיים. השוואת שרת, ״איש המרכז״[19] וגולדמן, ״איש הפזורה״, ועמידה על נקודות ההשקה ביניהם, יוצרת מקרה מבחן בעל צביון אקטואלי בתחום המדיני, החברתי והכלכלי. אל האופנים בהם פירשו השניים את עוצמתה של המתינות, יש להתייחס כאל לא פחות מתרומה לניתוח מפוכח של מצבים קונפליקטואליים ולתהליכי קבלת החלטות בסיטואציה רב קולית. אופי פעילותם של שני האישים, לימד

על התמודדות עם תנאים היסטוריים דומים,

על מטרות משותפות בתנועה הציונית,

אך גם על שוני מהותי ביניהם.

שרת שעלה בשנת 1906 כנער צעיר, חי ופעל בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

לעומתו, היה נחום גולדמן ״אזרח העולם״ המבסס את עולמו בעיקר באירופה ובארה״ב.

השיח בין ישראל לתפוצותיה היה, לאורך כל הדרך, מסובך ביותר.

בצד האחד - ישראל על שלל עדותיה, זרמיה ההתיישבותיים ומפלגותיה.

בצד השני - הגולה, שבכל תקופה ותקופה רבים ושונים היו רכיביה.

מתוך האירועים ההיסטוריים הכבירים, צמחה בעולם היהודי מערכת מסועפת, אשר מחלוקות ושיתופי פעולה חוצי יבשות, דרו בה בכפיפה אחת. לנוכח הדברים הללו נשאלות שתי שאלות מרכזיות הכרוכות זו בזו.

האחת עניינה תפיסת הגולה על פי משה שרת ועל פי נחום גולדמן,

והשנייה עניינה מידת הרלוונטיות של גישותיהם לזמננו.

כלומר, מה יכולים ללמוד מהן העוסקים ביחסי ישראל תפוצות כיום. בחינת

משה שרת המדינאי הארץ ישראלי,

ונחום גולדמן ה״ריש גלותא״ לענייני ארגון העולם היהודי,

מובילה למחקר שאלה מטרותיו:

1. בירור משמעות שאלת הגולה למדינת ישראל, כיום.

2. בירור הרלוונטיות של גישות שרת וגולדמן, ליחסי ישראל והגולה בזמננו.

3. זיהוי פרקי ההתפתחות של תפיסת העמיות אצל שרת וגולדמן.

4. השוואה פוליטית ואידיאולוגית בין עמדותיהם של שרת ושל גולדמן בסוגיה שהפכה טעונה עוד יותר, עם יצירתה של יישות יהודית ריבונית בארץ ישראל.

5. בחינת שתי גישות יהודיות עקרוניות למושגים ״מזרח ומערב״.

מתודולוגיה:

עבודה זו נשענת על מגוון מקורות הזמינים לחוקרים. בולטים בהם הספרים והמאמרים, שהותירו שני האישים, והתיעוד שנמצא בארכיונים של מסגרות העבודה בתנועה הציונית ובעולם היהודי. בהם ישנם

פרוטוקולים של הקונגרסים הציוניים,

של מליאות הקונגרס היהודי העולמי,

של ארגון ציוני אמריקה

ושל ועדות המשנה, כגון הוועד הפועל הציוני.

בנוסף, ישנם מסמכים שליוו את דרכי שני המנהיגים והם מעידים על שלל היבטים בהגותם ובפועלם. ניתן לאתרם למשל

בארכיון הציוני המרכזי,

בארכיון המדינה,

בארכיון מורשת בן גוריון בשדה בוקר,

בארכיון מפלגת העבודה.

וכן גם בארכיונים סרוקים מטעם אוניברסיטאות בעולם, כגון ארכיון ברמן למדיניות יהודית באוניברסיטת סטנפורד (BJPA - The Berman Jewish Policy Archive).

על מנת לזהות את גישותיהם של שרת וגולדמן ואת מידת הרלוונטיות שלהן ליחסי ישראל תפוצות כיום, נבחרה שיטת המחקר האיכותנית. בלבה נמצאים תעודות בנות הזמן ומחקרים רלוונטיים. אסטרטגיית המחקר שנבחרה היא שילוב של שתי גישות.

הגישה האחת הינה למידת דפוסי מחשבה ופעולה, שנטבעו בעולם היהודי, ואשר חצו מרחבי זמן ומקום. איסוף המידע בנושא זה הוכפף להכרת הזרמים המרכזיים בעולם היהודי ול״כוחות המשימה״ שלהם, בעבר ובהווה.

הגישה השנייה הינה חקר מקרה, כלומר בחינת תפקודם המשותף והנפרד של משה שרת ונחום גולדמן, בתור שתי דמויות מפתח בתנועה הציונית ובעולם היהודי. המידע על אודותיהם הוכפף בתהליך המחקר, בעיקר לשאלות ״כיצד״ ו״מדוע״.

העבודה בנויה משבעה פרקים שנושאיהם:

מידת הרלוונטיות של הדיון בתפיסת הגולה בישראל;

שלושה חלונות לזהות של משה שרת ונחום גולדמן;

עֶקרון המלכוד בעולם היהודי והציוני;

התפתחות תפיסת העמיות היהודית אצל שני המנהיגים;

בחינת המושגים ״מזרח ומערב״ בשתי דרכים.

העיסוק בתפיסת הגולה מעודד שאלות חדשות על תהליכים, שעיצבו את מדיניותה של ישראל כלפי זהותה היהודית וכלפי העולם היהודי בכלל; הוא מעמיק בשאלות על כוחות שפעלו ועדיין פועלים במערכת שיתופי הפעולה של ישראל ותפוצות הגולה; וכן הוא תורם להבנת הפוטנציאל הגלום במארג היחסים היהודי חוצה היבשות, לנוכח התארגנותו של סדר עולמי חדש באלף השלישי.

הערות: