פרק 8
מזהה  23
שם הספר  342 השטן והנפש
מספר פרק  8.
שם הפרק  פרק 8



פרק 8

 

 

אף על פי שעדותי עוררה סנסאציה גדולה בעיתונות ובציבור, היא לא הניחה את דעתי. נוהל בתי המשפט בישראל, לפיו חייב העד להשיב רק על השאלות שהוצגו לו, מנע ממני שאספר את סיפורי לפרטיו. עם זאת, נודעו עתה רבות מחוויותי לציבור הרחב לראשונה.

ברם, היו לי דאגות אחרות מאשר עדותי לענות בהן. על אף כל ההבטחות לא קיבלתי את המשרה המובטחת ב״שהם״. ד״ר ולטמאן, טדי קולק ואהוד אבריאל אמרו שעלי להתאזר בסבלנות זמן מה, שאם לא כן עלול תמיר להצביע על קבלת המשרה כעל מתן שוחד. אני לא ראיתי זאת באור כזה: הרי בגלל המשפט אינני חייב לרעוב ללחם. חששתי גם, כי אם לא תהיה לי כל הכנסה קבועה, תגבר עוד יותר תלותי במי שנועדו להיות מיטיבַי. אולם לא יכולתי לעשות דבר כנגד זה.

באותם הימים פגשתי ברחוב את מפקד לח״י לשעבר, ״מיכאל״, הוא יצחק שמיר. הלה הציע לי שאעלה את זיכרונותי וחוויותי על הכתב בצורת ספר, כדי שנוכל להוציאו לאור בצוותא. הוא אף הציע לי מקדמה חודשית עד השלמת כתב היד.

קיבלתי ברצון את ההצעה. אומנם פקפקתי בכישרונותי כסופר, אך ידעתי שיש ויש לי מה לספר. שמיר יעץ לי גם, שלא אספר לאיש על הדבר. בקשה זו לא יכולתי למלא. ידעתי כי בחוגי מכרי יעורר הדבר חשד, שלפתע קיבלתי תעסוקה ופרנסה. נוסף על כך יבקרו בביתי קאסטנר ומכרים אחרים והם יראו אותי בשעת כתיבה. קאסטנר הביע את קורת-רוחו מן העובדה, כי עומד אני לכתוב ספר. סבור היה שהדבר יוכל אך לעזור לו, אם אמסור בספרי את הפרטים, אם כי עיקרם כבר זכה לפרסום כתוצאה מעדותי בבית המשפט. מאיר ולטמאן גילה ספקנות רבה לשמע תוכניתי. משה שווייגר הרגיעו:

״הבלים, יואל יכתוב ספר? וכי מי יקרא אותו? הוא לא יכול לחבר עשרים עמודים״.

הזהיר מכולם היה אהוד אבריאל. לדעתו, צריך הייתי לקבל את ההצעה, המכניסה לי חמישים ל״י לשבוע. אולם הוא אילצני להבטיח לו שאשלח אליו, באמצעות ד״ר ולטמאן, העתקים מן החומר המוכן. הדבר לא מצא חן בעיני. אולם, ככלות הכל, זקוק הייתי לחסדו של אהוד בקשר למשרה שהובטחה לי. נוסף על כך נראה לי, ברוב תמימותי, כבלתי חשוב אם אהוד יקרא את מה שכתבתי במוקדם - בכתב-היד - או במאוחר - לאחר שייצא זה לאור. אולם משאך סיימתי את כתיבתם של 20 הדפים הראשונים, נשתנה הלך הרוח באורח קוטבי. ד״ר ולטמאן עמד על כך, שאראה את כתב היד לשמיר, רק לאחר שיהיה מוכן כולו. כל מה שכתבתי עד כה אינו אלא טיוטה, טען. הוא לא רצה אף להתחשב בטענתי, כי לא ייתכן הדבר שלא אראה את החומר הגמור למזמין, המשלם לי עבורו, שעה שאני מראה אותו לו ולאהוד.

אהוד אבריאל ניסה להשיג את המטרה בדרך אחרת. נפגשתי עמו לעתים קרובות, בשבועות של הפסקת המשפט. שני ערבים התווכח עמי עד אור השחר בביתו של פלוני, מר ב. גל ברמת-גן. פעם נכחה גם אשתי בשיחה כזאת. הוא רצה לתקן את גישתי היסודית לעניינים. הוא היה ממולח מאוד, ניסה לעשות את הרושם כאילו אין הדבר נוגע לעדותי בבית המשפט, אשר טרם הושלמה, אלא לכתב היד שרק עתה התחלתי לחבּרוֹ. אולם לא מצאנו שפה משותפת. עם כל פיקחותו לא יכול היה אהוד אבריאל למחות מזיכרוני את חוויותי. באחת ההזדמנויות הללו, כאשר לקח אותנו במכוניתו לביתנו, העיר:

״אני מבין שאתה רוצה, ואף חייב, לומר את האמת. אולם שים את דעתך על כך שהטון הוא העושה את המוסיקה. אין זה הכרחי לומר את הכל; למעשה, צריך היה להעמיד את כולנו לקיר״.

טדי קולק נקט שוב בשיטה אחרת. הוא גילה לפתע, לאחר עשר שנים, שאני הנני ידידו הטוב ביותר, בבחינת אחיו האובד שנתגלה לפתע. אומנם לא ראיתיו לעתים כה קרובות כפי שראיתי את אהוד. לעומת זאת, הוא כתב לי מכתבים נאים, להלן אחד מהם:

 

מדינת ישראל

המשרד: ראש הממשלה

מספר 1/794/686

ירושלים, כ״ז באדר ב׳ תשי״ד

1 באפריל 1954

 

לכבוד

מר יואל ברנד רח׳ ווג׳ווד

יד אליהו.

 

יואל היקר,

הצטערתי מאוד לקרוא בעיתונות את עדותו המוטעית של מנחם בדר.

בתקופה ההיא כבר לא הייתי אומנם בקושטא, אך בוודאי זכור לך שאנוכי עקבתי אחרי העניינים ומתוך כך ידועה לי כל פרשת רצונך הער לחזור להונגריה ע״מ להמשיך בפעולות, למרות כל הסכנות הרבות שהיו כרוכות במסע זה.

אין צורך לציין, כי כל אחד מאיתנו סובל ממשפט גרינוולד, שמביא לידי הפצת והשמצת הפעולות שנעשו בלב כנה ונאמן ובהקרבה גדולה.

כותב אנוכי אליך שורות אלו משום שמצטער אנכי שגם בקשר אליך נפלה טעות מצערת, אע״פי שאינה באותה הכוונה הרעה כיתר ההופעות שבתהליך המשפט.

בברכה,

טדי קולק

 

אולם אני התעקשתי בדרישתי לקבל עבודה. לא דרשתי משרה גדולה. רציתי בעבודה שתיתן לי את הביטחון, כי גם אחרי שהספר יופיע, אוכל לפרנס את משפחתי. מזלי שיחק לי והשגתי את מבוקשי. מאיר ולטמאן אמר לי:

״יואל, לך לכרמי, מנהל לשכת העבודה בתל-אביב. הוא ייתן לך משרה. אומנם אין היא משהו מיוחד. אולם עלינו להיות זהירים, שאם לא כן יגידו כי שיחדנו אותך. כעבור זמן מה יימצא משהו טוב יותר״.

משרתי הייתה זו של זבן באחת מחנויות ״שקם״. המשכורת הייתה צנועה ביותר, אולם החברים לעבודה ואף הממונים היו נעימים ומהוגנים מאוד. עובדה זו הקלה עלי את העבודה שלא הסכנתי עמה. אולם השלווה הייתה ממני והלאה.

מספר ימים לאחר מכן קיבלתי הזמנה מידיד ותיק ממוסד עלייה ב׳, משה כצנלסון, אותו חיבבתי והערכתי מאוד. לפני המלחמה היה פעיל בארצות סקנדינביה כשליח ומדריך בהכשרות. כאשר פתח היטלר במלחמתו, היה משה כצנלסון אחד הבודדים שנשארו על משמרתם. הוא נתפס על ידי הנאצים והיה כלוא שנים במחנות עצורים, שם נהרסה בריאותו כליל. עתה הפך לעורך בהוצאה לאור של מפא״י ״עיינות״. לא ראיתיו שנים. הוא קיבל אותי באותה חיבה שגילה לי לפנים: ״שמעתי כי אתה מחבר ספר. מדוע אינך מביא אותו אלי?״

״משה״ אומנם הינך ידידי הטוב, אולם אתה עובד כעורך בהוצאה מפא״ית. אני מטיח בכתב היד האשמות חמורות נגד מפא״י. אין זה מתקבל על הדעת שאתם תוציאו זאת!״

״הבלים, יואל. אתה מכיר אותי ואת יהודה ארז שעובד עמי. קיבלתי את העבודה כאן רק בתנאים מיוחדים. אם ברצונך לכתוב את האמת, נפרסם אותה. ככלות הכל היית, בעת עבודתך בוועדת העזרה וההצלה, חבר מפלגתנו. אם יש לך תלונות בקשר לתקופה זו, ואני יודע כי יש לך, מחובתך להביאן לפנינו. רק במקרה שנסרב לפרסם את כתב היד, ודבר כזה לא יקרה, תוכל לפנות להוצאה אחרת״.

בינתיים נכנם לחדר יהודה ארז, עורכו השני של בית ההוצאה, אף הוא ידיד ותיק. רק לאחר ששניהם נתנו לי את דברתם, שאם נגיע לידי הסכם, יפרסמו את כתב היד ללא שינויים כלשהם, החלטתי למסור לידיהם לקריאה את חלק החומר שסיימתי את כתיבתו.

משבאתי לאחר כמה ימים, הם סיימו לקרוא את 80 הדפים הראשונים.

הם התרשמו עמוקות.

״ספרך חייב להופיע אצלנו. לא נשנה אותו כמלוא הנימה, אני עצמי אתרגמו לעברית, ואשקיע בו את כל לבי וידיעותי עד שייהפך לרב-מכר. העובדה שהספר לא ימצא חן בעיני כמה מה׳גדולים׳ של המפלגה אינה מעניינת אותי ולא את יהודה. מפלגתנו היא הרבה יותר מאשר כמה מן ה׳גדולים׳. מן ההכרח שהספר יופיע אצלנו. יהיה בכך גם צד חיובי בשבילך. כאשר אנו, כהוצאה מפלגתית, נדפיס אותו, לא יוכלו להוקיעו כתעמולת שיסוי. עובדה זו תעניק לו חותם של אמיתות״.

לא הסתרתי משמיר את ההתפתחויות שחלו בעניין. הצעתי לו להוציא את הספר במשותף בהוצאת ״עיינות״, שהרי שמיר עצמו לא היה מוציא לאור. אולם הוא דחה את הצעתי ולאחר משא-ומתן קצר נתן לי יד חופשית.

את ההסכם עם ״עיינות״ ערך עבורי עו״ד מאיר ולטמאן. התנאים הכספיים היו נוחים מאוד. לא נתקלתי בקשיים באשר לנקודה שהייתה עיקרית בעיני, כי חייב התרגום להיות נאמן לכתב היד המקורי. רק בנקודה קטנה אחת לא יכולתי להניעם שיוותרו לי: בשאלת מועד ההופעה. כסבור הייתי כי אוכל לסיים את הספר תוך שבועיים ימים ורציתי שיודפס תוך חודשיים עד שלושה. אולם ״עיינות״ לא רצתה להתחייב לגבי תאריך קבוע ויציב. בסופו של דבר הגענו לכלל הסכם, כי הספר יפורסם לא יאוחר משנה אחת מיום מסירת כתב היד. כצנלסון וארז הרגיעוני ביחס לנקודה זו, בטענם שגם ״עיינות״ מעוניינת מבחינה מסחרית שהספר יופיע בהקדם. כצנלסון הבטיח לי לבצע את עבודת התרגום בכל המהירות, תוך כדי היותי עוסק בכתיבה. גם יהודה הבטיח לגשת מייד לעבודת העריכה ולעשות כמיטב מאמציו שהספר יופיע ללא שהייה. באקלים זה, לא הבחנתי בכך, שמאיר ולטמאן לא ניסח בהסכם סעיף על מועד ההוצאה לאור בצורה מחייבת ביותר. הוצע לי לקבל את המפרעה בשיעור של 100 ל״י לחודש. כך שאקבל את הכסף כולו עוד לפני שהספר יודפס. הסכמתי לכל.

הדברים שתוארו אירעו בימי ההפסקה במשפט גרינוואלד-קאסטנר. בטרם אגש להעיד בשנייה, לאחר חידוש המשפט, בא מר תל לתל-אביב. הוזמנתי למשרדו של ד״ר ולטמאן. שם הראה לי היועץ המשפטי העתק של המברק שהמשלחת בקושטא שלחה לבודאפשט ב-1944:

״שיבוא יואל, חיים מחכה לו. ברלס.״

מר תל התאמץ לשכנע אותי בכל מחיר, שאת לשון המברק אפשר גם לפרש, כי חיים ברלס - ולא חיים וייצמן - הוא שיחכה לי. מר תל אף אחז בנשק האירוניה בהעירו, כי כנראה היה לנו בבודאפשט דמיון פורה ויהירות לא קטנה, אם יכולנו להאמין, כי חיים וייצמן יבוא בגללנו לקושטא. נתרתחתי וכמעט ששברתי מאפרה כבדה שעמדה על מכתבתו של ד״ר ולטמאן. הם החליטו, בסופו של דבר, כי מוטב להניח לי ללכת הביתה מבלי לסיים את הוויכוח.

לאחר עדותי השנייה, לא נעשו זמן מה שום ניסיונות לשוב ולהשפיע עלי. ככלות הכל לא ידע איש, כי השופט ישוב ויקרא לי להעיד בשלישית. גם כתב היד שלי הונח בידיה הבטוחות של הוצאת ״עיינות״, רק הוזהרתי לעתים קרובות שלא אראה לאנשים ״בלתי מוסמכים״ קטעים ממנו. ברם, כאשר קרא לי במפתיע השופט למסור עדות בפעם השלישית, החל שוב סביבי מחול שדים. בין החלטתו של השופט לקרוא לי להעיד לבין מסירת העדות בפועל לא נשאר אלא זמן קצר בלבד, כך שמבחינה זו כבר לא יכלו לחול התרחשויות רבות, אולם באפיזודה טיפוסית ביותר עודני נזכר בבירור.

היה זה סמוך לחצות, במלון ״מוריה״. עליתי כבר על יצועי. מאיר ולטמאן נכנס לחדרי והתיישב על ידי. פניו לבשו ארשת כובד-ראש. הוא אמר לי, כי הרבה מאוד תלוי בעדות שאמסור ביום המחרת, והדבר נוגע פחות לרז׳ה מאשר לאהוד אבריאל, שהינו ידידי הטוב ביותר, וכן לי עצמי. הוא השתמש באותן המילים עצמן - על ״הטון שיוצר את המוסיקה״ - ששמעתי מפי אהוד. דבר זה הדהימני לא מעט.

בהופיעי להעיד עלי לצייר דיאגרמה של הרכבת, אשר בה באתי לאלפּוֹ ונעצרתי על ידי האנגלים. דיאגרמה זו צריכה להראות בבירור, כי מכוניתם של האנגלים לא עמדה באותו צד הרציף של התחנה, עליו ירד אהוד בצאתו מן הרכבת, אלא בצדו השני - ממול. עדות כזו הייתה מטהרת את אהוד לחלוטין, ובכך הייתי עושה לו שירות כביר. לאחר שמסרו לי דברים אלה, לא יכולתי להירדם כל הלילה. לא רציתי למסור עדות שקר בשבועה, גם חששתי שמא אפשר יהיה להוכיח, כי מבחינה טכנית לא יכלה שום מכונית לעמוד מצדו השני של הרציף. אולי מהצד השני ניצבת חומה או גדר ברזל, אולי עמדה שם אותה שעה רכבת אחרת. חששתי גם, כי שקר גלוי זה ישימני בידיהם של מאיר ולטמאן ואהוד אבריאל. למחרת, בעת מסירת העדות, ציירתי את הדיאגרמה. אולם הייתי זהיר מאוד וציירתיה כהווייתה.[1]

עם זאת השתדלתי, במסגרת האמת, למסור עדות חיובית לרז׳ה. העו״ד תמיר צעק אלי בעת חקירת השתי וערב:

״הממשלה, ד״ר קאסטנר ואשתך עשו לך שטיפת-מוח לפני עדותך. כלום לא אמרת לי כי קאסטנר הוא חזיר?״

״נכון, אולם זוהי אצלי צורת דיבור, בה אני עושה שימוש לעתים קרובות״.

״כלום לא אמרת לי בעצמך, כי במשפט זה דנים בפשע הגדול ביותר שנעשה בדברי ימי ישראל?״

״אולם לא במובן שאתה רוצה בו. זה גם פשע, אדוני עורך הדין, כאשר מבקשים לנצל משפט זה לטובת הרביזיוניסטים״.

רז׳ה קאסטנר נאלץ בעת מסירת עדותי להמתין במסדרון, לאחר שנקבע שיעיד אחרי. בעת גביית עדותי יצא מישהו החוצה ואמר לו:

״יואל תוקף אותך בחריפות. הוא קרא לך חזיר״.

כאשר הגיע זמן מסירת עדותו של קאסטנר הייתי נוכח באולם. הוא נחקר שוב שתי וערב בקשר לבכר:

״האם דיברת עם בראנד בשווייץ על בכר?״

״לא״.

״אולם בראנד טוען את ההיפך מזה״.

״אין זה נכון. לא דיברתי עמו בשווייץ על בכר״.

קמתי ויצאתי בזעם מאולם בית המשפט. הלכתי לקפה ״וינה״ כדי ללגום ספל אספרסו. שם ישב ידידי הוותיק מלח״י, ד״ר שייב. רציתי להתיישב ליד שולחנו. אולם הוא צעק אלי:

״אתה בוגד, אתה הגנת על מפלגתו של קאסטנר״.

הייתי מדוכא ביותר. איש לא הסביר לי פנים:

לא הקבוצה שהתרכזה סביב ולטמאן,

לא קאסטנר עצמו,

לא ידידים מלח״י.

עדותו האחרונה של רז׳ה הרגיזתני במיוחד. הייתי חסר פרוטה. פלגי ואבריאל, שנתקלתי בהם, לקחוני עמהם לתל-אביב. גם יואל פלגי היה מדוכדך מאוד, לאחר שעו״ד תמיר אילצוֹ להודות, בחקירת שתי וערב חריפה, כי הוא שיקר פעמים רבות בספרו ובדו״חו על שליחותו כצנחן להונגריה. פלגי ואבריאל הבחינו בטינה שלי לרז׳ה והשתדלו להגבירה על ידי גידופים כלפיו.

חזרתי לתל-אביב ברגשות מעורבים. שוב רציתי לנתק את יחסי עם רז׳ה, אולם נוכח המצב הקשה ביותר בו היה נתון, השתדלתי לשכוח את עדותו המעליבה.

גביית העדויות ונאומיהם של היועץ המשפטי והסנגור במשפט גרינוואלד-קאסטנר נסתיימו ב-3 באוקטובר בשעה 10:30 בלילה. בית המשפט ישב עד לאותו מועד 07 יום. הפרוטוקול תפס 0003, דפים מודפסים במכונת כתיבה. התביעה הגישה כחומר הוכחה 013 מסמכים, ההגנה - 018. העידו 52 איש, רבים מהם פעמים מספר, ורבים עדותם ארכה ימים רצופים.

בעוד שעדיו של קאסטנר היכו אותי בתימהון ואף אכזבוני, הרי לגבי כמה מעדיו של תמיר חל אותו דין במידה רבה עוד יותר. ואין אני אומר זאת כלפי בּוֹנדי גרוס, אשר על אף העובדה שהוא עשה עסקים עם הנאצים, עם אנשי הצבא הגרמני, עם ההונגרים וכן עם האנגלים, האמריקנים והסוכנות, הרי גם עזר לענייני ההצלה. התנהגותו של היועץ משפטי כלפי עדיו של תמיר הייתה לי מובנת אף פחות מזה.

כך, למשל, בעדותה של הגב׳ קתרינה סנש, אמה של גיבורתנו חנה, שהייתי נוכח בה, אמרה העדה כי היא חיפשה את קאסטנר פעמים רבות כדי לבקשו שיתערב לטובת בתה, אולם מעולם לא יכלה לדבר איתו. בינתיים שאל עו״ד תמיר:

״כלום הינך זוכרת היכן חיפשת את קאסטנר?״

התשובה הייתה: ״ברחוב ואדאס״.

כתבתי מייד על פתק כמה מילים ומסרתי אותו לידי היועץ המשפטי:

״קאסטנר לא ישב מעולם במקום זה, זו הייתה כתובתו של קראוס״.

אולם השאלות והתשובות שלאחר מכן הוציאו אותי ממש מכלי, אם כי הבהירו לי את אי-ההבנה הטראגית:

״עם מי דיברת ברחוב ואדאס? מה אמרו לך?״

תשובתה של הגברת סנש הייתה מרה ביותר:

״לרוב דיברתי עם מזכירו, אדם בשם גרוסמן. הלה הוליכני שולל על ידי אינפורמציה מסולפת. הוא הכחיש תמיד את נוכחותו של קאסטנר. הוא ביקש להרגיעני, אמר שעניין בתי מסתדר וכי עו״ד בר-סכמא מטפל בכך. אולם כל זה לא היה אמת. כך עבר הזמן היקר עד להוצאתה להורג של בתי׳ מבלי שנעשה למענה דבר. גרוסמן אף ביקש ממני, כתרומה להגנתה, סך של 00015, פנג׳ה״.

מאחר שקאסטנר לא היה באולם, כתבתי שוב פתק ליועץ המשפטי:

״גרוסמן לא היה שייך לקבוצתו של קאסטנר. הוא עבד למען קראוס״.

אולם היועץ המשפטי לא הציג שום שאלות, כדי להבהיר את העניין. הוא לא רצה להעמיד את אמה של חנה בפני חקירת שתי וערב.

הוא אף לא הזמין עדים נוספים כדי להבהיר נקודה זו. וכך נולדה הגרסה, שקאסטנר הפקיר את חנה סנש לגורלה. הגברת קתרינה סנש הייתה יהודייה מחוגים מתבוללים ולא היה לה שום מגע עם ציונים. היא לא ידעה על ׳חילוקי-הדעות הפנימיים והאיבה האישית השוררת בין קאסטנר לבין קראוס. היועץ המשפטי, אשר יצא להגן על שמו הטוב של קאסטנר, נמנע מלחקור נקודה זו ובכך הפסיד את מותר האהדה, שהציבור עדיין רחש לקאסטנר באותם הימים.

כל מי שהיה מצוי אצל העניינים ידע, כי עדותו של משה קראוס תהיה המרשיעה ביותר לגבי קאסטנר. הם היו תמיד יריבים חריפים ביותר. קראוס הוא שהאשים בעדותו את קאסטנר בשיתוף-פעולה עם הנאצים. לעדותו של קראוס הייתי מוכן. קודם לכן ביקרתי בקיבוצים שונים והחתמתי כמה תריסרי אנשים על הצהרות נאותות. אנשים אלה באו בימי המלחמה להונגריה מפולין או מסלובקיה והיו עדים לפעולות ההצלה, וכן הכירו את קאסטנר וקראוס.

אולם היועץ המשפטי לא הביא מסמכים אלה בפני בית המשפט ולא הזמין את החתומים עליהם למסור עדות. כן הכנתי רשימה שכללה למעלה מ-001 שאלות. היא נגעה להתנהגותו של משה קראוס כמזכיר המשרד הישראלי בבודאפשט, בעת חלוקת הסרטיפיקאטים, היא נגעה לעובדה שמשה קראוס סגר את דלתות המשרד הארצישראלי ביום בו נכנסו הנאצים לבודאפשט, ומאוחר יותר, לאחר שעבר לגור באחד הבתים החסויים של הקונסול השווייצרי לוּץ׳ סירב קראוס למסור לוועדת העזרה וההצלה את החותמת של השגרירות השווייצרית, בה הייתה יכולה לזייף דרכוני חסות ובכך להציל חיי יהודים. היועץ המשפטי הציג שאלות אחרות, ומשה קראוס היה בר-מזל. הוא נפטר בנקל.[2]

בהערכת עדותו של פיליפ פון פרוידיגר עשיתי משגה. פון פרוידיגר היה יו״ר הקהילה האורטודוכסית בבודאפשט. כאחד ממנהיגי האגודה היה מתנגד לציונות, אולם מאז 1943 שיתף פעולה עם הוועדה שלנו, אם כי היה מעוניין בעיקר בהצלתם של רבנים ובתמיכה בעניים שומרי דת. ברם, גם דבר זה היה בבחינת הישג גדול לעומת התנהגותם של המתבוללים מהקהילה הניאולוגית: הוא לא חשש לבוא במגע עם ועדת ההצלה שלנו, הבלתי חוקית. שיתפתי פעולה על הצד הטוב ביותר עם נציגו וגיסו, מר ליפוט בלאו, שהערכתיו מאוד. אולם מר פרוידיגר עזב את עמדתו ואת קהילתו בעת צרה. בהזדמנות הראשונה שבאה לידו, בחצות הלילה, עבר עם משפחתו לרומניה (בעזרתו של משה קראוס) ונטש את עבודת ההצלה ותפקידיו בה. עדותו של אדם כזה על אדם שלא מש מבודאפשט עד הסוף המר, מן הדין שתישָמע במידה של הסתייגות. הטעות הייתה בידי. אף על פי שפרוידיגר הצהיר שקאסטנר לא היה מעולם משתף פעולה, הרי באמצעותו הוחדרו לפרוטוקול המילים על נפש שנמכרה לשטן, בהן השופט המחוזי בנימין הלוי יעשה מאוחר יותר שימוש קטלני ומוחץ.

אולם יותר מכולם זיעזע אותי אחד העדים המרשיעים ביותר נגד קאסטנר, אליהו דובקין, מי שעמד בראש מחלקת העלייה של הסוכנות והיה עתה ראש מחלקת הארגון שלה.

לפני כן מסר קאסטנר עדות בשבועה בבית המשפט, לפיה אליהו דובקין וחיים ברלס ייפו את כוחו בשם הסוכנות למסור עדות בנירנברג לטובת קולונל ה-ס.ס. בכר. אינני יודע אם אומנם כך היה, אם לאו. אולם יודע אני, שטענתו של אליהו דובקין, בשבועה, כי את השם בכר הוא שומע לראשונה רק במהלך משפט זה, ומכאן שלא יכול היה למסור לקאסטנר ייפוי-כוח להצהיר לטובתו של בכר, איננה עולה בקנה אחד עם העובדות. אליהו דובקין עמד, בשנת 1944, יחד עם מנהל הג׳וינט ג׳ו שווארץ, להיפגש עם בכר וקאסטנר בליסבון. כל ההכנות לנסיעה זו כבר נעשו, וברגע האחרון בוטלה הפגישה, לאחר שבנות הברית לא הרשו לאזרחי ארצותיהן להיפגש עם נציג הנאצים, כדי לדון על הצלת יהודים. מסיבה זו, דרך אגב, הועבר הטיפול עם בכר מדובקין ושווארץ אל מאלי מאייר, שהיה נתין שווייצרי. נוסף על כך היה דובקין, לצדו של גרינבוים, גם מנהל ועדת העזרה וההצלה המרכזית בירושלים, שאחד מתפקידיה העיקריים היה להיפגש עם קורט בכר ולעמוד על התקדמות המשא-ומתן עם הנאצים. שמו של קולונל ה-ס.ס. בכר היה אחד השמות שנזכרו יותר מהאחרים, ואליהו דובקין היה אחד מאלה שידעו יותר מכולם. אני עצמי דיברתי עמו, ביום שחרורי מיד האנגלים, במשרדו ובדירה בירושלים. הוא הציע לי אז ללוותו לליסבון לשם פגישה עם בכר. עדותו של אליה דובקין שלא שמע אי פעם את השם בכר עוררה בי עוד יותר את התהייה, על אף העובדה שהיועץ המשפטי נטל לידיו באורח אישי את ההגנה על רז׳ה, אם אומנם מעוניינים המוסדות המרכזיים בטיהורו.[3]

שאר עדי ההגנה לא שינו את התמונה. הם לא הכירו את קאסטנר. הם לא היו בין הניצולים. שום איש, הם טענו, אף לא קאסטנר עצמו, לא הזהיר אותם כי רכבות ההגליה מוליכות לאושוויץ ולתאי הגזים. שום איש, אף לא קאסטנר, לא הציע להם לרדת למחתרת בעזרת תעודות מזויפות או לגנוב את הגבול. אינני אומר כי כל האנשים הללו יכלו לדעת בדיוק כל מה שידעה הוועדה. אולם הם חייבים היו להחזיק את עיניהם פקוחות ואוזניהם כרויות לרווחה. למעשה לא היו האנשים, רובם ככולם, מוכנים לרדת למחתרת ולחיות באורח בלתי חוקי. והרי לא האמינו שאפשרי הדבר, כי יובילו אותם כצאן אלי טבח, עד אשר נסגרו עליהם שערי הגטאות ורכבות ההגליה - והיה מאוחר. רק מעטים מקרבם, בעלי מזל או מרפקים, נשארו בחיים. אולם כיצד יכול היה קאסטנר להזהיר כל אחד מהם באורח אישי? הוא לא יכול לנאום באסיפות-עם על כך, או לפרסם מודעות בעיתונים. קאסטנר צריך היה לסמוך על פעולת אזהרה מפה אל פה, מפה לאוזן - פעולה שאינה נכנסת אל הלב, כי הלב מסרב להאמין. תעמולת אזהרה בקנה מידה גדול יכלה להתבצע על ידי שירותי השידור של בנות הברית. אולם הדבר לא נעשה. מדוע לא עמדו על כך אז בתוקף המוסדות היהודים? ומדוע נמנע קאסטנר מלשאול שאלה גורלית זו?

בששה או שמונה שבועות סיימתי את כתב היד של ספרי. הראיתי אותו לקאסטנר. ד״ר ולטמאן ואבריאל ויתרו אחרי ההסכם עם ״עיינות״, על קריאת החלקים המוגמרים של הספר. קאסטנר היה שבע-רצון בתכלית מכתב היד. רק במקומות שבהם תיארתי את דמותו הציע שינויים קלים. משה כצנלסון השקיע מאמץ ואהבה בתרגום כתב היד, מלאכה שעשה אחרי שעות עבודתו הרשמיות. לפתע הדהים אותי כצנלסון בהודעה:

״יואל, אני מפסיק לתרגם. מה שתרגמתי יישאר אצלי. איני יכול לומר לך מדוע. מכל מקום, לא אתן ידי למעשה זה. אני מייעץ לך רק דבר אחד: היה זהיר״.

הייתי כהמום. לחצתי אותו לקיר. אולם כל בקשותי לא הועילו. בנסיבות אלו רציתי לבטל את הסכמי עם ״עיינות״, אך זהותו של המתרגם לא היוותה כל סעיף בחוזה. הוויכוחים שניעורו לא היו ערבים לחכו של יהודה ארז, אולם הוא לא התערב, התנהג כאילו כל העניין לא נגע לו כלל. טענתו הייתה, כי יש לו כרגע עבודות דחופות, וכי תורו של ספרי יבוא מאוחר יותר. לא הייתה זו האמת. כוחות סמויים וחזקים ניצבו מול הספר, מול גילוי העובדות כהווייתן. דאגתי הלכה וגברה. הרהרתי בעצה שהשיא לי ידידי מאיר לוסק. בסודי סודות הכנתי לי אשרה צרפתית והיתר יציאה. לד״ר ולטמאן ולטדי קולק סיפרתי, כי ברצוני לנסוע לפאריז, כדי להגיע לידי פשרה עם ה״ג׳וינט״. ולטמאן אמר, כי הוא יכול להסדיר זאת מתל-אביב. אולם אני עמדתי על שלי, קניתי בהקפה כרטיס נסיעה, נטלתי חופש מ״שקם״ יום אחד לפני הנסיעה, וב-24 בנובמבר 1954 יצאתי לדרך, מבלי ליטול ברכת פרידה. העתק אחד מכתב היד היה שמור עמי.

במשרדי ״ג׳וינט״ בפאריז לא נמצא אף אחד מהמנהלים. נאמר לי שעלי לחכות מספר שבועות. כתבתי כמה מכתבים, הצעתי את פרסומו של כתב היד בכל מיני לשונות. המו״לים ביקשו שאשלח להם את כתב היד, אולם היה לי רק טופס אחד ואותו לא רציתי להוציא מתחת ידי. החלטתי איפוא לנסוע לקארל מארכס, המו״ל של העיתון היהודי ״אלגמיינה צייטונג״ בדיסלדורף. רק לאחר התערבות טלגראפית מצד טדי קולק קיבלתי רשות מהשגרירות הישראלית לצאת לשבועיים לגרמניה. בשגרירות הגרמנית הכרתי את הנספח התרבותי, מוֹנטה, מי שהיה עשר שנים חבר קיבוץ, חזר עם תום המלחמה לגרמניה ועתה הפך להיות דיפלומאט גרמני. הייתה לי הרגשה מוזרה, כאשר אחרי שנים רבות דרכה שוב רגלי על אדמת גרמניה. העסקה עם מארכס לא יצאה אל הפועל, לאחר שהוא תבע לעצמו זכות להכניס בכתב היד תיקונים כלבבו, כתנאי לחתימת ההסכם. לא הייתי מוכן לכך.

ב-2 בינואר הופעתי בחדר הקבלה של ״איירופאישס פארלאגסאנשטאלט״, בית הוצאה סוציאל-דמוקרטי, בלתי יהודי, והודעתי שברצוני לדבר עם אחד המנהלים. מה רבה הייתה הפתעתי כשענה לי איש שיחי:

״יואל, כלום אינך מכירני? הרי אני ידידך הוותיק ריפל, שהכירך לפני שנה בתנועת הנוער הסוציאליסטית באֶרפוּרט. איפה היית כל העת? אותי טלטלו שנים רבות ממחנה ריכוז אחד למשנהו״.

שוחחנו על ידידים משותפים שנרצחו בינתיים ועל אלה שהצליחו לא להירצח. לאחר מכן מסרתי לו את כתב היד. תוך 48 שעות קראוהו כל של שלושת מנהלי ההוצאה. הם הזמינו אותי להצגת התיאטרון, ולאחר מכן אמרו לי:

״מר בראנד, התרשמנו מאוד מכתב היד. אנו מוכנים לחתום איתך על חוזה״.

הם הציעו לי תנאים טובים מאלה שקיבלתי אי-פעם, והחוזה נחתם. כעורך נתמנה הארי מאור, יורד מישראל שעבד עתה כעורך ספרים. גם דבר זה היה לרוחי: מאור היה ציוני, הכיר את החומר ויכול לתרגמו בצורה נאמנה.

מייד בישרתי על כך ל״עיינות״. עתה הייתי בטוח, כי הוצאתו לאור של ספרי בישראל גם היא לא תשתהה יותר. עם הופעתו של הספר בגרמנית, שוב לא יהיה כל ערך למניעת הופעתו בארץ. לאחר מכן חזרתי לפאריז.

הייתי שרוי במצב רוח מרומם. בגרמניה חתמתי על חוזה. מאנגליה קיבלתי מברק ומכתב מהוצאה גדולה, המבשרת שהיא מעוניינת בכתב היד. סוכנהּ של הוצאה אמריקנית הופיע אצלי, ובצרפת עצמה הובאו בפני הצעות מעניינות. במצב רוח זה החלטתי לקבל את הפשרה שהוצעה לי בידי ה״ג׳וינט״, וללא שהיות שלחתי לאשתי סכום כסף לצורך מחיה. כן פרעתי את חובותי בצרפת.

מצב רוחי הטוב לא החזיק מעמד זמן רב. לראשונה קיבלתי מכתב רשמי מהוצאת ״עיינות״ וזו לשונו:

 

25.1.1955

יואל היקר,

אנו מסכימים לכך שתרגום גרמני של ספרך יופיע ב״איירופאישס פארלאגסאנשטאלט״. מובן מאליו שהתרגום, וכן כל תרגום אחר, יצטרך להתאים בדיוק לטכסט העברי.

מתרגמנו עשה בינתיים התקדמות נאה.

אנו מאחלים לך הצלחה.

ברכות מקרב לב,

משה כצנלסון

 

מכתב זה קיבלתי עוד בשלוות נפש יחסית, אם כי התפלאתי מה הייתה כוונתו של משה על הצורך בהתאמת ״התרגום״ ״לטכסט העברי״. הרי כתב היד המקורי כתוב גרמנית היה, ואילו הטכסט העברי, שלא היה אלא תרגום, הוא שחייב היה להיות תואם את המקור.

לאחר כמה ימים קיבלתי מכתב ברור יותר מטדי קולק, על טופס רשמי של משרד ראש ממשלת ישראל. הוא נכתב ב-6 בפברואר 1955:

״שמעתי באורח מקרי, כי אתה מנסה למכור בגרמניה את ספרך להוצאות ספרים ולכתבי עת. ברצוני להזכיר לך, כי לפני נסיעתך לגרמניה אמרת לי, שאתה רוצה לנסוע לשם כדי לקנות מכונות שונות למען מפעלך החדש ולהקים לך מקור פרנסה יציב מהכסף שתקבל מן ה״ג׳וינט״. אמרת לי אז בפירוש, כי בקשר לספר לא תנקוט בשום פעולה לפני שתתייעץ עם החברים. לאחר מכן שבת וכתבת לי מפאריז, שאין לך שום כוונות לעשות משהו בקשר לספר לפני שתתייעץ על כך. כל זאת אמרת לי, מבלי שאני לחצתי עליך בעניין זה. ועתה שומע אני לתימהוני הרב בדיוק את ההיפך מזה. לכן ברצוני להזכיר לך את כל הבטחותיך, והנני משוכנע כי תקיים אותן במלואן.

מה נשמע אצלך ככה? מתי אתה מתעתד לחזור? כל טוב

שלך,

טדי קולק״

 

התחלתי להבין כי לא הכל ילך למישרין כפי שתיארתי לי. אולם הדבר נתברר לי לחלוטין רק לאחר שאחזתי בידי את מברקו של מאיר ולטמאן:


״תל-אביב, 20 בפברואר 1955

ליואל בראנד


מציע שתחזור בהקדם נקודה עיינות עומדת על כל זכויותיה לפי החוזה לפיכך אל תחייב עצמך מבלי להראות קודם טיוטת החוזה נקודה נא לשים לב שרק נוסח מאושר על ידי עיינות כשר ומוסמך לפרסום דרישת שלום מאיר״.

 

קבלת שלושת דברי הדואר בזה אחר זה, על נוסחם המחריף והולך, הדהימה אותי. ברם, לא הייתה זו אלא התחלה.

הארי מאור, שהיה תחילה מלא התלהבות, הודיעני לפתע מדיסלדורף שהוא נהיה פסימי בקשר לעבודתו בהוצאת הספר. אורי נאור מהמשלחת הישראלית בקלן הזהיר אותו, שהספר איננו צריך, לפחות לפי שעה, להופיע בגרמניה. לדברי הארי מאור הופעל לחץ שלילי גם על בית ההוצאה. דחיתי את שירותו של מאור: כסבור הייתי שעורך, המניח לאנשים מן החוץ להשפיע על יחסו כלפי ספר, שוב אין בו תועלת. אולם המו״ל לא הושפע משום התערבות.

התחלתי לדאוג לעתידו של ספרי. ״עיינות״ קנתה ממני את הזכות לא רק על ההוצאה בישראל, כי אם בכל העולם כולו. צמרמורת עברה בי כאשר חשבתי, כי היא תוציא את הספר שלא כדרך שהייתי רוצה לראותו.

 

אני אוהב את פאריז ובתי הקפה שלה. אוהב אני לשבת על מרפסתו של בית קפה ולהרהר, בשעה שהתנועה הסואנת עוברת על פני. כך ישבתי פעם בקפה ״טילזיט״, ברי דה ואגראם, בשכנותה של כיכר אֶטואל. לפתע פנה אלי מכר מקרי מתל-אביב בשם רייך:

״שלום, מר בראנד. מה שלומך? מה מעשיך בפאריז?״

״חיברתי ספר וברצוני להוציאו לאור״.

״טוב שפגשתיך. במקרה קבעתי לי כאן פגישה עם אחייני אלכסנדר וייסברג-ציבּוּלסקי. קראת ללא ספק את ספרו ׳קשר השתיקה׳. הוא סופר גדול. אולי יוכל הוא לעזור לך. אציגך בפניו״.

מובן שקראתי את הספר. לפני חודשים ספורים קיבלתי אותו לקריאה ממשה כצנלסון. שמחתי איפוא מאוד להכיר את האדם שספרו ריתקני כל כך. משום מה ציירתי לי בדמיוני, כי וייסברג אינו אלא קומוניסט בא בימים, שהסתכסך עם מפלגתו ועתה העלה את זיכרונותיו על הכתב. מה רב היה תימהוני, כאשר הוצגתי בפני אדם ער ורענן, תמיר וספורטיבי, אשר גילו לא עלה על גילי. בתחילה שמר על מרווח מסוים בינינו. היה לי הרושם, כי הוא חושב אותי לאיש ״מועצת היהודים״ לשעבר, שמבקש עתה לרחוץ כפיו. אולם עד מהרה הוא החל להטות אוזן לדברי. לפתע הפסיקני בשאלה:

״כלום תוכל להוכיח, כי לאחר שאייכמן הגיש לכם את הצעתו, שיחררה ה-ס.ס., בשנת 1944, 1,700 יהודים ליד הגבול השווייצרי?״

״ללא כל ספק, מר וייסברג. אולם לא ב-001,7 אלה המדובר. מדובר היה במיליון יהודים״.

״יודע אני גם יודע. אולם העובדה שאייכמן העמיד לרשותכם מטוס דואר גרמני, וכי לאחר מכן שוחררו 1,700 יהודים ליד הגבול השווייצרי, מוכיחה שלא הייתה זו פעולת שיחוד פרטית של מספר קצינים נאציים, אלא שממשלת הרייך עמדה מאחורי הצעה זו; או לפחות חלקים ממשלת הרייך הגרמני, שהיה בכוחם לקיים את מה שהבטיחו. כתב היד שלך מעניין אותי. אנא תן לי אותו לקריאה״.

נתתי לו את כתב היד והוא קרא בו במהירות. לאחר יומיים נפגשנו במסעדה רוסית, לארוחת צהרים טובה מרוססת בוודקה. ככל שהרביתי לדבר עם וייסברג, כן מצא יותר חן בעיני, כן הדהימה אותי יותר האינטליגנציה הנדירה שלו. לא עבר זמן רב והוא הבטיח לי לעזור בעיבוד כתב היד. הצעתי לו תשלום בעד עבודתו. אולם הוא צחק לי:

״אם ברצוני לעזור לך בעיבוד הספר, הריני עושה זאת לא למען הכסף, כי אם משום שאני מתעניין בך ובכתב-ידך. אינני אדם עני. אולם מהו המצב איתך? החיים בפאריז הם יקרים למדי״.

הרגעתי את מר וייסברג לגבי מצבי הכספי הנוכחי, בהזכירי את סכום הכסף שקיבלתי מה״ג׳וינט״.

 

לטדי קולק כתבתי ב-21 בפברואר 1955 כדברים הבאים:

״... לראשונה, עניינים טכניים מובהקים. כתבתי ואף אמרתי לך בעל פה, כי לא אנקוט בשום צעדים להוצאת ספרי, מבלי שאתייעץ תחילה עם חברַי. הבטחה זו קיימתי במלואה.

א) לפני שבאתי במגע עם הוצאה כלשהי, אישרה לי ״עיינות״ בכתב, שמותר לי לפנות למו״לים בשפות זרות.

ב) מייד לאחר שהגעתי לגרמניה באתי במגע עם אורי נאור, קצין יחסי ציבור שלנו בקלן, וקיבלתי הסכמתו העקרונית להציע את פרסומו של ספרי בגרמניה. הוא הזהירני מפני קארל מרכס ושבועונו היהודי.

ג) כאשר חתמתי על חוזה עם ״איירופאישס פארלאגסאנשטאלט״ הכנסתי סעיף לחוזה, לפיו כוחו יפה רק בתנאי ש״עיינות״ תסכים לתוכנו. רק לאחר שקיבלתי את הסכמתה בכתב של ״עיינות״, אישרתי את ההסכם.

ד) נוסף על כך, גם בעת שניהלתי את המשא-ומתן עם ההוצאה הגרמנית, התקשרתי עם אורי נאור. לא היו לו שום השגות על הוצאה זו.

על אף כל זאת עמדתי על כך, שבהוצאה הגרמנית לא יפורסם חלק הארי של טענותי נגד מוסדות ואישים יהודיים...

מובן מאליו כי בספרי תצטרך להשתמע העובדה ההיסטורית, כי הגרמנים חרצו את פסק הדין, וכי הנאצים ופושעי כל האומות ביצעו את הרצח ההמוני, אולם העולם כולו, ובראש וראשונה האנגלים, לא הניחו להציל את היהודים, שאפשר היה להצילם. ובהקשר לכך, אם ברצוני לכתוב את האמת, אין להימנע מהתקפות נגד עצמנו אנו...

... את האמת ההיסטורית אני חייב להביע, ואף אעשה כן. אתה יודע, טדי, החיים מלאים הפתעות. אין אני פוליטיקאי גדול (ואפילו לא קטן). אין אני פיקח במיוחד ואף לא יותר אמיץ-לב מאחרים, ולא הגעתי לפעולת ההצלה משום שהיה לי חוש נבואי לראות את הנולד. לא ולא. היה זה רק משום שיד המקרה והתלאות שעברו על יהודים הביאוני לכך. אינני פייטן ואף לא סופר, וגם מושגי בענייני סגנון או מבנה של ספר קלושים הם למדי. אולם משום מה מאמין אני, כי את ספרי יקראו ויתווכחו על הכתוב בו...

אשמע בעצה חברית. אולם ספרי והעובדות כמות שהן חייבים להגיע לתודעת הציבור. דבר זה מנוי וגמור עמי, ויהי מה. ודין זה חל גם על המקרה שבו יאסרו עלי להוציא את ספרי. אתה יודע, טדי (וכבר אמרתי לך זאת), כי הזהירו אותי, שמפא״י לא תרשה לעולם ל״עיינות״ לפרסם את ספרי, ש״עיינות״ ערכה איתי את החוזה אך ורק בכדי לכבול את ידי ולא להרשות את פרסום כתב היד או כדי לזייף את תוכנו. אתה יודע שלא האמנתי לכך, אולם גם אם חשדות אלה לגבי ״עיינות״ נכונים הם, ראה יראה ספרי אור. כי חייו וסבלו של העם היהודי הפכו אותי לפרקליטם של מיליון נידונים למיתה. אנשים אלה לא ניצלו ממוות באשמתי ובאשמת כולנו. זוהי חובתי שאני חב למתים, לספר את האמת ולתת פומבי לסיבות שבגללן הם לא ניצולו. המתים לא יקומו לתחייה. אולם ההיסטוריה לימדה אותנו (לפחות אותי), כי מדי פעם שבים ונרצחים יהודים. אולי יהווה ספרי תרומת מה שבעתיד יימנעו מעשי הרצח. לפיכך אעשה כל שביכולתי כדי שספרי יראה אור בכל הנסיבות. אעשה זאת בכל מחיר.

יואל״

 

בחברתו של מר וייסברג עשיתי עתה, כפי שאומרים, ימים ולילות. אשתו הייתה באותם הימים בלונדון. הוא התגורר באטלייה שבקומה החמישית, ברי דה לה טוּר. למזלי הייתה שם מעלית. בבוקר, סמוך לשעה תשע, הייתי מופיע אצלו. הייתי מספר לו, או משיב לשאלות שהציג לפני. כך הבהרנו את אותו חלק מן החומר שצריך היה להיכתב באותו יום. בשעת הצהריים הייתה מופיעה המזכירה, או אנו היינו נוסעים אליה. בדרך כלל, היה מר וייסברג מכתיב לה כשעתיים. לרוב הבשילה הכתבה יומית זו 3 עד 8 דפי נייר. פריון העבודה תלוי היה בכך, אם הרביתי או המעטתי לדבר בשעת ההכתבה. לאחר מכן נסענו לאכול והמשכנו לשוחח על הספר. אחרי הצהריים הנחתי לו לשעות מספר לעסוק בענייניו האישיים. באותן שעות הייתי מתקן ועורך את החומר שנכתב ומשפרו (או מקלקלו). לפעמים רגז מר וייסברג מאוד על פעילותי זו. לפנות ערב הייתי נפגש עמו שוב לשיחה - חומר ההכתבה של יום המחרת - עד שעה מאוחרת בלילה. וחוזר חלילה.

בסוף פברואר גמרנו קרוב ל-05 עמוד. התפעלותי ממר וייסברג לא פחתה כמלוא הנימה. הוספתי לשוחח על עריכת חוזה בינינו. אולם הוא לא רצה אף לשמוע על כך.

״למה נחוץ לנו חוזה? זהו הספר שלך ואני רק עוזר על ידך להוציאו, ולא למען הכסף״,

אולם אני חששתי שמא יתעוררו קשיים כלשהם בעתיד ואילצתי אותו לחתום על חוזה קצר, בן חמישה סעיפים, שתפס חצי עמוד במכונת כתיבה. הסעיף הרביעי היה, לגבי, החשוב ביותר:

4. החוזים על פרסומו של ספר זה ייחתמו על ידי שני המחברים במשותף. אולם אם בתוקף כוח עליון נבצר מאחד השותפים, משך למעלה משלושה חודשים, להודיע לרעהו באורח בלתי מאולץ, על רצונו בקשר לספר, רשאי השותף השני לנקוט בצעדים לפרסום הספר על דעת עצמו.

עתה האמנתי כי הבטחתי את עצמי מכל הצדדים. וייסברג ידע את קורותי כמעט באותה מידה שידעתין אני. עתה, כאשר אשוב לישראל ו״עיינות״ לא תפרסם את ספרי, וגם לפאריז לא יניחוני לחזור, יוכל וייסברג להוציא את הספר על דעת עצמו. על כתב יד חדש ומשותף זה לא היו לה ל״עיינות״ זכויות. במחצית חודש מארס, אחרי סיומם של כ-08 עמודים, ולאחר שהשארתי ברשותו של מר וייסברג את כתב היד הישן, תעודות ומסמכים, ירדתי באונייה בדרכי חזרה לישראל. הגעתי לחיפה ב-24 במארס.

לראשונה שוחחתי עם משה כצנלסון. הוא סיפר לי בסוד, כי כתב ידי לא עוּבּד, אף לא תורגם. הוא עצמו סירב להמשיך בתרגומו, כיוון שרצו לרככו, להכניס בו שינויים, למחוק בו קטעים. הוא לא רצה לתת ידו לכך. לא פעם התחרט חרטה מרה על שדיבר על לבי לערוך חוזה עם ״עיינות״. הראיתי לו את החוזה עם וייסברג. הוא בירך אותי על כך ואמר כי טוב הדבר.

״אל תקדיש להם תשומת לב. פרסם את הספר באירופה ואז יוציאוהו לאור גם כאן״.

אולם גם כצנלסון היו לו היסוסים. הוא חשש שמא לא יופיע באירופה הספר בשמי המפורש. גם בעיני נודעה לנקודה זו חשיבות, אולם רק משנית. מה שהיה חשוב ביותר הוא הופעתו של הספר ככתבו וכלשונו, כפי שרציתי לראותו. דאגתי לכך, כי כתב היד החדש, אשר הוכתב בנוכחותי על ידי מר וייסברג, ייכתב בגוף ראשון. הופעתי איפוא בעיני הקורא כמספר בפועל, כעד ראייה של ההיסטוריה.

 

בינתיים לא התקדם משפטו של קאסטנר כמלוא הנימה. חודשים חיכינו לפסק דינו של השופט הלוי, אולם לא היו שום סימנים, שיעידו על המועד בו יתפרסם.

קאסטנר עצמו תלה תקוות רבות בהופעת ספרי, וזאת על אף העובדה שלא תמיד הצגתי את תכונותיו האישיות באור חיובי. אולם הוא האמין, כי הבאת הפרשה לידיעת הציבור עשויה להביא לו תועלת. לפיכך קיבל גם הוא בברכה את החוזה עם וייסברג ודחק בי לפרסם את הספר בהקדם.

עם יהודה ארז, שניהל איתי משא-ומתן בשם הוצאת ״עיינות״, הגעתי לכלל פשרה. ראיתי כי הספר לא יופיע כה מהר, על אף התחייבויותיה של ההוצאה לפי החוזה. הוא אף לא תורגם עדיין.

מצד שני חשתי את עצמי חזק ב״חזית האירופית״. ידעתי כי פרסומו שם תלוי רק ברצוני. לפיכך הודעתי על הסכמתי לדחייתו של הפרסום בעברית עד לאחר הבחירות לכנסת, שמועדן נקבע לסתיו. אולם למען הזהירות קבעתי בבירור, כי אחרי ה-31 בדצמבר לא תוכל ״עיינות״ לנקוט בשום צעדים נגד מו״לים בחו״ל, שיבקשו להוציא את כתב היד בשפות זרות. כאשר שמע מאיר ולטמאן על הסכם זה, רתח. הוא ביקש לשנותו ולערוך חוזה חדש, אולם אני לא חיכיתי יותר ויצאתי במחצית אפריל חזרה לצרפת.

מר וייסברג הראה לי מכתבים, לפיהם התערב העיתונאי הלונדוני ג׳ון קמחי אצל ההוצאות האנגליות - נגד פרסומו של ספרי. ידעתי כי מר קמחי הוא ידידם הקרוב של טדי קולק ואהוד אבריאל, כך שניתן לי להתחקות בנקל על הקשר שבין האירועים. החלטתי כי להבא אדאג לכך, שאהוד וטדי לא ידעו את שמותיהם של המו״לים להם אציע את ספרי. כן נודע לי, כי נעשו התערבויות נוספות בכיוון דומה אצל ״איירופאישס פארלאגסאנשטאלט״. הצעתי להם איפוא שהחוזה בינינו יבוטל. ההוצאה ראתה כי אני נתקל בקשיים והסכימה באורח ידידותי לקבל את הצעתי.

ביולי החלטנו, מר וייסברג ואנוכי, להציג שאלות מספר לקולונל ה-ס.ס. קורט בכר. נטלתי על עצמי את התפקיד לגלות את כתובתו בברמן. טילפנתי אליו, אולם חייב הייתי לעשות זאת פעמים מספר לפני שיכולתי להגיע אליו מבעד למסך הטלפונאיות, הפקידות והמזכירות שהקיפוהו. הוא נדהם ונבהל לא מעט כאשר שמע את שמי. תגובתו הראשונה הייתה, כי לא יוכל להיפגש עמי, מאחר שעליו לצאת בימים הקרובים לביקור ממושך בדרום אמריקה - או בצפונה.

תשובתי הייתה: ״אם כן, אבוא מייד במטוס״.

אז נתרכך במקצת ואמר, כי ייתכן שיוכל לדחות את נסיעתו. למחרת היום קיבלתי ממנו מכתב, בו הודיע לי כי דחה את נסיעתי לחודש ימים וביקשני שאמסור לו מראש על מועד בואי. עתה נעשו לי קשיים בידי הצירות הישראלית. הם לא רצו להתיר לי לצאת לשבועיים לגרמניה. חיפשתי מוצא והשגתי אשרה דנית. את ההיתר לעבור דרך גרמניה לא יכלה הצירות הישראלית לסרב לי. מאוחר יותר, בשובי לישראל, עצרה אותי המשטרה בנמל חיפה, על ששהיתי שבועיים בגרמניה, מבלי להמשיך לדנמארק. אולם לאחר מחצית השעה ומספר שיחות טלפוניות שוחררתי, מבלי שנערך כל דו״ח נגדי.

לפני ביקורנו המשותף אצל מי שהיה קולונל ה-ס.ס. בכר, ערכתי עם וייסברג חוזה פורמאלי. לפי חוזה זה צריך הייתי לקבל את רוב ההכנסות. החוזים עם המו״לים חייבים היו להיחתם על ידי שנינו. עם זאת צריך היה מר וייסברג להופיע בעיני העולם כולו כמחברו של הספר. יוצאת מכלל זה הייתה ישראל, שם הייתה זו זכותי הבלעדית לחתום על כל החוזים ולהופיע גם להבא כמחברו היחיד. בשער הספר הלועזי צריך היה להופיע מר וייסברג כמחבר, ואילו שמי נועד להשתלב בשם הספר, כנושא העלילה. בדרך זו, כך סברתי, לא יוכלו להיגרם לי שום קשיים נוספים בישראל, עם הופעתו של הספר בחוץ לארץ. על סעיף אחד של החוזה הקפדתי במיוחד: רק אני, באורח בלעדי, אהיה הפוסק לגבי תוכנו של הספר, ומר וייסברג אינו זכאי לשנות, להוסיף או להשמיט שום פרט בניגוד לרצוני, אולם הרקתן של העובדות שמסרתי לקנקני לשון וסגנון, וכן עיצובו של הספר מבחינה ספרותית, נתונים יהיו לסמכויותיו של מר וייסברג, כך שהספר ייחשב ליצירתו שלו.

ב-29 ביוני הגעתי לברמן, אחרי נסיעה מייגעת של יום ולילה. משך יומיים לא הצצתי בעיתון. צעדי הראשונים היו לכיוון הדואר. שם כבר חיכו לי מכתבים ועיתונים, שבהם נתפרסם דין במשפט גרינוואלד-קאסטנר, כפי שהוצא על ידי השופט בנימין הלוי.

 

(האנזי) החלפתי עם רז׳ה דעות מה צופן בחובו פסק הדין העתיד להינתן. עוד עם תום שמיעתם של ״עדי קאסטנר״, ערכנו את מאזן העדויות. המאזן היה עגום מאוד בעיני שנינו. ״רז׳ה״, אמרתי לו, ״אנו חייבים לצאת מן הארץ הזאת. ראה, אפילו ידידינו ניצבו מנגד״. הוא ענה לי כי אין אפשרות, כי עליו להישאר במקום בו נפגע כבודו כדי להילחם עליו.

ביום השמעת פסק הדין נסעתי לירושלים עם רז׳ה. הוא היה פסימי. ניסיתי לעודדו - אם כי ברור היה גם לי, שאין לצפות לטובות, אחרי שרז׳ה התיר להכניסו למלכודת זו של ההמלצה לבכר.

ישבתי בבית המשפט בחברת ידידה וחיכיתי לפסק הדין. רז׳ה חיכה לתוצאות במלון ״מוריה״. אנו התנגדנו שיהיה נוכח באולם בית הדין, בין אם ינצח או ייכשל. לא הבנתי בדיוק את ראשית דבריו של השופט הלוי; כאשר אמר כי ״קאסטנר מכר את נפשו לשטן״, כסבורה הייתי כי חושי מתעתעים בי; לאחר המילים ״העד קראוס צדק בעדותו״, קמתי וסללתי לי דרך לצאת מן האולם המלא על גדותיו. לא ראיתי טעם לשבת בו יותר.

פניתי למלון ״מוריה״ להביא לרז׳ה את הבשורה, שהעסיקה אותנו חודשים רבים. עם היכנסי לחדר ניתרו לעומתי רז׳ה וד. הרמן, כשהם מנסים לקרוא בפני את התשובה.

״לו היה השופט מוצא דופי באי אלו מפעולותיך״, פתחתי, ״אפשר היה לכבד את פסק הדין. אך הוא גינה אותך במילים שחריפותן מבטלת את ערכן. יום זה יירשם, כסבורה אני, כיום שחור בתולדות המשפט הישראלי״.

״מה היה, האנזי, מה היה?״

״הוא קבע שמכרת את נפשך לשטן״.

רז׳ה לא הגיב אף במילה אחת ושום סימן לא הסגיר את אשר התרחש בקרבו. הרמן העיר אף הוא, כי לו היה פסק הדין קטלני פחות, היה מבחינה מוסרית קשה יותר.

כעבור יום או יומיים, בתל-אביב, סיכמנו את המצב. זו הפעם הראשונה ראיתי דמעות בעיניו של רז׳ה. פעם אחר פעם פנה אלי בשינוי גרסה:

״את מכירה אותי היטב. אמרי לי, למי חטאתי? למי עשיתי עוול? מה פשעי שהוכיתי כל כך?״

לא עניתי. יש מצבים בהם אין ערך למילים.

עולמו של רז׳ה התמוטט עליו. במשך שנים הייתה לו פעולתו בבודאפשט מקור גאווה. הוא אהב לחשוב עליה וראה בה תעודת בגרות ויושר לעצמו. והנה הילת התפארת הפכה לאות קלון המבזה ביותר שיכול ליפול בחלקו של יהודי. הסתכלנו זה בפני זו ושאלנו עצמנו מה היה אוטו קומוי אומר לכך. האדם הנבון שעמד בראש ועדת ההצלה, מה הייתה חסרה לנו תגובתו עכשיו! ממשלת הונגריה העניקה לאלמנתו אות הוקרה על פעילות בעלה במחתרת - אותה מחתרת עליה היינו נמנים גם אנו - ועתה? בלי משים נזכרתי במכתב ששיגר רז׳ה אלי מלונדון, מייד עם תום המלחמה, לאחר שנתקבל שם בקרירות על ידי המנהיגים הציוניים.

״מי ייתן והיינו נופלים עם אוטו״, כתב במכתב. (סוף דברי האנזי)

 

הייתי כהלום רעם. ציפיתי לכל, אך לא לפסק דין קטלני, מרשיע כל כך נגד קאסטנר. גרינוואלד נידון לקנס סמלי של לירה אחת בלבד, על שאמר, כי קאסטנר התחלק עם הנאצים ברכוש היהודי השדוד. נקודה זו לא הוכחה. אולם רז׳ה הוכרז כאשם בפשעים הבאים:

בסיוע לרצח יהודי הונגריה;

בשיתוף פעולה עם הפושעים הנאציים;

בהצלתם של פושעי המלחמה הגרמניים מעונש;

בהסגרתם של הצנחנים היהודים לידי הנאצים.

אמר השופט הלוי בפסק דינו: זוהי עובדה מזעזעת, שהיהדות ההונגרית, אשר מנתה קרוב לחצי מיליון נפש, נכנסה לרכבות המוות והניחה להובילה למחנות ההשמדה, מחמת חוסר ידיעה והולכת שולל נפשעת.

להלן פסק השופט, כי קאסטנר לא הזהיר את הקורבנות והקריב את רוב רובה של יהדות הונגריה, כדי להציל את נכבדיה, ששמותיהם התנוססו ברשימה אשר הוא מסרה לידי התליין אייכמן. ביום בו קיבל קאסטנר את היתר היציאה ל-600 יהודים, ביום בו קיבל תשורה זו מידי הנאצים, מכר קאסטנר את נפשו לשטן.

להצעת ה-ס.ס. לשחרר מיליון יהודים ולשליחותו של בראנד אין כל שייכות לעניין הנידון, קבע להלן פסק הדין.

ב-2 למאי, פירש השופט, מכר קאסטנר את נפשו לשטן, כאשר קיבל את הצעתו של קרומיי להצלת 600 יהודים. הסכם ההצלה עם הנאצים הכריח את קאסטנר והוועדה

לוותר על כל פעולת הצלה עצמית,

וכן להימנע מאזהרת יהודי ערי השדה,

מארגון בריחה בקנה מידה גדול

ומארגון התנגדות.

לא יכולתי עדיין לראות זאת בבירור, אולם הרגשתי בעליל, כי השופט הנכבד עשה כאן טעות מחרידה. ידוע כי קרומיי לא נתן מעולם לקאסטנר תשורה בדמות 600 יהודים. אם נתן תשורה כזו בכלל, לא לקאסטנר נתנה - אלא לי. אני הייתי הדובר בעת השיחות שנערכו ב-2 במאי עם קרומיי. קאסטנר לא היה אלא מלווי. קרומיי לא נתן במתנה חייו של אף יהודי אחד. קאסטנר ואנוכי ניסינו, בהתאם להוראות הוועדה ובהסכמתה של המשלחת בקושטא, לקנות מקרומיי את חייהם של כל יהודי הונגריה. הבאנו לו, לדירתו של סוכן הצבא הגרמני וינינגר, מזוודות ובהן מיליוני פנגה כמפרעה על חשבון קניית חייהם של כל יהודי הונגריה, ושילמנו לו בהן בו במקום בנוכחותם של ארבעה עדים. לאחר מכן הבאתי אני, ויותר מאוחר רעייתי, למשרדי המודיעין והמחלקה הכלכלית של ה-ס.ס. שעל הר השוואבּים, מזוודות נוספות מלאות יהלומים, מטילי זהב, תכשיטים, ניירות ערך, מניות וכסף רב במטבע שונה ותמונות יקרות-ערך. יהודים הונגריים רבים - ולא רק אנשי משלוח ברגן-בלזן - הקריבו את שארית רכושם מתוך תקווה שבכך יוכלו להציל את חייהם של כל יהודי הונגריה. ועד הקהילה היהודית עזר לנו בסכומים גדולים, שנתרמו על ידו למטרה זו. חיי כל יהודי שניצול נקנו בכסף מלא מידי מרצחי ה-ס.ס. ומר קרומיי לא נתן במתנה שום דבר. המחיר שנקבע על ידי הימלר היה ברור ומפורש:

מכונית משא לכל מאה יהודים, או 1000 דולר לנפש.

הוועדה שילמה למעשה בעד 1700 היהודים ממשלוח ברגן-בלזן 1700 פי 1000 דולר, כלומר מיליון ושבע מאות אלף דולר.

נוסף על כך שולמו עוד מיליונים

תמורת ניצולי שטראסהוף באוסטריה,

תמורת השארתם בחיים של 100,000 יהודי גטו בודאפשט

ובעד פעולות הצלה רבות אחרות.

אילו היה ברשותה של הוועדה אמצעים נוספים, או אילו העמידו לרשותה המוסדות היהודיים או ארגוני צדקה, כצלב האדום הבינלאומי, יותר כסף, היו קאסטנר והוועדה מצליחים לקנות חיי יהודים במספר יותר גדול מידי הקצין הנאצי קרומיי, שהיה במקרה להוט גם אחרי אליבי.

המילה ״נכבדים״ בפסק דינו של השופט הלוי גם היא לא הייתה מדויקת. אולי אפשר היה לייחסה ל-360 היהודים שניצלו מגטו קלאוזנבורג. אולם קבוצה זו לא נבחרה על ידי קאסטנר אלא על ידי ״מועצת היהודים״ המקומית. שאר ה-1300 נבחרו מבין יהודי בודאפשט מתוך אחריות וזהירות, ככל שהדבר ניתן, בתנאים ששררו באותם הימים. לא רק, ואף לא בעיקר, נכבדים ציוניים נכללו במשלוח זה. מספר כה רב של נכבדים ציוניים לא היה בנמצא כלל בבודאפשט. בראש וראשונה היו במשלוח זה פליטים שהוברחו להונגריה מחלקים שונים של פולין, סלובקיה, רומניה, אוסטריה, גרמניה וסרביה. מכל אלה לא היה איש, שהיה ברשותו כסף כלשהו. גם אנשי ״אגודת ישראל״ זכו בחלק מהמקומות. המנהיג האנטי-ציוני, רבי יואליש מסטמאר, היה ביניהם. הוועדה ניסתה לכלול אנשים מכל שכבות העם, לרבות רופאים, עורכי-דין, מהנדסים, אמנים, עיתונאים וכו׳. ועד הקהילה קבע אף הוא זהותו של חלק מן המשלוח. לכל מפלגה ציונית הייתה מכסה משלה. רק לגבי כ-50 אנשים, הקרויים קבוצת קוסטליץ, הכריעה לא הוועדה כי אם בכר עצמו. אנשים אלה שילמו לבכר, בחזקת שוחד אישי, סכומי כסף גדולים ובכך קנו לעצמם זכות נסיעה.

השופט טעה. קאסטנר והוועדה לא ניהלו משא-ומתן על חיי 600 נפש. כי אם על חיי מיליון שלם.

השופט הלוי טעה גם כאשר קבע, כי קאסטנר הבטיח תמורת הצלת מספר זעום של יהודים שלא להזהיר את שארית יהודי הונגריה. כלום היה באותם הימים יהודי באירופה שצריך היה להזהירו, אחד שלא ידע כי הנאצים רוצחים יהודים?

זאת ועוד: הנאצים ששלחוני לתורכיה הנייטראלית לא שמו מחסום לפי. היה זה תפקידי הרשמי לדווח על כך, כי המוני העם מוצאים להורג. לא קאסטנר, השבוי בידם והמנסה להציל משהו על ידי מגע איתם, אלא המוסדות היהודיים בעולם - הם שיכלו להזהיר את יהדות הונגריה. תחנות השידור של בנות הברית, שניהלו תעמולה מלחמתית עקיבה, ואשר להן האזינו בכל הארצות הכבושות, מילאו פיהן מים.

גם אותה פסקה בפסק דינו של השופט הלוי, בה נאמר שלהצעת ה-ס.ס. ולשליחותי אין שום קשר עם פרשת קאסטנר, הייתה בלתי מובנת לי לחלוטין. לראשונה החליקו דברים אלה על פני תודעתי מבלי שירדתי לעומקם, ורק אחרי חודשים עמדתי על משמעותם המלאה. אט אט, בהדרגה, הסתננו אל תודעתי, לנתחם כראוי.

לקיתי בכאב ראש חריף. קניתי בקבוק קוניאק והרקתיו עד תומו. עם זאת עליתי על יצועי כשאני פיכח ודעתי צלולה כמימי המעיין. משך כל אותו לילה ארוך, שלאחר פסק הדין לא עצמתי עין. הפכתי והפכתי בעניין. עו״ד תמיר אמר לי פעמים רבות, בעת שיחותינו, כי בתקופת שהותי בבודאפשט היה קאסטנר אומנם איש אכול-אמביציות, אך ציוני ישר. רק מאוחר יותר, לאחר שיצאתי בשליחותי, הפך קאסטנר, לדברי תמיר, לסוכן הנאצים ועוזרם. אולם לפי העיתונים התייחסו האשמות בראש ובראשונה אל הימים בהם הייתי עדיין בבודאפשט.

הרבה מקום הקדיש הדו״ח למאורעות קלאוזנבורג. מה שתואר בו נתרחש ברובו עוד בעת היותי בהונגריה. ד״ר יוסף פישר, חותנו של רז׳ה, ומי שהיה ראש ״מועצת היהודים״ של גטו קלוז׳ וראש משלוח ברגן-בלזן, וכן ד׳׳ר אֶרנה מארטון ידעו גם הם בדיוק, כקאסטנר וכמוני, מה שמתרחש. ימים ספורים לפני כניסתם של ה-ס.ס. להונגריה, ישבתי שעות רבות בישיבה יחד איתם, לאחר שהגרמני וינינגר גילה באוזנינו את הסוד על כניסתו הקרובה של הצבא הגרמני להונגריה, ודנו במפורט על המצב.

קאסטנר ואנו בבודאפשט ביצענו את כל ההחלטות שנתקבלו הלכה למעשה. אנשי קלאוזנבורג חזרו לעירם. כלום הם נכשלו? ואם כן, כיצד אפשר לומר כי קאסטנר הוא האשם בכך? הקמנו בקלאוזנבורג ועדת עזרה והצלה, ומינינו את הלל דאנציג, אֶרנה הארצגי ויאנצ׳י גוטפריד כחבריה. לא הייתה זו אשמתו של קאסטנר, ששני האחרונים מתוך השלושה ברחו לרומניה בדרך ההצלה שנפתחה על ידינו (וכמעט שרפו אחרים את גשרי ההצלה), ואילו הראשון לא מילא את תפקידו המוסרי בקלאוזנבורג כשם שלא מילאו בבית המשפט בירושלים.

אשר להצהרתו של קאסטנר לטובת בכר, הרי שעל אף כל הכחשותיו של רז׳ה צדק השופט הלוי: קאסטנר לא אמר את האמת. אולם איזה קשר היה בין מתן ההמלצה לבכר לבין התנהגותו של רז׳ה בימי השלטון הנאצי? נזכר אני כיצד ניסה קאסטנר להסביר את המניעים שהביאוהו לכך, ואף על התנ״ך הסתמך. כאשר שני מרגליו של יהושע בן-נון הגיעו ליריחו, עזרה להם רחב הזונה ואפשרה את בריחתם. כאות תודה הבטיחו לה השניים הצלת חייה וחיי משפחתה, הבטחה זו כיבד יהושע בן-נון ללא היסוס.

בפרשה בכר היו לו לקאסטנר נימוקים נוספים: ההיסטוריה מלמדת אותנו, טען, כי בכל הזמנים ובכל התקופות נרצחים יהודים. שלטון הנאצים לא יהיה התור האחרון לסבלות עמנו. אני מוכן להסכים לכך, המשיך רז׳ה, כי בכר לא יכול היה להגיע לדרגת קולונל ה-ס.ס., אלמלא הייתה לו יד בפשעי הנאצים, ואולם הרי עובדה היא שגם הציל אנשים ממוות. ולא אחקור כאן אם עשה זאת בעד בצע כסף, כדי לזכות באליבי או מתוך נימוק אחר השמור עמו. עובדה היא שהציל. אולי צדק רז׳ה כאשר האמין, כי למען העתיד מוטב כי יהיו עדים שיוכלו לקום ולומר:

״בעבור זה עזרו לי היהודים אחרי המלחמה ונתנו לי את שכרי ביד נדיבה״.

לא הרגשתי עצמי מוסמך במידה מספקת לדבר על עניינים אלה וליצור לעצמי דעה קבועה ועומדת לגביהם.

באשר לצנחנים, עלי להודות, כי את העניין הזה לא הבינותי די צורכו. אותה שעה לא הייתי בבודאפשט. תמיר טען, והשופט הלוי אישר, שקאסטנר הלשין על הצנחנים והסגירם לידי הנאצים.

הרהרתי בפרטי העניו הזה ואמרתי לעצמי:

אין ספק בעובדה, ששום יהודי בבודאפשט לא ידע שחנה סנש צנחה ביוגוסלביה ומנסה לעבור את הגבול ההונגרי. חנה נאסרה בדקות הראשונות לחצותה את הגבול, וברשותה נמצא מקלט-הרדיו האנגלי שלה. היא נשאה שם בדוי וניירות מזויפים, אך הודיעה לבלשים שהינה קצינה אנגליה מארץ-ישראל. ההונגרים היכו אותה ועינוה. למחרת היום בו הובלה לבודאפשט, ב-17 ביוני 1944, הועמדה פנים אל פנים מול אמה. שום אדם, חוץ מחנה עצמה, לא יכול היה לזהותה בשמה. שום אדם, חוץ ממנה, לא יכול היה לומר, כי יש לה אם שחיה בבודאפשט.

גברת קתרינה סנש העידה במשפט קאסטנר, כי עוד ביום הקונפרונטציה, דהיינו ב-17 ביוני, היא נשלחה לביתה, אך הבלשים ההונגריים אסרו עליה לספר למישהו שמץ דבר על נוכחות בתה בבודאפשט. לפי עדותה, שמרה הגברת קתרינה סנש אותה שעה על שתיקה, מחשש שמא דיבור מיותר יזיק לבת. אולם היא השיגה לעצמה ניירות מזויפים והכינה את בריחתה שלה מבודאפשט לרומניה. מצב דברים זה נמשך, לפי עדותה, שבועות מספר. רק ביום המיועד לבריחתה גילתה גב׳ סנש למר גבי, חברה לבריחה, את הסוד על בתה הכלואה כקצינה בריטית בבית הסוהר של בודאפשט. מר גבי יעץ לגב׳ סנש לספר על כך לחברתו ושכנתה רבת-הקשרים, הגב׳ מרגיט דוֹיקה, ולבקש את עזרתה. רק אז הפרה גברת סנש את השתיקה שנדרשה ממנה על ידי הבולשת ההונגרית.

ואולם כמה דקות אחרי כן נאסרה גברת סנש בשנייה. הפעם נשארה עד 11 בספטמבר מאחורי כותלי בית הסוהר. שם שמעה על אודות ציוני אחד בשם קאסטנר, אשר לפי השמועה יש בכוחו לסדר את הכל. היא שלחה אליו מבית הסוהר מכתבי סתרים. קאסטנר טען שלא הגיעו לידיו. כאשר שוחררה הגברת סנש בספטמבר, ניסתה לדבר עם קאסטנר. אבל אז קרה לה האסון הטראגי, שכבר צוין לעיל, שהיא ניסתה לחפש את קאסטנר במשרדו של קראוס.

ברור, כי יש צורך לפנות אל רופא או אל עורך-דין עם אות הסכנה הראשון. המהסס זמן רב מדי עלול לאחר את המועד. אימא סנש חיכתה זמן רב מדי. כאשר הגיעה לידי החלטה, עברה כבר התקופה הראשונה, שבה אפשר היה להשיג דבר. אין בדעתי להטיל אשמה או לזרות מלח, אך כך רואה אני את העובדות.

יודע אני שהפאשיסטים, אם רצו, יכלו לענות את קורבנותיהם, עד שלא ידעו כלל אם משיבים הם על השאלות ומה הם משיבים. כלום לא קיימת האפשרות - ואין זו, כמובן, אלא השערה בלבד - שבחקירה אכזרית ובאיומים שיבולע לאמה, אפשר היה להוציא מפיה המעונה של חנה הודעה על אותה כתובת ברחוב בּוּיוֹבסקי, לפיה שומה היה עליה להיפגש עם פלגי וגולדשטיין, דירה אשר עליה הוטל משמר של בלשים הונגריים עוד לפני בואם של השניים? אולי משגה היה הוא לשלוח להונגריה צנחני, אשר משפחותיהם נתונות בידי הנאצים. אלה ששלחו אותם חייבים היו לקחת בחשבון, כי האהבה הטבעית של ילדים אל הוריהם עלולה לעמוד בסתירה לתפקידי ריגול ומחתרת.

לחנה סנש הייתה אֵם בבודאפשט. והבת חרדה לחיי האם יותר מאשר לחיי עצמה. הוריו של יואל פלגי גרו בקלאוזנבורג. שאלתו הראשונה בפוגשו את קאסטנר הייתה: ״היכן הם הורי?״ כאשר נתבשר שאינם בין הניצולים, לאחר שקאסטנר לא כלל אותם במשלוח ברגן-בלזן, נתעוררו בלבו באופן אינסטינקטיבי חשדות, ואף נהפך לשונאו ולאויבו של קאסטנר. אשר לפרץ גולדשטיין, הרי היו פני הדברים הפוכים. כאשר אמר לו קאסטנר כי הוריו בחיים, נפרד מעם חברו יואל פלגי והופיע שוב במחנה המשלוח אצל הוריו. כששמע כי חירותו מסכנת את הצלתם, לא היסס להסגיר את עצמו. פרץ היה נער בן 19. הוא לא היה מהסס גם למות, למען יחיו הוריו ושאר היהודים שיצאו זה עתה ברכבת ההצלה.

לגבי דידי היו אלה העובדות העיקריות בעניין הצנחנים. כל השאר אינו אלא טפל. דברים רבים הסבו לי צער אישי רב, ובמיוחד עמדתה של אימא סנש כלפי רעייתי.

גברת סנש אמרה, כי באחד הבקרים באה לדירת ״ידידי קאסטנר״ כדי לחפש את קאסטנר ולבקש לשלוח חבילות לבתה הנתונה במאסר. ואולם אשתי אינה זוכרת שום פגישה כזאת. אינני יודע אם גברת סנש התדפקה על דלת הדירה הנכונה.

אשר למשלוח חבילות, הרי שיכול אני להבין את תרעומת האם, אולם הצדק אינו עמה. היו אלה עתות מלחמה והנאצים שלטו בבודאפשט. אילו התדפקה יהודייה על שערי בית הסוהר ואמרה, כי היא מביאה חבילה בשביל קצינה אנגלית, היו הפאשיסטים עוצרים יהודייה כזו ומענים אותה, עד שהייתה מוסרת מה טיב קשריה עם אותה קצינה. רעייתי צריכה הייתה להיות אֵם נפשעת כלפי שני ילדיה הקטנים ואשת-ציבור גרועה ביותר, אילו הייתה ממלאה בקשה זו. רק קתרינה סנש עצמה יכלה לבוא לבית הסוהר ולומר: ״הבאתי לבתי משהו לאכול״. השופט הלוי לא נתן דעתו לנקודה זו.

בכללו דומה היה עלי פסק דינו של השופט בנימין הלוי כשל אדם אשר מרוב עצים אינו רואה את היער. כבוד השופט ניסה לנתח את הפרטים, בעיות קטנות ביחס, אולם את עיקר העיקרים לא ראה.

הוא לא נתן דעתו לעובדה, שהאנגלים ובנות בריתם לא היו מעוניינים בהצלת יהודים,

וכי מנהיגותה של היהדות העולמית אטמה אוזניה משמוע את זעקת השבר של יהדות מתבוססת בדמה.

אך לא היטלר, לא הנציב העליון בארץ, לא הספר הלבן, לא לונדון, לא הסוכנות הועמדו במרכז זרקור הגינוי: רז׳ה קאסטנר הוא הוא האשם.

והרהורים אלה עזרו לי להבין את הערתו של השופט, כי הצעת ה-ס.ס. בקשר למכירתם של מיליון יהודים והשליחות של יואל בראנד אינן נוגעות לעניין.

מר הלוי לא יכול היה לומר,

כי מה שבראנד אמר איננו נכון,

שלא הייתה קיימת הצעתה של ה-ס.ס.,

שבעלות הברית עשוי מה שביכולתן כדי להציל יהודים,

כי מנהיגותנו לא גילתה אוזלת יד בפעולות הצלה.

כל זאת הוא לא יכול היה להגיד, שכן ההיפך מזה נעשה לעובדה היסטורית. שופט לא יכול גם להגיד, כי מה שאמר בראנד זוהי האמת, כי משמעותו של דבר הייתה, כי מנהיגי הסוכנות, עתה ראשי ממשלת ישראל, על ידי שיתוף הפעולה שלהם עם האנגלים, הפקירו חייהם של מאות אלפי אחים. שום שופט אינו יכול להטיח האשמות כאלו כלפי אישי ממשלתו.

אט אט התחוור לי מדוע לא עמדה בפני השופט הלוי כל ברירה, אלא להוציא את שליחותי ומאסרי אל מחוץ לתמונה׳ כאילו אינם שייכים לעניין.

עוד בעיה לא נתנה לי מנוח. השופט האשים את קאסטנר ואת הוועדה שלנו, כי יהדות הונגריה לא נקראה לרדת למחתרת, למרוד בשלטון הנאצי, דבר שהיה מציל אולי חיי אדם ומציל לבטח את כבוד העם היהודי.

תחילה הצגתי לעצמי את השאלה תנועת מחתרת מהי, ואם הוועדה שלנו בבודאפשט הייתה תנועה מסוג זה. מחתרת זו תופעה פוליטית השואפת לשינוי עובדות היסטוריות. תנועת גאנדי, למשל, או מרד החשמונאים, או ארגוני ההתנגדות בימי המנדט הבריטי בארץ יכולים להיחשב לתנועות מחתרת. אולם מחתרת יהודית בהונגריה לא יכלה להציב לה למטרה להרוס את העובדה הפוליטית של קיום הנאציזם, שהרי כל התנועות היהודיות בעולם, אילו עשו יד אחת, לא היו יכולות לבצע זאת. לשם כך נחוצה הייתה מלחמה עולמית, שנמשכה שנים והניבה יבול דמים של 25 מיליוני מתים. תנועת מחתרת יהודית בהונגריה יכלה להילחם רק להשגת מטרות חלקיות עד להחריד: לקיים בחיים מספר יהודים ככל האפשר. זו בדיוק הייתה מטרתה של הוועדה. דוגמת גטו וארשה, שהועמדה לעומת פעולתה של ועדת בודאפשט, הייתה דוגמה גרועה ביותר. בוארשה כותרו כחצי מיליון יהודים. רק לעתים רחוקות יכולים אסירים לבצע מרד שיסתיים בהצלחה. בגטו וארשה ניתן האות למרד רק לאחר ש-90%, כלומר 450 אלף יהודים כבר הומתו בתאי הגזים וכל מי שנשאר ידע שאין שום פתח להצלה. רק אז פרץ מרד הגבורה, ובו נספו 50 אלף היהודים רובם ככולם. בהונגריה המצב היה שונה מאוד: שליש היהדות ההונגרית נשאר בחיים, האחוז הגבוה ביותר מכל ארץ מנואצת שהיא. אפשר לשער בוודאות, כי אילו קראו קאסטנר והוועדה את יהודי הונגריה למרד, ויהדות הונגריה הייתה נענית לקריאה, הרי חלקו המכריע של שליש זה שנשאר בחיים היה מת מות קדושים.

נוסף על כך, לא קאסטנר ולא הוועדה יכלו לקרוא למרד: יהדות הונגריה לא הייתה מצייתת לקריאה כזאת, גם מסיבה זו, שקאסטנר והוועדה לא היו ידועים כמעט בקרב יהדות הונגריה. בכלל היוו הציונים רק אחוז קטן מכלל יהדות ארץ זו. אילו הקימו כל החלוצים, שישבו אותה שעה בהונגריה, צבא מרד, לא היה מספרם מספיק כדי להרכיב פלוגה. הגברים היהודיים שיכלו לשאת נשק, מגיל 20 ועד 50, גויסו ל״שירות העבודה״. גם אלה לא יכלו למרוד. הם היו אסירים ונמצאו מחוץ לגבולות הונגריה. את יחידות שירותי העבודה עצמן אפשר להשוות בהצלחה למחנות ריכוז ניידים. גם בקרב האוכלוסייה ההונגרית הנוצרית, לא הייתה קיימת שום תנועת התנגדות נגד שלטונות הכיבוש הנאציים, כדוגמת צרפת, יוגוסלביה או פולין. להיפך: ה״ילאש״ ההונגריים היו תכופות יותר אכזריים מהנאצים עצמם וקיבלו בברכה את הכיבוש הגרמני.

על הלך הרוח ששרר בקרב האוכלוסייה ההונגרית הנוצרית, העיד קאסטנר במכתב מה-31 באוגוסט 1944:

״כבר ביום הראשון לכניסת הצבא פתח הרדיו ההונגרי בקול אנטישמי חריף... הותקנו 800 אלף כוכבים[4] לשמש חומר למשחק ילדים, והללו משחקים בהם תוך שמחה שברשעות או מתוך תמימות שבחוסר ידיעה. המעמד הבינוני ההונגרי הוא הרע ביותר, שאפשר בכלל לדמות ביחס לשכבה סוציאלית זו... החברה ההונגרית לא חזרה למצב של שיווי משקל מאז המהלומה שניתכה עליה ב-19 למארס, ואחינו הלכו לאבדון בגלל פסיביות ההמונים, פחדנות המעמד הבינוני ואובדן הדרך של המעמדות השליטים״.

המהלומות ננחתו על יהדות הונגריה בפתאומיות כזאת, שגם יסוד הזמן לא אפשר לארגן תנועת התנגדות צבאית. פעולות ההשמדה שנמשכו בפולין חודשים ושנים, בוצעו בהונגריה במשך ימים ושבועות. האנשים איבדו את ראשם. תחילה בא המוות, ורק אחריו, כביכול, נולדה הכרתו.

קאסטנר והוועדה שלנו הפיצו סיסמאות שונות. החשובה בהן הייתה

״אל תלכו לגטאות! אל תעלו על רכבות ההגלייה! הימלטו אל מעבר לגבול! הסוו עצמכם בניירות מזויפים והסתתרו בקרב האוכלוסייה הנוצרית! התנגדו בכל יכולתכם!״

רבבות מיהודי הונגריה ניצלו כאשר שמעו בעצת סיסמאות אלו.

על ידי בריחה לחוץ לארץ דרך המעברים בגבול, שהוכנו על ידי אנשיה האמיצים של ועדתנו.

על ידי שימוש בניירות המזויפים, שעמיתי הכינו במאות אלפים, והסתתרות בעזרתם.

לרוע המזל, לא שמעו רבים מיהודי הונגריה בקולנו. אין זו אשמתו של קאסטנר.

שורש פעולתו של קאסטנר היה נעוץ בעובדה, כי משטר המבוסס על שוד וגזל וההולך מדחי אל דחי, הדבר הראשון שמתנוון בו הוא מנגנון השלטון. מנגנונה של ה-ס.ס. היה מורכב ברובו מפושעים ורוצחים, ואלה דרכם לקחת שוחד. התקפנו את החלק השביר ביותר של הרייך בן אלף השנים של היטלר. הצלחנו במידה זעומה, ואין זו אשמתו של קאסטנר שהצלחה זו לא הייתה גדולה יותר.

רז׳ה קאסטנר לא היה ראוי לפסק דין המוות המוסרי שהוציא עליו השופט הלוי. בעיני היה פשעו הגדול של רז׳ה נעוץ בנבכי אופיו:

הוא הסתיר מהעם את אשר ידע עד עומק שכלו הבהיר על הפקרת ההצלה,

השלים עם האחראים להפקרה זו.

חטאים אלה לא חטא קאסטנר בבודאפשט, אלא בשווייץ, כאשר חיבר את הדו״ח שלו. הוא סילף את האמת כדי לזכות בחסדם של ה״גדולים״, שהיו בשלטון. אז, רק אז, הוא מכר את נפשו.

ואומנם קיבל רז׳ה את שכרו:

הוא נתמנה לפקיד בכיר בממשלה,

הוא זכה למקום מכובד ברשימה לכנסת,

הוא נתמנה כמנהל ב״קול ישראל״ ועורך עיתון,

הוא נבחר כיו״ר ההתאחדות העולמית של יהודי הונגריה,

הומטרו עליו כיבודים ודברי הערכה,

הוא נעשה לחלק מהמשטר, ובכך בגד במתים ובידידים ותיקים גם יחד.

לקאסטנר היה סיכוי לנער מעליו את החטא בו הואשם: לנהל קו הגנה עצמאי, שאינו מקבל פקודות מן החוץ, לגולל את כל האמת כפי שידע אותה היטב. אולם הוא לא עשה זאת.

גם עו״ד תמיר, שעל ידי משפט קאסטנר ביקש להגיע לבעיות המרכזיות, לא השיג את מבוקשו: אין לכתוב היסטוריה בין כותלי בית המשפט, כשעל ספסל הנאשמים יושב אדם קטן אחד. עו״ד תמיר הפך לפרקליט בעל שם. אין ספק שהוא נחל ניצחון גדול בהרשעתו המוסרית של ד״ר קאסטנר, אולם לא היה זה אלא ניצחון של פירוס. למעשה ניצח עו״ד תמיר את כוונותיו שלו עצמו, כי ביקש להרשיע את הסוכנות - ובית הדין לא נגע בה לרעה. צר היה לי על הלוחם הנלהב והישר שמואל תמיר, שהכרתיו בשעתו באחד מבתי הקפה שעל שפת ימה של תל-אביב.

כן צר היה לי על בנימין הלוי, נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שהפליג במבוך אלפי העובדות כדי לחפש צדק ויושר. תפקידו צמצם אותו, ולפיכך לא יכול היה לקרוע את מסכת השקרים והצביעות. לא הייתה פתוחה לפניו שום אפשרות אחרת, מאשר להוציא פסק דין מוטעה מיסודו.

כל זה חיזק בי את ההחלטה הנחושה. יהיה אשר יהיה, ספרי חייב לראות אור. אני חייב להביא בפני העולם את האמת ההיסטורית על נפילתה של שארית יהדות אירופה. לא למען קאסטנר. לא למעני אני. ואף לא למען חברי ועדת העזרה וההצלה, שבהם אני רואה את הטוב ביותר שהוציאה מקרבה יהדות הונגריה. החלטתי לעשות זאת למען האמת ומתוך ההכרה, שהשקרים והיעדרה הכרוני של עמדה עקיבה מרעילים יותר ויותר את נשמת עמנו.

 

(האנזי) האווירה שאפפה את רז׳ה אחרי פסק הדין הייתה של איבה גלויה מצד זרים, ועדינות זהירה מצד ידידים, שהיה בה כדי להכאיב לא פחות. רז׳ה הוכיח עתה, כי לא למות גבורה היא אלא לחיות. לקום מדי יום, להלך בחוצות ולעסוק במלאכת היום משל לא אירע דבר, דרש ממנו כוחות נפשיים גדולים יותר מאשר בימיה של בודאפשט. בדד ובשתיקה גדולה הוא נשא את חותם הגינוי, שלא יכולתי לראות בו אלא הטלת דופי בוועדת ההצלה כולה. במיוחד הייתה מרגיזה אותי העובדה, כי הוועדה בתורת שכזאת לא הותקפה ולא הורשעה. התביישתי כאשר היו אומרים לי: ״כן, את היית בסדר...״ (סוף דברי האנזי)

 

הערות:

[1] כל המובאות בספר, בהן מוזכר מר תובל-ולטמאן, הועברו לעיונו. מר ולטמאן נתבקש למסור גרסה משלו, במקרה ואין היא תואמת את גירסת המחברים. כותב מר ולטמאן: ״גרסתו של מר בראנד בקטעים שהעברתם אלי אינה תואמת את העובדות. יחד עם זאת, אין אני רואה כל צורך בהזדמנות זאת ובקשר לספר זה לתאר את העובדות כהווייתן״.

[2] לשאלה שהופנתה אל מר קראוס אם הפרטים הכלולים בשורות דלעיל נכונים הם, לא נתקבלה כל תשובה.

[3] וזה ההסבר שנכתב בידי מר א. דובקין, על נייר-המכתבים של הסוכנות היהודית בתשובה לשאלה שהופנתה אליו: הנני להודיעכם בזה, שאין לי מה להוסיף להערותי אשר מסרתי בבית-המשפט. אף פעם לא עמדתי להיפגש עם בכר בליסבון, ולא ידוע לי על שום הכנות לפגישה כזאת. אינני יודע מאין לקח כותב הזיכרונות מר בראנד על תוכנית כזאת, ועל כך שהיא כאילו בוטלה ברגע האחרון. בדבר עדותי, אמרתי רק את האמת. אולם, אינני יודע ומבין על סמך מה אפשר היה לקבוע, שעדותי מעידה על כך, שהמוסדות המרכזיים אינם מעוניינים בטיהורו של מר קאסטנר ז׳׳ל. בכבוד רב  א. דובקין

[4] סמלי הטלאי הצהוב.

 

העתקת קישור