פרק 5
מזהה  21
שם הספר  342 השטן והנפש
מספר פרק  5.
שם הפרק  פרק 5

 

 

פרק 5

 

 

על סיפון האונייה הייתי מלא ציפייה ומתיחות. הודעתי טלגרפית על בואי לאחותי ולאחייניתי, שהמלחמה סחפה אותן לפאריז. הן חיכו לבואי בנמל מרסיי. משהטילה האונייה עוגן, ראיתי אותן על הרציף. בהידחקי לכבש היציאה מעדתי ונפלתי המימה. הייתי טובע לבטח, אלמלא נחפזו השוטרים הצרפתיים, הטילו חגורת הצלה לתוך הים ומשוני ליבשה. אחותי ובתה פרצו בצחוק כאשר ראו אותי נוטף מים, אולם אני קפאתי מקור, שהרי באתי מארץ-ישראל שטופת השמש והימים היו ימי חג המולד.

אך הגעתי לפאריז וכבר פרצה מחלוקת ביני לבין נציגי הסוכנות באירופה. הם היו טובים אלי, אף למעלה מהמידה. הם שכרו לי במלון ״קלאריג׳״ דירה מפוארת, מורכבת מפרוזדור, חדר מגורים, חדר משכב ואמבטיה. מכירתי הוותיקה ממוסד עלייה ב׳ רות קריגר, שניהלה באותם ימים את המשרד הארצישראלי בפאריז, הסבירה לי כי כל השליחים החשובים מארץ-ישראל מתגוררים בתנאים כאלה. את רות קריגר פגשתי לראשונה בקהיר, בעת מאסרי. היה זה בעת הטיול היומי על גג בית הסוהר. הסוהר ששמר עלי, חייל אפריקני, עקב אחרי במרחק של מטר כשרובהו המכודן דרוך ומוכן לפעולה. על אותו גג התנהלה שיחה ערה בין קצין בריטי גבוה לבין גברת. הקצין הפסיק את שיחתו ופנה אלי. הוא הפליג בשבחי ועמד על אומץ-לבי. פניה של הגברת נהרו מסיפוק. הקשבתי לדבריו מבלי להשיב לו, אולם בלבי חשבתי מה שחשבתי (ולא כאן המקום לתאר את הרהורי). לאחר שהגעתי לתל-אביב, שיכנו אותי עמיתי ממוסד עלייה ב׳ בדירה מרוהטת שהייתה פנויה אותה שעה. בדירה זו מצאתי מספר תצלומים ותמונה בצבעי שמן, בגודל טבעי, של גברת - אותה גברת ממש ששוחחה עם הקצין בבית כלא. לאחר מספר ימים ערכו לי היכרות עמה. הייתה זו רות קריגר. אמרתי לה כי הספקתי כבר לישון בביתה. היא נבוכה וסומק עז פרח בלחייה.

דודניתי מצאה לה מקום עבודה טוב בפאריז. היא הועסקה כמפקחת על מרכזיית הטלפונים האמריקנית. באחד הימים שחה לי:

״יואל, אם רצונך לטלפן חינם אין כסף, ומבלי שתצטרך להמתין, לכל מקום שהוא באירופה, תן לי צלצול לפי מספרי המיוחד ואני אקשר אותך מייד״.

דודניתי שירתה את העלייה הבלתי חוקית שירות שלא יסולא בפז. עד לאותו זמן היה זה כמעט בלתי אפשרי להשיג קשר טלפוני עם השליחים הרבים של עלייה ב׳ בערי אירופה השונות. עתה קלח הכל כסדרו, אולי אף למעלה מהמידה. לא הייתי צריך אלא להמציא שם של מקום מן האטלס, והוא ניתן לי.

ביקשתיה שתקשר אותי עם בודאפשט. הייתי משול לילד המנסה את כוחו של קוסם מקצועי, בהציעו לו לבצע להטוט נדיר, בלתי אפשרי, בלתי מתקבל על הדעת אף בעולמם של להטוטאים. הרעיון שאולי בעוד רגע אוכל לדבר עם אשתי, לשמוע את קולה, לשאול לשלום הילדים, היה לי בבחינת נס שלא העזתי לייחל לו. אולם התברר כי את בודאפשט אי-אפשר להשיג.

ביקשתי להתקשר עם קאסטנר ושווייגר, שעשו אותה שעה בז׳נבה. הייתי כאדם שנולד לעולם חדש. כעבור שעה קלה שמעתי את קולם של רז׳ה ושל משה. קול מוכר, כאילו נפרדנו אמש. מה שלומך? ומה שלומך? יואל, עזוב מייד את פאריז ובוא אלינו לז׳נבה, מבלי להחליף מילה עם אדם. התבוא?

כלום אבוא? הייתי עדיין תחת הרושם של הסיפור המזעזע ששמעתי מאחותי מאֵיטה שאלגו ומבתה מרגרט.

החלטתי שלא להיעתר לבקשתו של רז׳ה, אלא לנסוע לראשונה לדודניתי השנייה, הגברת דברי, שהתגוררה באותם הימים בדאבוס.

וזה דבר הסיפור אשר שמעתי:

אמי, שלוש אחיותי ושלוש בנותיהן היו במשלוח של ברגן-בלזן. כאשר קולונל הס.ס. קרומיי הכין את הקבוצה, כדי להעבירה לשוויץ, הייתה פקודתו האחרונה - עיכוב צאתם של בני משפחת יואל בראנד.

אחותי חנה הטילה עצמה מרוב ייאוש לרגליו של קרומיי, בהתחננה לפניו על חיי אמנו הישישה והעיוורת. קרומיי דחף אותה בגסות ופקד להוציאה מעל פניו.

שתי דודניותי האחרות היו נשואות ומאחר שנשאו את שם המשפחה של בעליהן, הצליחו לטשטש את זיקתן למשפחת בראנד וכך הגיעו עם שאר אנשי הקבוצה לשוויץ.

בפני אמי ואחיותי נפתחה אז התקופה הקשה ביותר בחייהן. הן הועברו למחנה ריכוז, שבו שוכנו יהודים הולנדיים. שנים לאחר מכן שוחחתי עם תל-אביבית אלמונית בקפה ״עטרה״ על חוויותיה במחנה הריכוז. היא סיפרה:

״בהתקרב המלחמה לקצה הועברו למחננו, המורכב מיהודים הולנדיים, גם מספר נשים יוצאות הונגריה. היו אלה הזמנים הקשים ביותר שהתנסינו בהם. הקשישה מבין נשים אלו, שהייתה עיוורת, שפעה אמונה וביטחון שלא יעבור זמן רב וכולנו נינצל, והיא שהפיחה תקווה בלבבות״.

״ומה עלה בגורלה?׳ שאלתי.

״אינני יודעת, היא נעלמה מספר ימים לפני השחרור״.

עתה, בפאריז, סיפרה לי אחותי, כי כמה ימים לפני השחרור מברגן בלזן, נלקחה משפחתי מהמחנה ונשלחה לפלזנבורג, מקום מושבה האחרון של ממשלת גרמניה. אמי המסכנה הייתה כבר חלשה מכדי שתוכל ללכת ברגל. אחיותי נאלצו לתמוך בה. לאחר שאמי נשתופפה בקרן זווית של קרון הרכבת, ספק יושבת ספק מפורקדת, יכלה אחותי חנה לצאת לתחנה כדי לתור אחרי מעט אוכל. לפתע, במרחק כחמישה צעדים, ראתה את רז׳ה קאסטנר, פניו טובים ולבושו הדר. היא סיפרה לי:

״ברגע הראשון סבורה הייתי, כי הנני קורבן להזיה, דבר כזה עלול היה לקרות. בשבועיים האחרונים לא קיבלנו אף פרוסת לחם וחיינו רק על מה שהיה קרוי ׳מרק׳. כאשר עינינו נפגשו, שם רז׳ה את אצבעו לפיו - אות שלא אדבר עמו. אולם כהרף עין הייתי לידו. אז פתח ואמר:

׳חנה, אני מחפש אתכן מזה עשרים דקות. מה שלומכן? ׳ ומייד הוסיף: ׳אל תדאגו. צרותיכן לא תימשכנה. יביאו אתכן עתה למקום שבו יוטב לכן. אולם איני יכול לגלות לאן שמובילים אתכן׳.

׳כן, רז׳ה, אנו חיים, אבל סובלים רעב. עזור לנו. תן לנו לפחות מעט לחם׳ ״.

באותו רגע קרא לו לרז׳ה קצין גרמני. אחותי סבורה כי היה זה בכר. רז׳ה פנה מייד אחורה והסתלק מהמקום מבלי שישוב או ייתן לה דבר. לאחר חמישה ימים, עם שחרור המקום בידי הרוסים, מתה אמי המסכנה מטיפוס-רעב ונקברה בקבר המוני, בצוותא עם קורבנות יהודים אחרים.

רישומו של סיפור זה הכביד עלי כחלום בלהות. לא עמדו לי כוחות הנפש להביט בפניו של רז׳ה ויצאתי אל אחייניותי בעיר דאבוֹס. שהיתי שם שלושה ימים, שתי אחייניותי, שלא ידעו דבר על העניין שסופר לי בפאריז, מסרו לי שרז׳ה מסית נגדי והביע באוזניהן את כעסו עלי. אחת מהן, בּבּי קליין, סיפרה, שבאסיפה הכללית של ניצולי הרכבת הרימה קריאת ביניים נגד רז׳ה במחאה על עמדתו זו ועל טשטוש זכותי במבצע הצלה זה. אך דבר זה לא עניין אותי. בּבּי ניסתה גם לעורר את רגשי קנאתי, בספרה לי כי רז׳ה ואשתי היו מיודדים מאוד ותמיד נראו בצוותא. גם ידיעה זו התעלמתי ממנה. ידעתי היטב שבשעת חירום אין לצפות מן הבריות שינהגו בכל בהתאם לספרי הדרכה של נימוסין, אף שמחתי מאוד ביודעי כי אשתי הייתה כל העת במרכז הפעולה.

השלג הנפלא ומזג-האוויר השקט מרוחות, שכמעט ולא חשתי בו את הקור, חיזקו מאוד את רוחי בדאבוס. במצב-רוח מאושר יצאתי מעיר זו בכיוון לז׳נבה. בדרך נתקלקל מזג-האוויר עד מאוד. כמעט ולא נתתי דעתי לנוף הנהדר, שבצבץ מבעד לזגוגית החלון מוכה הגשם. עצבי החלו שולטים בי. כיצד אקבל פניו של רז׳ה? מה אומר לו? כלום אתן לו את המכתביה, אותה קניתי למענו עוד בתל-אביב? רז׳ה אהב תמיד חפצי עור עדינים, אך בהגשת המכתביה ביקשתי להביע את מורת-רוחי על כך שמכתביו אלי בשנה האחרונה היו זעומים מדי, קצרים מדי. כלום אמת היא שרז׳ה מסית ומדיח נגדי? ידעתי שמסוגל הוא לכך.

נזכרתי בהתנהגותו התמוהה של יואל פלגי, בשעת פגישותינו בתל-אביב. כלום יש לתלות את שתיקתו של רז׳ה בקולר ביטחונו, כי אני מיטיב לקרוא גם בין שורותיו? פרט לכך, הוא קיבל על עצמו, עם צאתי את בודאפשט, את העבודה המלוכלכת של קיום המגע עם הנאצים. שמא דבק בו קורטוב הלכלוך? הרי לא פעם אירע בהיסטוריה, כי שליחי-מצווה ששוגרו אל תוך מחנה האויב הציצו ונפגעו ושוב אי-אפשר היה לסמוך עליהם. האם אמצא אותו רז׳ה שהכרתי, או שמא איבדתי אותו לעד? מבעד לערפל הספקות ניתן לי לחוש בקרקע בטוחה יותר: הידיעה כי יהיו פני יחסינו בעתיד כאשר יהיו, שנות סכנה וחירום של בודאפשט יישארו תמיר חרותים כציר חיינו ואור לבאות.

הרכבת נכנסה לתחנת ז׳נבה. ירדתי בין האחרונים. על הרציף עמדו רז׳ה קאסטנר ומשה שווייגר, זרי פרחים בידיהם. החלפנו מבט חטוף והתחבקנו בלא מילים. ב-21 חודשי הפרידה רזה משה מאוד; קאסטנר כמעט ולא נשתנה, אף נראה לי חסון משהיה בהונגריה. נסענו לפנסיון ״סרג׳י״, שם שכר לי קאסטנר חדר, בסמוך לחדרו של משה וחדריו שלו.

רמת חייו של רז׳ה לא הייתה שונה בשוויץ מזו שהסכין אליה קודם, אם כי גם פנסיון ״קורסו״ בבודאפשט גם ״סרג׳י״ בג׳נבה לא נמנו על היקרים ביותר. לקאסטנר לא היה כסף וחשבונותיו שלו ושל שווייגר כוסו בידי המשרד הארץ-ישראלי. רז׳ה נזף בי על שלא הדגשתי במידה מספקת את הישגיו שלו בדו״חות שהוגשו על ידי בשנות 1944/45, ועל כי הרשיתי שבונדי גרוס יתלווה אלי בשליחותי. הסתפקתי בצידוק הדרך בה פעלתי, מבלי לומר לו מילה וחצי מילה מכל אשר סיפרה לי אחותי. הייתי נרעש ונפעם מהפרטים שקאסטנר מסר לי על פעולתו. הסתבר שהוא עבר בשבועות האחרונים של המלחמה ממחנה ריכוז אחד למשנהו, לרבות ברגן-בלזן, וכי הצליח להשיג כי מחנות ריכוז אלה יימסרו לידי בנות הברית ללא קרב, מבלי שהיהודים והעצורים הפוליטיים יושמדו לפני כן, כפי שפקד זאת היטלר. כסבור הייתי, כי אמי האומללה הייתה מוצאת שדרכו של רז׳ה קאסטנר הייתה הנכונה. עם זאת לא שב לשרור בינינו אותו הלך-רוח אינטימי, שהולידו בשעתם אידיאלים ועבודה משותפים בתנאי סכנה ומחתרת. מתיחות זו לא נעלמה מחושיו הדקים של קאסטנר. בבוקר יום המחרת לבואי, כאשר עוד שכבתי במיטה, הוא אילץ אותי להיכנס עמו לשיחה מכרעת. הוא היה אסטרטג טוב ממני, וכדי לזכות ביתרון, הופיע בחדרי בחברתו של משה שווייגר. הוא פתח מייד בהתקפת מצח:

״יואל, כך זה לא יכול להיות בינינו. נדבר גלויות: אתה עזבת את בודאפשט והבטחת לשוב כעבור שבועיים. כאשר לא חזרת חשבתי תחילה, כי פוחד אתה לחזור. אני מבין עכשיו שחומות בתי הסוהר האנגליים ורצונה של הסוכנות היו חזקים ממך, אולם לא על כך מדובר. הנקודה העיקרית היא, כי אי שובך הרע את מצבנו בבודאפשט במידה חמורה. ייתכן ואלפים רבים של יהודים שאפשר היה להצילם, איבדו בשל כך את חייהם. ידוע לך כי התנגדתי לנסיעתך לקושטא, ובמיוחד בחברת בונדי גרוס. חייב היית לשמוע בקולי ולהסדיר את העניינים בצורה כזאת, שאני אסע במקומך. לעתים קרובות פוקדות אותי מחשבות, שאתה הוצאת אותי מלכתחילה מכלל חשבון בקשר לכך. אילו נסעתי אני, הייתה ההתפתחות מקבלת אופי אחר״.

״אתה מטיח בפני האשמות כבדות, רז׳ה״׳ עניתי, ״אבל אינך צודק. מה שנוגע לחשדיך, שהוצאתיך מכלל חשבון, הרי ידוע לך היטב שהם אוויליים וקלוטים מן האוויר. אתה יודע לא פחות ממני, כי הסיבה בגללה נסעתי אני ולא אתה, נעוצה בעובדה כי הוועדה - ובעיקר החלוצים שבתוכה - רצתה בי, ולא בך או בחותנך, אותו הצעת. אולם לא זהו העיקר. מה שחשוב הוא, שמיליון האנשים אשר שלחו אותי כפרקליטם, נפלו קורבן לבגידה והופקרו לציפורני המוות. ואם כי מיליון זה יכביד על לבי ועל ראשי כל ימי, אינני אשם אשמה של ממש. אולי הייתי חלש מדי. אולי לא הייתי פיקח די הצורך או כישרון הדיבור לא עמד לי. אולי גם לא הייתי דיפלומט טוב. אילו שפעתי חיוכים וחנופה, אולי הייתי משיג יותר, אם כי אינני מאמין בכך. מכל מקום, הרחק בוודאי שלא הייתי מגיע. עובדה היא, כי כל העולם כולו לא היה מעוניין בגורלם של הנידונים למוות, ובראש וראשונה לא רצו האנגלים להרשות את הצלתם של שרידי עמנו. דבר זה לא עלה בקנה אחד עם מדיניותם הערבית. בריטניה חששה, שאם יותר מדי יהודים יישארו בחיים, הם ינתקו את כבלי ׳הספר הלבן׳ ויפרצו את שערי הארץ. והטרגדיה שבמצב הייתה נעוצה בעובדה, שמנהיגינו - כולל השליחים בקושטא, שאנו בבודאפשט נשאנו אליהם עינינו כאל בני אלים - לא היו אלא עבדים נרצעים, סוכנים נטולי רצון עצמי, שעשו את רצונם של הבריטים. כאן נעוץ האסון. וכאן עלי להודות שעשיתי משגה שאין לו כפרה. זמן רב עבר עד שהבינותי, ולמעשה עדיין אינני תופס זאת בשלמותו גם היום: גישתי וגישת כולנו לעניינים אלה הייתה מוטעית מיסודה. הרדיו האנגלי שיקר. הנכבדים שלהם שמחו למעשה על כך, שהיטלר פתר את הבעיה למענם, ואילו הפוליטיקאים שלנו השתכרו מדריסת הרגל לטרקליניהם של הגויים, והתחממו לאורה של אשליה, שהם בני בריתן של בנות הברית״.

משה שווייגר נדהם נוכח ייאושי התהומי וביקש להפיג את המתיחות באמצעות מספר הערות קלילות. רז׳ה שקע בהרהורים, ולבסוף פרע את הדומייה:

״יואל, המצב נשתנה בתכלית. אתה הופעת כמפיל תחנונים, ואילו אני שוב אינני עוסק בכגון דא. עכשיו יצאתי כמנצח. כאשר התחלנו בפעולתנו, נמנו עם מפלגת ה׳איחוד׳ שלנו בבודאפשט כתריסר חברים בלבד. אולם אנו נקטנו בקו פוליטי נכון, אף היינו היחידים שפעלו בכלל בהתאם לקו ומגמה ברורה. מנהיגיה של יהדות הונגריה, וראשי מוסדותיה המרכזיים בכלל זה, נתבלבלו כליל נוכח השואה, לא היה להם מושג מה עליהם לעשות. אך הואיל ולנו היה קו-פעולה וגם קצרנו הצלחה, הפכנו באורח אוטומטי, על אף חולשתנו המספרית, למנהיגיהם של ציוני הונגריה, ויהודיה. התוצאה היא, שיהדות הונגריה בארץ עולה כיום בשיעורה על כל עדה אחרת. מספרם של חברי מפלגתנו בהונגריה עלה לאלפים רבים. כלום אינך רואה כי כיום הננו, אחרי ארץ-ישראל, תנועת ה׳איחוד׳ החזקה ביותר בעולם? את המפנה הזה חולל המשלוח המוצלח מברגן-בלזן. וזאת פעלתי אני. בכך הוכחתי לעולם ולשרידי יהדות הונגריה, שהקו שלנו היה הנכון, שאפשר היה לפדות מידי המרצחים את קורבנותיהם. בפוליטיקה קובעות עובדות, המצב בעליל, ראיות והצלחות של ממש. הנהלת מפלגתנו יודעת יפה כי עשתה משגים. היא חייבת איפוא להכיר בי. אני עתיד להיות אחד הגורמים המכריעים בארצנו״.

״ייתכן שצדקת בניתוח שלך, רז׳ה. הן היית תמיד המדינאי הטוב שבינינו. אולם אני הייתי סוחר והיטבתי ממך לראות את הגוונים האפורים. פרט לכך, אתה לא היית בארץ - ואני הייתי. הציונות הסוציאליסטית של היום שוב אינה אותה תורה שינקנו מספרי הרצל ומרכס. הסוכנות, הקרנות הלאומיות, ההסתדרות, הפכו למפעלי ענק ביורוקרטיים. צבא של פקידים, המהווה את המנגנון המינהלי, כאילו רואה בארץ הקטנה והאומללה את רכושו הפרטי. בעיני אנשים אלה הפכו הכיסאות, עליהם הם יושבים, לביטוח-חיים. ואוי למי שינסה לסכן את עמדותיהם. נוסף לכך, מוצאם של רובם מפולין ומרוסיה, יש להם כעין משפטים קדומים נגדנו, יהודי הונגריה. וכאן לא תעזור גם העובדה, שהצלנו את חייהם של יהודים פולנים כה רבים... אולי באמת לא רבים, אך ככל שיכולנו להבריח להונגריה.

גם את מבצע ברגן-בלזן לא יחשיבו כהישגך האישי. כאשר יחלקו עלי דפנה בעד מבצע זה, יטענו סאלי מייאר, או מוסי או אנשי ה׳אגודה׳, כי להם נאווה תהילה. אולם במידה ויתקיפו את הפעולה, יצוף שמך הראשון כמטרה לחצים. אינני גורס, כמובן, כי הוועדה שלנו היא שעשתה את מרבית המלאכה. כל מאמציך היו לשווא, אלמלא היה רוזבלט שולח את אותו קוואֵיקר, מקללאנד, לשוויץ. גם אני הייתי נשאר חבוש בכלא קהיר, אלמלא עקשנותו של איירה הירשמן, שהתערב בתוקף לטובתי. לא, רז׳ה, אין אני מאמין, כי תוכל להשיג משהו אצל מנהיגינו, או תזכה להכרה מצדם. הם תקועים איתן בכיסאותיהם. שונה היה המצב אילו מת. אז היו קוראים על שמך רחוב בתל-אביב. אולם כל עוד אתה חי, אין לך סיכויים לכך. יש, לדעתי, בארץ-ישראל קבוצה הפועלת כדרך שהיינו פועלים אנו, אילו ישבנו בירושלים במקום בבודאפשט, הרי היא קבוצת לח״י. קבוצה זו הטיבה להבין, כי האינטרסים של האנגלים אינם זהים עם האינטרסים שלנו. הם אינם כורעים ברך בפני האנגלים. אלה הם לוחמים, אנשים בעלי כבוד עצמי. ביניהם רב גם מספר האינטלקטואלים. אתה תוכל למצוא לשון משותפת איתם. בהם מקופל עתיד ארצנו״.

רז׳ה הניע ראשו בתוקף:

״מחשבותיך מסוכנות הן. מזה עשרות בשנים הננו חברי מפא״י נאמנים. אתה ואני. לא נוכל להשליך מאחורי גוונו את השקפת העולם, אנשי לח״י אינם אלא אנארכיסטים וניהיליסטים. כלום יכול להיות קשר בינינו לבינם? לא ולא. מפא״י חייבת להכיר בהישגי. אשר אליך, יואל, אני רואה זאת מחובתי להזהירך. משוך ידיך מלח״י, שאם לא כן תהיה אבוד בשבילנו״.

״רז׳ה, אל תהיה כה בטוח בהשקפותיך. גם עולמי נשתנה באורח קיצוני לאחר שהגעתי לקושטא ודיברתי בירושלים ׳אל העצים ואל האבנים׳. חוששני כי גם אתה תיתקל בקשיים אישיים. אנשי ברגן בלזן, ובעיקר אנשי קלאוזנבורג שביניהם, אינם כה חביבים על הבריות בארץ, כפי שאתה חושב. יש לך גם אויבים. שוחחתי עם יואל פלגי ביום בו הגיע לתל-אביב. אף הוא מנהל תעמולה חריפה נגדך״.

כך קלח הוויכוח ביני לבין רז׳ה, כשכל אחד מאיתנו עומד על דעתו. ביחס לשאלה אחת היינו מאוחדים בתכלית: בעניין תפיסתם והבאתם למשפט של פושעי המלחמה הנאציים. חודשים מספר לפני שיחה זו מסר רז׳ה לראשונה עדות בשבועה בפני המייג׳ור האמריקני, ו. פ. פאר, בה הגדיר בגלוי את קרומיי ובכר כפושעי מלחמה. הוא הבליט במיוחד את עמדתו האליביסטית הצבועה של בכר. לאחר שנתיים עתיד קאסטנר לשנות את טעמו. בקיץ 1946, לאחר שבא במגע עם קרומיי. ויסליצני ובכר, או עם משפחותיהם, החל רז׳ה לפסוח על שני הסעיפים.

נתברר לי משיחותינו, כי בעיניו אשמים ה״ג׳וינט״ וראשו של ארגון זה בשוויץ, מאלי מאייר, בכך שהוחמצו הזדמנויות הצלה רבות. מאייר הוכיח את עצמו בשיחות שניהל עם הנאצים בשם ארגוני היהודים, כאיש קטנוני ופורמליסט עיקש. אך הרי ה״ג׳וינט״ לא היה אלא ארגון צדקה, ומאלי מאייר לא נועד לצורך משא-ומתן מדיני. מוזר כיצד אדם בעל הבנה פוליטית כרז׳ה לא השיג, כי למאייר היו, סוף סוף, הוראות משלו. הוא לא פעל על דעת עצמו ולפי ראות עיניו! אמת, סאלי מאייר הוכיח עצמו כאדם בלתי מוכשר לתפקידו, ועל ידי כך הסב נזקים כבדים, ברם, הוא היה אדם קטן מכדי שכל האחריות על אסון אי-ההצלה תוטל על שכמו.

מובן מאליו ששוחחתי הרבה על העבר גם עם נציגי הסוכנות היושבים בשוויץ ליכטהיים, פוזנר, שפס, נתן שוואלבּ. רובם סבורים היו, שהייתי מטיב לעשות, אילו באתי לשוויץ במקום לתורכיה. בשוויץ, טענו, אפשר היה ליצור קשרים טובים יותר עם שלטונות בנות הברית משניתן הדבר בתורכיה. שאלתי אותם:

״מדוע לא דאגתם שתופצץ מסילת-הברזל המוליכה לאושוויץ?״

נתן שוואלב השיב לי:

״לאחר שקיבלתי את בקשתך בנידון זה, ושני חלוצים שברחו משטח הכיבוש הנאצי הביאו עמם תוכנית מפורטת של הפעולה, מסרתי את הצעתך למקללאנד. הוא השיב רק לאחר חמישה חודשים. אומנם התנצל על האיחור, תוך ציון שגם עליו היה לחכות לתשובתה של וושינגטון, שכן זו, מצדה, חייבת הייתה לשאול את פי הרוסים. מסתבר שהרוסים דחו בתוקף את התוכנית המוצעת. בתשובתם הם הסבירו, כך לפחות טען מקללאנד במכתבו, שהמדובר הוא באזור תעשייה חשוב, ששחרורו קרוב ממילא ועל כן אין טעם להחריבו. מכונות במצב טוב עדיפות, כפי הנראה, על בני האדם במצב טוב״.

בהמשך השיחות הטחתי בפניו של רז׳ה את האשמה, שהוא לא דאג לכך כי אשתי, שני ילדי ואחותי יובאו מהונגריה לשוויץ. רז׳ה הצטדק:

״מניין לך שהאנזי רוצה בכלל לעבור לשוויץ? היא עתה בהונגריה אחת הדמויות החשובות. הבריות מתייחסים אליה בכבוד רב. היא יכולה להסדיר הרבה עניינים״.

טענה מסוג זה הייתה נעימה לאוזני, אך לא היה בה כדי לשנות דבר. מדי יום, בזכותה של דודניתי העובדת במרכזיית הטלפונים, שוחחתי עם אשתי, ביקשתיה לבוא בכל ההקדם. לבסוף הצליחה להיכלל במשלחת מסחרית מהונגריה, ובדרך זו הגיעה לוינה. למחרת יצאתי לגבול האוסטרי-שוויצרי, לס. מרגראֶטן. בביתו של פקיד מכס מקומי בשם זייפרט נערכו עוד בימי המלחמה פגישות נלבבות ומסעירות. מר זייפרט ורעייתו היטיבו להכיר את קאסטנר ורבים מקבוצת ברגן-בלזן. הם שמעו גם עלי. מר זייפרט לקח אותי במכוניתו כ-30 ק״מ אל מעבר לגבול לקראת הרכבת - ורעייתי. בתחנה קטנה נאלצתי לחכות כמחצית השעה. נרגש ונפעם סובבתי ברציף התחנה, כשאני מכלה סיגריה אחת אחרי השנייה. נער גרמני או אוסטרי בן ארבע-עשרה שאלני, אם יורשה להרים את בדלי הסיגריות. רמסתי אותם ברגלי וקראתי ברוגזה:

״אני יהודי. עכשיו אתה מתחנן. לפני מספר חודשים היית חומס אותי״.

אולם אך יצאו המילים מפי וסומק בושה עלה בלחיי. קראתי לו לקרב אלי ונתתי לו סיגריות אחדות. הוא נטל אותן והסתלק מהמקום מהר ככל שנשאוהו רגליו.

 

(האנזי) ברגשות מעורבים קרבתי אל גבולות שוויץ - אל יואל אותו לא ראיתי מזה עידן, אל רז׳ה, שחודשי המלחמה האחרונים הפרידו בינינו. האישה שישבה ברכבת הדוהרת לשוויץ לא הייתה אותה האנזי בראנד, אשר בעלה ראה אותה לאחרונה לפני שנה ומעלה. עיניה ראו יותר מדי, אוזניה שמעו יותר מדי, והמראות והצלילים הצליחו לאטום כל שהיה רגיש ומעודן בתוכה. היא נזכרה כיצד ישבה בחדר צונן, בתוך בית שבניינו לא הושלם, כשהיא חושבת, שההפצצות עומדות כל רגע להחריב את הבניין וכל מה שבתוכו, ואין בה הכוח הנפשי לרדת למקלט. כל יום היא הייתה נשרפת חיים, כל לילה הייתה מפיגה את הלהט, כל בוקר הייתה מאלצת עצמה לקום ולהיאבק על החיים. לא פעם שאלה את עצמה אם כדאית היא אותה המולה יומיומית של סחור סחור, המביאה אותה תמיד אל המקום ממנו התחילה - רק עייפה יותר ורגישה פחות לקולות של חיים. האדם היחיד שלא הייתה לה השהות לעסוק בו - הייתה היא עצמה. והנה עכשיו שוב היא עם עצמה, עם עצמה שהיא אחרת מאוד, והפעם מבקשים ממנה את אשר לא עשתה מזה שנים: לקבוע מה טיב החיים שהיא בוררת בהם, לבנות את עולמה לפי מאוויים רדומים בנפש הרוסה, ולא לפי צווים וגזרות מגבוה.

האישה ברכבת שדהרה לשוויץ ראתה את מצעד המוות של אלפי גברים, נשים וילדים, עוברים בסך בחוצות בודאפשט ובכבישים ארוכים בקור, ובגשם זועף, עייפים ואדישים לקראת מותם, מעבר למותם. היא ראתה את ההונגרים והגרמנים הצועדים לצדיהם, ומחסלים את מי שמעד או כשל או פיגר. היא ראתה את האדישות של האוכלוסייה הגויית, המביטה בתהלוכת-מוות זו כאילו היה זה חיזיון בסרט קולנוע. האמת היא, כי גם ססיל דה מיל לא היה משביל לביים סצינה כזאת.

האישה היוצאת לשוויץ ראתה איך מחפשים בחנויות ובבתי הגטו כדי למצוא את המתים, איך מביאים אותם אל ועד הקהילה - גופות טריות ושחורות, ערומות ולבושות הדר, ואיך טוענים אותן על קרונות שטוחים ופתוחים בסדר מופתי, עשרה שתי ועשרה ערב, כמו ערימה תמירה של עצים שנגזרו ביער.

היא לא הייתה עכשיו זקנה יותר או חלשה יותר או חכמה יותר. היא שנאה את כל המושגים שלמדה אי פעם על מוסר או יופי, על אחווה או אהבה. הכל נתערער ולא נותרה אלא כפירה גדולה אחת. כולם הכזיבו, הכל שקר. הכל הבל הבלים.

אך היא לא ידעה לבכות. העיניים ראו הכל ונשארו יבשות. רק כאשר נתקלה באיזה מעשה טוב, מעשה של חסד, נהיית רכה מאוד ונכנעת מאוד, כאילו משתאה למראה חדש ומוזר.

אסור לך לדבר ככה, היא אמרה לעצמה. את בחיים ושני בניך בחיים ובעלך נמצא במקום בטוח ומחכה לך. ורז׳ה חי. ואם גם אמו של יואל איננה, הרי לפחות ידוע כיצד מתה ומה מקום קבורתה. לא להיות מאושרת ככלות כל אלה, אמרה האישה בנפשה, זוהי התגרות קשה ביד הגורל. אך היא לא הייתה מאושרת.

בשנים שלפני כניסת הנאצים לבודאפשט, התכוון בעלה לשַלח אותה ואת שני בניה מהונגריה, כדי שלא יתנסו במוראות הנכונים להם, ואילו הוא עצמו ביקש להישאר בבודאפשט. והנה נתחלפו התפקידים: בעלה הוא זה שמראות האימים נחסכו מעיניו, ואילו היא באה אליו עם מטען זיכרונות, שאין אפשרות לחיות עמו ואין דרך לפרקו. (סוף דברי האנזי)

 

הגיע הרגע בו חיבקתי שוב את רעייתי ולחצתיה אל לבי. תחילה הייתה כהמומה נוכח הפגישה הבלתי צפויה בתחנה הנידחת. הסברתי לה, כי היתר הכניסה שלה לשוויץ עדיין לא הוסדר די צורכו. באורח זמני ילין אותנו מר זייפרט אותו לילה בצל קורתו.

המזרונים והכסתות היו חמים-רכים. אולם אנו לא עצמנו עין כל אותו לילה. היה לנו כה הרבה לספר איש לרעותו. לראשונה הטיחה אשתי בפני האשמות מרות. לדעתה, חייב הייתי לחוש במבט ראשון מה מתרחש בקושטא. חייב הייתי לשוב, בין אם משלחת הסוכנות רצתה בכך או לא. לא הייתי צריך להסכים בשום פנים לפגישה כל שהיא מחוץ לגבולות תורכיה. ניסיתי להשיב, כי בעתות מלחמה נגזלים גברים רבים מזרועות משפחותיהם.

התלוננתי באוזני אשתי על רז׳ה וגוללתי את השתלשלות היחסים בינינו.

בנקודה זו היא הייתה איתנה בדעתה:

״הנח לו לרז׳ה. הוא פעל גדולות ונצורות. אלמלא הוא היינו כולנו בין המתים״.

תיארתי לפניה את המצב בארץ-ישראל בצבעים ורודים, בהירים יותר משראיתי אותו עצמי. דיברתי בהתלהבות על ידידי במוסד עלייה ב׳. סיפרתי לה על אנשי לח״י האמיצים. הבטחתי לה, כי בישראל אצליח לרכוש עמדה כלכלית איתנה, אולם האנזי התנגדה בחריפות להשתקעותנו בארץ. היא אמרה:

״יואל, כלום אין לך עיניים לראות? הלא בישראל ניחשב לגורם בלתי רצוי. אנו היינו עדי-ראייה לפשיטת-הרגל של הנהגת המוסדות הציוניים. לא יתנו לנו לפצות פה. ניתקל בקשיים הגדולים ביותר. הבה נשתקע אי שם באירופה, או אולי נהגר לארצות-הברית״.

ניסיתי להזכיר לאשתי את העבר הציוני, את הנאמנות לאידיאלים שדגלנו בהם. אך קשה היה להזיזה.

״לא נוכל לשכוח, שדם יהודי רב נשפך כתוצאה ממה שעשתה הנהגתנו. לא נוכל לשכוח ואין זה משנה כלל אם אנו ציונים ותיקים. מקומנו לא בארץ-ישראל״.

גם כיום טוענת אשתי לפעמים, כי הצדק היה עמה, כי היינו מיטיבים לעשות אילו נהגנו לפי עצתה.

 

(האנזי) יואל סיפר על ארץ-ישראל כעל גן עדן עלי אדמות, על ידידים נפלאים, על אהבה שאחוש כלפיהם בבואי שמה. ואני לא רציתי לנסוע לשם. היה לי ניסיון מר עם אנשים שבאו משם. נזכרתי בפליטת-פה משל יואל פלגי, כאשר הציע שאתחבא בפני הרוסים הנכנסים לבודאפשט: ״בעצם, הינך קוֹלאבּוֹראנטית״. עניתי לו אז, כי לא פחדתי בפני הגרמנים, איני פוחדת בפני הרוסים. ואף מפני היהודים לא אפחד, ומוכנה אני לעמוד לכל משפט צדק. אך טעמה של הערה זו עמד עדיין בפי.

לא רציתי לצאת לארץ-ישראל. חשתי שאני חיה בעולם חדש, שונה מן העולם שעשה אותנו ומן העולם שייחלנו לו. האנשים, דומה, דואגים יותר למה שאבד להם מאשר למי שאבד להם. היום מבינה אני אותם יותר: זה חשוב מאוד מה שיש לו לאדם.

יואל לא השתנה במשך שנות הפרידה. שוחחנו הרבה ושתקנו לא מעט על נושאים מסוימים. רציתי להטיח בפניו, שעזב אישה ושני ילדים לנפשם, אך כאשר יוצא אדם להציל מיליון נפש, שוב אי אפשר להגיד לו דברים כאלה. אמרתי לו, שאסור היה לו לעזוב את תורכיה, שחייב היה להבין מה פשר הדבר, כי מוכרח היה לשוב. אך הייתה זו יותר התפרצות של אכזבות שהיו כלואות בקרבי עת ארוכה מאשר האשמה מבוססת. בדרך כלל השתדלתי לדבר על דברים טובים: על הילדים שלנו ועל ״חוכמותיהם״, על קרובי משפחה ועל ידידים שנשארו בחיים. ואולם זמן רב מדי היה יואל מחוץ למסך ואני בתוכו, ולעתים, כאשר היינו מעלים בשיחה דבר אחד, הרגשתי שאנו מדברים על שני דברים שונים: הוא מדבר מילים, ואילו אני מדברת חוויות.

ושוב סיפרתי ליואל מה עבר עלינו, איך דאגתי לילדים, איך הללו ניצלו. הבינותי כי שלושתנו מהווים בני תערובת בידי הגרמנים, ומסרתי את שני ילדי לידי וילמה וגאבּוֹר בּירוֹ, ידידים נוצרים, שטיפלו בהם כבילדיהם. הייתי מבקרת אצלם מדי יום. פעם ניגשה אלי ברחוב אישה זרה והעירה:

״אני רואה כי את באה הנה בכל יום. את בוודאי אמם של הילדים. מוטב שתשימי לב כי לא ישתינו ברחוב״.

הבנתי מה הייתה כוונתה והודיתי לה במבט אילם.

החלו הפצצות והיה צורך דחוף למצוא מחסה. וילמה בירו בחרה לה פינה בטוחה במקלט, אך שאר השכנים התנגדו לכך, דרשו את הפינה לעצמם. וילמה הציעה לי שאעשה כל מאמץ להשיג את הפינה. ואילו אני מצאתי לי בסמוך מרתף והתקנתי הכל בעזרת משפחת בירו - מזרונים, מטבח, מזון. ההפצצות גברו מדי יום. הרוסים כבשו את המקום, אך נטשוהו עם ערב. שוב באו הגרמנים. המקלט שלידינו, זה שעזבנו אותו, נפגע במטח פגזים והושמד, התחננו אצל ההונגרים שלא יתפסו את ביתנו כעמדה קרבית. ההונגרים הביאו מלאי של יורקי להבות, התעקשו להתמקם בבית שלנו. המקום עבר שלוש פעמים, בקרבות מרים, מיד ליד. כאשר הגיעו הרוסים בפעם השלישית, חמקנו בעזרתם אל מעבר לקווים. בכל מקום שנשאנו עינינו היו עזובה וחורבן, שיממון לבן עטוי-שלג ונקוד שלדי בתים. הלכנו שעות ארוכות מבלי להיתקל בנפש חיה. גוויות אדם ופגרי סוסים ליווּנו כל הדרך. היה קר מאוד ועזוב מאוד. אכלנו מפגרי הסוסים. לא היה עדיין סימן לנפש אדם.

לפתע הציצה השמש מבעד לעננים, משונה, בלתי נתפשת בכוח ההיגיון. דני בן הארבע פנה אלי ושאל:

״אימא, את חושבת שכבר ניצלנו?״

סיפור זה, ועוד מעשיות קטועות ומבולבלות, סיפרתי ושיננתי באוזניו של יואל.

גם רז׳ה השתנה מאוד. בהונגריה היה גדוש רעיונות, תוסס ופורה, אדם האוהב חיים טובים, אך מוכן להקריבם למען עבודתו הציבורית. בשוויץ מצאתי איש אחר - עייף וחסר עניין בסובב אותו, נטול שאיפות, אפור לא רק בפניו אלא גם במחשבותיו. בהונגריה האמין קאסטנר, כי עושה הוא משהו חשוב, משהו נדיר, למען הכלל, שעה שכל אחד נתון לענייניו שלו בלבד. ידיעה זו העלתה אותו מאוד בעיני עצמו, נסכה בו ביטחון וגדוּלה. והנה עתה ראה שפועלו נשכח, כביכול, ואלה שלא עשו מאומה קמו לתבוע לעצמם דעה, עמדה, מקום במרכז הזרקורים. הכל דיברו על העתיד בנוסח חדש. ממחנות, ממרתפים ובונקרים, והליכה לוליינית על חוט של ניירות אריים ותעודות-חסות, עלו ונולדו כאילו שנית בזיו האביב השוויצי. והוא, שהאמין כי גם בזכותו קרה להם הנס, סובב ביניהם בלי שם, בלי כסף, בלי עתיד, בלי תקווה.

במידה והזכירו את שמו, עשו זאת רבים בתרעומת, בחשד. היו שהעבירו בבודאפשט כספים לקופת הוועדה, על פי הסדר שנעשה עם ה״ג׳וינט״, ועתה סירב ה״ג׳וינט״ לכבד את ההעברות. בעקבות תלונתו של אחד הניזוקים נעצר קאסטנר והובא למשפט, ליד לוזאן. ח. פוזנר וא. קפלן דרשו דו״ח כספי מפורט, השתוממו שלא הבאתי מבודאפשט את הפנקסים, וכאילו התפעלו שעסקות הוועדה לא נוהלו תמיד על טהרת הנוהג המקובל של עריכת חשבונות, קבלות וכו׳. היו גם קולות קשים בין ניצולי הרכבת נגד שארי בשרו של רז׳ה, שעמדו בראש החבורה והיו אחראים לסידורים, למזון ועוד. קאסטנר, שתמיד היה רגיש מאוד לקולות של ביקורת, חש אותם עכשיו כמו חודי סכין בבשרו. המראות שבמחנות הריכוז, בהם ביקר בשלהי המלחמה, רדפוהו ועשאוהו נוח יותר להישבר. הוא סיפר לי כי מבקר הוא אצל פסיכיאטר לצורך פסיכואנליזה.

מה היו תוכניותיו לעתיד? הוא עצמו לא ידע בבירור. תחילה חשב שיעבוד ככתב עיתון, או אולי כעורך-דין, העלה רעיון להיות מרצה באוניברסיטה, או יועץ מסחרי באחת הפירמות הפרטיות. מדי פעם היה צץ רעיון חדש, צץ ונגנז. בינתיים חי על הכסף שאספו למענו הניצולים וממענקים שקיבל מסלי מאייר ומפוזנר. כי האיש שמיליוני פנגות עברו דרך קופת הוועדה ״שלו״, נשאר עני כאותו עורך-דין צעיר מקלוּז׳, שבא לבודאפשט לפני 6 שנים. (סוף דברי האנזי)

 

סוף סוף חברתי אל אשתי. אולם ילדי היו עדיין בבודאפשט. רציתי לנסוע לשם כדי להביאם, אולם הזהירו אותי, כי בבואי לבודאפשט עלול אני להיתקל בקשיים בקשר לשובי. קרוב לודאי, שהקומוניסטים ירצו לדעת מפי פרטים שונים, יותר משיהיה ראוי ורצוי לגלות. היתר היציאה לאשתי, בתנאי שתצא בלי הילדים, ניתן בקלות רבה מדי. ניסיון השנים האחרונות לימדני לכלכל את מעשי בזהירות. לא רציתי להעמיד את ילדי הקטנים, ואף לא לעמוד בעצמי, בפני סכנות חדשות. זימנתי איפוא פגישה עם שני הבנים על הגבול ההונגרי-סלובקי. אולם המזל לא האיר פנים. עשרות ידידים ותיקים באו בשיירה אל הגבול. היה לילה. היינו מרוחקים כדי מספר מאות מטרים בלבד, אולם לא התמצאנו בשטח ועל כן לא הצלחנו להיפגש. חברי חזרו מאוכזבים לבודאפשט. אולם למחרת היום הביא פרץ רבס, ידידי הוותיק, את ילדי לבראטיסלאבה, שם חיכיתי להם. אין מילים בפי לתאר את אושרי למראם.

אז נתעוררו מספר קשיים שראוי כי אזכירם. בארץ-ישראל לא הוצא לי דרכון על שמי האמיתי, אלא ״לאֶסאֵ פאסאֵי״ על שם אויגן באנד. לילדי לא היו כל תעודות שהן. שוויץ עשתה באותם הימים קשיים רבים בקשר לאשרות כניסה והיתרי שהייה בשטחה, ואילו כל עולה לארץ-ישראל זקוק היה לסרטיפיקאט.

נסעתי לפראג. הציר האנגלי בעיר זו שירת ב-1944 בשגרירות הבריטית בקושטא. הוא ידע היטב את פרשת שליחותי ותלאותי, לאחר שאהוד אבריאל קיים אז עמו מגע הדוק. הציר היה ג׳נטלמן אנגלי טיפוסי. הוא שמח שמחה רבה שניתן לו לבוא לעזרתי. צריך הייתי רק למסור לפניו הצהרה בשבועה. שהמדובר הוא בילדי. לאחר מכן הוא רשם בפשטות את נתוניהם האישיים של שני בני בתוך ה״דרכון שלי, כאילו יצאו יחד איתי מארץ-ישראל לשוויץ. בדרך זו ניתן תוקף חוקי לכניסתם של ילדי לארץ.

בסוף יולי 1946 עזבתי את ז׳נבה, כשעמי שני בני. עלינו לאונייה. מאחור השתרעה אירופה, זו שעשתה אותי וירקה אותי החוצה, ועתה היא עצמה מתבוססת בהריסותיה ובעוניה. מלפנים חיכתה לי הארץ, שעדיין לא למדתי לראות בה את ביתי שלי, שאת שפתה לא שמעתי, שלא היה לי בה חדר עלוב אחד בו יכולתי להתפרקד למנוחתי, אך אותה התעקשתי לאמץ אל לבי. תותחי העולם כבר נדמו, המנדט שקיבלתי מיהודי הונגריה אבד יחד עמהם, אך קיננה בי תחושה ברורה, כי המערכה האישית שלי נמצאת עדיין בעיצומה. יותר מדי ראיתי, בבודאפשט ובירושלים, משני עברי מתרס המלחמה, כמי שרואה אדם חי מפנים ומחוץ בעת ובעונה אחת. כל זמן שלא אשחרר מתוכי את האובדן ואת לקח האובדן, אינני חופשי ללכת הביתה.

אורותיה של חיפה התברקו באופק. ״אתם רואים?״ אמרתי לשני בני, ״הנה חיפה״. אמרתי להם זאת בהונגרית, אך ידעתי שכבר מתחילים הם לשמוע אותי בעברית. הם, לפחות, הגיעו אל ביתם.

 

העתקת קישור