ימיו האחרונים - אוריאל אופק
מזהה  205
שם הספר  2010 פינחס (פינצ'יק) מישקוב
מספר פרק  17.
שם הפרק  ימיו האחרונים - אוריאל אופק

 

 

חברים מספרים

 

 

ימיו האחרונים - אוריאל אופק

 

פגשתיו לראשונה מקרוב - בתוך משורין-המטה של שיירת נבי דניאל. הוא ישב בקצה ספסל, קרוב אל מושב הנהג, פניו ועיניו - שקטות וטובות. תמהתי: הגם הוא, ״הפוליטרוק״, ייצא איתנו במסע מסוכן זה?

אך עד מהרה חלפה תמיהתי: ואכן, כיצד יוכל פינצ׳וק, קצין התרבות הגדודי, לשבת בבית בשעה שיודע הוא כי מפקד הגדוד עם טובי המפקדים יוצאים? קם גם הוא, נטל את ״התומי״ והציוד האישי והצטרף אל מלווי השיירה...

משך כל הדרך אל גוש עציון וחזרה (עד נבי דניאל) ישב דומם על מקומו, עיניו צופות דרוכות אל הדרך וכמעט לא הוציא מילה מפיו. רק פעם אחת השמיע משפט קצר - תמיהה על שאין נראים ערבים לאורך כל הדרך, ואולי גם תקווה כי גם הפעם יעבוד הכל בשלום...

עד שהגענו אל נבי דניאל, וכדורים התחילו נתקעים בדפנות הפלדה של המשוריין. - פינצ׳וק המשיך להיות שקט, דרוך ושקול. בבטחה נצמדה קת ה״תומי״ אל כתפיו, והשגחתי כיצד יורה הוא רק אל מטרות ברורות: חלונותיו של בית, פינת גג, ועמדות של רוכסי הגבעות הקרובות.

בערב אותו יום חזרנו לגוש: ארבעה משורייני-פלמ״ח, שהצליחו לסגת ממקום המערכה בנבי דניאל. למחרת הגיע אלינו יגאל אלון (שירד לגוש במטוס) לאמר: אתם מתארגנים עכשיו כמחלקת פלמ״ח בגוש עציון, ובהזדמנות הראשונה נוציא אתכם מכאן.

פקודה היא פקודה, ובייחוד כשהיא יוצאת מפי יגאל. ופינצ׳וק הצטרף כחייל פשוט אל מחלקת הפלמ״ח. שכח את דרגתו והיה כאחד מכולנו - חייל אפור הנושא בעול הרגיל. היומיומי. אילו היו סימני-הדרגה על כתפיו - ודאי שהיה מורידם ומטמינם עמוק עמוק ב״סליק״. עם כולנו היה יוצא לעבוד בשדה התעופה, להכשירו ולהגדילו, למען יוכל מטוס דו-מנועי לנחות בו ולהחזיר אותנו מן הגוש, איש לבסיסו. לא חפץ פינצ׳וק להיות אחראי על קבוצת עובדים, וככולנו - אחז מכוש בידו, מילא סלי חול ואבנים, עקר סלעים, דחף קרוניות - עבד בשמחה - עמל במרץ ברצינות.

ואיתנו יוצא היה לתקוף את התחבורה הערבית בכביש חברון, לחבל במכונית האויב, להקים מחסומים, להטמין מוקשים על הכביש. ולא עוד, אלא גם תרמיל עזרה ראשונה עמס על כתפו, כי נזכר והזכיר כי לפני כך וכך שנים היה חובש, והריהו חפץ בתרמיל זה, למען יוכל להיות לעזר לחבר בשעת היפצעו. וכמה הפליא לעשות בהתקפת הארבעה במאי - בשעה שפגז האויב הפיל ופצע רבים מחבריו על המשלט הרוסי: הוא חבש, והשקה והטעין על אלונקה, וכשהחלו מעבירים את הפצועים לבית החולים - חזר אל רובהו והמשיך בתפקיד הלחימה עד אשר נכבש המנזר הרוסי בחזרה.

במהירות עברו להם שישה שבועות אלה. לא אוכל לזכור את סדר הזמנים, אך זאת אוכל לאמר בביטחה: פינצ׳וק היה מעורה בחיינו, היה המרכז. הנה - בשעת מסיבה ו״קומזיץ״ - הוא מספר לנו זיכרונות על שליחותו באיטליה, והכל מרותקים אל דבריו. ערב אחר - כשהגיעה אליו חבילה מהבית - הריהו מזמין את החברים ומחלק איתם את הממתקים שהגיעו, ואילו הוא עצמו - מסתודד בפינה, שקוע בתוך המכתב... בשבת אחת לא נח, עד שהשיג פטיפון ותקליטים, למען יוכלו החבריא לבלות ערב של מוסיקה טובה. וכן זוכר אני את הוויכוחים והשיחות שהיו בינו ובין אלדד פן על ספרות ושירה, ויכוחים שעוררו צחוק של טוב-לב בין החבריא: ראו איזה נושא בחרו להם שניים אלה בזמן כזה...

השיא בו ראיתי את פינצ׳וק היה בימי נחשון, עם כיבוש הקסטל ומשלטי שער-הגיא, כמה זהרו עיניו, כאילו אמרו: ״הלא כזאת הייתה התוכנית שלי!״. שעות היה יושב ליד מכשיר הרדיו, לשמוע את החדשות, ובלילות יושב היה על יד מכשיר הקשר במשוריין לשמוע את מהלך הקרב משדה-המערכה. אותם ימים התהלך כחולם: סוף-סוף מראים אנחנו את כוחנו!

יום אחד הגיע מברק מתל אביב: פינצ׳וק צריך לעזוב את הגוש! אלא שבאותם ימים שכבו בבית-החולים פצועים קשה - שנסיעתם לתל אביב הכרחית. המתין פינצ׳וק בסבלנות לתורו באווירון, והמשיך לעקוב אחרי המתרחש ב״חוץ לארץ״ (כך קראנו למקומות אשר מחוץ לגוש עציון...)

וכרעם פרץ פתאום יום השנים-עשר במאי 1948.

מחלקת הפלמ״ח נזעקת ממשואות-יצחק לכפר-עציון. בין הראשונים שנכנסו למשוריין היה פינצ׳וק - ה״תומי״ בידו, חגורת הכדורים למותניו, ותרמיל העזרה הראשונה עם המימייה - על כתפיו.

משך כל היום עלו מכפר-עציון הדי הקרב המשתולל. לא יכולנו לדעת את המתרחש. בחצות הלילה הגיעו הפצועים שסיפרו: כל ההתקפות נהדפו. מחלקת הפלמ״ח נמצאת בעמדות המסוכנות ביותר, והבחורים הודפים בזעם את כל ההסתערויות.

למחרת, ביום ה׳, 13.5.1948, ד׳ באייר תש״ח, נפל הכפר. שלושת ניצולי הכפר אינם יודעים לספר הרבה, אך זאת יודעים הם בבירור: לאחר החלטת הכניעה, כשחברי המשק התאספו במרכז הכפר - המשיכו בחורי הפלמ״ח להתייצב בעמדותיהם על נשקם. עם בגידת הליגיון ותחילת הטבח - המשיכו הבחורים להתגונן, להילחם, עד אחרון הכדורים לחמו, וכשאפסה התחמושת - התנפלו כמה בחורים בידים ריקות על האספסוף והוציא מידיהם את הנשק. והמשיכו הלאה!...

לא נוכל לדעת פרטים על כל אחד ואחד מן הבחורים. אך ברגעים כאלה נופלות המחיצות בין אדם לרעהו, וכולם הופכים להיות בעלי נשמה אחת גדולה, בעלי לב אחד הפועם בקצב אחיד, הממשיך להלום ללא הפסק, הלאה, עד חדלו...

 

העתקת קישור