חיבורים מבית הספר

שתי ערים: ירושלים ותל-אביב - כ״ט בטבת ת״ש - 1940

שונֶה הוא הרושם, שמשאירה כל עיר בלבך. למן הרגע הראשון עם כניסתך לעיר מרגיש אתה, כי שונה עיר זו מאחרת. עיר עיר והמיוחד לה, לכל עיר חותמה המיוחד. מתקרב אתה לתל-אביב באוטו ורואה שכל כמה שמתקרבים לעיר - הולכת ורבה חד-גוניותה. בהרים עוד שונה הנוף משעל לשעל ומקומות היישוב גם כן אינם דומים אחד למשנהו. כפר אחד השוכן במורד ההר משאיר בלבך את הרושם כי האדם דבק באדמה ואין הוא בורר לו מקום שבתו אפילו במקומות חסרי נוחיות הנראים כרופפים, אשר בית לא יוכל עמוד עליהם ויפול מטה והשני, כמטפס לראש ההר, משמש כעין מגדל העומד במקומות שממה ומראה כי לא בודד המקום ויש אנשים בו. אולם עם ירידתך לשפלה מתחילה כל הארץ להיראות בצבע אחד, הארץ שטוחה לפניך עד למרחק הראייה כמעט, הנוף אחיד. הצמחייה – פרדסים. לכל אשר תפנה ראשך אך פרדסים ופרדסים. נראה הדבר כי האדמה לא מוזנחת וכי הקימוה לתחייה אחרי שיממון של אלפי שנה. אולם בהגיעך למגדל דוד, הוד הקדומים החופף עליו, ועתיקותיה של ירושלים משרים רושם של רצינות על העיר, לא ירושלים כתל-אביב העליזה המלאה רק את החדש. לא ניכר בה כלל העתיק, ונראה כאילו רק לשם תענוגות באו הנה תושביה. לא רצינות, לא רוח של בנייה ויצירה חופפת עיר זו, אלא רוח של מבלי עולם. אם רואה עתה מקצת רוח של בנייה, הנה הנמל והנה שדה התעופה, הנראים כבודדים בכרך זה, ואולי משום קטנותם נראים הם גדולים וחשובים כל כך וממתיקים במעט את השם העיר הקשה. והעיר נראית פשוטה ורגילה לעומת ירושלים, אשר הכל בה, מן הכותל המערבי בן אלפי שנה ועד מקדש עומר המוסלמי ועד ירושלים החדשה בת עשרות שנים, חסרה כמעט את השאון והעליזות של תל-אביב החדישה, ומשרה על ירושלים רוח של תערובת הישן והחדש, כעין פשרה בין שני אלה.