חברים מספרים

זאביק - חיפה, 29.4.1953

זכורני בחודש מאי 1947 באתי מבארי למילנו ונפגשתי עם פינצ׳יק בחוות ההכשרה ״אלף״. לא ראיתיו חצי שנה, שהייתה הרת פעולות לשנינו. ולעת ערב ישבנו על חומת אבנים, שבחריציהן פרח שיכרון מזהב, ולרגלינו שקשקו מי הטיצ׳ינו הקרים. הייתה זו שעה נפלאה של התגלות הלב - איש איש בתורו. עשינו לנו את חשבון הנפש מאחר שחיינו בשנים האחרונות השתלבו בתחומים שווים, ולאחרונה עזבנו יחד ספסל לימודים באוניברסיטה ויצאנו לאירופה לעסוק בעלייה ב׳.

הוא סיפר על בעיות שהעסיקו אותו במחצית השנה האחרונה וחיפש להן פיתרונים בדרכו המיוחדת לו. והפעם לא הייתה זאת כימיה או פיסיקה, שבהן עסק בשנים האחרונות. הוא היה מפקד המחנה ותפקידו היה קשה. החברים פיקודיו היו פליטי חרב מארצות אירופה ופינצ׳יק הצבר היחידי לא תמיד ידע מהו האפיק הנכון לארגון חיי החברה והתעסוקה במחנה. ודווקא ברגעי התלבטות אלה, תוך חיפוש דרכים ושאלות לעניין על ניסיוני שלי בשטח זה התגלה לפני פינצ׳יק חדש עם גוונים שונים, שקורצו מחומר היולי אחד: בהירות במחשבה.

בין אם הייתה זו שיחה על האמנות האטרוסקית או ציוריו של מודיליאני (כמה התעניין בכל אלה בהיותו באיטליה!), הרגשתי שרב רצונו ללמוד ולדעת. לכן גם למד בשיטתיות את השפה האיטלקית על מנת להשתמש בה אחר כך להרחבת ידיעות.

לפינצ׳יק בהיר העיניים היה לב רגש. בנוף האיטלקי בין חברים זרים, שזה מקרוב הכירם, נקשרנו בפגישתנו מאוד והרהרנו במשותף על השלישי ״בחבורה הירושלמית״, שהיה אז בצרפת. ואז ידעתי כי פינצ׳יק החבר מלווה את ידידיו האינטימיים גם בהיותם רחוקים ורחשתי לו אמון. וכאן פתחתי לפניו את סגור לבי ומה התפלאתי לרגישות בה נכון לגבי מה שסיפרתי לו. למחרתו נפרדנו ושוב היינו במקומות שונים.

נפגשתי עמו לפני עלייתי על ספינת מעפילים בנובמבר בדרכי ארצה. ישבנו בחדר טחוב בבית מלון בונציה והוא היה מלא קנאה ידידותית על נסיעתי. הכמיהה ארצה היה חזקה. זה שנה נפרדנו מנוף סיורינו המשותפים בנגב ובגליל. ובינתיים חל מפנה מדיני חשוב ביחס לארצנו. ופינצ׳יק שתמיד קבל על כי אין עושים מספיק, הרגיש כסייסמוגרף היכן עומדים לפעול וחודש דצמבר מצאהו על סיפון ״לא תפחידונו״ בדרכו לארץ ישראל.

פגשתיו לאחרונה בירושלים לאחר חוזרו מקפריסין. רבים מחברינו הסטודנטים לא היו עוד בין החיים. הל״ה נפלו בדרך לכפר עציון. בלחצו את ידי לפרידה אמר:

״אני נשאר בירושלים, אהיה מ״כ או חובש״.

העיניים הבהירות שהכרתי בערו הפעם. ידעתי שבהירות המחשבה תוביל לכפר עציון, אך יותר מזאת לא ידעתי. ובהגיע השמועות הראשונות על מותו לא האמנתי. נזכרתי בכל הפגישות עמו, באפיזודות שהעברנו יחד בפלמ״ח, באוניברסיטה ובאיטליה והחייתי אותו לנגד עיני, כי רק כזה רצוני לראותו - חי!...