מכתבים להורים ממילנו
5.2.1947
היום הגעתי הנה. זו העובדה החשובה ביותר שאני
יודע. מחוץ לזה אני מבחינה מעשית מעין רובינזוו קרוזו. בכלל קליפת האגוז שנסענו בה
לא גדולה מספינתו של רובינזון. ברור על כל פנים, שהספינה הייתה חזקה ובטוחה מאין
כמוה לנסיעה, כי לו הייתה באמת מאותם הזמנים סופנו שהיינו יורדים באחד האיים
שבדרך. נו, הרגשתי בסערה הראשונה אל תשאלו, יותר טוב במיטה הנמצאת ביבשה אולם בשנייה
ובשלישית הייתי כמלח ותיק ואמיץ הצוחק לגלי הים. חונכתי לדעת, שגם בים ובסערה אפשר
לחיות, לאכול, לעבוד ולקרוא, ובכלל להרגיש כאילו הים מוצק. עוד אוסיף על הנסיעה
מוסר השכל קטן, כשתצטרכו אולי פעם לאכול אוכל יווני היו חכמים והכינו אוכל משלכם
וד״ל.
כאן בעיר אני מסתובב כמה שעות. יש הרבה שלג, הרבה
מים ורפש. אולם לא קר וגם מבעד לרפש רואים שהעיר מקושטת יפה. הרבה מאוד תבליטים מונומנטאליים,
בתים מצופים שיש. בכל מקום שאפשר לפאר במשהו את הבנייה הם עשו זאת ולרוב בטעם רב.
ועל היתר אכתוב.
3.3.1947
היום קיבלתי את מכתבכם מה-19.2. ולמרות הבשורות הרעות שמחתי לקבלו. זה
כמה ימים רציתי לשבת ולכתוב אולם לא יצא, וגם חיכיתי, אולי באמת יגיע משהו. על
פינוי הדירות בארץ נודע לי במקרה רק שלשום אגב שיחה מקרית. קשה לומר, שזה קרה לכם
בזמן המתאים ביותר. זה לא הוסיף הרבה למצב הרוח, ודאי כמו תמיד: קשה וקשה יותר
ולבסוף מסתדרים. מיסרו אלפי תודות לכל האנשים הטובים שהקלו עליכם במקצת. תמיד
מכירים אותם בעתות מצוקה. פשוט אינני יודע אל מי לפנות באופן אישי, שיתארו לעצמם
כאילו כתבתי אליהם. ודאי גם אכתוב אליהם במרוצת הזמן אם יודיעוני אל מי. אתם שומרי
סוד, אבל עוף השמים יוליך את הקול, ואני כבר חלק יודע. קשה לשבת במרחקים ולהרגיש,
שאתם עוברים זמנים קשים ואי אפשר לעזור. אני מקווה שעד שיגיע הדואר אליכם כבר
תסתדרו במקום קבוע וטוב. על מה שקרה בשבת בירושלים גם כן הגיעה ידיעה הנה באופן
מקרי רק הערב, אולי מרחוק הדברים נראים באור מוגזם, אבל הרושם המתקבל כאן הוא שקשה
מאוד עכשיו בארץ בכלל ובפרט בירושלים.
עד כמה שאפשר להבין מהרדיו הרי אתם נמצאים עכשיו בעוצר. מי
יודע באיזה מקום ובאלו תנאי נוחיות. ודאי מרבים מחשבות על האנשים הרחוקים מכם מרחק
קטן או מרחק גדול. רק אל יהיו המחשבות עצובות. סימכו עלינו ועל עצמכם. עוד יעבור
זעם. היש לכם לפחות חדר חופשי לעצמכם, שאפשר לנוח בו אחרי העבודה ואחרי כל המחלות,
או שחסרה המנוחה גם בחוץ גם בבית. בעיתון של אתמול יש כל כך הרבה על הארץ, שהחלטתי
לקנות כל יום עיתון ולהאזין כל יום לחדשות ברדיו. הנה לא השגחתי כמה ימים וקרה כל
הנישול הזה, אני חייב לפחות לדעת מה נעשה אצלכם אם גם אינני שם. אצלנו כאן החיים
שקטים מאוד. לעתים אין עבודה בכלל ואפשר לשבת וללמוד מעט ולעתים ישנה התרוצצות
ועבודה. הנה למשל עבדתי עד עתה ורק עכשיו נתפניתי לשבת ולכתוב. אם אתם רוצים דיוק השעה
1.10 בלילה. החורף השנה התעקש ואינו רוצה להיגמר, עוד היום ירד שלג וקר. אשתקד
בפברואר כבר היה חם והתרחצנו בנחל. כעת עודנו מסיקים תנורים בערב. הפעם בלי כל התייהרות
אני מודיע, שהתרגלתי לקור ואני מסוגל לעבוד ולעשות כל דבר. לא הצטננתי ואינני סובל
משום השפעה של הקור. ממש בסדר. נו, ראיתי אתמול סרט איטלקי לראשונה אחרי חודשיים
כמעט, והבינותי מעט, בכלל אני מתחיל לפטפט קצת בלשונם והם מבינים אותי. עוד יגיע
היום, שאדע לדבר טוב. בקשר למכתבים איני יכול להבטיח. אשתדל לכתוב, אבל יש ומכתבים
מתאריכים שונים מגיעים יחד.
23.3.1947
מתוך שיחה בעל פה עולות הרבה אסוציאציות וזיכרונות ושאלות. הנה למשל מה שמציין
את האנשים כאן הוא הסיפור. לכל אחד מן האנשים יש סיפור משלו. למרות זה שרובם
צעירים מאוד ולמעשה אפשר היה לחכות לסיפור די דומה מכולם, הרי כל איש ואיש נושא איתו
עומס של זיכרונות מהשנים האחרונות, שבהרבה מקרים קשה פשוט לתאר.
ואם גם נוריד את החלק המגיע להמצאות, שהומצאו במיוחד על מנת לעשות רושם על
השומע נשאר עוד לשמוע ולשמוע. על מנת למסור לכם צריך להיות תחת הרושם הישר ולדעת
למסור ואצלי זה לא הולך.
כאן חסרים לנו עצים ומסיקים רק במטבח ובמקום שישנם ילדים קטנים. אגב, לא קר
בכלל, אולם כעת מאוחר בערב ויורד גשם. יותר נעים לשבת בחדר מוסק. נכנסתי לכן לכתוב
לחדר כזה, ופה התינוקת בת החודשיים, שלמענה מסיקים, צורחת בצורה כזו, שפשוט לא
מובן איך יכול גוף קטן ליצור רעש כה גדול. בכל זאת כנראה אין לה כוח והיא עושה את
המלאכה בהפסקות, ברגע שמתחילה התקפה חדשה מתפזרות אצלי המחשבות לגמרי ואינני יכול
לאסוף עשר מילים. רדיו בדרך כלל משפיע יותר טוב, אולם הפעם מכיון שהחלטתי לכתוב
כאן אמשיך עד הסוף, כי אחרת אפול למיטה מייד. בינתיים אחרי שנתברר לי ״כמעט לגמרי״
על כל מה שנעשה במולדת הסוציאליסטית רוסיה עם המעלות והחסרונות ופרטי הפרטים
ובאופן מיוחד על הנ.ק.ו.ד. באודיסה הנמצא עדיין באותו בניין שהיה לפני עשרים שנים
ועדיין נעשים בו אותם מעשי הזוועה נמלאתי תאווה עזה לדעת מה נעשה במולדת העברית
שלנו, ועדיין אני עומד בתשוקתי זו, ופה יש מעט מאוד למלא את החיסרון ואם יואיל פעם
שר הדואר וישגר לי כמה מאיגרותיכם יהיה באמת קצת יותר שמח לפסח.
מילנו - 6.4.1947 - מברק
ברכה לחג הפסח
ברכות חמות לחג הפסח, חושב עליכם הרבה ומקווה להתראות. שלום לרינה.
מקווה שתבלו יפה בדירה החדשה שלכם.
פנחס
מילנו - 11.4.1947
איפה הייתם בחג הפסח. אני מקווה שכולם יחד ובריאים. אני הייתי בחברה קטנה
ולמרות התוכנית לא ערכנו סדר ולא סידרנו כל תוכנית חגיגית אחרת. כל זמן שנמצאים
כאן בגולה קשה בכלל להיות חגיגי באמת ובכל הלב. יש כאן הרבה דברים טובים, אשר טוב
היה לו אפשר היה למוצאם בארץ, אולם בשבילנו כל זה אינו מספיק על מנת ליצור אווירה
חגיגית אמיתית. אל יתקבל אצלכם רושם לא נכון. אני דווקא מרגיש כעת הרבה יותר טוב
מאשר קודם והרבה סיבות לדבר. ראשית לכול התחילה כעת יותר עבודה.
נגמר החורף עם שלגיו וגשמיו ואנו מתחילים לעבד את האדמה. מתחיל עכשיו להיות
כאן יפה מאוד. הכל ירוק, כל העצים מלבלבים והעיקר האווירה כאן כה שקטה וכה חסרת
דאגות ועצבנות עד שמתחילים לחשוב שרק בגלל השקט הזה כדאי היה לבוא הנה.
נעים לשבת כאן בחדר ולהקשיב לרעש הרחוב המעורב אך ורק מקולות אזרחיים. לצאת
לרחוב בשעות מאוחרות של הבוקר בלא כל חשש ועוד ועוד.
21.4.1947
הפעם צריך כנראה להחליט, שנפלו האווירונים הטסים מהארץ הנה, כי מיום ראשון של
פסח עדיין לא קיבלתי דבר ואני באמת משתוקק לדעת על הנעשה בארץ ואצלכם. אנא אל
תסמכו על נסים וכיתבו לעתים קבועות. אתם ודאי יודעים זאת כמוני כשמנותקים הרבה זמן
מידיעות עולות בראש כל מיני מחשבות לא טובות. דאגו לכך שלא יהיה צורך בהן. על עצמי
הייתי שוב אומר מה שבוודאי כבר כתבתי לא אחת. הדבר המציין ביותר את חיי כאן הוא
השקט, וגם אם לא תקבלו כל ידיעה במשך זמן רב אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים, שלא
עלול לקרות כל דבר יותר גרוע מאשר התגלגלות מהמדרגות או להתנגש במכונית.
בשבוע שעבר ניגשתי לראות בלט מודרני ב״לה סקלה״. בדרך כלל יש לי נטייה למודרניות
ואני סבלני מאוד לדברים הצורמים את אוזניהם של אנשים רבים. מה ששם היה קשה פשוט
לתאר, הקישו על מיני פחים ועשו תנועות מגוחכות. כך שהקהל ולפי מה שמספרים דבר זה
לא קורה, פרץ בשריקות באמצע. למרות קור רוחי וזרותי הייתי קרוב לפרוץ בקריאות בוז.
ונוסף לכל הדברים הללו הופיע פתאום איזה זקן דומה לאליהו הנביא וקפץ באוויר. הוא
היה צריך לסמל משהו דתי, שאינו ברור לי. תמונה מגוחכת מזו קשה למצוא. והם דווקא ביצעו
בכוחותיהם הטובים ביותר. עד עתה קשה לי להחליט אם באמת נכשלו בדבר לא מוצלח או
שיגידו הדורות הבאים: כמה בורים וחסרי טעם היינו אנחנו. אני מוכן להיקרא בכל שמות
הגנאי שבעולם, אבל לא להסכים שאותה הצגה שראינו היה בה משהו יפה. ודאי מציגים
עכשיו בארץ למרות המצב הצגות שנאה לראותן, ובזאת אסיים ושלום לכל הידידים.
20.5.1947
רק אתמול הגיעה אלי הידיעה על מותו של שמואל קאופמן. עוד קשה לי גם כעת
להשתחרר מהמכה שהממתני בשומעי זאת ולבסוף בקשה לי: שילחו מדי פעם בדואר האוויר את
העיתון המספר על הנעשה בארץ אם קורה משהו לא רגיל. הייתי כעת למעלה מחודש מנותק
לגמרי רק משום שבמקרה הגיעו אלי העיתונים במאוחר. בכלל יש לי הרגשה, שאני הוא החי
בשקט ובשלווה מבלי לדעת אה הנעשה ומבלי להרגיש אותו, זאת בשעה שאצלכם כה קשה
מבחינת החיים בכלל וההרגשה. אני מקווה שהגיעו כל מכתבי שכתבתי עד כה.
10.5.1947
אדם שאינו יהודי ושיש לו יכולת קיום יכול להרגיש את עצמו כאן מצוין.
אקלים נפלא, יפה, אפשר להרגיש ממש את העולם החי מסביב. לו רק הייתה לנו הרגשת בית
לא היינו חסרים דבר.
לפעמים באמת מתחילים להרגיש כאילו נמצאים בקייטנה, אולם קשה להבין את העובדה
שלמרות זאת לא מוצאים זמן כמעט לקרוא שום ספר. כמות הקריאה של הזמן האחרון קרובה מאוד
לאפס ודי חבל על כך. לרינה אכתוב לחוד. אני רואה את דאגותיה עכשיו כסימן טוב דווקא
וכדאגות בריאות. לדעתי אין התפתחות מבלי תקופות משבר ומוטב שיהיו משברים מאשר להיכנע
לשטף החיים מבלי כל התנגדות.
מילנו - 25.7.1947
בחוזרנו הלכנו ל״לה סקלה״ לחזות בהצגת ״לה בוהם״. לפני הפתח קיבלתי את מכתבכם
האחרון וירדתי בבת אחת מכל מצב הרוח. איני מבין מה זאת הייתה לכם פתאום ועל מה זאת
נדכאתם כל כך. הרי דבר לא השתנה עד כמה שידוע לי במשך הזמן האחרון ועד כה קיבלתי מכתבים
מעודדים יותר. ברגעים אלה קשה לי לתאר במילים כמה הייתי רוצה שתהיו איתי ושנוכל
לשוחח מעט. אמרתי שתהיו איתי כי ודאי הייתם נהנים מהצגת האופרה בתזמורת מצטיינת.
את התפאורות קשה פשוט לתאר במילים, כי הדקורטור כאן עבד על הדמיון שלי במידה
שיכולתי לתאר לעצמי תפאורות. אשלח לכם בהזדמנות את תוכנית העונה ותנסו להבין מהציורים
איך נראות התפאורות במציאות. על כל פנים קנה המדה הוא כה גדול והדמיון למציאות הוא
כה רב, שהתפאורות נותנות אשליה מלאה של הסביבה המתוארת. אם להתחיל לספר על
התפאורות בכל הצגה אצטרך לשבת שעות ולכתוב. עד כה כבר הספקתי לראות על הבמה עגלה וזוג
סוסים, בתים שלמים, ים כוכבים ואפילו גחליליות ושלג הנראים לגמרי טבעיים. הדבר
היחידי, שאינו מתקבל על הדעת באופרה, הוא הסיפור הילדותי. אני נהנה יותר מאופרה
כאשר איני מבין את התוכן מאשר כאשר אני מבין אותו. כמו כן רק כעת אני מתחיל להבין
מהו בלט וליהנות ממנו למרות שמדובר כאן, כי האיטלקים אינם מומחים לריקוד ובלט.
ושוב אם אתחיל לתאר אין אני גומר. כל הקסם הזה פג אתמול למקרא מכתבכם.
מצד שני אני מאוד שמח שאתם כותבים את הנעשה ואינכם מעלימים את מצבי הרוח גם
כשהם רעים. הייתי רוצה רק שבי
יהיה האשם לגבי חלק קטן ככל האפשר.
29.7.1947
הגעתי בצהרים לנפולי באווירון. הסתובבתי בעיר וברובע הווילות עד שש והפלגתי באונייה
היוצאת בשבע לקפרי, מצאתי מלון ומייד יצאתי לשוט בעיר ולשתות מיינותיה ולהציץ מעט
באינטרנציונל המסתובב כאן. מאחת עשרה עד אחת בלילה סובבתי בכרכרה בכל דרכי האי
המודרניות ובאחת הלכתי לשמוע את הג׳ז המודרני והטוב ביותר ששמעתי עד כה באיטליה.
למרות ההחלטה לקום בשש הייתי עייף מדי אחרי היכנסי למיטה בשתיים ואקום בשבע.
בשמונה לקחתי סירה ונהגה המקומי ויחד חתרנו מסביב לאי וביקרנו בכל המערות וכו׳ וכו׳.
הייתה זאת מעט העבודה הגופנית שמזמן לא עשיתיה. באחת חזרנו. הספקתי בקושי לאכול
וקפצתי למעלה אל הווילה של אכסל מונטה. בקושי הספקתי לסירה החוזרת. התוכנית כעת
היא לגשת לפומפיי ועוד הלילה לרכבת לרומא. אם תזדמנו פעם לרומא דעו שאת התוכנית
צריך לערוך ככה, שהבוקר יהיה חופשי כי המוזיאונים פתוחים רק עד הצהרים. וכשם
שהרביתי לספר על עצמי ספרו גם אתם על הנעשה אצלכם. אני מלא עתה רשמים ונדמה לי,
שהפעם באמת אשב ואכתוב מכתב גדול. שלום.
4.8.1947
מכתבכם האחרון הוא נרגש ביותר וספוג באי השקט הגדול השורר עתה ביישוב. ודאי
קשה לכם להרגיש את האווירה האזרחית הנורמלית בה אנו חיים כאן. אם אספר קצת עלי
אולי תינתקו לכמה רגעים מהמתיחות היום-יומית. יצאתי לבדי ממילנו לרומא ברכבת.
ההחלטה לצאת לבד הייתה שלי ולאו דווקא מתוך הכרח. שכנַי ברכבת התעניינו מאוד בנעשה
ברוסיה אחרי שסיפרתי שבאתי משם, באופן מיוחד. עניינה אותם השאלה לאן נוטה אהדתי
ולצד מי אפנה במלחמה הבאה. אלה שהיו איתי בקרון לוטשים עיניים דווקא לצד האמריקני.
בכלל מוצאים כאן לרוב שני חלקים,
החלק האמיד
יותר והיודע שכלכלתם תלויה בעזרה אמריקנית הזוכרים את המלחמה נגד רוסיה - הם אנטי-רוסים,
חזקים כמעט כאותה המידה המצויה בעיתונים האמריקנים המופיעים כאן.
מאידך חלק גדול מאוד
מהאוכלוסייה הדלה יותר שואף להגר מאיטליה ומהם רבים החושבים על רוסיה. איני יודע
אם כבר נסעו לשם. על כל פנים שמעתי כבר יותר מאחת מפי איטלקים, כי הם היגרו
לרוסיה.
הייתי יכול לספר הרבה על החיים כאן, אולם חושבני שמייגע אתכם וכי רחוק העניין
ממחשבותיכם. בכל אופן הם נתונים כאן בסבך בעיות לא קטן ולא קל לפתרון.
ברומא שהיתי יומיים והספקתי לבקר בוותיקן, בגני וילה בורגיזה הנפלאים, בתוך
העיר בת שני המיליונים בירת איטליה, מרכז העולם הקתולי, ובו אפשר להיכנס לגן ואחרי
חמש דקות לשכוח בכלל את עובדת הימצאך בעיר. שוקעים בתוך גן גדול, שקט, מלא עצים
ותיקים, מדשאות, מזרקות, פסלים, בניינים דקורטיביים פה ושם, מלבד זוגות צעירים ומאוהבים
לא חשים בקרבת העיר. דווקא ברומא לא התיידדתי עם איש מלבד שני חברים שפגשתים. בערב
הלכתי לראות את הצגת ״ריגולטו״ באמפיתיאטרון פתוח בנוכחות אלפי צופים ומאות משחקים.
פשוט אין לתאר את הרושם, שעושות כל התפאורות ועומס הרקדנים והזמרים. אולם מן הרגע
הראשון ועד עתה עושות עלי אופרות רושם מגוחך. כל התוכן הדרמטי המובלע בתוך שירה
אינו יכול למשוך את לבו של אדם, שאינו פרימיטיבי ביותר אם כי התפאורה, המוזיקה, השירה
והמשחק הם נפלאים.
גיששנו קצת באפלה בתוך הקטקומבות של רומא. ואצל מי שאינו נוצרי התפעלותו אינה כה
גדולה. אומנם חפרו קברים לאורך ששה עשר ק״מ אדמה אולם גם לפניהם גם אחריהם בנו
דברים גדולים יותר.
למחרת בבוקר טסתי באווירון לנפולי. טיילתי בעיר ובשכונת הדלות. מייד עם כניסתי
לעיר ראיתי הפגנה של כמה מאות פועלים, שנשאו שלטים: ״אנו רעבים״, ״הבו לנו עבודה״,
״זירקו את הנשים מהמשרדים״.
הם התנפלו על משרד ״בנקו די רומא״. דומני כנראה שרצו באמת לזרוק החוצה את
הפקידים. הספיקו כמה קרבינרים עם מקלות על מנת לפזר את ההפגנה בחמש דקות. בכלל
האיטלקים מהירים מאוד לריב ולצעוק ולהתנפל איש על רעהו, אולם עד כדי מכות אמיתיות
לעולם לא יגיעו. אגב, הפגנה דומה לזו של חיילים משוחררים ראיתי ברומא, אם כי שם לא
פיזרום במקלות. מנפולי הפלגתי באונייה לקפרי ושם לנתי לילה. אז אתם מתארים לכם את
קפרי? ודאי אי קטן עם שני כפרי דייגים עניים, טובים, תמימים וכו׳ וכו׳, הכל לפי
ספרו הנפלא של מונתה. כך גם אני חשבתי לתומי. אולי הייתה קפרי כזו לפנים, אולם זה
זמן רב איננה עוד. בקפרי כעת ישנו מרכז הנופש והרחצה בים, אחד מהגדולים בדרום
איטליה. שם יש בתי מלון נפלאים, בתי קפה מודרניים, תזמורות ג׳ז, אלפי מבקרים,
כבישים, טרַם, אמנים, ציירים, חנויות אופנה, ועוד הרבה שאין לזוכרם. חשבתי לעצמי
שאוכל לצאת מכל זה ולהרגיש מעט את קפרי האמיתית ויצאתי בחצות בעגלה לשוט באי. כמעט
כל ק״מ פגשנו בעגלה אחרת או בתיירים מטיילים, אולם התחכמתי להם וקמתי מוקדם בבוקר.
בקפרי אין קמים בבוקר, שם האוויר טוב לשינה ושם הולכים לישון מאוחר. כך הסביר לי
הדייג. ומאחר שהייתי הטוריסט היחידי שלפני שמונה בנמל יצאתי בסירה קטנה עם דייג
אחד וחתרנו שנינו מסביב וביקרנו בכל מערות האי החמודות. המערות הצבועות ומערת
הסטילקטיסים. ובכל היה שקט ויופי, ממש קפרי העתיקה, ואת המערה הכחולה אין לתאר במילים.
כל ההתפעלויות בספרים לא יגיעו לקרסוליה, יש איתי כאן גלויה משם, אולם גלויה אינה
נותנת את הרושם המתקבל מהצבע הכחול במים ובאוויר. הוא כה חי ועמוק, שצריך לראותו
ולהרגישו על מנת להכירו וליהנות ממנו. בצהרים עליתי למעלה וראיתי את הווילה שבנה
מונתה עם הספינקסים שלו, עתיקות שאסף והכל מתאים ומזכיר את הספר. כאן בקפרי כעת כל
הבתים מסוידים לבן על מנת שייהנו התיירים, כל בוקר מטאטאים את הכביש בין שני
הכפרים מעלים נושרים למען ימצא חן בעיני התיירים. כל בורות המים מרוססים בד.ד.טי.
על מנת שלא ייעקצו התיירים החביבים על-ידי יתושים ובכלל הלוואי והיה לכל כפר בעולם
תנאים כאלה כמו שמה.
ואשר לאכרים התמימים:
הזקנים נשארו עוד תמימים במקצת. כולם מספרים בע״פ את כל ההיסטוריה ועונים בפעם
האלף לכל תייר: כן, מונתה, הכרתי אותו, הוא היה רופא נפלא. ריפא בלי כסף, אבל הוא
זקן מאוד ועכשיו חזר לשבדיה, ומרבים לספר פרטים על אחד מגדולי עולם שחנה אצלם. הדייג
שנסעתי איתו זוכר את כל מי שביקר באי בארבעים השנה האחרונות, כל מיני מלכים ונסיכים
ואפילו את לנין הם זוכרים. על גורקי סיפר לי הדייג אחרי שהפצרתי בו, שאינם מרוצים
ממנו, כי כשחי איתם היו יחסים טובים וכשחזר הביתה כתב מאמר נגד קפרי ובפעם השנייה
בבואו לאיטליה לא חזר יותר לקפרי, אלא שכן בטורנטו, ועוד סיפר לי, שהיו לו בקפרי
ארבע בנות מארבע מהגרות רוסיות, שהיו שם בזמנים שונים ועוד הרבה רכילות, שאינה
זכורה לי. מה ממנו נכון איני ערב אולם כזהו הסיפור בפי אנשי קפרי.
19.8.1947
בהיותי בפירנצה לפני חודש פגשתי באיכרה זקנה אחת היושבת וטווה עבודות שונות
כאלו. לו ראיתם את הזקנות האלו טוות ימים על ימים בשקט ובהתמדה הייתם מתחילים
לחשוב, שלא השתנה דבר מזה מאה שנים. אותן האיכרות יושבות ועושות את אותם מעשי
הרקמה, דומני שגם שכחו שהשתנה ערך הכסף בינתיים. עבודה זו היא ודאי הוצאה של יותר
מיום עבודה ועולה בסכום מצער.
בפירנצה מצויים הרבה חפצים שהם אופיינים לאזור, ובאמת אפשר היה לשלוח משם
מתנות יפות. אולם זמני כה מוגבל, שלא הספקתי לבחור דבר. אולי אזדמן לשם עוד ביום
מן הימים ואמצאן.
קבלו יפה את השליח.
ושוב תקבלו ד״ש בעל פה - על כל השאר ודאי תשאלו בעצמכם.
2.9.1947
ושוב עברו שמונה או עשרה ימים ושוב אין לי כל חדש ומיוחד לכתוב, מלבד זה
שפתאום מתחיל החורף לתת סימנים. עדיין לא ראש השנה וכבר נעלמה השמש, מתחיל להיות קר ומרגישים סימנים
ראשונים של גשם. תהיה גלויה זו כגלוית ברכה לראש השנה לכם ולכל השאר. פה לא השגתי
עתה כל גלויות אחרות. חזקה תקוות כולנו שעוד לא יעבור זמן רב ונתראה אנו כשם
שיתראו רבים מבני עמנו עם קרוביהם וידידיהם המחכים להם. אולם העובדות פועלות קצת
נגד שאיפותינו והביטחון שהתקוות הללו תתמלאנה הוא קלוש למדי. על כל פנים אל דאגה!
הגיל שלנו בטוח תמיד שהסוף יהיה טוב.
צריכים להגיע אליכם בימים אלו לפחות שליח אחד ממני
ואולי גם שלושה. ימלאו הם את החסר במכתבים.
17.9.1947
ושוב עבר שבוע מבלי כל חדש. השבועות הופכים בצורה
זו לחודשים והנה הגענו כבר לשנת תש״ח. וכמו תמיד אם נסכם את פעולות השנה שעברה הרי
לא עשינו די ועוד נשאר הרבה והרבה לעשות. כל מה שגדול משקלה של השנה הזו כחיינו
הפרטיים וכחיי העם עדיין לא הספקנו בשנה זו להתקדם אפילו מעט לקראת אותן המטרות
הגדולות אשר חזינו אותן עם תום המלחמה.
מי ייתן ונצליח אנו כולנו וכל אחד מאיתנו להגשים
מעתה חלק יותר גדול משאיפותינו. דומני שבזה נכללות לא רק הברכות הפורמליות, אלא גם
כל מה שכל אחד מאיתנו מאחל בלבו, לעצמו ולידידיו.
לספר לכם איך חגגנו את החג? ודאי היה מעניין אתכם,
אולם אין מה לספר. אכלנו טוב יותר מתמיד לפי המטבח היהודי העתיק, התלבשנו בבגדי
חמודות כפי שהיה לכל אחד (זה כמובן אינו הרבה) ובסיכום ניסינו ליצור אווירה חגיגית
ושמחה, אולם יודעים אתם ודאי דווקא ברגעים שהייתה צריכה להיות השמחה מלאה ביותר
התחיל כל אחד להיזכר בביתו שחרב ולהשוות מתוך הכרה או אפילו מתוך הרגשה גרידא את
התוכן שיש לחג בקרב הבית והמשפחה עם כל הטכסים והמסורת האופפת אותו תמיד. לתוכן
הדל שאפשר לתת לחג כאן בעוד המשפחה והמסורת, שהם הדבק שאיחד אותנו באלה – חרבו,
והעתיד והבניין שאנו רוצים להתחיל בהם עדיין רחוקים ומי יודע מתי נזכה להתחיל בהם.
כך שכל מה שנצליח ליצור כאן רק יכביד עוד את ההרגשה שאין במקום ובצורה המתאימים.
25.9.1947
כאן בינתיים התחיל הסתיו, יורד גשם כבר שני ימים רצופים
ואין להוציא חוטם מתוך המעיל. ועברנו לפי זה גם את הקיץ. את החורף אני מקווה לבלות
במקום קצת יותר חם, אולם אין לדעת עדיין שום דבר. ושוב מה נשמע אצלכם. בזמן האחרון
נדמה לי שיצאתי לגמרי מחוג העניינים שמה ואין לי מושג קל איך אתם חיים ומסתדרים.
האם באמת גזלה העונה כל כך הרבה כוחות ומרץ עד שלא נשארה אפילו אפשרות לכתוב. דומה
אני בעיני כאחד מאנשינו כאן, שאין לו קרובים בארץ והוא חי לבדו. ביום הכיפורים הזה
לא היה לי אפילו הרצון ללכת לבית הכנסת. לו ראיתם את היהודים האיטלקים נוסעים לבית
הכנסת בטכסי, דופקים מעט על חזם ומסתלקים, הייתם מבינים מה מגוחך הדבר.
2.10.1947
סוף סוף הגיעו שני מכתבים מכם ושניהם גם יחד
מעידים על מצב רוח די קשה. אנא, אל תדאגו לנעשה במרחקים. שם ודאי יותר קל ונוח
מאשר אצלכם ולהבטיח הרבה קשה, כי אין לדעת אם תהיה אפשרות לעמוד בהבטחות. כאן
בינתיים נגמר המבול ושוב רואים את השמש. דווקא בימים שאצלכם היה חם לבלתי נשוא
התחלנו כאן לחוש את החורף.
נדמה לי כאן, שאני מספיק לנוח בשביל כל העולם
כולו. אחרי מנוחה כבירה כזו ישנן שתי אפשרויות: או שאיהפך לבטלן או שאגרד לי בזה
כמות כזו של מנוחה, שאוכל להיות פועל חרוץ ומסור לימים רבים. על כל פנים אני מחכה
לרגע שאצא מתלם הבטלה. התנאים הם כאלה, שאני מקבל משהו לעשות ובערך את הזמן הנחוץ
ואם מספיקה לי עשירית הזמן הרי בכל השאר באמת אין מה לעשות. את תכונת הישיבה כמעט
שהפסדתי והריני נודד מסינמה לאופרה ומשם לרביו וכן הלאה.
אפשר היה דווקא לשבת ולתאר לכם אופרה אחת או הצגה
ואז הייתם יושבים ושמחים - מה רבה ההנאה והשמחה כאן. האם ראיתם פעם את ״בוריס
גודונוב״? הספקתי לראות כאן כבר כמה וכמה אופרות, אולם זו עולה על כולן. פעם
ראשונה שראיתי אופרה שתוכנה הוא רציני ולא סיפור ילדים וגם כל הרקע והמוסיקה עשו
רושם כביר. הרבה בעולם לא סובבתי, אולם נדמה לי שאפשר ללמוד מהם הרבה גם על יסוד
ראייה חד צדדית בלבד.
13.10.1947
בהזדמנות זו אני מוסר שוב ד׳׳ש בעל פה. זה מזמן שלא כתבתי ולא קיבלתי כמעט
כלום. אני מאמין שכולכם בריאים ומרגישים טוב. עלי תשאלו את המוכ״ז. כתבו באמת קצת
יותר, כמעט ומקבלים את ההרגשה שנשתכחתי לגמרי ובינתיים העבודה נמשכת כסדרה היום-יומית
בכל מקום אחר בעולם.
וממש כבכל מקום אחר לכל יום יש השמחות שלו והעצבונות שלו. האנשים שונים בכל
מקום ומקום וכן השפה והנוהג החיצוני, אולם ההרגשה הפנימית היא אותה עצמה ואינה
משתנה עם שינוי המקום הגיאוגרפי. על כל פנים לגבי כך הוא הדבר.
30.10.1947
ושוב מתחילים הלימודים ואני עדיין פה. היו נא אתם אמיצים וחזקים וחכו. ברירה
אין. הקיבלתם את הגלויות מונציה? נדמה לי שאיני כותב מספיק בזמן האחרון, אבל באמת
אין מה לכתוב. הגיע כבר הזמן לספר בע״פ. אין עכשיו כל אפשרות לדעת מתי נתראה. תקוותי
שייקח הדבר פחות זמן עד כמה שאפשר.
3.11.1947
הייתי מאוד מאוד רוצה לדעת מה נשמע כעת אצלכם ואיך התפתחו העניינים, אולם לא
כדאי לכם לעת עתה לכתוב, כי יש לי הרגשה, שאם תכתבו כעת יילכו המכתבים לאיבוד.
חשבתי שאוכל כבר עכשיו לתת לכם את כתובתי החדשה, אבל משום מה התעכבו הסידורים
ועדיין לא הגעתי למקומי החדש. מה שלום הצעירים. מה החליטו? היעלה בידי להשתתף עמם
או לאו? אלה הם חלק מהמחשבות המנסרות כעת במוחי. כשרק תוכלו ספרו לי על מצב הדברים
אצלכם. תקותי שקרוב מאוד היום בו תוכלו לדעת בבירור איפה אני נמצא ולא לשלוח
מכתבים על כתובת נושנה. כאן בינתיים מתחלף מזג האוויר. יפה וחורף, אולם החורף עצמו
עוד לא התחיל ועדיין לא ראינו כאן שלג. אך אצלכם ודאי קצת יותר יבש מכאן. הגיע
באמת כבר הזמן לייבש את העצמות. אומנם עדיין לא רטבו אבל כשאני מתאר כמה יירטבו
מתחשק לי לייבשם כבר עכשיו.
17.11.1947
הפעם ממירנו אשר באלפים. חדש אין להוסיף. רצוי היה שתפסיקו לכתוב לזמן מה, כי
אני עובר דרומה ועד שלא תתקבל כתובת חדשה כדאי לחכות כי המכתבים בין כך יחכו הרבה
זמן.
|
