חברים מספרים

אונייה סוערה / פרק מיומן - אפרים יהלום

לזכר פנחס מישקוב שהיה עמנו ונפל בהגנת ירושלים

בסתר הלילה יצאנו עם ״האיטלקי שלנו״, אל המפרץ, ומצאנו את - ״מריה קריסטינה״. המשימה הייתה מסוכנת, ככל מעשי ההעפלה, וקשה מבחינה פיסית. לפנינו הייתה ספינת-משא לא גדולה, בנויה עץ, ריקה ושוממה, פרט לחדר-ההגה ומערכת המכונות. היה צריך להתקין אוורור, מים, מאור ורמקולים, באחת: להקים לצי-המעפילים יחידה חדשה, נושאת שמונה מאות יהודים לארץ ישראל. עבודה כזו לא יכלה להיעלם מעינים זרות של ברנשים מפוקפקים, אשר שירתו את הבולשת הבריטית. והוטל עלינו להוציא את הספינה מן המפרץ בחשאי ולעשות את העבודה כולה בלב-ים.

ההכנות נעשו לפני בואנו. קרשים וחומרים אחרים הוכנו בבטן הספינה. הפועלים האיטלקים, כחמישים במספר, הוזמנו וסוננו פנימה. איש לא ידע יותר מ״מה שצריך״ לדעת. ארבעת הארצישראליים, משיטי הספינה ומנהלי העבודה, הגיעו לכאן לפי כללי הקונספירציה המהפכנית.

באחר הימים, ואני אי-שם באיטליה לרגל תפקידי, והנה מופיע ג׳יפ והנהג נושא פקודה: לקחת בגדים לשבועיים ימים, ותוך עשר דקות לצאת לדרך. הופענו בפני אחד ותיק מחיפה. הוא הסביר לנו, מה תפקידנו: נראה, כי מישהו הריח על התכונה מסביב לספינתנו, ואם יתהווה לחץ בריטי על השלטונות האיטלקיים, לא תהיה לאיטלקים המנוצחים כל ברירה אחרת, אלא להחרים את הספינה. ובכן, מהירות קובעת. ויצאנו מייד לדרך.

כשהאיר הבוקר - היינו בלב הים. עשרות האיטלקים לא שאלו הרבה כאשר מילטנו את הספינה. היה דומה, כי הם שותפים להרפתקה מגרה, אשר מוטב להשאירה בערפל של סודיות. והשכר הגבוה שהובטח להם - ודאי הוסיף קסם למשימה הנועזה. וכבר היום הראשון העתיר עלינו קשיים. השמים התקדרו ובישרו סערה מתקרבת.

הים החל להעלות גלים והספינה הריקה עלתה ושקעה כצעצוע. ארבעתנו השתדלנו להחזיק מעמד, כאילו סערה קטלנית זו לא במחוזנו היא. האיטלקים המנוסים, המלחים והפועלים גילו סימני דאגה.

פקדנו להתחיל בעבודה, אבל ההספק היה אפסי. כל נחשול גדול היה מטה את הספינה, והקרשים שומטים ונופלים, וכלי העבודה איתם. מחלת הים תקפה חלק גדול מהפועלים ולא ניצלנו ממנה גם אנו. צפינו לערב, לעגון באחד המפרצים. באין קשר-רדיו, היה מוסכם, כי נתקרב לאחד החופים ונחכה באישון לילה לאיתות-אורות. גיששנו וחיכינו בחרדה, עד שהחוף המקווה החל מדבר בלשון הנצנוצים. אות לאות צורפה בהמיית לב, והמברק פוענח כולו: האנגלים עוקבים, אין מקום לעגינה. ומאחרינו הים, הסופה, חושך, וקור - אחד מלילות ינואר.

הברומטר לא הראה סימנים להטבה. זה ארבעה ימים אנו במערבולת השדים, מנותקים מהחוף. הפועלים החלו לרטון קשה יותר, כי גם רב-החובל, אשר גילה נאמנותו וידידותו ונהג ביד אמונים, הודיע עתה: כך אין להמשיך עוד. חשבנו: צודקים הם, צדיקים גמורים הם. בעצם, הם מסתכנים בתנאים ללא-נשוא, ואינם יודעים בשל מה. נסביר להם, ונמצא את הדרך אל לבם. ההסברה הצליחה למעלה מכל שיעור. עשרות הגויים האזינו לדברי ה״ציונות״. רדופים על ידי היטלר, ניצולו השרידים בנסים, בגבורה ובעזרת אנשים טובים. והם מחכים אי-שם לאונייתנו זו, שתסיעם למולדת. אם לא נספיק לתאריך הקבוע - יעלו בתוהו כל המאמצים, והם יוחזרו אל המחנות כשהיו. האומנם אתם מוכנים להיות הגורמים לכך? ואולי - אולי בזכות המאמצים הטובים שלכם תישוך הסערה. ואולי נמצא חוף בטוח ללילה ונחליף כוח.

לדברינו היה המשך - ברעש ובהמולה כדרכם, סערו האיטלקים בוויכוחים. בדרך כלל, נחלקו לקומוניסטים ולפאשיסטים - לשעבר. עתה נסב הדיון על המדיניות של אנגליה כלפי היהודים. כולם היו מאוחדים בדעה, כי חובתם של כל האנשים הישרים לעזור ליהודים...

סוף-סוף האיר לנו החוף את פניו. עם חשיכה אותתו: התקרבו ותטילו עוגן. לקראתנו יצאו שתי סירות טעונות אוכל, משקאות, סגריות ומשדר והאלחוטאית עמו. הכרנו אותה, הן זוהי ציפקה, ציפקה הגדעונית! נהרה השתפרה בכל הקומות של ספינתנו. והפועלים האיטלקיים הכתירוה מייד בתואר ״סניורינה ראדיו״.

בתוך המפרץ היו המים שקטים יותר. ניתן להבחין מה נעשה סביבנו וגם בתוכנו: העבודה התקדמה. ״מרים קריסטינה״ ארגז גולם מיטלטל, מתחילה לקבל צורה של יחידה ימית ליציאת גולים. זה היה הלילה הראשון, שניתן לנו לנוח בו כמה שעות רצופות.

ציפקה קבעה את הקשר והכניסה רוח-חיים בספינתנו. חששות ראשונים שלנו (״בחורה יחידה בלב ים!״) התנדפו. הפועלים הקיפוה כבוד והערצה. והיא - בחורה כארזים - המריצה אותם, ועבודתם נעשתה עליזה יותר. וכשתקפה את ציפקה מחלת הים, הייתה פורשת ומתחבאת ומתענה בחשאי.

כעבור שבוע החל שוב הברומטר לרדת, ובישר סערה מתקרבת. שאלנו להוראות מהחוף, והודיעונו לפנות אל האי מונטה-קריסטו. צוק סלע מתנשא מן הים, ועליו ארמון עתיק-יומין, ושומר אחד לארמון - האדם  היחידי בכל האי.

ניסינו להטיל עוגן, אבל הגלים והרוח סחפונו אל הסלעים, ולא יכולנו לעשות תמרונים - מימין הסלעים ומשמאל שטח מוקשים, שנשאר מימי המלחמה. בינתיים גברה הסופה, והאונייה חישבה להישבר. הצטופפנו מסביב לציפקה, וחכינו להוראות נוספות, והן מתמהמהות. בדעתו של רב החובל הייתה - לחזור מייד אל הים, ולחפש מפלט בכל מפרץ שהוא. ואם לא - הוא מסתלק בכל אחריות. אנו חלקנו על דעה זו, והשתדלנו להעלימה מהפועלים, אך ללא הועיל. הם ידעו כבר, והיו בדעה אחת: למהר ולצאת מאזור הסכנה.

והסופה גברה. שמים וארץ וים, ועשרות לבבות - הכל סער והתנודד. לא קו ולא צבע ולא צליל, אלא מערבולת תהומית בה ניטשטשו כל הקשרים ולא ידע איש מאין ולאן. במרחקי-ההכרה הצטללו רק שתי נקודות-אחיזה, שפילגו את ספינתנו. המלחים והפועלים שאפו להציל חייהם ולנו האיר התפקיד. חיילים היינו. והוטל עלינו לשמור על הספינה - להציל עוד יחידת-הצלה.

לבסוף קבלנו הוראה, לעגון בנמל הקרוב - סן-סטפנו, מבלי לזהות את עצמנו. דבר זה מותר ומקובל בזמן סערה - לעגון עשרים וארבע שעות בכל מפרץ ״ללא הגבלות״. כעבור שעות אחדות היינו באותו הנמל, מלא אוניות גדולות וקטנות. מצאנו את עצמנו מוקפים שכנים מאונס, ביניהם אוניית משא גדולה שהניפה את דגל בריטניה.

נקטנו בכל אמצעי הזהירות. את המבנה של הסיפון הספקנו לפרק, ואת הפועלים כינסנו בבטן הספינה, תוך אזהרה חמורה שלא יעלו למעלה ולא יתגלה סודנו. עין מנוסה אילו הייתה בולשת הייתה מבחינה. אבל בתוך ההמון הצפוף של כלי שיט המשכנו באלמוניותנו, ובחלקים הפנימיים של ספינתנו נמשכה העבודה במלוא תוקפה.

כעבור 48 שעות עזבנו את המפרץ ועבודתנו כמעט גמורה. עוד היה צריך להשלים את מילוי התחתית, ולהקנות כובד ויציבות. - וכשיצאנו ללב הים נשלחו אלינו סירות מהחוף עם חומרים הדרושים להשלמה. נפרדנו מן הפועלים שעבדו איתנו במסירות כה רבה. נפרדנו מסניורינה ציפקה שנשארה בספינה והיא הבטיחה למסור דרישת שלום לארץ.

ושבועות מספר אחרי-כן, בקרבת חיפה, כאשר נתגלתה הספינה ויהודים מעפילים על סיפונה - הניפה את דגל המרד תכלת לבן, וכתובת הוציאו ״לא תפחידונו!״.