חיבורים מבית הספר

ליל אחד במאי - כ״ב באייר תרצ״ט - 1939

המגרש, מגרש מחנות העולים. הזמן שמונה שעות אחרי-חצות היום. המגרש כולו הומה מרעש הרוקדים ומצווחות העומדים מסביב והמסייעים לרוקדים לשיר. אילו נשאל אחד הרוקדים מה קרה כאן ומהי השמחה שקפצה על כל הנאספים היה עונה: האחד במאי. ובאמת מה עניין אחד במאי ולשמחות. הלא חג זה הוא גם יום זיכרון להרבה רציחות של מפגינים והוא חג הפועלים, אשר מצבם בעולם לא מעורר שמחה עד לריקודים. אבל במקום שנמצא נוער הריהו שמח ורוקד. וגם טעם יש לדבר, עלינו להתעודד בשל ריב המפלגות השורר כאן בארץ; הוכרחנו להעמיד שמירה ליד השערים פן יהיה ניסיון של התנפלות על האולם, שעשוי היה לשמש מטרה מיוחדת לבריונים על כי היה מלא וגדוש סיסמאות, וגם היה מה לשבור ולספק את תאוות ההשמדה שלהם, במנורות החשמל התלויות בהמון במגרש. על כן יצאנו שני חברים עם אורות ביד לשמור על הפתח, מפני התנפלות בריונים ומפני התפרצות של פרחחי הסביבה למגרש, דבר שהיה מפריע למהלך החגיגה. והנה לאחר כל הנאומים והתוכנית האמנותית החלו הריקודים, ואנו שהשתעממנו בתפקידנו זה של שמירת השער רצינו להחליף בשמח יותר, קפצנו למעגל הרוקדים, עוד מעט ושכחנו את תלאות היהודים בעולם, את ירידת הסוציאליסטים ואת... תפקידנו כשומרים. והנה קפץ עלינו רוגזו של מנהל השמירה והתחיל להטיף לנו מוסר. והמוסר מוסר של מטיף: ככה אתם ממלאים את תפקידכם, בהזנחה כזאת של תפקידי העומדים במשמר היה נשמר היישוב, וכושר עמידתו על נפשו היה מתקלקל וכך היה הולך וקופץ מעניין עד שהגיע לדבר שרצה להגידו מתחילה: חיזרו מהר למקומכם ולא... לאט לאט התפזרו כל החברים ונשארנו רק כשלושים חברים, שהוטל עליהם לשמור על אזור זה של העיר ממתנגדי האחד במאי, שלא יכתבו סיסמאות נגדיות בזפת על קירות הבתים. לכל רחוב נקבעו שני חברים, אני ועוד חבר הצטיידנו במעילים חמים ויצאנו לרחוב הקבוע לנו רחוב הקק״ל, וזו הייתה השמירה הראשונה שלי. אני חסר הניסיון התחלתי במילוי תפקידי, כאשר הוטל עלי לסובב את הרחוב ממערב למזרח וממזרח למערב בלי הפסק, ואילו חברי, בעל הניסיון, היה מעשי יותר. סבב יחד איתי את הרחוב פעם אחת ואמר די. עכשיו עלינו לנוח. בחרנו לנו מקום שממנו אפשר לראות את מרבית הרחוב ושהוא מוגן מהרוח, שהייתה אז קרה וחזקה וישבנו שם. חברי שכב במנוחה וכמעט שנרדם ואילו אני ככלב שמירה זה, הייתי משגיח על כל איש שעבר ברחוב עד שנעלם מעיני. בהרגישי טפיפה ממרחק ניעורתי, זקפתי את ראשי והשגחתי על ההולך. שאלתי את חברי האם כזאת היא השמירה? לשכב ולנמנם? הוא גמגם: ״כן״. לשמע המילה הזאת התאכזבתי אכזבה גמורה. אני חשבתי את השמירה למעניינת ומושכת והנה הדבר עלוב מאוד: שכב ונמנם ותו לא. אולם בכל זאת עוד שמרתי קצת על מחשבתי הקודמת הנאמנה ביחס לשמירה והניעותי את לב חברי לכמה סיבובים ברחוב.