פרק 6 זמן
קצר לאחר שובי ארצה שרפתי את הגשרים עם מה שסימל בעיני, אולי יותר מכל, את עברי:
עם חברי לאידיאל נעורים. ומקורה של שריפת-גשרים זו במקרה העיוור, במרכז עלייה ב׳
שבוינה, אשר זימן לדרכי אדם שלא הכרתיו כמעט קודם. איש זה היה בשנות המלחמה פקיד
במודיעין הגרמני. הימצאותו במקום זה לא נתנה לי מנוח. ערכתי חקירה פרטית והנה מה
שגיליתי: בבודאפשט התגורר פרובוקטור בשם זלצר, יהודי ממוּנקאטש, שגילה עסק
מכניס רווחים: הוא הבריח נאצים מבודאפשט לוינה. רבים מן הנאצים נימולו קודם לכן
וסימני כתובת קעקע, שהעידו על שייכותם ליחידות הס.ס.,
נמחו מעל בשרם. זלצר קשר קשרים עם יונה רוזנפלד הוא שליח עלייה ב׳ בבודאפשט,
והצליח להחליף את הדולרים שהיו בידי יונה לפי שער גבוה בהרבה משעשה זאת חלפן אחר.
הוא הצליח גם להשיג במחיר זול יותר את קרונות הרכבת ושאר אמצעי התחבורה, שהיו
דרושים להעברת הגבול. יונה היה זר בבודאפשט, הוא לא הכיר את האנשים במקום. רק לאחר
שנאסר עמד על כך, שנפל קורבן בידי פרובוקטור. משלוח של עלייה ב׳ אשר כלל 11 נאצים, שנימולו ואשר כתובות הקעקע בבשרם טושטשו, נעצר על הגבול על
ידי המשטרה ההונגרית. במהלך החקירה הודה זלצר, כי הוא עוסק בכך מזה זמן רב. כתוצאה מכך נערך
מצוד על חברינו ועשרים מהם נעצרו. זלצר סיפר כל מה שידע, כך שהחקירה התרחבה אף
מחוץ לגבולות הונגריה, עברה לרומניה ולאוסטריה. הפרשה כולה נוצלה על ידי העיתונות
ההונגרית לצורך מסע אנטי ציוני מביש. הריצותי דו״חות דחופים לתל-אביב. אולם, למרבה צער ותדהמה, לא זכיתי
לכל תשובה. הוברר לי שהאיש, אשר נתקלתי בו במשרדי עלייה ב׳ בוינה, אינו מכרי הנאצי
היחיד המסתופף בצלה של ״הבריחה״. במסגרתה פעלה רשת שלמה שחבריה היו נאצים לשעבר.
אחד מהם ישב כמעט בכל תחנה של עלייה ב׳ - בלינץ, בזלצבורג, אף בז׳נבה עצמה. רעייתי
גילתה באקראי אישה שגרת פעם בשכנותנו: זו הציגה עצמה כרוזנת פולנייה, אך פעלה
בבודאפשט כסוכנת המשטרה החשאית הנאצית. ביקשנו למסור אותה לידי המשטרה השווייצרית,
אולם היא נעלמה ועקבותיה לא נודעו. בכל המקומות היה אותו דבר. הנאצים הוותיקים היו להם קשרים מצוינים והם
ידעו היכן לקנות ולמכור מטבע זר בתנאים הטובים ביותר. היה זה ״נוח״ להיעזר
בשירותיהם. שליחינו, רובם קיבוצניקים, היו חסרי ניסיון ולא הכירו את האנשים ולא את
השיטות. לאחר
שעמדתי על קיומה של רשת זו של נאצים ותיקים,
שוחחתי על כך עם ארתור, מנהלו של המשרד בוינה, וכן עם השליח גדעון רופר (רפאל). היטבתי
להכיר את שניהם עוד מימי שהותי בתל-אביב. הם ניסו להסביר: ״אנשים אלה עובדים עתה למען המודיעין האמריקני. האמריקנים מפעילים
אותם נגד האנגלים, ולעתים קרובות קורה גם להיפך. מכל מקום נהנים הם מחסותו של
מישהו. אין אנו יכולים לעשות דבר נגדם״. מתל-אביב לא נתקבלו שום תגובות - לדו״חות ולהצעות ששיגרתי. אט אט
נוכחתי שאני מבזבז את מרצי לשווא. ב-30
באוגוסט 1946, לאחר שובי ארצה, הגשתי את
תזכירי האחרון לסוכנות היהודית, הוא היה מופנה לגולדה, זאב, גדעון וצבי - כפי
שכונו מנהלי עלייה ב׳ באותם הימים. ״נוכח העובדה שדו״חותי מיום 5
באפריל, 6 במאי ו-2
ביוני, 1946, לא זכו לתשומת לב, ברצוני להצביע על מספר עובדות ולהביא כמה
הצעות״, כתבתי בתזכיר זה, אשר נושאו שוב היה השימוש לרעה שעושים נאצים
ועוזריהם באמצעים ובכלים של ה״בריחה״. מובן מאליו כי גם לתזכיר זה לא קיבלתי
תשובה. עתה אזרתי עוז להסיק מסקנות. הצטרפתי ללוחמי חירות ישראל. אף על פי שהייתה זו תנועת מחתרת שנרדפה עד צוואר, הן על ידי הסוכנות
והן על ידי האנגלים, עשיתי זאת כמעט בגלוי. לפני כן הודעתי על כך לחברים רבים של
מוסד עלייה ב׳, לרבות צבי יחיאלי. פרשת הנאצים בשיירות ה״בריחה״ לא הייתה אלא
חוליה אחרונה בשרשרת שגררה אותי - באורח הגיוני וללא מעצור - להצטרפות אל המחתרת
הלוחמת. מעצרי בחלב והמאסר בקאהיר נטע בלבי איבה עזה כלפי ממשלת המנדט
הבריטית. עדיין לא ראיתי אז ברורות, אך הייתה לי תחושה פנימית, כי מאסרי ומניעת
שובי להונגריה נותנים לאייכמן ולחבר מרצחיו אמתלה רצויה להמשיך בהשמדת היהודים.
נתמלאתי חרדה לחיי משפחתי, ידידַי והמוני היהודים, שנתנו בי את אמונם ושיגרוני
בשליחותם. מיום ליום גבר בי הייאוש, ויחד עמו - האיבה. השעות הרבות של חקירת שתי
וערב, מדי יום ביומו, וכן הוויכוחים העקרים והבלתי פוסקים עם הקצינים האנגלים
הוציאוני מכלי. הייתי חסר אונים. הייתי אסיר. השימוש בנשק היחיד שנשאר לי, שביתת
רעב, נאסר עלי מטעם הסוכנות. אהוד אבריאל כתב לי לבית הסוהר בקאהיר, ב-14 ביולי 1944,
לאחר 9 ימי צום שגזרתי על עצמי, כי הכל הולך למישרין וכי יש תקוות טובות
להצלת שארית הפליטה. באותם הימים עדיין לא היה ברור לי, כי מוסדותינו המרכזיים
פועלים מתוך שיתוף פעולה מלא עם ״בת הברית״ האנגלית ולפי התכתיב של זו הפסקתי,
איפוא, את שביתת הרעב. לאחר מכן, כאשר לורד מוין השיב לדברי בשאלה ״מה אעשה עם
מיליון היהודים?״ - נתחוור לי שכלוא אני בידי אויבי עמי, וכי כל תכלית מאסרי היא
לחסום בפני שארית יהודי אירופה את נתיב ההצלה היחיד. זמן קצר אחרי שיחה זו עם הלורד מוין, אמרו לי האנגלים, שחופשי אני
לשוב לאירופה. אולם הואיל והסוכנות דחתה אפשרות זו, הוחזקתי פרק זמן קצר בקאהיר,
במחנה של סוכנים, שפעלו בשירות הבריטים בארצות הכיבוש הגרמני. בתקופה זו נורה
ונהרג בקאהיר, על ידי אנשי לח״י אליהו חכים ואליהו בית-צורי, הלורד מוין. סיבת
ההתנקשות לא הייתה ברורה לי, וכאשר נודע לי, שנתפסו שני יהודים, סבור הייתי, משום
מה, כי הסוכנות היא שהוציאתו להורג על עמדתו הקשוחה להצלת היהודים. האנגלים לא
דיברו עמי על נושא זה, מטוב ועד רע, אולם הדבר גרם לי שאזקוף את קומתי ואחוש גאווה
על כי יהודי אנוכי. מאוחר יותר נודע לי, כי נשיא הסוכנות היהודית, הפרופ׳ חיים וייצמן, מסר
הצהרה, לפיה זיעזע אותו מותו של הלורד יותר מאשר מות בנו, יוצא חלציו, שנספה
במלחמה. הצהרה תמוהה זו אינה מובנת לי היום, כשם שלא הבנתיה אז. זעזוע נוסף, וכן הכרה עמומה שמקומי ימצאני בשורות המחתרת העברית, באו
עלי ביום השני לשהותי בירושלים. טדי קולק הביא אותי למעונו הפרטי של אליעזר קפלן.
מסרתי לו את דו״חי הראשון, הרווי כאב ומרירות, על שליחותי ותוצאותיה. בעת שדיברתי
עמו הגיעה ידיעה על שוד מחסן טכסטיל בידי ״טרוריסטים״ יהודים. שוב לא עמדתי על
הקשר שבין המאורעות. אולם פחות מזה הבינותי את העובדה, שאליעזר קפלן וטדי קולק
מתרגשים כל כך בשל מקרה זה. הם התקשרו מייד עם אנשים שונים, ובכללם השלטונות
הבריטים, לפניהם התנצלו בכל לשון של התנצלות. במהומה והמבוכה שניעורו נשתכחנו
כליל, אני והשיחה על ענייני ההצלה. בלי משים הרהרתי במקרה אחר שאירע בבודאפשט לפני
שנים מספר: היה זה בשנת 1942.
הוועדה הצליחה להבריח כמה מנייני יהודים ממחנות הריכוז בפולין להונגריה. האנשים
הגיעו לבושי סחבות ורוחשי כינים. היו נחוצים לנו בגדים בכל מחיר, וכסף כמעט שלא
היה בידינו. אז צץ במוחו של אחד החברים רעיון פשוט: ״למעלה, במשרד הארצישראלי, יש לה ל׳ויצו׳ ארונות מלאים בגדים חדשים
מכל הסוגים. הבה נדרוש אותם בשביל הפליטים״. אולם מזכירתה של ״ויצו״, הגב׳ פרנצי, התנגדה בתוקף: ״לא יקום ולא יהיה. הנדבנים שתרמו בגדים אלה, יעדו אותם לחלוצים
המבקשים לעלות לארץ-ישראל, ולא לחלוקה לעניים מקומיים. אסור לנו לבגוד באמונם של
נדבנינו״. תגובת חברי הוועדה התבטאה בכך, שהם פרצו את דלתות הארונות וחילקו את
הבגדים בין הפליטים. אומנם תחילה צעקו אזרחים ״אחראים״ חמס על מעשה זה, אולם נשיא
ההסתדרות הציונית בהונגריה, המהנדס אוטו קומוי, הכיר מייד בעובדה, שבזמני חירום יש
לנקוט באמצעי חירום. מתוך זיכרונות אלה התחלתי להבין, כי אולי גם המחתרת העברית זקוקה
במאבקה לכסף או בדי טכסטיל, אולם התפלאתי פליאה רבה, כיצד יכלו קפלן וקולק להפסיק
דיון על אפשרויות הצלה בשל זוטות כאלו. גם ביום שלאחר מכן אירע משהו שנתן לי חומר למחשבה. נסעתי עם טדי קולק
למלון ״המלך דויד״, שם היה המטה הראשי של הסי.איי.די. קולק שוחח עם ראש הבולשת,
הקולונל האנלוק. הלה התאונן על כך, שהמחתרת העברית הודיעה בכרזותיה על חידוש
פעולות טרור. קולק הוציא את אקדחו מכיסו, הראה אותו לקצין הבולשת הבריטי ואמר: ״וכי מה יכול אני לעשות? אתם לפחות׳ עם הצבא והמשטרה שלכם, יכולים
להתגונן ביתר קלות. לי אין אלא אקדח זה, ורק הוא עומד ביני לבין התנקשות בחיי,
שהטרוריסטים עלולים לערוך״. אך יצאנו מהחדר, שאלתי: ״כלום כך הם פני הדברים, טדי? כלום אתם והמחתרת העברית הינכם שני
מחנות נפרדים? האם אתם נלחמים זה בזה בכוח הנשק? מה מתרחש כאן?״ ״מובן
מאליו שאין אנו מזדהים עם המחתרת. אומנם אין היא עדיין נלחמת בנו עם הנשק ביד,
אולם משתמשת היא באמצעים נתעבים אלה כלפי שלטונות המנדט. עם זאת אנו מנסים, תוך
שיתוף פעולה עמה, להסדיר את עניינינו אנו. אולם האנגלים מטילים עלינו את האחריות
למעלליהם של הטרוריסטים, אף שהם מיטיבים לדעת כי אין אנו עושים דברים כאלה. אני
אומר לך, יואל, אם לא יעלה בידינו להרגיע את הטרוריסטים, עלולים האנגלים להפריע
לעבודת היצירה שלנו ואף להתנקם בקיבוצינו״. ״טדי, דבריך מזכירים לי את דבריהם של המתבוללים בבודאפשט. דומני כי
בכסיות משי לא תשיגו הרבה אצל האנגלים. היטבתי להכירם בעת שהותי בקאהיר. רק אם
תפגינו תקיפות, תוכלו להציל חלק מן היהודים״. לח״י
לא הייתה מפלגה. היה זה ארגון מחתרת צבאי, בו שירתו ומילאו חובתם הלאומית אנשים
בעלי השקפות חיים שונות, לפעמים מנוגדות באורח קוטבי. באותם הימים הם התכוננו במתיחות לקראת הקרב המכריע. אני פעלתי בשטח המודיעין,
ולעתים גם בתחום הרכש. הייתה קיימת אפשרות
סבירה, כי הסוכנות תירתע ברגע האחרון מלהכריז על הקמת המדינה, וחלק קטן מעבודתי
קשור היה בתוכניותיה של לח״י אם אומנם כך יקרה, חלילה. עם החלטת האו״ם על הקמת המדינה, רקדו הבריות ברחובות הארץ. אויבים
לחצו ידיים. זרים נפלו איש לזרועות רעהו. אני עצמי שלחתי מברק איחולים למשה שרת.
הייתי ער כל אותו לילה כמעט. לא נזפתי גם בילדי הקטנים שבאו הביתה מאוחר ממני -
עייפים ומיוזעים, אך מלאי אושר. משאך עלינו על יצועינו ועצמנו עין, העירו אותנו
הפצצות הראשונות. הן נפלו בקרבת ביתנו. בלח״י לא נמניתי על יחידה קרבית, הייתי
קשיש מדי וגם בריאותי לא עמדה לי. אולם עתה לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים, כך
ששירתי גם ביחידת המשמר האזרחי, שהייתה מסונפת ל״הגנה״ בסמוך לאזור מגורי. כהרבה
ישראלים, גרתי על הגבול ממש, במרחק של מאות מטרים ספורות מקווי הערבים. מאז הכרזת
העצמאות התחלנו להעמיד משמרות ליליות על גגות הבתים. כל לילה שני היה מגיע תורי
לשמור - למן צאת הכוכבים ועד עלות השחר. בעת שמילאתי בלילה את תפקידי בהגנה על האזור, המשכתי לעסוק ביום בענייניה
של לח״י. למרות הערפל הצבאי והמדיני, שבראשית תקופת הקרבות עם הערבים, ניצבה באופק
שאלת התחסלותו של הארגון. ככלות הכל, לא הייתה לח״י חטיבה אחת מבחינה פוליטית
ומבחינת השקפת עולמם של חבריה. לצדם של יסודות דתיים קיצוניים היו בה יסודות סוציאליסטים,
ואף כאלה שנטו לקומוניזם. את כולנו איחדה מטרה אחת: גירוש השלטון הזר והקמת מדינה
עברית. כאשר הוכרזה המדינה, ברור היה לוותיקי המחתרת, כי העם הוא שיבחור במו ידיו
במשטר שבו הוא מבקש לחיות. לראשונה בדברי ימיה של לח״י, נקראו לוחמיה לאסיפה כללית
רבתי, כדי להחליט על עתיד התנועה וצורת התארגנותה הלגלית. באותם הימים החליטה הנהלת לח״י לשגרני בשליחות לצ׳כוסלובקיה. תפקידַי
הותוו כדלקמן: במקרה של ניצחון ערבי, או בגידה באינטרס היהודי, לעזור להכין בסיס לממשלה עברית בגולה; לדאוג למקורות מימון; להתחקות אחר פעולותיהם של חוגים ערביים מסוימים; להבטיח את תמיכתו של העולם הקומוניסטי בלח״י בפרט ובמדינת ישראל בכלל. לח״י הכינה לי תעודת מסע חדשה. פרט לאשרה הצ׳כית, היו כל הפרטים
שבתעודה זו מזויפים. קיבלתי שוב שם חדש. באורח רשמי נסעתי ככתבה של עיתונה של לח״י
- ״מברק״. בעת ההפוגה הראשונה שבקרבות נכנסתי למטוס וטסתי דרך שמי אתונה לפראג,
שם חיכה לי נציגה של לח״י. במהירות מפתיעה עלה בידי ליצור קשרים טובים עם המפלגה הקומוניסטית
במקום. פקיד גבוה של משרד החוץ ופרטיזן לשעבר הפך לידידי המסור. מי שהיה פעם חבר
״מכבי הצעיר״, ועבד בעת המלחמה במנגנון ההצלה בבודאפשט׳ פתח לפני את דלתות בתיהם
של אישים חשובים. כתבי-עת רשמיים חשובים, כ״פרטיזן״, פרסמו את מאמרינו על תנועת
החופש היהודית בארץ ומטרותיה של לח״י. כן נתבקשתי למסור, ואף מסרתי, תזכיר על
הנושא: ״מדוע, לדעת לח״י, אין התנועה הקומוניסטית בארץ יכולה להיות נושא רצונו של
העם היהודי״. גם בשטח הכלכלי הצלחתי בפעולות ההכנה שביצעתי. הדבר לא היה קשה ביותר.
לא צריך הייתי לגלות את ביצת קולומבוס. הסוד היה נעוץ בעובדה, שבצ׳כוסלובקיה
הקומוניסטית שררה כלכלת כפייה. ערכה הממשי של הקרונה הצ׳כית היה כדי 5% מערכה לפי השער הרשמי. צריך היה רק להחליף דולרים בשוק השחור
ולקנות תמורתם סחורות למשלוח לחוץ לארץ. בפראג הגיעני הד של יריות מירושלים. הרוזן ברנדוט נורה למוות. ממשלת
ישראל הוציאה את לח״י הירושלמית (שהייתה עצמאית כל העת) אל מחוץ לחוק ורבים מאנשיה
נכלאו. באותם הימים יצרנו קשר טוב עם ישראל. דיילת ופקידים שונים בחברת מטוסים
העבירו את מכתבינו לארץ וממנה. עתה הגיעו מהארץ ידיעות, כי חלק ניכר מאנשי לח״י
נעצרו ונכלאו. עד מהרה יצא חוק, לפיו צפוי לכל איש לח״י עונש מאסר עד לחמש שנים.
ניסינו להביא לפראג את נתן פרידמן-ילין ועוד מראשי המחתרת. הצ׳כים נתנו לנו למענם
היתרי כניסה ואף הבטיחו רישיונות שהייה. הכל היה מוכן. אולם בינתיים נעצרה הדיילת
בחיפה, ובעקבותיה פרידמן ושמואלביץ׳. בימים ההם היה אהוד אבריאל שגרירה הראשון של ישראל בפראג. בעת החודשים
שעשיתי בעיר זו לא ביקרתי אצלו אף פעם אחת. לא רציתי להכניסו למצב לא נוח. ככלות
הכל עסקתי, מנקודת ראותה של ממשלת ישראל הזמנית, בעניינים בלתי חוקיים, בהחזיקי
בדרכון ישראלי מזויף, על שם לא לי. מובן מאליו שאבריאל ידע על אודותי הכל. בחוצות
פראג ובבתי הקפה פגשתי שליחים רבים מטעם מפא״י והסוכנות, ושוחחתי עמהם לא פעם.
לפתע קיבלתי טלפון ממזכיר השגרירות, ידידי הוותיק מעלייה ב׳, יוסף ברנשטיין. ללא
הקדמות רבות הוא ניגש לעניין: ״יואל, אהוד ביקשני להתקשר איתך. הוא שוחח לפני מספר ימים בפאריז עם
משה שרת. הוא מוסר לך, שאם תבטיח לא לעסוק יותר בענייני לח״י׳ תוכל לשוב ללא שהיות
לתל-אביב. הוא ערב לך, שהחוקים החלים על אנשי לח״י לא יופעלו נגדך״. במילים
אחרות, הוצעה לי חנינה פרטית. הזמנתי את יוסף לכוס קפה, או אולי היה זה קוניאק (שני הדברים היו יקרי מציאות בפראג של אותם
ימים) ועשיתיו לצחוק. הפליא אותי, שאנשי עלייה ב׳ הכירו אותי כה מעט. מאותו
יום ואילך הורע מצבי בפראג. סיפרו לי, כי
שליחים ציוניים מסוימים הוציאו דיבתי רעה. ערב אחד הזהירני ידידי ממשרד החוץ הצ׳כי.
עוד באותו לילה יצאתי דרך ברטיסלאבה לוינה. ביקורי הראשון היה בבית החולים
״רוטשילד״, בו שכן משרדו של עמיתי מוועדת בודאפשט - טייכהולץ. עוד בשנת 1944 שלחה אותו הוועדה לוינה, כדי לארגן משם את עבודת ההצלה. בינתיים
הפך להיות לאישיות חשובה בקהילה המקומית. הוא קיבלני בשמחה רבה: ״טוב שברחת מפראג, ושבעתיים טוב שהגעת לכאן. קבלתי הוראה לדאוג לכך,
שלא תקבל אשרת כניסה לאוסטריה. מובן מאליו שלא נטלתי עלי תפקיד זה. רצו לאלץ אותך
שתיסע הישר הביתה. אגב, איזה שטויות אתה עושה עם לח״י שלך?״ כל מאמצי להיוודע מפיו, מיהו שהורה לו להתערב למען לא תוענק לי אשרה
אוסטרית - עלו בתוהו. שהותי באוסטריה הוגבלה ל-14
יום בלבד. ניסיתי לשווא להשיג הארכה. יצאתי, איפוא, דרך ציריך לפאריז. באירופה ישבתי בסך-הכל כתשעה חודשים, משתדל לעשות כמיטב יכולתי כדי
לתרום תרומה צנועה משלי. בינתיים הנחיל צבא ישראל תבוסה לערבים גם ללא עזרתי
הפיזית... התגעגעתי הביתה, רציתי לראות את המשפחה. חזרתי. תנועת לח״י הייתה שרויה
באותם הימים בתהליך של התחסלות. היה זה צעד נכון, לח״י מילאה את תפקידה ההיסטורי.
עם זאת נעשה משגה שאין לו תקנה: לח״י לא הקימה דור מאומן מבחינה פוליטית, שיוכל
להטביע חותמו על חיי המדינה. לאחר שמסרתי את דו״חי, חזרתי לחיים פרטיים. ב-21 באוגוסט 1946,
קיבלתי במפתיע מרז׳ה קאסטנר את המכתב הבא: ״... אשר לענייני הפרטיים, לא הייתי רוצה שאתה תופיע לא במוסד, לא
במפלגה ולא בשום מקום אחר. נטלתי את העניין לידי. רצוני לעשותו בעצמי ולא ארשה
בשום פנים שאתה תציג את הדברים בעיני אותם מוסדות או אישים ברוח אחרת משיש בדעתי
להציגם. מסרתי לך טיוטה של הדו״ח שלי מתוך תנאי מפורש, שהיא תשמש לך לרקע
בלבד... בינתיים החלטתי לשנות דו״ח זה באורח יסודי ביותר. עליך להשאיר זאת לשיקולי,
מתי ובאיזו צורה אפרסם דו״ח זה. שלום, ר ז׳ ה״ חלקו הראשון של המכתב, על ״ענייניו הפרטיים״, התייחס לחילוקי הדעות
בין יואל פלגי מזה לבין רז׳ה ושאר חברי הוועדה מזה בעניין טיפולה של הוועדה בשלושת
הצנחנים פלגי, גולדשטיין וסנש. בנקודה זו צדק רז׳ה: הייתה זו זכותו לומר לי, כי
ברצונו לטפל בבעיה זו ללא התערבות מצדי, שהרי, בסופו של דבר, לא הייתי אותה שעה
בבודאפשט. חלקו השני של המכתב התייחס אל הדו״ח שרז׳ה חיבר בשווייץ לצורך הגשתו
להנהלת הסוכנות היהודית. אותה שעה שהיתי לצדו של רז׳ה. ואנו דנו ארוכות בפרטי
הדו״ח, אף קיבלתי ממנו טיוטה גמורה של המסמך. אולם את הדו״ח הסופי שרז׳ה הגיש
לקונגרס הציוני בבאזל - בשמה של ועדת עזרה והצלה, כביכול - הוא לא הראה לי. חודשים
רבים עברו עד שהשגתי טופס של המסמך. כאשר קראתי את הדו״ח, שנמסר גם בשמי,
נזדעזעתי. הוא היה רחוק בנקודות רבות מהדו״ח המקורי שנמסר בשעתו לידי. למעשה שינה
רז׳ה את כל הקווים היסודיים בו. משגיה והזנחותיה של הסוכנות בעבודת ההצלה הושמטו
כליל. הוא העליב באותו דו״ח, בצורה גסה, את כל חברי הוועדה ללא יוצא מהכלל, בכך
שמסר תיאור מסולף של התנהגותם, או שכח להזכיר מאורעות חשובים, בהם לא הובלטו
הישגיו האישיים שלו. דבר זה הרתיח את דמם של כל חברי הוועדה. סמוּ שפרינגמן חירף וגידף. המנהדס בונדי ביס, שלאחר צאתו של רז׳ה מהונגריה קיבל את הנהלת הוועדה,
ואשר מימן בכספו את הכנת הדו״ח (שהכיל קרוב ל-300 דפים), גם הוא טען, כי חלקים מסוימים
מן המסמך הועלמו ממנו בשעת הכנתו. רעייתי הגנה על רז׳ה בנימוק, שזהו דו״חו האישי, אולם גם
היא לא קראה בו. ד״ר בלה דנש, מי שהיה אז יו״ר ״איחוד״ בהונגריה, כתב לי מכתב
מלא חימה. הוא רצה שאצטרף אליו בנקיטת פעולה נגד רז׳ה והדו״ח שלו. פרץ רבס, שיהיה כעבור שנים מספר מרכז הוועד למען הגנת רז׳ה,
כתב לי ב-10 ביוני 1947 מבודאפשט את הדברים הבאים: ״המדובר בדו״חו של רז׳ה. האמינה לי, שלא קנאה מדברת מגרוני, בצייני
לפניך שחברים-פליטים ואני הכרנו מן הרגע הראשון מהו אופיו של רז׳ה. אותי התנהגותו
לא הפתיעה כלל. אני מתעלם מן העובדה, שהוא גזר אלם על אישיותי. מה שנוגע לך, הדבר
הוא חמור יותר, והייתי רוצה להתייעץ עמך מה אפשר לעשות. כל העניין עדין מאוד לאחר
שהצלחנו בקושי לטהר את פעולתנו כולה. אם נצביע עתה על שקריו של רז׳ה, נפגע בעניין
הכללי. רק רז׳ה עצמו יכול לתקן את המעוות. השאלה היא כיצד להכריחו שיעשה זאת.
הסיכוי הטוב ביותר טמון, כמובן, בשיחה בין שלושתנו. אך אין לכך סיכוי של ממש. האפשרות השנייה היא שנכתוב אליו, כי נעשה את מעמדו האישי לבלתי נסבל,
אם יסרב לתקן את דו״חו. אתה בודאי זוכר היטב את ענייניו הכספיים בשטח הפליטים. אתה
הוא שעיכבת בעדי מלהבהיר עניינים אלה. נוסף לכך, אין ספק שאתה ידעת על הדברים הרבה
יותר ממני. אומנם מה שאני מציע הוא צעד נקלה מאוד אולם כשיש עסק עם אדם חסר מצפון,
הרי אי אפשר להשיג דבר, אלא בדרכים כאלו. מאידך, אינני בטוח כלל שהוא יושפע מכך,
שהרי אין ספק כי יביא בחשבון את מידת דבקותנו בעניין, אשר תמנע מאיתנו לפעול
בפומבי. עם זאת, אני סבור, כי כדאי לנו לנסות ומצפה לתשובתך והסכמתך. פרץ רבס״ אותה שעה שהו קאסטנר ומשפחתו, וכן אשתי, בשווייץ. החלטתי לנסוע
לקונגרס הציוני בבאזל. הייתה בידי תעודת מסע בצורת ״לאֵסאֵי פאסאֵי״. אולם הצירות
השווייצרית הסכימה להעניק לי אשרת כניסה רק בתנאי שמוסד יהודי ימליץ על כך. זאת
תבעו השווייצרים בהתאם להסכם עם המוסדות היהודיים. הסוכנות ומוסד עלייה ב׳ סירבו
לתת לי את ההמלצה הנדרשת, וכך נמנע ממני לבוא לקונגרס ולהביא בפניו את תלונותי.
אולי כך מוטב. בין כה וכה לא היו טענותי מתקבלות. (האנזי) אני הייתי בבאזל, בעת הקונגרס הציוני. ועדת
חקירה מטעם מפא״י או ה״הגנה״ החלה לפעול בעניין המחלוקת בין קאסטנר לפלגי. הוועדה קיימה
דיונים, אולם לכלל מסקנה סופית לא הגיעה. הוחלט להמשיך בחקירות בישראל. אך הוועדה
לא נקראה יותר לישיבות, ועל כל העניין נסתם הגולל. דעתו הגרועה של פלגי על קאסטנר נבעה, לדידי, מן הצורך לתרץ בצורה סבירה
את כישלון מבצע הצנחנות בהונגריה. ואם גם גורמים אישיים שיחקו תפקיד מה בדבר -
כגון אי הצלת הוריו של פלגי ברכבת ברגן-בלזן, ואף זיכרונות משותפים משנות הנעורים -
לא ידע פלגי לעמוד בפני הפיתוי להצביע על קאסטנר ועל ועדת ההצלה כאשמים בכך, כי
שליחותו ושליחות השניים שנפלו העלתה חרס. אך יואל פלגי ידע היטב כמוני, כי לא היו
קיימים בהונגריה תנאים אובייקטיביים לאותן פעולות אשר אולי
ביקש לבצע, וכי הוא לא היה מצויד - מבחינה נפשית כבמבחינה חומרית וצבאית - באמצעים
לממש תוכניות הצלה או המרדה. הצנחנות העברית הייתה בתנאים אלה דרישת שלום פתטית
מטעם היישוב בארץ לאחים בצרה, לחיצת יד להולכים למות. זה אולי איננו מעט, אך יותר
מזה היא לא הייתה. בבאזל הרגשנו לראשונה את חומת הקרירות שהוקמה סביבנו. לאחר שיחה עם
פלגי התברר לי, כי מאשימים אותנו במילוי תפקיד שלילי בגורל הצנחנות. אמרתי לפלגי,
כי רוצה אני לשמוע האשמות מפורשות ולהשיב עליהן מפורשות. לפי הצעתו, סרתי למלון
״טראבס״ כדי לקחת דברים עם שאול מאירוב. הייתי אצלו כעשר פעמים, אך לשיחה לא
נתקבלתי. הבינותי כי המה מעוניינים בקיום הערפל, אולי משום חשש שהמראה אשר יתגלה
לאחר הפגתו לא ינעם לעיניהם. בעוברי
דרך מארסיי, ניגש אלי וניה פומרנץ והציג עצמו כמי שקיים מגע עמי, בשעה שעשה במשלחת
הסוכנות בתורכיה. תוך כדי שיחה שאל מה מעשיו של רז׳ה. אמרתי לו שאף הוא מתכונן
לעלות ארצה. תגובתו הייתה: ״והוא איננו פוחד?״ חקרתי את מר פומרנץ לפשר שאלתו,
והוא הסביר חמקנית, כי לא הייתה זו אלא פליטת פה. ״פליטת פה״ זו לא ניבאה טובות
לעתיד. (סוף דברי האנזי) בשנת 1947 באו קאסטנר ומשפחתו לארץ-ישראל. כמעט שלא
נפגשנו ושוחחנו אך לעתים רחוקות. שמרתי לו טינה על הדו״ח שפרסם. עם זאת הסדרתי עם
נציג ״הלוחמים״, המפלגה שהוקמה בידי אנשי לח״י, שינסה לאתר אותו ולרוכשו למען
תנועה זו. ניסיונות אלה עלו בתוהו: רז׳ה נשאר מפא״יניק טוב. בשנה הראשונה לעלייתו לארץ חי קאסטנר
בתנאים כלכליים קשים במיוחד. ניצולי רכבת ברגן-בלזן ערכו ביניהם מגבית׳ ובכסף
שנאסף נקנתה למענו הדירה שבשדרות עמנואל, בתל-אביב. הוא קיבל משרה קטנה כפקיד
בחברת ביטוח. מעמד כגון זה לא עלה בקנה אחד עם שאיפותיו ותקוותיו של רז׳ה. הוא חשב
על מוצא. משפטי נירנברג, שלפניהם הובאו פושעי המלחמה הנאציים, הקסימוהו. אולי שם
תינָתן לו הזדמנות להעלאת קרנו מחדש! אחייניתי מארגיט שאלגוֹ עבדה באותה תקופה אצל
שלטונות התביעה האמריקניים. הוא פנה אליה. מארגרט דיברה עם ה״בוס״ שלה, התובע
האמריקני ד״ר רוברט מ. ו. קמפנר, והלה שלח לו הזמנה לבוא לנירנברג בתורת עד מצד
שלטונות התביעה האמריקניים. רז׳ה יצא לדרך. והנה, בעזרתו של קאסטנר כעד התביעה, ניסו נאצים שונים להשיג אישור
לאליבי שלהם. לקורט
בכר הייתה ידידה בימי המלחמה, ושמה הרוזנת הרמינה. באותם ימים היה בכר אדם חשוב.
בו היה זה תלוי, אם יהודים יוצאו להורג או יושארו בחיים. קאסטנר הכיר את הרוזנת.
היא הייתה אישה נבונה, הבינה עוד לפני בכר שסופם של הנאצים לנחול תבוסה, וכי אדם
כקאסטנר יוכל לעשות לאהוב-לבה שירות שלא יסולא בפז. וכך הפכה הרוזנת למליצת יושר של קאסטנר בפני בכר. באותם הימים כינה קאסטנר אישה
זו בשם ״הרוח הטובה של בכר״. מאוחר יותר היא
הייתה לגברת בכר, ועתה באה אל קאסטנר ואמרה: ״אני עזרתי לך אז, עזור לי עכשיו״.
בין הרוזנת הרמינה לבין רז׳ה קאסטנר לבלבו לפתע יחסי ידידות. ועמדו לו לבכר בעת
צרה. כאשר
חקרתי בפרשת קאסטנר, חיפשתי ומצאתי גם את מי
שהיה התובע האמריקני באותם הימים. ד״ר רוברט מ. ו. קמפנר, שפעל מאוחר יותר בפראנקפורט כעורך-דין לענייני
השילומים. הוא השיב לשאלותי: ״כן,
הזמנתי את קאסטנר מתל-אביב לנירנברג, כעד התביעה. מייד לאחר שהגיע התחרטתי על
הזמנה זו. נוסף לעובדה, שהוא התגלה כעד יקר מאוד וההוצאות שהיו כרוכות בבואו היו
גבוהות ביותר, נוצר עד מהרה מצב משונה. אחרי ככלות הכל, אנחנו היינו שלטונות
התביעה. אני רואה מחובתי לציין בפירוש, כי קאסטנר התרוצץ במחנה הקצינים הנאציים
העצורים וחיפש ביניהם כאלה שיוכל לעזור להם על ידי הצהרה או התערבות לטובתם. בסופו
של דבר, שמחנו מאוד כאשר עזב את נירנברג״. ״אדוני, אני מזועזע ממה שאתה מספר לי. אם כן, יש גם אמת בכך שקאסטנר
הציל את בכר, ואולי אף נאצים אחרים, מהעונש המגיע להם כפושעי מלחמה? ״ ״לא. מר בראנד, זאת לא אמרתי. עלי להסביר לך את המצב ביתר בהירות.
הקצינים הנאציים שהיו עצורים במחנה, לרבות בכר, לא נתבעו על ידנו לדין, וזאת מאחר
והללו היו גם הם עדי התביעה, בדומה לקאסטנר והאחרים. ההבדל ביניהם התבטא רק בכך,
שקצינים אלה היו עצורים במחנה. בסך הכל נערכו בנירנברג שלושה-עשר משפטים של פושעי מלחמה. מספרם הכולל
של הנאשמים הסתכם ב-199. מהם שוחררו 39,
36 נשפטו למוות, 23
קיבלו מאסר עולם והשאר - עונשי מאסר לפרקי-זמן שונים. זה היה הכל. בין שלטונות
התביעה של ארבע המעצמות, אשר ניהלו את המשפטים, הושג הסכם, לפיו לא נתבע לדין שום
חייל למטה מדרגת גנראל ושום אזרח שלא היה מיניסטר בממשלת הנאצים. פתרון אחר לא היה
אפשרי כלל. איני יודע אם בכר היה פושע מלחמה. מכל מקום, הוא לא נתבע מעולם לדין.
והיו אלפים כמוהו. מכאן שלהצהרות אשר קאסטנר הצהיר לטובתם לא נודעה שום חשיבות
מעשית בעינינו. אומנם משהו אחר היה אפשרי: לאחר שלא היינו זקוקים יותר לקצינים
הכלואים במחנה, היינו מעבירים אותם לידי הגרמנים - ל׳בתי משפט לטיהור הנאצים׳.
ייתכן כי שם היו להצהרותיו של קאסטנר תוקף וערך״. שאלתי את מר קמפנר, אם לדעתו נתן קאסטנר את ההצהרות לטובת הנאצים, כדי
לקבל מהם שוחד כסף. זו הייתה תשובתו: ״לעצורים לא הייתה בכיס פרוטה לסיגריות, גם משפחותיהם היו שרויות
במצוקה כספית. נוסף על כך אמרתי לך כבר, כי גם לקאסטנר לא היה כסף. הוא לא פסק
מלבוא אלי כדי לקבל פקודות לקופה לכיסוי הוצאותיו. היה זה בהחלט מצב לא נעים. אילו
היה לו כסף, לא צריך היה לבזבז שעות על המתנה לתשלומים״. נכון. בדקתי את מקרה בכר. כיום הוא מיליונר, אולם באותם הימים היה עני
ואביון. שוחחתי עם בעלת בית בבראֶמן, אישה אנטי-נאצית, אצלה התגורר לאחר ששוחרר
ממעצרו אצל האמריקנים. היא סיפרה לי כי בכר פיגר בתשלום שכר דירה משך חודשים רבים,
וכי לא היה לו מה לאכול. אולם לא עבר זמן רב, והוא הצליח לקבל מידי האמריקנים היתר
בלעדי ליבוא וליצוא של חיטה בדרך הים. בגרמניה המורעבת שלאחר המלחמה הייתה החיטה
יקרה מפז. ובעוד עניין שיחק לו לבכר המזל:
הרוזנים ואלדמר ופרידריך קארל פון אופנהיים מקלן נתקלו בשנת 1942
בקשיים עצומים מצד המשטר הנאצי. אומנם סביהם היו כבר נוצרים ״כשרים״, אולם מוצאם
לא היה ארי טהור. הם היו חייבים למסור לידי השלטונות את חוות הסוסים הידועה שלאֶנדרהאן.
בכר היה קצין ה-ס.ס. אשר ניהל את המשא-ומתן על העברת החווה. הוא הוכיח נדיבות לב
ועזר לרוזנים במצוקתם, אף השיג למענם ולמען בני משפחותיהם תעודות מטעם שלטונות
הרייך, כי על אף העובדה שאינם אריים טהורים אין לרדוף אותם כבלתי אריים. הרוזנים
אופנהיים לא היו כפויי טובה: היה להם בנק בקלן. אחרי המלחמה הם מימנו את עסקיו של
בכר וכן את יבוא החיטה הראשון. נוסף לכל, נתרחש באותם הימים גם מה שקרוי ״הנס
הכלכלי״ של גרמניה. עד מהרה הפך בכר לסוחר החיטה הגדול ביותר בארץ זו ולמולטי-מיליונר. לא עלה בידי לקבוע אם בכר קיבל את הרישיונות
ליבוא חיטה על יסוד יחסי מסחר רגילים או בעזרת שוחד. ייתכן גם כי אחד הקצינים
האמריקניים, שחקרוהו במחנה נירנברג, היה בחייו האזרחיים סוחר חיטה. אולי עזרה לו
בכך, במידה מכרעת, גם הצהרתו של קאסטנר, אולם אין אני מאמין כי הבהרת בעיות אלו
תוכל לזרות אור נוסף על משפט קאסטנר וההתנקשות בחייו. מה שברור הוא, כי קאסטנר לא
קיבל מבכר שום תשלום בעד ההצהרה לטובתו. לאחר מכן, כאשר התעשר בכר, לא קיים עמו
קאסטנר כל יחסים. והרי עד יום מותו, סבל קאסטנר מדאגות כספיות בלתי פוסקות. המקרה של קרומיי היה פחות ססגוני. אני מיטיב להכיר את הרמן קרומיי. לדעתי,
היה לו יותר מזל מאשר שכל. נוסף על כך - הייתה לו אישה נעימה. גם היא הפילה תחינתה
בפני קאסטנר. קאסטנר התנהג תמיד כג׳נטלמן הונגרי, ובמיוחד ביחסו כלפי המין החלש.
פרט לכך, מי שאומר אל״ף, סופו שיאמר בי״ת. גם אי אפשר שרק בכר יתואר כחף מפשע. יד
חייבת לרחוץ יד. איש יערוב לאחיו. מזל היה לו לקרומיי - בניגוד לעמיתו דיטר פון
ויסליצני. ויסליצני היה איש הרוח. מכל הנאצים, לו היו הקשרים ההדוקים ביותר עם
קאסטנר. אם את בכר וקרומיי מאשים עדיין רז׳ה בדו״חו משנת 1947,
הרי על ויסליצני מדבר הוא טובות. לויסליצני היה האליבי הטוב ביותר: הוא שעשה את
עסקת ההצלה עם גיזי פליישמן, הוא שהציע את ״תוכנית אירופה״ להצלת כל היהודים
הנותרים תמורת כסף. ויסליצני היה הראשון שעשה לנו הנחות בבודפשט, והוא שגילה בסוד
באוזני רז׳ה שערי-השדה של הונגריה מתרוקנות מיהודיהן למקלחות הגז. ואף על פי כן,
נתלה ויסליצני, ואילו קרומיי יצא בשלום. ההסבר הוא פשוט: ויסליצני נמסר בידי בעלות
הברית לידי הסלובקים, ואלה העלוהו על הגרדום מתוך נימוקים שלהם. לא עזרה לו ההבטחה
שהוא ימצא את אייכמן, סלובקיה הייתה רחוקה, ועד שם לא הגיעה אליו יד גואלת. הייתה זו שאיפתו המתמדת של קאסטנר להיות בעל שררה. כאשר השלטון היה
בידו היה מתעלה לספירות של גדלות. כ״מסדיר עניינים״ בקלאוזנבורג, בשירות העבודה, בוועדת
ההצלה של בודאפשט, במשלוח ברגן-בלזן, במסעיו לפני תום המלחמה ממחנה נאצי אחד לשני -
הוא הוכיח שאר-רוח ראוי לציון. והנה, לפתע, ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ישראל לא
הכירה בו. הוא נאלץ לעבוד כפקיד נמוך בחברת ביטוח. הוא היה כאחד האדם, עברו לא הלך
לפניו. בנירנברג חזרה אליו שוב הרגשת הכוח. הרמת שפופרת טלפון, מילה טובה,
התערבות, הצהרה בכתב, דיים היה להציל נפשות אדם. מנירנברג חזר קאסטנר לתל-אביב. הוא הפך לאיש אחר. אומנם אז לא ידעתי
שום פרטים על כך, שכן כל השנים, למן בואו מנירנברג ועד למשפט הדיבה, לא החלפתי עמו
אף מילה אחת. (האנזי) הזמנתו לגרמניה להעיד פתחה לפניו גם את הדרך
בחזרה אל חבריו במפלגה, בסוכנות. הוא נהיה ״פרסונה גראטה״, נפגש לשיחה עם י. שפרינצק.
גם מכתבו לקפלן מעיד כי עם צאתו חודשו הקשרים מן הסוג שהיה כל כך חשוב בעיניו.
במכתב זה, מיום 26 ביולי 1948,
תיאר רז׳ה את הצלחותיו בנירנברג והצביע על אפשרות שבעזרתם של בכר ונאצים אחרים
יוכל קפלן לקבל למען המדינה סכומי כסף גדולים, אשר הופקדו על ידם בימי המלחמה
בבנקים שווייצריים. אולי הייתה הסדרתו של עניין זה אחת הסיבות העיקריות לנסיעתו של
קאסטנר לנירנברג. על כל פנים, עם שובו מגרמניה נתקבל ברצון לחיק המפלגה, והחל פועל בה
ולמענה. הקיר שניצב בינו לבין פלגי בבודאפשט, בינו לבין חבריו לדעה בז׳נבה ובארץ,
נפל כלא היה. או כך, לפחות, אפשר היה לדמות. זו הפעם הראשונה בחייו בארץ, היה רז׳ה
מאושר. בשובי לארץ, מצאתי כבר את שמו ברשימת המועמדים לכנסת הראשונה. גם משרה
נמצאה לו, בקופת מלווה, כמנהל המחלקה הרומנית. שאלתיו איך הוא מרגיש ברשימת המועמדים לכנסת. לא האמנתי בסיכויי הצלחתו,
וזאת לאו דווקא בשל המקום לו זכה ברשימה. כל אלה שפעלו אי-פעם במחתרת, אמרתי לו,
מורחקים מעמדות השלטון לאחר הניצחון. אין זאת, אלא שהלוחמים לחוד והשליטים לחוד.
ערפל המחתרת נוח תמיד להעלאת חשדות והאשמות, שאין ולא תהא לעולם אפשרות לאמת. גם
הוא, רז׳ה קאסטנר, יידון להישאר בצל. אך הופעתו ברשימה הייתה לו מקור חדווה
וסיפוק. הפעם ראה סיכוי לעצמו להגיע לרום מעמדו של חותנו, ששימש לו תמיד דוגמה
ומופת. לאחר זמן, לחצו ידידים על יואל פלגי, שעלה לגדולה, לעשות למען רז׳ה.
קאסטנר מונה לדובר משרד מסחר ותעשייה. תקופה ניכרת לא התראינו. שמעתי מדי פעם את שמו נזכר ברדיו כדובר
המשרד. תמוה היה בעיני, כי בדרך כלל לא הועלו.שמותיהם של דוברי המשרדים האחרים.
פרט לשמו שלו. פעם נזדמנתי, לרגל עבודתי, במשרד מסחר ותעשייה. עליתי לחדרו של רז׳ה. ״אמור לי״, אמרתי לו, ״זה הכרחי כי כל הודעה על חלוקה של שתי ביצים
ומאתיים גרם חמאה, או הצהרה כי שבעה זיתים שווים בערכם לביצה, יבואו בשמך המפורש? רז׳ה
שמח מאוד לבואי. ״רוח טובה הביאה אותך״, אמר. ״לא פעם חשבתי מה האנזי הטובה שלי
חושבת על הודעות אלו שלי״. הסברתי לו, כי חלוקת מצרכים היא בבחינת הכרח לא יגונה
ואין מה להתגאות בכך. הוא הצטדק באומרו, כי תכופות יקרה שפקידיו מנסחים הודעות אלו
שלא בידיעתו. הגבתי בצחוק: ״כן, אבל אתה חינכת אותם כך שהם אינם שוכחים לפרש
בשמך״. העירותי כי שמחה אני שהשיג עבודה, אך מצטערת על סוג העבודה. והוא הגיב: ״אל לך להשתומם: אם כי הנני עורך-דין אירופי, ושולט אני בחמש או שש
שפות, רבים כאן ניחונו באותן סגולות. עלי להתאמץ לחדור לסודות השפה העברית, לפחות
כמו משכיל ממוצע שגדל בארץ. עד כה טרם עלה הדבר בידי״ הוא לא היה מר-נפש. להיפך, היה מלא שאיפות ואחת הייתה דעתו להשיגן. בטוחתני
כי גם הכללתו ברשימות מפא״י, לכנסת הראשונה והשנייה, לא עלתה לו בקלות. אשר לא
הצלחתי אני למענו - להשיג לו הזמנה לקונגרס בבאזל כשליח הציונות ההונגרית - הצליח
הוא למען עצמו לפני הבחירות לכנסת - בזכות כישרונו, חן אישיותו וקשריו. פעם ראיתי מודעה על אסיפת מפא״י, בה ״ינאמו ד״ר קאסטנר, ד״ר שווייגר, ד״ר הרמן, ד״ר וייס והילל דנציג״. אמרתי לרז׳ה: ״מוזר כי מפלגת פועלים מרבה כל כך לנופף בדוקטורים שלה״. הוא הביט בי בעצב-מה והעיר: ״יודעת את, זו הפעם הראשונה, פה בארץ בלבד, מרגיש אני כי תוארי מזיק
יותר משהוא מועיל. כישרונותי יכלו להביאני רחוק יותר, אם במקום להיות מצויד בתואר
דוקטור, הייתה לי, למשל, ידיעה שוטפת באידיש...״ היה
סביב רז׳ה רחש של רינונים ורכילות. כמעט בכל שיחה שהתנהלה עליו, חזר הביטוי ״כן,
אבל...״. ושוב נתאמת בעינינו הכלל, מה קשה לו לאדם להיות ניצול ולשאת בלבו נטל של
הכרת תודה למציליו. אפילו אדם כרב יואליש, הרבי מסטמאר, לא יכול לשאת את המועקה
שהוא חייב את חייו לרכבת ״ציונית״, וכך נולדה האגדה, כי אמו המנוחה של קאסטנר
(החיה, ברוך השם, עד היום) הופיעה בחלום בנה וגזרה עליו לצרף את רב יואליש לרכבת
ההצלה. למותר לציין, כי מעולם לא סיפר רז׳ה לאיש מחבריו על אודות חלום מסוג זה. (סוף דברי האנזי) קאסטנר חזר מגרמניה. הוא היה עתה חביבה של מפא״י. הדלתות נפתחו לפניו.
הוא זכר הכל וסלח הכל, בהשלימו עם אלה, אשר במבחנים הקשים ביותר של המלחמה נכשלו
והכשילו אותנו. עתה קיבל את התמורה. הוא הפך לפקיד מכובד במנגנון המדינה. הוא זכה לכבוד ולהערכה. שמו הופיע במקום ריאלי ברשימת הצירים של מפא״י לכנסת. הוא היה למנהל השידורים של ״קול ישראל״ בהונגרית. הוא מונה לעורכו של העיתון המפא״י בשפה ההונגרית. הוא הועלה ליושב-ראש ההתאחדות העולמית של יהודי הונגריה. אני, לעומת זאת, זכרתי הכל ולא ידעתי כיצד לסלוח. ורז׳ה קאסטנר, שהבין
הכל בדיוק כמוני, לא הבין למה אינני שותק, למה אינני משלים. פניתי עורף למוסד עלייה
ב׳. רחקתי יותר ויותר מהמנהיגים, ואף הם נידו אותי. ברם, נבואותיהם נתקיימו בי. לא יכולתי לקבל משרה, ״אף של מנקה רחובות בחוצות תל-אביב״. שרוי הייתי
במצוקה ומשפחתי סבלה ממחסור. רז׳ה קאסטנר נע מחיל אל חיל, אל מרכז הזרקורים, בעוד אני נעזב בצדי
הדרך, נשטף ונשכח על ידי החיים. כלום זוהי הסיבה שבגללה עודני חי, ואילו דמו שלו נשפך בחוצות תל-אביב? |
