פרק 9
מזהה  24
שם הספר  342 השטן והנפש
מספר פרק  9.
שם הפרק  פרק 9



פרק 9

 

 

מייד לאחר בואו של וייסברג לברמן, ניסיתי להתקשר עם בכר. דבר זה לא קל היה, על אף העובדה, שהודענו מראש על ביקורנו. נדמה היה לי, כי לבכר יותר מזכירות, פקידות ועורכי-דין מאשר לשר בממשלה. בניין משרדו הגדול עשה עלי רושם של מועדון נאצי. חשתי כי צבא הפקידים ציפה לבואי, כי הוא יודע עלי הכל. נראה היה לי כאילו כל אחד מהם מפחד ממני. רק ביום השלישי יכולנו, מר וייסברג ואני, לזכות לראיון של מחצית השעה עם מר בכר. מבחינה חיצונית הוא עשה רושם של לורד אנגלי, אולם עד מהרה נתברר לי, כי הערכתי אותו תמיד נכונה. אמרתי לו, כי השיחה שקבענו קיבלה חשיבות מיוחדת נוכח פסק דינו המוטעה של השופט הלוי.

בכר היה עסוק. הוא דחה את שיחתנו. העו״ד שלו צריך היה להיות נוכח בה. בינתיים הוא ״הדליף״ לנו ידיעה: ביום ראשון הבא תנצח סוסתו, המשתתפת במירוץ הסוסים שייערך בהאמבורג. נסענו להאמבורג, בתקווה שמא נוכל שם לשוח עמו. בעת מצעד הסוסים לא עשתה עלי סוסתו של בכר כל רושם. נוסף על כך ציינו מומחים, כי לא קרה מעולם שסוסה תנצח במירוץ. אני הכרתי את ה״ג׳וקי״ ההונגרי, כך ששמתי עליו שני מארקים. וחבל. סוסתו של בכר ניצחה, בהכניסה 5,000 מארקים לכל אלה שהמרו כראוי.

למחרת היום ישבנו שעות מספר עם בכר, בנוכחותו של אחד מפרקליטיו, שסיפר כי עבד בימי המלחמה גם הוא באחד ממשרדיה הכלכליים של ה-ס.ס. בכר נתגלה כחמקני ביותר. הוא השתמט מלענות על רוב השאלות שהצגנו לו. אולם במספר נקודות חשובות מסר לנו אינפורמציה עשירה. בראש וראשונה ידע בבטחה, כי אילו נתקבלה עקרונית הצעתו של אייכמן על ידי מנהיגי הסוכנות, הייתה נשלחת המפרעה של 100,000 יהודים לגבולה של ארץ נייטראלית ותאי הגזים היו נהרסים על ידי פיצוץ. הוא גם זכר בוודאות, כי בו ביום שרוֹסוול מקללאנד, נציגו של הנשיא רוזבלט, הפקיד את חמשת מיליוני הפראנקים השווייצריים, קיבל בכר ההוראה מהימלר להפסיק את ההשמדה בתאי הגזים והוציא במו פיו את הפקודות המתאימות לביצוע ההוראה. בדרך כלל, שם בכר את הדגש על כך, שדמותו הוא תופיע באור החיובי ביותר, וברוח זו הוא גם כתב לי, ב-13 וב-17 ביולי 1955, לפאריז:

״בספרך העתיד להופיע עליך לשים את הדגש על העובדות הבאות:

1. על ההבדל בין איש הגסטאפו, אייכמן לביני, כאיש ואפן ס.ס. של המילואים, תוך הבהרה מיוחדת של הניגוד שבין מעמדינו.

2. על כך, שהמניעים היחידים שלי היו להגן על חיי בני אדם. ולא היה חשוב לי לאיזה לאום או גזע שייכים אנשים אלה.

כאשר בשעתו התערבתי במשא ומתן ביניכם לבין הגסטאפו, שהיה אז בעיצומו, והעברתי אותו על פסים מסחריים, עשיתי זאת רק משום שלא ראיתי שום אפשרות אחרת, טובה יותר, כדי להכתירו בהצלחה.

 

בימים שלאחר מכן השתדלנו להמשיך בשיחותינו עם בכר. אולם הוא השתמט בעקביות. באחד הבקרים נודע לי, כי בכר טס לפאריז. מייד ארזתי את מזוודתי ונסעתי לשדה התעופה. הצלחתי לתפוס מקום במטוס בשכנותו של בכר. גם באמסטרדאם ישבתי בחברתו, במסעדה, בעת ההמתנה של מספר שעות למטוס. הצגתי לו 110 שאלות והעליתי אותן על הכתב. הוא הבטיח לי, כי גם הוא יענה בכתב על השאלות שברשימה. אני מחכה לתשובתו עד היום.

חזרתי לפאריז. פסק דינו של השופט הלוי הפיל את ממשלת ישראל, אולם משה שרת שב והקים אותה באמצעות קואליציה חדשה. בבחירות, שנערכו כשבועיים אחרי פרסום פסק הדין, הפסידה מפא״י כ-15% מבוחריה. ״חירות״ הצליחה לנצל את פסק הדין למטרותיה. ראיתי זאת כתופעה, שיש להצטער עליה.

ב-21 ביולי כתבתי למשה שרת מכתב ארוך מאוד, שאני מוסר כאן מספר קטעים ממנו:

״... בלבי מפעם רגש של סולידאריות כלפי המפלגה, לה הקדשתי את מיטב שנות חיי. אולם דבר זה אינו יכול ואינו צריך למנוע אותי מלקבוע את האמת ההיסטורית. וזאת מבלי להתחשב, אם כמה מעמיתינו בצמרת ייפגעו מכך אם לאו.

אני משוכנע כי בשנות 1942/45 נעשו מצדם של המוסדות המוסמכים של תנועתנו משגים והזנחות גורליים. ולא קאסטנר הוא שחשוב כאן. המדובר הוא בדמותה הפוליטית של ועדת בודאפשט ובאמת ההיסטורית.

אם נעשו משגים, הרי שהם נגרמו משום... שתנועתנו התפתחה באווירה חוקית-דמוקרטית ולא היה לה שום ניסיון במאבק בלתי חוקי. האנשים שנבחרו לייצג את תנועתנו, לא היו מסוגלים כלל לעשות את הטעון עשייה בתקופה הרת שואה ומפולת כלל עולמית.

משך עשרות בשנים שאפו אנשינו לתכלית אחת - המטרה הציונית הישנה נושנה - קיבוץ גלויות במדינה יהודית. בימי היטלר חייבת הייתה משימה אחרת לתפוס את המקום הקדמי, והיא - לקיים את עצם חייו של עמנו. אולם חברינו הוסיפו ללכת בדרך שהכתיבה להם המטרה הישנה, מבלי להבחין בכך כי העם עצמו צונח ומת בדרך. כאשר שלושת רבעי יהודיה של אירופה המרכזית כבר נספו בתאי הגזים, עדיין הייתה יהדות הונגריה שלמה. והיה קיים סיכוי אחד ויחיד להציל לפחות שארית זו של עמנו, ברובה המכריע, מהשמדה. סיכוי היסטורי זה הוחמץ. הוא הוחמץ משום שכל מוסדות החברה היהודית - ה״ג׳וינט״, הסוכנות, ההנהלה הציונית והמפלגות היהודיות בארצות הדמוקרטיה - לא הכירו בכך, שזו המשימה המרכזית, וכי יש כורח לשעבד לה את כל המטרות האחרות.

... אני משוכנע עמוקות, שאתה, חבר שרת היקר, הצטערת בלבך על שהעניינים התפתחו כפי שהתפתחו... אולם דבר אחד לא עשית וכל הסוכנות לא עשתה אותו, והוא: להזעיק ללא שהיות את דעת הקהל בעולם, לגייס את העיתונות בעולם החופשי ככל שהדבר ניתן היה... אי אפשר לומר, כי אתם עצמכם לא קיבלתם אינפורמציה על המתרחש. הונגריה הייתה החוליה האחרונה בשרשרת. וארשה הלכה קודם. אנו, מבודאפשט, מסרנו לכם בשנים האחרונות בפרטי פרטים, על ידי דו״חות כלליים ואישיים, על גורלם המזווע של היהודים בשטחי הכיבוש הנאצי. שלחנו אליכם גם עדי ראייה. הגיע הזמן שבו היה עליכם לנקוט עמדה וצעדים מכריעים. אולם העולם מילא פיו מים, ובעובדה שהוא יכול היה לשתוק כלולה אשמתכם. שהרי אילו נזדעק העולם, היו גם יהודי קלאוזנבורג יודעים... בכל רחבי העולם אספו בשבילנו מיליונים. עשו זאת ״ג׳וינט״ וארגוני יהודים אחרים אולם כאשר הגיע לעשיית שימוש בכסף זה, כדי להציל את חייהם של מאות אלפים, החלו לנהוג במידה של קמצנות...

... אבקשך לקרוא את כתב היד המצורף ולהביע על ידי הקדמה את דעתך על קורותיה של התקופה המתוארת.

יואל בראנד״

 

העמודים האחרונים, בהם צריכים היינו לסיים את ספרי, ״סירבו״ משום מה להיכתב. אי כך לא מצאנו, מר ויסברג ואני, את המילים הנאותות. החלטנו כי אסע הביתה ומר וייסברג ישלח לי את העמודים האחרונים לתל-אביב. יחד עם זאת הסכמנו על כך, שאת הפרק על הצנחנים אחבר אני ואשלח לו אותו עם סיומו. כך הגעתי שוב ב-15 באוגוסט לחיפה.

בתל-אביב חיכתה לי הידיעה, כי עלי להופיע למחרת היום במשרדו של ראש הממשלה בירושלים. יהודה ארז, עורכה של הוצאת ״עיינות״, והעו״ד ד״ר ולטמאן נלוו אלי בנסיעתי. במשרדו של טדי קולק חיכה לי גם אהוד אבריאל. בישיבה, שארכה למעלה משעה, נכח משום מה גם שלישו של בן-גוריון, נחום ארגוב, גם בן-גוריון נכנס פעם לחדר, שהה מספר דקות, החליף עמי מילים ספורות ויצא. היחס אלי היה ידידותי ביותר. את כתב היד שלי שיבחו לעילא ולעילא, אבל אמרו כי יש ל״לטשו״ במקומות מסוימים.

לאט לאט ניגש טדי לעיקר:

״יואל, משה שרת מינה ועדת חקירה, שתחקור בעובדות אשר הועלו בספרך. רק לאחר מכן הוא יחליט אם יוכל לכתוב הקדמה לספר אם לאו״.

נבוכותי. מספר שאלות יצאו מפי מבוהלות ודחופות:

״מאי משמע ועדת חקירה? כלום קיימת אצלנו צנזורה? כלום איני יכול לכתוב את אשר עם לבי? מי הם חברי ועדה זו? האם פירושו דחייה לזמן ארוך של הופעת ספרי? אני מעדיף לוותר על המבוא״.

טדי ואהוד השיבו במקהלה:

״יואל, אין לך מה לפחד מהוועדה. היא מורכבת מידידיך. אנו שנינו חברים בה וכן צבי יחיאלי וּוַניה פומרנץ. אנו ערבים לך, שנסיים את עבודתנו תוך שבועיים ימים. כולנו מעוניינים בכך, שספרך יראה אור מוקדם ככל האפשר ובצורה הכי נאה. נוסף על כך אין אתה חייב לקבל את הצעותינו. לכל היותר יסרב משה שרת לכתוב את ההקדמה״.

התחלתי לחשוש למה שיקרה. ניסיתי להשיג השגות כלפי הרכב הוועדה. כל חבריה הוזכרו בשורות הספר ואף הותקפו בו. בסופו של דבר, לא נשארה לי ברירה, אלא להסתפק בכך, שעבודת הוועדה תסתיים תוך שבועיים וכי ההכרעה תהיה בידי.

אולם התלאות והפגעים, שעברו עלי בשנים האחרונות, החלו לתת אותותיהם בבריאותי. לקיתי בדלקת ריאות.

לאחר שחזרתי מאירופה עדיין לא ראיתי את קאסטנר. הוא ביקר אצלי בבית החולים ״ביילינסון״. אדם בלתי מוכר נלווה אליו. האלמוני נשאר עומד ליד הדלת.

״מי האיש?״ שאלתי את רז׳ה.

״שומר ראשי. עוד אחד יושב למטה במכונית. השלישי עומד על המשמר בדירתי. כך שומרים ומגנים עלי יומם ולילה. איני יכול לומר שנוכחותם המתמדת של בלשים נעימה לי, ובמיוחד לרעייתי, אולם כנראה שהדבר הכרחי הוא. הרביזיוניסטים פתחו נגדי, לאחר פסק דינו של הלוי, במסע שיסוי נמרץ. בכל מקום הודבקו כרוזים ענקיים עם תמונתי, כשעל פני העוויה משונה. אין זה קל אחרי פסק דין ותעמולת שיסוי כאלה להסדיר ענייני יומיום. כך קרה, שמוכר באחת מתחנות הדלק אמר לי: ׳לאיש שמכר את נפשו לשטן איני מוכן למכור בנזין׳. כל זאת אין בכוחי לשנות. אולם על אף משמר המשטרה, משתדל אני להתנהג כאילו פסק הדין אינו קיים כלל. רק בדרך זו אוכל לטהר את שמי. אלא שלפעמים אני מהרהר בכך, שכל זה לא היה נחוץ, אילו אמרו עדי את האמת כולה ועמדו לימיני ביתר הגינות״.

״למרבה הצער, רז׳ה, אתה צודק. אולם לא שמעת בקולי, כאשר אמרתי לך שעליך להיזהר מידידיך. מעולם לא האמנתי שתצטרך לחיות בחסות המשטרה״

ובמאמר מוסגר, שנועד להיפתח בלילה מן הלילות האפלים: בשעה בה שוחחנו, רז׳ה ואני, ב״ביילינסון״, נפגשו לישיבה סודית שני נערים. אחד מהם הציע לרצוח את קאסטנר. המציע היה סוכן הש.ב. אריה אלישווילי. נידונה תוכנית פעולה. השני בחבורה, מי שעתיד היה לבצע את ההתנקשות, זאב אקשטיין, דחה אותה שעה את תוכנית הרצח. אף אקשטיין היה סוכן הש.ב. בשכר. לצמרת הש.ב. נמסר דו״ח מלא על ישיבה זו ועל תוכנית ההתנקשות המוצעת. שלטונות הביטחון לא עצרו את מתכנני הרצח. שום צעדים לא ננקטו נגדם.

יצאתי מבית החולים והתחלתי דוחק בוועדה שתקבל החלטה. במקום זה קיבלתי מברק מטדי. הוא קבע לי פגישה במלון ״דן״.

״יואל, יש לי משרה טובה בשבילך. אתה תהיה קצין העיתונות של מכון וייצמן. עד עתה החזיק אחי במשרה זו, עתה תינָתן לו משרה אחרת. שם תקבל משכורת טובה וכן תעמוד לרשותך מכונית. אתה תחבר את הצהרותיו של המכון ותקבל את פני אורחיו, הלורדים האנגליים והמיליונרים האמריקניים, נוסף לכך יהיה לך מגע עם אנשים מעניינים, ובכלל מתאימה לך משרה זו מכל הבחינות. לא יהיו לך שם שעות עבודה קבועות ותוכל תמיד לעמוד, פחות או יותר, ברשות עצמך. בימים הקרובים יסביר לך אחי את תפקידיך״.

לצערי הרב איני מצליח תמיד באיסטרטגיה ותשובתי הייתה משגה אחד גדול.

״טדי, זה נפלא ואני מודה לך מאוד על הצעתך. אולם קבלת המשרה אינה צריכה לחייב אותי לקבל שום הצעה מצד הוועדה שלך״.

לאחר תשובה זו לא בזבז עלי טדי מזמנו. הוא נפרד ממני כעבור שעה קלה. מאז לא שמעתי דבר על משרה זו, אם כי שאלתי עליה תכופות.[1]

ועדה לא רצתה למסור לי את הצעותיה. פניתי אליה כמעט יום יום. בסופו של דבר, במחצית אוקטובר, הזמין אותי ד״ר ולטמאן לדירתו המפוארת ברמת-גן. גם יהודה ארז היה שם. אהוד אבריאל כבר חיכה לי. בעת שנכנסתי הוא שוחח בטלפון עם נחמיה ארגוב, שלישו של בן-גוריון, והיה מעוצבן מאוד לאחר שבן-גוריון חלה לפתע. אף ולטמאן ואבריאל נראו מרוגזים מאוד בשל כך. תמוהה בעיני הייתה העובדה, שעורך-הדין הגדול והעשיר מאיר ולטמאן מתנהג כלפי אהוד אבריאל, הצעיר ממנו בהרבה, ברוח של משמעת כאילו היה אהוד הממונה עליו. לאחר זמן מה פתח אהוד אבריאל ואמר:

״יואל, אציע לך מספר הצעות לשינויים. אם תקבל אותן, נדאג לכך שהספר יזכה לתפוצה גדולה בארץ ומחוצה לה. בצורתו הנוכחית, הוא אינו ראוי לשימוש. אנו דורשים את טובתך. אולם אם לא תשמע בקולנו תגרום לי אך צער. אני רואה כבר בעיני רוחי את ה׳ג׳ואיש אובזרבר׳, שבו יעשה קמחי מספר הערות ציניות על יואל הטוב והתמים, שאינו רואה את הקשר שבין האירועים. בכך יקיץ הקץ על ספרך״.

כאן פתח אהוד בהצעותיו בקשר לשינויים. מספרם הגיע לכדי 220. ראשי נהיה סחרחר עלי. אילו הייתי מקבל את כל ההצעות שהושמעו באוזני, לא היה נשאר מספרי יותר מאשר מבית אזרחי לאחר פוגרום. כל הקו שלי, כל כוונותי שונו מאל״ף ועד ת״ו. הישיבה נמשכה שעות רבות. במהלכה התנהלו שיחות טלפוניות תכופות עם ירושלים. לאחר מכן אמר אהוד, שאין אני אלא איש עקשן וקשה-עורף, ששאב כמה מרעיונותיו מתמיר והרביזיוניסטים. בהזדמנות זו השתמש אבריאל בתריסר מילות-גידוף לפחות, כגון נבל, חמסן, בוגד. יהודה ארז וד״ר ולטמאן לא הוציאו מילה מפיהם. תחילה חשבתי, כי צורת דיבורו החדשה של אהוד אינה אלא עגה צברית, שאין מאחוריה כוונה רצינית. אולם כאשר נמאס לי הדבר, אסרתי עליו להשתמש בביטויים אלה והתחלתי להגיב בחריפות אז אמר לי:

״יואל, הן אינך טיפש. ראה למה שהגעת אתה ומה שיצא מאיתנו״.[2]

חזרתי הביתה יגע ורצוץ. חשד התגנב בלבי אם אומנם הבנתי את הדברים כהווייתם. אולם למחרת היום פיתח ד״ר ולטמאן בפָני אותם חוטי מחשבה עצמם וביקש לשכנע אותי בתבונת נימוקיו של אהוד. הוא אמר לי, שאשקול היטב בדבר, שכן אני עומד עתה בנקודת המפנה של הקריירה שלי. יהודה ארז שוחח איתי באחד הימים שלאחר מכן בנימה מתונה: אהוד צדק בכמה וכמה נקודות, עלי לחקור באמיתות העובדות, שהרי גם אני שמעתי רק חלק מהטענות. מן הראוי איפוא, שנוסיף להיוועד. אולם לא בנקל השיג הפעם ארז את הסכמתי לישיבה נוספת. התנאי שהצגתי היה, שהפעם לא אהוד יהיה דוברה של הוועדה. כן רציתי כי משה כצנלסון יהיה גם הוא נוכח בישיבה הבאה, אולם הלה דחה זאת בחריפות. הוא לא רצה בשום מגע עם דברים מסוג זה. בעת הוויכוח שנתעורר נשתררה מתיחות חריפה בינו לבין יהודה ארז, שהפכה כמעט לאיבה ממש.

 

שבועיים לאחר מכן, סמוך לסוף אוקטובר. נסעתי עם יהודה ארז וד״ר מאיר ולטמאן לירושלים. בדירתו של טדי צריכה הייתה להיערך הישיבה המכרעת.

הישיבה החלה באווירה נוחה. טדי הגיש קפה וקוניאק. נידונו מספר נקודות משגיות. אני מודה ברצון, כי אהוד וטדי העירו גם מספר הערות, שהיה בהן כדי לשפר את כתב היד שלי. הפעם התערב גם יהודה ארז בחזקת מתווך בין הצדדים. לידי התנגשויות קלות, אף שגם הן לא חרגו ממסגרת הנימוסים המקובלים, הגיע כאשר נידונו שלוש נקודות שנויות במחלוקת. המדובר היה:

1. בתיאור פגישתי עם בתה היתומה של גיזי פליישמן בבית החולים שעל יד פתח-תקווה.

2. בניסוח הדברים בהם קיבל אותי וניה פומרנץ בקושטא:

״יואל, כלום זה נכון מה שאתם כותבים לנו? האם באמת רוצחים הנאצים כל כך הרבה יהודים?״

3. בפגישתו של סאלי מאייר עם מנהיגי ה-ס.ס. על גשר סאנקט מרגרטן, בשווייץ.

עתה נוכחו אהוד וטדי, כי בנקודות אלו אין בדעתי לוותר. הפעם הייתי מוכן לשיחה טוב יותר מאשר בישיבה הראשונה עם אהוד. דיברתי לגופו של העניין ולא הנחתי שיוציאוני מכלי. רז׳ה קאסטנר צייד אותי, בשיחות שנמשכו שעות רבות, בנימוקים טובים. משה כצנלסון יעץ לי:

״יואל, דבר ככל האפשר פחות. הנח לאחרים לדבר. מוטב שתרשום לך את הכל. תהיה לך שהות להשיב את תשובותיו מאוחר יותר״.

בעת הישיבה חיטט מאיר ולטמאן בניירות שלי, שהיו מונחים לפני. ביניהם היה העתק מכתבי האחרון למר וייסברג, שבו דיווחתי על הישיבה האחרונה עם אהוד. מאיר ולטמאן החוויר מכעס. הוא הפסיק את השיחה, הראה לאהוד ולטדי את מכתבי. קשה לתאר את מה שהתחולל בעשר הדקות שלאחר מכן. היה זה כאילו התפוצצה פצצה בתוך החדר. נוכחותי נשכחה כליל. השיחה התנהלה כאילו לא הייתי במקום כלל. ראשי נהיה סחרחר. את הדברים שטדי קולק, אהוד אבריאל ומאיר ולטמאן החליפו ביניהם לא אוכל למסור בדיוק. אולם יודעני כי גם יהודה ארז קפא למשמע הדברים והיה לאבן. תמצית הדברים כפי שהובעו בפיהם של טדי, אהוד ומאיר הייתה, כי אפשר למנוע את הופעתו של כתב היד שלי רק אם יאשפזוני בבית חולים לחולי-רוח. השלושה דיברו אומנם בנימה של רוגז, אולם מתוך מחשבה צלולה, על הדרכים בהן אפשר לבצע זאת.

אני לכשעצמי התקשיתי לתפוס את המתרחש. אולם רעיון עקשני קנה שביתה במוחי. כיצד אוכל לקבל לידי הוכחה מוחשית, שהייתה מאפשרת לי לשחזר את המחזה המתחולל לעיני, כאשר אצטרך להוכיח את שפיות-דעתי. כתב היד, שהיה מזה חודשים בידיהם של אהוד וטדי, מונח היה על השולחן. הבחנתי כי נרשמו בו מספר הערות שוליים. כל מחשבותי נתרכזו כיצד להעביר לרשותי כתב יד זה. בתנועת יד חטופה הצלחתי להחליפו עם ההעתק שהבאתי עמי. תוך כדי כך הערתי כנראה משהו, שגרם לחברה כי תשוב ותיתן דעתה עלי. טדי גער בי:

״מה, אתה עוד כאן? הסתלק מפה. חבל על הקפה ששתית כאן״.

נטלתי את תיקי וגררתי את רגלי לדלת. שם מלמלתי מתוך מצוות אנשים מלומדה: ״שלום״.

טדי קולק הרעים בקולו עד שהקירות רעדו:

״אין שלום לשכמותך. הלוואי שתמות״.

יהודה ארז הוסיף לשבת כמאובן. רק מאיר ולטמאן גילה אדיבות אלמנטרית בקומו כדי לפתוח לפני את דלת הפרוזדור. יחד עם זאת הוא טפח קלות על שכמי ואמר לי ״שלום״, ברכות, כמי שמבקש להרגיע סוס מבוהל.

השעה הייתה אחת וחצי לאחר חצות. דירתו של טדי קולק אינה מרוחקת ממרכז העיר. אני איש קל-דעת מכדי שאחוש לעתים קרובות רגש של חרדה. אולם משך רבע או מחצית השעה הבאה, עד שהגעתי לרחובות הומים מתנועה של בני אדם, רעדתי כעלה נידף מפחד לחיי ולשלום כתב היד, שבו רשם אהוד אבריאל הערות שוליים רבות בכתב ידו. החזקתי אותו מתחת למקטורני ולחצתיו אל לוח לבי. משאך שמעתי מרחוק רעש מכונית מתקרבת מיהרתי לחוש לי מפלט באחת הכניסות.

מונית השירות לתל-אביב הייתה ריקה. התיישבתי ליד הנהג. לאט לאט נוספו נוסעים. לאחר מחצית השעה הגיעה לפתע לתחנה מכונית פרטית: טדי ואהוד שהביאו את ד״ר ולטמאן ואת ארז לתחנת המוניות. שני האחרונים נכנסו למונית שלי ללא אומר ודברים, והיא יצאה לדרך. זמן קצר לפגי שהגענו לתל-אביב הפסיק יהודה ארז את הדממה:

״יואל, רצוני רק לומר לך, כי ׳עיינות׳ תפרסם את כתב היד שלך. בוא מחר למשרדי. אתחיל מייד בעבודת העריכה״.

״יהודה, אל תחשבני לשוטה, אולי אתה רוצה באמת להוציא את כתב       היד לאור. אולם אתה אינך שם אלא עובד. ׳עיינות׳ שייכת למפא״י ומשמשת לה פה. לאחר מה שקרה הלילה, שוב לא יניחו לך לעשות זאת״.

השיב יהודה ארז:

״אהוד וטדי אינם הממונים עלי. אני מפרסם ב׳עיינות׳ כל מה שאני רוצה. בוא מחר למשרדי״.

כשירדנו מהמונית בתל-אביב, פנה אלי גם מאיר ולטמאן:

״יואל, רציתי לבקשך עוד משהו. אמור נא להאנזי שתסור מחר, בשעה 11, למשרדי״.

 

(האנזי) בלילה סיפר לי יואל כל שעבר עליו בירושלים, כך שידעתי במה המדובר. בהופיעי למחרת היום, בשעה 11, במשרדו של ד״ר ולטמאן. הוא כבר המתין לי.

״האנזי, כידוע לך הייתי תמיד ידיד נאמן לך וליואל. תמיד חיבבתי את שניכם ורציתי לעזור לכם״.

במילים אלו השתמש העו״ד הממולח לפחות חצי תריסר פעמים בכל מיני צורות. לעתים ביטא אותן במספר יחיד, לעתים במספר רבים. היה לי הרושם, כי מבקש הוא להרוויח זמן.

״מאיר, אם אתה מדבר על עצמך, הרי מוכנה אני להודות, כי תמיד עמדת לימיננו ועזרת לנו. אולם כשאתה מדבר בלשון ׳אנחנו׳ - אני פשוט מוחה״.

מאיר ולטמאן היסס, קרטע לכאן ולכאן, עד שהגיע לגופו של עניין:

״למרבה הצער, האנזי היקרה, נאלצנו כולנו לקבוע אמש, שיואל אינו שפוי בדעתו״.

״מאיר, אתה הינך אומנם עורך-דין טוב, אולם אינך רופא. דבר כזה יכול לאבחן רק רופא״.

באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת. נכנסו אהוד אבריאל ואחיו. אהוד לא ידע מה הספיק בינתיים לומר לי ולטמאן. הוא חזר על אותן המילים עצמן ששמעתי לפני שעה קלה ביחס לידידות שהוא/הם רוחש/רוחשים אל יואל ואלי. הוא חזר גם על אותו משפט, שהכל קבעו אמש, כי יואל איננו שפוי בדעתו. פניהם של אהוד, אחיו ומאיר לבשו ארשת כובד ראש ועגמימות. הייתה לי הרגשה, כי המעמד כולו הוכן ובוים מראש.

״ייתכן שכולכם פוליטיקאים ועורכי-דין מעולים, השיבותי, ״אולם אינכם רופאים ואינכם מבינים בענייני מחלות. אני מכל מקום לא הבחנתי בכך ואני מזהירה את כולכם לבל תפיצו שמועות מסוג זה. אשר לידידות ולנכונות לעזרה שגיליתם, אתה וטדי, הנני לומר לך, שאני כלשעצמי לא הבחנתי בכך עד כה אף במידה הזעומה ביותר. יואל ואני היינו אצלכם פעמים רבות. התחננו שתשיגו לו עבודה. לא משרה פוליטית גבוהה. משרת מחסנאי או שומר לילה ב-150 ל״י לחודש. אתם תופסים כל העת עמדות מפתח במדינה. בנקיפת אצבע קטנה יכולתם להסדיר דבר זה. עשר שנים הוא היה מחוסר עבודה. כלום לכך תיקרא עזרה?״

אהוד ואחיו נבוכו מההתקפה הבלתי צפויה. אהוד ניסה להתגונן:

״האנזי, את גורמת לנו עוול. יואל היה אחד משלנו והוא עבר ללח״י. לאחר שעשה זאת, שוב לא יכולנו לעשות למענו דבר״.

״נכון שעבר ללח״י, אולם הוא לא נקף אצבע נגדכם. כולנו באירופה שנאנו את האנגלים על שלא הניחו להחיש עזרה והצלה. וגם אילו הייתה זו שגיאה מצדו להיכנס ללח״י, כלום בגלל זה נגזר עליו לסבול חרפת רעב עשר שנים רצופות?״

יותר משעה מניתי את כל הטענות שהיו לי נגדם.

פגישתי הבאה עם מאיר ולטמאן חלה מאוחר יותר, ערב צאתו של יואל לאירופה עם כתב היד של ספרו. מאיר הוכיח את עצמו ידיד נאמן, ועזר לנו בדרכים שונות. דעתו לא הייתה נוחה מצאתו של יואל: הוא דיבר על לבי רבות, כי מוטב לו ליואל שלא ייצא לאירופה, חבל על הכסף שיבוזבז ועוד ברוח זו. לא היה לו האומץ לומר בגלוי, שלא צאתו של יואל הוא המדאיג אותו, אלא צאתו של כתב היד.

גם עלי השפיעו רבות, כי אסכים לדחיית הופעתו של הספר. אמרתי להם, שספר זה הוא ילוד עוניו של יואל, וכי לעולם לא יירפא הכאב עד אשר ייגאל הספר.

תשובתם: ספר זה מזיק הוא לעניינו של קאסטנר. זאת, אמרתי להם, רוצה אני לשמוע מפיו של עורך-דין כספי. אם אומנם מזיק הוא לקאסטנר, נשהה את הופעתו. אך כספי לא פנה אלינו בעניין זה.

הואיל וכך, נשתנתה גם המנגינה: ספר זה, אמרו, מזיק לעם היהודי ולמדינת ישראל. אולם הואיל ומכירים הם בעובדה, שמצבו של יואל בלתי נסבל הוא, וכדי לפצותנו על אובדן הרווחים המשוערים מן הספר, מוכנים הם לתת לנו דירה חדשה, עבודה טובה והלוואה כספית.

האמת ניתנת להיאמר, שבמשך תקופה מסוימת היה רז׳ה נגד הופעתו של הספר, אך לפתע שינה את טעמו והודיענו, כי הוא מצדד בהופעתו של הספר. היה זה בסמוך לתקרית שבינו לבין שולמית ארלוזורוב, שהייתה ממונה על ענייני המשפט מטעם המפלגה. שולמית, מזכירת הוועדה, שנועדה לאסוף את החומר לטובתו של קאסטנר, הייתה גם מפרישה לו סכומי כסף קטנים לצורך כיסוי הוצאתיו בימי המשפט. כאשר גילה עורך-דין תמיר, שקאסטנר מסר המלצה טובה לא רק לקורט בכר אלא גם להרמן קרומיי, עורר הדבר את חמתה של הגברת ארלוזורוב: היא הטיחה בפניו מרוֹת, שהוא רימה את חבריו, למרות שהם התאמצו לעמוד לימינו ככל שיכלו, ובהזדמנות זו הוסיפה, שהוצאותיו הקשורות במשפט לא יכוסו יותר על ידה. קאסטנר הרגיש כמו ילד קטן, שמענישים אותו מפני ששבר כד. דומני שתקרית זו היא שעוררה בקרבו את המחשבה, שיש מקום להופעתו המיידית של הספר.[3]

ספרו של יואל נולד תוך שיתוף הדוק עם רז׳ה, שעבר על הדפים והעיר הערות חשובות. אולם רז׳ה ידע כי אין דעתה של המפלגה נוחה מן הספר, והיה חשוב לו, שבחוגי המפלגה לא יידעו על העזרה שהוא מגיש בכתיבתו. ידענו כי רז׳ה תלוי בכל ביחסה הטוב של מפא״י ושמרנו את הסוד בינינו. (סוף דברי האנזי)

 

הלכתי ל״עיינות״. שם נדמה היה לי כאילו אירע נס: יהודה ארז הוציא את כתב היד שלי מהמגירה, בה היה קבור עד כה, והחל לעבוד עליו. משה כצנלסון הסתובב כעכבר שבלע מנה גדושה של רעל. הוא לא רצה לומר לי דבר וחצי דבר, ורק עצה השיא לי:

״תתייעץ עם מאיר לוסק. הוא ידידך הטוב״.

מאיר לוסק השיא לי שתי עצות.

ראשית, שאפנה ליו״ר אגודת הסופרים.

שנית, כי אגש לרופא ואקבל ממנו אישור שאני שפוי בדעתי.

לעצתו הראשונה לא רציתי אף לשמוע. דומה היה לי כי אינה אלא תעמולה זולה לספרי. אולם נקטתי באמצעי זהירות מסוימים.

טדי ואהוד נוכחו בוודאי לדעת, כי לא ישיגו ממני את מבוקשם. עתה עבדתי מדי יום ביומו עם ארז על כתב היד. אולם לא התקדמנו. בכמה מהערותיו צדק אומנם יהודה. מצד שני, הוא אף לא ניסה לתקן את הנקודות החשובות שבספרי. תכופות אמרתי לו:

״יהודה, אך לחינם כל עבודתנו. אם לא נכניס שינויים נוספים, לא תרשה המפלגה להוציא את הספר״.

אולם יהודה ארז נשבע לי מדי יום, כי סופו של הספר לראות אור. תוקפו ׳של החוזה שלי עמד לפוג ב-31 בדצמבר. ארז ומנהלה המסחרי של ההוצאה מצאו,  כי הדחיות שחלו עד כה גרמו לי נזקים כספיים. הם הביעו נכונות נדיבה להעניק לי מפרעות נוספות.

ברם, טדי ואהוד היו שקטים רק למראית עין. הם מצאו דרך אחרת להתקיפני. מר וייסברג בישר לי, כי קיבל הזמנה לפגישה בשגרירות ישראל בפאריז.

ימים מספר לאחר מכן, ב-30 בנובמבר, קיבלתי לפתע את המכתב הבא ממר וייסברג:

 

״מר בראנד היקר,

נועדתי אם אהוד אבריאל, בבניין השגרירות, לישיבה שארכה ארבע שעות. הוא סיפר לי על הסכסוך עמך, אשר פרץ כאשר הראית לו את המכתב שכתבת לי. הוא ניסה להשיג ממני ויתורים מכל המינים, אולם אני הייתי איתן, מלבד כמה פרטים לא חשובים. מכל מקום אמרתי לו, כי בלעדי הסכמתך אין לשנות דבר, עם זאת אמרתי, שהנני מוכן להשתמש בהשפעתי, אם הוא יוכל להוכיח כי כתב היד מכיל דברים מסולפים. בנקודה אחת הייתי חריף מאוד. דחיתי בתוקף את הבקשה לתאר בצבעים יותר בהירים את התפקיד שמילא סאלי מאייר.

בסופו של דבר אמר לי אבריאל: ׳עליך להכיר את האנשים שמילאו את התפקידים בטרגדיה זו. עליך להיכנס להלך הרוח שלהם. דבר זה לא תוכל לעשותו מפאריז. כאשר תחתום על ספר זה, הוא ייהפך לאורים ותומים ויסתום את הגולל על כל הוויכוח. מכאן שאחריותך לאמיתותן ההיסטורית של העובדות גדולה פי כמה וכמה. אין אנו יכולים לדון כאן בכל ההשגות שלנו. לפיכך מזמין אותך מר שרת לבוא לישראל׳.

׳אני אדם עסוק׳.

׳הכל יהיה מוכן. אנו נעמיד לרשותך מזכירה גרמנית-אנגלית. נראה לך את כל המסמכים, נשאיל לך מכונית, כדי שתוכל לבוא בנקל במגע עם כל הנוגעים בדבר. תוכל לסיים את חקירתך תוך שבוע ימים. תיסע על חשבוננו׳.

חייכתי. ׳ניסיוני ברוסיה לימד אותי לנהוג זהירות בקבלת הוצאות נסיעה מממשלה זרה. אני מעדיף, אם אקבל את ההזמנה לנסוע על הוצאותי שלי. לכל היותר יוכלו הוצאות שהותי בישראל להתכסות על ידי הוצאת ׳עיינות׳ מכספי המפרעות״.

 

חשתי גאווה וסיפוק נוכח התנהגותו של אלכם וייסברג. הוא עמד לימיני. הייתי בטוח כי התקפותיו של אהוד בגזרה זו תעלינה חרס. אולם חששתי לעמדתי אני.

כמה זמן אוכל להחזיק מעמד? הייתי זקוק לעבודה ולפרנסה. בבית חסרו הדברים האלמנטריים ביותר, ועבודה לא השגתי.

בחודשים אלה הייתי בא מדי יום ליהודה ארז. ההוצאה הוסיפה לשלם לי מפרעות בסך 100 ל״י לחודש. יום יום עבדנו על כתב היד. אולם לא התקדמנו כלל. ארז היה זריז וממולח: הוא לא תבע ממני שום שינויים, אלא היה מעיר בשלווה על משפט זה או אחר, הטעון תיקון מה. לאט לאט הלך כתב היד ונתרכך כולו.

משה כצנלסון גילה מורת רוח כלפי. כאשר הרשיתי לשנות מילה בכתב היד, חירף וגידף אותי והקשה את לבי שלא אסכים לשינויים נוספים. הוא הסתכסך במרוצת הזמן עם יהודה ארז במידה כזאת, שחודשים לא החליפו ביניהם מילה. החלטתי כי אחכה, כפי שמחייבים תנאי ההסכם, עד ל-1 בינואר, ואז אפרסם את הספר באירופה. מה שאעשה בעניין הפרסום בישראל יהיה תלוי אך ורק בהתנהגות ההוצאה.

באותם חודשים ניסו צעירים בארץ לארגן קבוצות מחתרת טרוריסטיות. הללו היו נפגשים, בצמדים או קבוצות קטנות, רוקמים תוכניות שוד ורצח אישי ציבור, לומדים ״אידיאולוגיה״. במשפט שנערך נגד רוצחיו של קאסטנר הוכח קיומן של שלוש קבוצות כאלו. מה היה הצד השווה בין שלושתן? העובדה, כפי הנראה, שכולן היו למעשה על טהרת הש.ב.: מחזיקי קשר, מודיעים וסוכנים בתקופות שונות. צמרת הש.ב. קיבלה מאנשים אלה דו״חות מדויקים על מה שהתרחש בישיבות שהוזכרו. לוחמי המחתרת הצעירים פטפטו זה באוזני זה, ״הלשינו״ זה על זה בפני מוסד שהיה קשור ב״מלשין״ ובקורבנו גם יחד - וכל אלה באווירה של חוסר אמון וחשדנות. על אף העובדות המהימנות שהיו בידי השלטונות, לא פורקו הקבוצות הללו ואיש לא נגע בהן לרעה. הן נשארו חופשיים להמשיך במשחקים האסורים של נשק ומחתרת, אשר כל בר-דעת חייב היה להבין שיסתיימו ברע.

עם רז׳ה קאסטנר הייתי נפגש באותם חודשים מדי יום ביומו, לעתים אף מספר פעמים ביום. הוא התנהג, לאחר פסק הדין הקטלני, בצורה המעוררת הערכה. שומרי ראשו מטעם המשטרה עדיין לא עזבוהו, ולא גרעו עיניהם ממנו יומם ולילה.

אולם רז׳ה ידע למן ההתחלה להניע את הבלשים, ששמרו את צעדיו, כי ישאירונו לבדנו, כאשר התבודד עמי בדירתי. בהזדמנויות אלו היה רז׳ה חולט במו ידיו קפה. הוא הפך עיסוק זה למלאכת מחשבת. לא תמיד דיברנו על המשפט. רז׳ה אהב מוסיקה וקרא הרבה ובמהירות, עד כי לפעמים היה לי הרושם שהוא מדלג על פני הטקסט. אולם בשיחות שניהלנו, הוכיח בקיאות גדולה בספרים שקרא.

רז׳ה היה אדם חברותי מאוד. הוא אהב תמיד להיות במרכז החברה. עתה לא ביקר לא בקונצרטים ולא בתיאטרון, הסתפק לרוב בהאזנה למוסיקה באמצעות מקלט הרדיו. אולם הוא היה מעורה בפוליטיקה ובעיתונאות מכדי שיבלום את המקלט בבוא שעת החדשות. נוסף על כך, הוא היה שחקן ברידג׳ מצוין והתגעגע גם על מועדון הקלפים שלו. גם בשח היה מצטיין. לפעמים הייתה רעייתי עורכת משחק קלפים בחברת רעים. שעות אלו היו לו לרז׳ה פורקן מן המתח הרב.

בשנה אחרונה זו לחייו עלי אדמות, התקרבתי אל רז׳ה מבחינה נפשית יותר מאשר אי-פעם בעבר. מאז ומתמיד היטבתי להכירו וידעתי לבדוק בזכוכית מגדלת את מגרעותיו וחולשותיו. עתה גיליתי אצלו הרבה תכונות חביבות, שקודם לא הרגשתי בהן כלל. הוא היה איש-חברה מזהיר. מעולם לא הכרתי אדם, שידע לרתק כמוהו את כל הנוכחים בחדר בניתוח מאורעות. למרות דאגותיו, היה תכופות מלא הומור ובדיחות הדעת. תוכניותיו לעתיד כללו שליחות לחוץ לארץ, התמסרות ללימודים, חקר תולדות השואה. האיש שהודבק למצחו תו של שיתוף פעולה עם רוצחי עמו, אות קלון של שקרן ופושע מהסוג הגרוע ביותר, היה כבר משוחרר מצבת המתח שהחזיקה בו עת ארוכה. או אולי כך ניתן היה לדמות על פני השטח - שטח שהיה נוצץ, מלבב וחסר עננה.

אותה שעה שכבה אשתו בבית החולים ובתו סבלה נוראות בבית הספר מחבריה לכיתה, כתוצאה מפסק הדין הקטלני. בראש מורם וללא שמץ בושה הלך רז׳ה עם בתו לבית הספר וידע ליישר את ההידורים על ידי הסברה והבהרה. עמדה לו העובדה, שידע תמיד למצוא שפה משותפת עם ילדים. באותם הימים הוא הקדיש הרבה מזמנו לבתו, עזר לה בהכנת השיעורים, או היה מביאה תכופות לשחק עם שני ילדי, הקשישים ממנה בשנים מספר. הוא גם מצא שהות לשחק עם כלבים זרים, המתיידדים על נקלה - יותר מבני אדם.

בבודאפשט, בעת עבודתנו רבת-הסכנות והרוגז, לא ידעתי לעמוד על אוצרות נפש אלה הגנוזים ברז׳ה. עתה הובן לי טוב יותר סוד הצלחתו במגע עם הבריות, הבנתי לראשונה את מאור-הפנים, בו קיבלוהו בנות המין היפה. לרז׳ה. היה עתה עורך-דין, מיכאל כספי שמו. כן הוקם ״ועד להגנה על קאסטנר״. שולמית ארלוזורוב הייתה הרוח החיה בחוג זה. פרץ רבס היה המזכיר. אינני יודע אם מפא״י היא ששכרה את עורך-הדין כספי והקימה את הוועד, או הוועד שהוקם בידי מפא״י הוא ששכר את כספי. מכל מקום הדבר עלה הון תועפות ולקאסטנר לבטח לא היה כסף. נפתחה שורה שלמה של משפטים.

מוציא הדיבה, גרינוואלד, הגיש באמצעות העו״ד שלו, תמיר, תביעה משפטית על שבועת שקר נגד קאסטנר.

היועץ המשפטי הגיש ערעור נגד פסק הדין של הערכאה הראשונה, שהוצא על ידי השופט הלוי.

עורך-הדין של קאסטנר, כספי, הגיש בשמו של רז׳ה תביעה פרטית על גרימת נזק נגד גרינוואלד.

קיוויתי לרבות מתביעתו האישית של קאסטנר נגד מלכיאל גרינוואלד. אולם העניין נמשך עד אין סוף. לא הגיע לידי דיונים של ממש.

עד מהרה נוכחתי, כי לקאסטנר אין שום השפעה על הוועד ״שלו״, כביכול. הדבר לא מצא חן בעיני כלל.

מיקלוש קראוס, אחד מאויביו הראשיים של קאסטנר, הגיש גם הוא, באמצעות עורך-הדין תמיר, תביעת פיצויים נגד הסוכנות.

גם מי שהיה סוכן גרמני-אנגלי-הונגרי-יהודי, בונדי גרוס, תבע מהסוכנות 100,000 דולר וכן קופה קטנה מלאה תכשיטים ופלטינה שהלכה לאיבוד.

לכל התביעות והמשפטים הללו היה רקע משותף. מאחוריהם הסתתרו השחקנים הראשיים, הבלתי גלויים לעין - אהוד אבריאל, טדי קולק ומאיר תובל-ולטמאן.

 

הערות:

[1] כל המובאות הנוגעות למר טדי קולק, והכלולות בספר זה, הועברו לעיונו, ומר קולק נתבקש לתת גרסה משלו באם שונה היא מגרסת המחברים. אך מר קולק הסתפק בציון, שאין הגרסה שהובאה בפניו נכונה, וסירב להסביר או להבהיר דבר.

[2] כל הקטעים הנוגעים למר אהוד אבריאל הועברו אליו לעיון, בצירוף הבטחה שהערותיו והארותיו ייכללו ברצון בגוף הספר. אולם מר אבריאל בחר, כנראה, שלא להשיב כלל, שכן כתום חודשיים ומעלה מיום שיגור הפנייה אליו לא נתקבל ממנו כל מענה.

[3] הגב. ארלוזורוב נתבקשה להגיב על הפרטים דלעיל, והרי תגובתה: ״איני מכירה את הגב׳ ברנד כלל; מעולם לא פגשתיה ואין כל שחר ובסיס לדברים אותם היא מזכירה בקטע זה של ספרה. אבקש להביא הערתי זו לתשומת לבה ולדאוג לאור הנ״ל להשמטת סעיף מוזר זה מהספר הנ״ל״.

בתשובה לכך, נתבקשה הגב׳ ארלוזורוב להשיב על שאלות ספציפיות לגופם של הדברים שהועלו בספר בקשר עמה, וזאת כדי להבהיר אם אומנם ״אין כל שחר ובסיס לדברים״. ברם, שום תשובה לא נתקבלה ממנה. בשיחה טלפונית אישרה הגב׳ ארלוזורוב, שהיא פעלה מאחורי הקלעים של משפט קאסטנר-גרינוולד ואיננה מעוניינת בפרסום הדברים.

 

העתקת קישור