חברים מספרים

נירה הררי

קשה לי לכתוב על פינצ׳יק. קשה גם לדבר עליו, ואפילו עכשיו - כשהאמת המרה כבר ברורה לכולנו.

פינצ׳י לא היה בחור, שאפשר להעריכו בכך וכך תכונות-אופי ומאוויים והשקפות-עולם ואינני מתכוונת להעלות תיאור כלשהו על אישיותו. בלב כולנו יישאר לעולם כנער בהיר העינים והשיער, התמים והטוב. הנאבק עם עצמו ודורש תמיד מעצמו ומאחרים עוד ועוד, בכל שטח ובכל תפקיד.

נפגשתי עם פינצ׳יק בעבודת הרזרבה של הפלמ״ח בירושלים בתקופת המאבק והיינו לרוב יחד בתפקיד. אני מניחה לשאר חברינו אח הכתיבה על החיים עם פינצ׳יק בארץ ואנסה לכתוב על התקופה המיוחדת של עבודתנו המשותפת בעלייה ב׳ באיטליה ובקפריסין.

הגעתי לאיטליה באמצע יוני 1947. לא ידעתי איטלקית ולא היכרתי איש מהחברים העובדים שם והשבוע הראשון עבר עלי מתוך הרגשת בדידות ונכר. כל זה חלף עם פגישתי את פינצ׳יק בחווה א׳ ליד מילנו.

הגעתי לא׳ עם ערב ביום גשום ואפור. פינצ׳יק קיבל את פני בחדרו הקטן, כשסביבו פזורים ספרים שונים באיטלקית. הוא שמח בי והחל מייד להתקיפני בשאלות על הארץ, על הוריו וחברינו בהתרגשות גוברת והולכת.

בינתיים התבהרו השמים ופינצ׳יק לקח אותי לטייל בחורשות הגובלות עם הנהר טיצ׳ינו. עברנו על פני גשרים קטנים של יובלי הנהר, כשאני מספרת ומספרת ופינצ׳יק משסע אותי מדי פעם בשאלות נוספות. דולפי, כלב הזאב הזקן של פינצ׳יק היה כל הזמן מדדה אחרינו כשאנו מתרחקים בשבילי היער. שוחחנו הרבה באותו יום. פינצ׳יק, שהיה מפקד המחנה, התאונן שתפקידו אינו מספק אותו, הוא רצה לעשות יותר, טען שאינו מתאים באופיו לארגון החיים של קהל זה, ששכן בחווה והתכנה ״קיבוץ״.

לבו דאב למראה בערותם הרוחנית, קשה היה לו להשתמש בסמכותו כמפקד ולתת פקודות לאנשים, כדי שיבצעו את העבודות הרגילות של משק ביתם. הוא לא יכול להשלים עם העובדה, שאנשים אלה הסכימו להימצא בלכלוך ואי-סדר ולא לאכול ובלבד שלא יעבדו.

כחניך תנועת-נוער והפלמ״ח הוא רצה לראות באנשים הצעירים האלה התלהבות לעבודה ואידיאליזם, במקום זה ראה השתמטות וחשבונות קטנים - וזה פגע בו. כזה היה פינצ׳יק - כן, ישר ומתלהב.

באותה תקופה הייתה הפסקה בהפלגת אונייתנו מאיטליה ומתח העבודה ירד. פינצ׳יק רצה להיות עסוק ומצפונו הציק לו על שבת הבחורים בחוסר-מעשה. הוא ביקש העברה לתפקיד אחר. עד שבא מחליפו היה יושב בחדרו ולומד. שאיפתו ללימודים הייתה עזה וללא גבולות. היה מוכן ללמוד תמיד והכול. מכל חברינו היה הוא היחידי, שלמד איטלקית בשיטתיות ועל בורייה. הוא ידע את דקדוקה של השפה והיטיב להכיר את הדיאלקטים השונים. היה קורא שירה וספרות איטלקית ללא כל קושי. פינצ׳יק התעניין בחיי האיכר והפועל האיטלקי וידע את כל בעיותיהם.

אני עברתי לרומא כשפינצ׳יק קיבל את תפקידו החדש. אחרי זמן מה פגשתיו. הוא היה אז מאושר, עבד קשה, אך היה לו סיפוק. אלא שאז גברו געגועיו ארצה והוא התחיל לדבר על נסיעה. הדברים נתגלגלו כך, שאני עזבתי את איטליה והגעתי לקפריסין כחודש ימים לפניו. פינצ׳יק בא עם מעפילי האונייה ״לא תפחידונו״ לאחר הכרזת עצמאותנו והתחלת המאורעות בארץ. חיינו אז במתח נפשי גבוה ומתוך דאגה מתמדת לנעשה בארץ. כולנו רצינו לנסוע מייד ארצה, אך התפקיד עיכבָנו בקפריסין. הדרכנו שם את ״שורות המגינים״ והכנו אותם להיות חיילים מאומנים בהגיעם ארצה. פינצ׳יק לא רצה להישאר עוד וטען שמקומו בירושלים.

היה לנו במחתרת קפריסין מכשיר רדיו והיינו שומעים מדי ערב חדשות מהארץ. בבוא הידיעה על מות הל״ה נפלה רוחנו והיינו מדוכאים. אחר-כך נודעו השמות ופינצ׳יק ממש התחלחל. הוא היה מדבר על כל אחד מהחברים שנפלו ובמשך שעות היה מספר לי על ימי ילדותו שבילה איתם, על הלימודים ומחלקות הפלמ״ח בגליל. אני זוכרת שכבר אז אמר לי לבי, שפינצ׳יק עוד יגיע לכפר-עציון. איש לא העלה אז בדעתו, שהסוף יהיה כה איום.

הגענו ארצה יחד בתחילת פברואר. יותר לא ראיתי את פינצ׳יק עוד...

קשה היה לי להתחיל.וקשה עוד יותר לסיים את רשימתי על פינצ׳יק. זכרו יינון בלבי לעד, זכר החבר הטוב בהיר-העיניים.